פסטיבל חיפה 2017 – "הפרעה בקצב הלב", "לאהוב את וינסנט", "העדינות" והפרידה של אור

זו הסקירה הרביעית והאחרונה שלי מפסטיבל חיפה 2017 שמסתיים היום. אך אל דאגה, בסריטה אנחנו לא לגמרי נפרדים ממנו לחלוטין, מכיוון שעופר מיועד לחזור עם עוד כמה פוסטים משלו.
בסיכום העניין יצא שצפיתי ב-52 מסרטי התכנייה, כאשר 27 מהם ראיתי במהלך עשרת ימי הפסטיבל. מעבר לאלו, היו שני סרטים מהם נאלצתי לצאת באמצע. הראשון כי לצערי היו ענייני עבודה דחופים שהייתי צריך לטפל בהם, והשני כי פשוט לא מצאתי לנכון להמשיך לצפות בו עד הסוף. ומכיוון שבזאת אני מסיים עם הפסטיבל, תוכלו למצוא בסוף הפוסט הזה שתי חמישיות: האחת של הסרטים האהובים עלי, והשנייה של אלו שהכי פחות חיבבתי. סתם, לצורך הפרוטוקול.

הפסטיבל השנה היה נפלא כהרגלו, ולא רק שאני חייב לציין לטובה את העובדה שכל ההקרנות בהן נכחתי התחילו בזמן (מלבד אחת שהתעכבה), אלא גם הקהל היה קל להפליא עם מינימום שימוש בניידים, שקיות ניילון וסוכריות עטופות בשבעים שכבות של נייר צלופן. לפחות במקומות בהם אני נכחתי, ונכחתי בלא מעט, הכל נראה מתוקתק ומסודר. אז ממני ומצוות סריטה – תודה לכל האנשים העוסקים במלאכת פסטיבל חיפה על עוד חג קולנוע נהדר. ובמיוחד תודה עצומה לצוות היח"צ – דורית חורדי, הדס שפירא וענת גולן – על שעשו מעל ומעבר כדי לעזור לעופר ולי לראות את הסרטים ולהרגיש בבית, תמיד ביחס חם ונדיב, לא משנה באיזו שעה ביום. וכמובן תודה לכם הקוראים על כך שהפכתם את השבוע האחרון לנקודת שיא של סריטה, ושהייתם סבלניים לטקסטים שלעיתים ניכר שנכתבו בשעות הקטנות של הלילה לאחר ימים עמוסים במיוחד. מקווים שנהניתם כמונו.

ובנוגע לסרטי הסקירה הנוכחית. לפני סרטי הסיקור האחרון, ישנם שלושה סרטים במסגרת "מחוץ למניין" להם גם מגיעות כמה מילים: "הפולשת", "ראש מחק" ו"פרויקט פלורידה".
הראשון הוא סרט איטלקי קטנטן, המתרחש כמעט כולו במין צהרון אחרי שעות הלימודים, בשכונה לא ממש מפוארת בנאפולי, אותו מנהלת ג'ובאנה. הסרט נפתח כאשר כוחות משטרה חמושים פולשים למתחם, על מנת להוציא משם פושע מבוקש שהתחבא עם אשתו ובתו בחדר אותו מייעדת ג'ובאנה לאנשים להם אין לאן ללכת. יום לאחר הלכידה, חוזרת אשתו של המאפיונר לחדר, ומתמקמת שם עם בתה. ובזמן שההורים האחרים מפחדים שהמקום יפסיק להיות בטוח לילדיהם, ג'ובאנה מסרבת למנוע עזרה מהאישה הצעירה, ועומדת בפני שאלה מוסרית ולחץ של הסביבה. סרטו החדש של לאונרדו די קוסטנזו מסופר בסגנון ריאליסטי ומקורקע, כזה שנמנע מרגעים דרמטיים במיוחד, ושומר על איזשהו מרחק מהדמויות. אמנם יש ל"הפולשת" אפקט משמעותי, במיוחד בזכות הופעתה של רפאלה ג'ורדאנו בתפקיד ג'ובאנה וליהוק הילדים המצוינים, אבל נראה כאילו הסגנון הזהיר והביישני של די קוסטנזו מצמצם ומחליש את הסיפור שהיה יכול להיות הרבה יותר מעניין, ובסופו של דבר מרגיש כמו משהו בעל פוטנציאל להיות משמעותי הרבה יותר מהתוצאה הסופית.
את "ראש מחק" אני לא לגמרי בטוח שצריך להציג. בכל זאת, מדובר בסרט הקאלט שבישר על הגעתו של אחד מגדולי במאי הקולנוע בכל הזמנים, דיויד לינץ', שהוקרן השנה במהלך מחווה שעשה הפסטיבל לקולנוען המשפיע. האמת היא שלרוב אני לא מצליח להגיע להקרנות הקלאסיקות של הפסטיבל, בעיקר כי אני במין מרוץ מטופש להדביק כמה שיותר מהסרטים החדשים, אבל לעיתים אני מצליח, ונהנה בכל פעם. את "ראש מחק" שמציין 40 שנה להשלמתו, ראיתי פעם אחת לפני שנים רבות בטלוויזיה, ולא לגמרי הייתי בטוח האם הוא מחזיק. לשמחתי התברר שזה אכן המצב, ולמרות שהוא מצריך סובלנות, לראות אותו באולם קולנוע בלי הפרעות חיצוניות באמת שייצר חוויה רצינית, כשהטירוף והמועקה של הסרט המטורלל הזה עובדים נפלא גם עכשיו. הסרט כל כך מוזר ויוצא דופן, שהוא מנותק לחלוטין מזמן ומקום ועל כן לא מרגיש שהתיישן. אמנם האיפור נראה קצת חובבני וכמה אפקטים מעלים חיוך כיום, אבל לא רק שזה לא פוגם, אלא אפילו מוסיף משהו. ממש מרגישים קול אומנותי חדש שמתהווה פה, כזה שיביא לנו בעתיד יצירות בלתי נשכחות כמו "טווין פיקס", "כביש אבוד", "איש הפיל", "קטיפה כחולה" ו"מלהולנד דרייב".
על "פרויקט פלורידה" המדובר הרחיב עופר בסקירתו ממש אתמול, ועל כן אתייחס אליו בקצרה. אז אמנם כל מי שדיברתי אתו אחרי ההקרנה נשמע נלהב למדי, אבל אני חייב להודות שבשבילי היה מדובר בסיוט קטן. נאמר זאת כך – אם אתם מעוניינים לשחזר את השבועיים האחרונים של חופשת אוגוסט בשעתיים מרוכזות, הסרט הזה הוא בשבילכם. כמי שזו לא שאיפה משמעותית בחייו, מבחינתי הסרט היה כאב ראש בלתי נגמר. בעקבות היחס החם שקיבל מהמבקרים בטורונטו, ודיבורי האוסקר על התסריט והופעתו של דפו, כנראה כן יש בו רגישויות שלא חצו אלי, אבל בחווייתי האישית אלו לא יותר מסתם שעתיים של ילדים צורחים ומבוגרים בלתי נסלחים, שעוררו בי מינימום עניין ומקסימום סלידה.
ועכשיו, לתכנית המרכזית…

"הפרעה בקצב הלב" – Aritmiya

בטקס הנעילה של הפסטיבל התבשרנו שהסרט הרוסי של בוריס קלבניקוב זכה בתחרות כרמל, המסגרת החשובה ביותר של קולנוע בינלאומי של פסטיבל חיפה, בה התמודדו השנה 11 סרטים. "הפרעה בקצב הלב" הקדים את "אהבה חסרה" (אותו הזכרתי מחוץ למניין בסקירה היומית הקודמת), "בני ערובה", "הארץ המובטחת", "הקצב, הזונה ושתום העין" ו"לאקי" (עליהם כתבתי בהמלצות ואזהרות לקראת הפסטיבל), "וזאנטה" ו"כפור" (שקיבלו יחס מעופר באותו הפוסט), "על גוף ונפש", "עקבות" ו"ציפורים שרות בקאליגרי" שהיה ליחיד מהמסגרת הזו שלא זכה לטקסט משלו. מבין ששת סרטי המסגרת שראיתי, כנראה הייתי בוחר ב"לאקי", אבל אני לחלוטין יכול להבין מדוע "הפרעה בקצב הלב" סיים כמנצח. אך על אף שהוא מהסרטים הבולטים והמהנים שראיתי בפסטיבל השנה, הוא בכל זאת הותיר אותי מעט מסויג.

אולג (אלכסנדר יאטצנקו, באחת ההופעות הכי טובות של השנה, עליה זכה בפרס השחקן בפסטיבל קארלובי-וארי) הוא פרמדיק מצטיין, אולי הטוב ביותר בסביבה, אבל כשזה מגיע לחייו האישיים, מדובר בבלגן די רציני. המצב בעייתי עד כדי כך, שבתחילת הסרט אשתו, קטיה, מחליטה להתגרש ממנו ומגלה אותו לישון במטבח של דירתם הקטנה. לשלל הבעיות האלו, מצטרף גם מנהל מחלקת עזרה ראשונה חדש שמביא עמו תקנות וגזרות חדשות שלא עולות בקנה אחד עם עבודת הפרמדיקים, והחיים של אולג רק הולכים ומסתבכים.
הסרט בעצם פועל על שני קווים מקבילים – האחד הוא קורותיו המקצועיים של אולג, האנשים בהם הוא מטפל, הדילמות שמולן הוא עומד בזמן העבודה, ועקרונותיו שלעיתים מסייעים לו אך לעיתים רבות מסבכים אותו. השני הוא חייו האישיים ונישואיו המתפוררים עם אישה שהוא ללא ספק אוהב עד עמקי נשמתו ולא יכול להיות בלעדיה. וכאן בעצם נעוצה הבעיה המרכזית של הסרט. בזמן שהחלק המקצועי של הסיפור פשוט מרתק, מבוים נפלא, מצחיק, מרגש ומטופל באופן מיומן, חלקי הסיפור האישי לא מצליחים להתקרב לרמת העניין הזו. אני מבחינתי יכולתי לראות שעתיים של אולג בעבודתו, המקרים אליהם הוא נשלח, עמדתו מול הבירוקרטיה והסיכונים אותם הוא לוקח, הבונים את דמותו באופן מוצלח מאוד. כשזה מגיע למערכת היחסים עם קטיה, לא רק שהכימיה בין שני השחקנים לא לגמרי פוגעת, אלא גם שככל שהסרט מתקדם נדמה שהבמאי פשוט מאבד עניין לחלוטין.
זה מקשה, מכיוון שלא רק שחלקו הראשון של הסרט גורם לנו להרגיש שהיחסים בין קטיה ואולג הם עיקר העניין, אלא גם שקטיה היא הדמות הראשית, הנוכחת ביותר והאקטיבית ביותר, ולכן לפתע כשהסרט פשוט מזניח אותה האיזון משתבש.

כמכלול, "הפרעה בקצב הלב" עובד מצוין וטומן בחובו כמה סצנות אדירות, וכמובן שיאטצנקו כאולג חייב לקבל קרדיט ענק על תרומתו לעניין, אבל החולשה ניכרת כאשר הסרט מנסה לתאר מערכת יחסים ולהוביל אותנו לקטרזיס רגשי בנוגע אליה, מה שמותיר בסוף תחושה מעט מבלבלת.

"לאהוב את וינסנט" – Loving Vincent

מדובר ברעיון נפלא: סרט המתחקה אחר ימיו האחרונים של הצייר החשוב וינסנט ואן גוך, על ידי שימוש באנימציה ידנית המעירה לחיים את ציוריו המפורסמים. ממש על פי המתכונת של "האזרח קיין", גם הפעם מדובר בדמות היוצאת למשימת בילוש, ובדרך פוגשת אנשים שונים שכל אחד מהם מעניק נדבך שונה לדמות המסתורית, מייצרת עדויות סותרות, ומבהירה שלעולם לא לגמרי נוכל לדעת מה קורה בתוך ראשו ולבו של אדם. סיפור המסגרת הוא זה שמצויר בסגנון הואן-גוכי של משיכות המכחול וצבעי הפסטל, והפלאשבקים המסופרים לנו על ידי דמויות המשנה מובאים באנימציית שחור-לבן פוטו-ריאליסטית יותר.
יש כמובן משהו מקסים ומרגש עד מאוד לראות את הדמויות אותן הנציח ואן גוך מתעוררות לחיים, והסרט שביימו דורותה קוביילה ויו וולצ'מן באמת רוצה לעשות כבוד למורשתו של האמן, אבל כוונות וגימיק יכולים להחזיק רק עד גבול מסוים. אם הסיפור, הדמויות והדיאלוגים לא עובדים, זה יכול להיות מקסימום מיצג מוזיאוני שנועד ללמד ילדים על חייו ועבודתו של אחד הציירים הגדולים בתולדות העולם. וזה מה שקורה ב"לאהוב את וינסנט".
הבנייה של הסרט סכמתית לחלוטין, ועל כן מתישה. הגיבור (בדיבובו של דאגלס בות' הבריטי, הזכור אולי מ"עלייתה של ג'ופיטר", שלא מצליח להיות אמין אפילו כדמות מצוירת) נושא עמו מכתב מסתורי מואן גוך עצמו, ובכל סצנה פוגש דמות שמספרת סיפור, הסרט עובר לשחור-לבן, חוזר חזרה למסעו של הגיבור לסירוגין ככה מההתחלה ועד הסוף. הדיאלוגים שטוחים וחסרי השראה, אומרים את המסרים בצורה הכי ברורה שיש, וכושלים בלייצר דמויות מעניינות. כמובן שגם המדובבים לא לגמרי מצליחים להתמודד עם זה, ועל כן שחקנים כמו סירשה רונן, כריס או'דאוד, איידן טרנר (שכל כך אהבתי אותו ב"ההוביט: מפלתו של סמאוג" ופה פשוט מפדח את עצמו) וג'רום פלין (שהפך את ברון לאחת הדמויות היותר פופולריות ב"משחקי הכס") לא יוצאים מזה טוב.

אבל בדיוק כמו סרט מעט מתיש אחר מהפסטיבל, "תנו לשמש להיכנס" של קלייר דני, גם פה סיקוונס כתוביות הסיום משדרג את כל מה שקרה לפניו. הוא מראה כמה פוטנציאל לרגש ולב היה בסיפור הטראגי הזה של ואן גוך, באנשים אותם פגש והחוויות אותן עבר, ואיך שום דבר מזה לא הופיע בשעה וחצי האחרונה, אלא צומצם לכמה דקות קצרות של קרדיטים. חבל שהוא מלווה בקאבר של ליאנה לה הוואס לשירו המפורסם של דון מקלין, שמרגיש כמו משהו שמנוגן בלובי של בתי מלון או בלהקת קאברים של חתונה.

"העדינות" – Holding Hands / La Tenerazza / Tenderness

כמובן שאי אפשר לשפוט יבול קולנועי של מדינה רק על פי כמה סרטים אקראיים המוצגים בפסטיבל קולנוע מקומי, אבל על פי שלושת האיטלקיים של תכנית חיפה 2017, מתקבלת תמונה לא מאוד מעודדת. "הפולשת" שהוזכר בתחילת הפוסט הזה ממש, "הנער מצ'אמברה" עליו כתב אורון בפוסט ההמלצות והאזהרות ואני חלקתי את דעתי לגביו כשהוכרז כנציג המדינה לאוסקר, ו"העדינות" לשמו התכנסנו, הם אפילו לא סרטים שאפשר לקטלג כרעים, אלא יותר גרוע – לא מסעירים במקרה הטוב, או סתם מתישים במקרה הרע.

האמת שהיו לי שתי סיבות לכך ש"העדינות" אותו ביים ג'יאני אמליו ("המפתחות לבית") עומד להיות סרט מוצלח, או לפחות ראוי לצפייה. הראשונה היא השחקן אליו ג'רמנו, שבמהלך פסטיבלי חיפה מהשנים האחרונות ראיתי אותו בשתי הופעות מחץ, האחת ב"החיים שלנו" עליו זכה בפרס השחקן של פסטיבל קאן, והשנייה ב"אדוני הבית". אלו הפכו אותו לאחד השחקנים שאני תמיד אשמח לבלות במחיצתם. השני הוא לא פחות מהצלם לוקה ביגאצי, משתף הפעולה הקבוע של פאולו סורנטינו, עמו ברא כמה מהאימג'ים המרהיבים ביותר של הקולנוע באלף החדש, בסרטים כמו "נעורים", "יפה לנצח", "האלוהי" ו"זה בוודאי המקום".
על אופי התפקיד של ג'רמנו לא כדאי להרחיב כי מדובר בספוילר משמעותי, אבל אני חייב להביע את מפח הנפש דווקא מעבודתו של ביגאצי. הסרט אמנם נראה טוב, והתאורה בו נפלאה, אבל המבע הקולנועי של "העדינות" כמעט לא קיים, ומרגיש שהצלם הענק הזה פעל בחוסר חשק מוחלט.

חלקו הראשון של "העדינות" מספר על רנאטו, אלמן קשיש החי בגפו בדירה מרהיבה בנאפולי. את הקשר עם בנו ובתו הוא זנח ללא כל סיבה נראית לעין, ואת החלל שבחייו הוא ממלא עם שכניו החדשים – משפחה של זוג הורים ושני ילדיהם הקטנים. על פניו הכל מתקתק כמו שצריך בחלק הזה. המשחק לא רע, הצילום כאמור חסר מעוף אך סביר טכנית, והדמויות מעוררות חיבה. עם זאת, ישנה תחושה עייפה וכבדה, כמו של סרט בורגני שהולך על אוטומט. ארבעים וחמש דקות לתוך הסרט מתרחש משהו קיצוני אותו לא אסגיר, אבל גרם לי לקוות שאולי התחושות הרעות שלי היו נמהרות, והסרט עומד להתחיל שלב חדש ומפתיע. אבל זה לא קרה. על אף הטלטלה התסריטאית, הסרט ממשיך באותו קו של עשייה, ואפילו רק הופך להיות פחות סביר ויותר משעמם. זה מגיע לשיא בסיקוונס סיום שגם לא הורווח כראוי וגם מרגיש מגוחך, כאילו הכריחו את הבמאי לייצר איזושהי אופטימיות לקראת הסוף, על אף שהסרט והדמויות ממש לא התנהלו בכיוון הזה.
על פני שעה וארבעים וחמש דקות מזדחלות, "העדינות" מרגיש ארוך יותר ממה שהוא באמת, וכל הכישרונות הרבים המעורבים בו מתבזבזים לחלוטין. הסרט היה להצלחה בחיפה, ואפילו התווספה לו הקרנה באולם האודיטוריום הגדול, אבל אני מצאתי אותו חיוור ומאכזב.

ובזאת הסתיימו דיווחי מפסטיבל הסרטים הבינלאומי ה-33 של חיפה. כמובטח, נסיים בקצת דירוגים ורשימות, כמו שאנחנו אוהבים.

חמשת הסרטים האהובים עלי ביותר מתכניית הפסטיבל (לא כולל קלאסיקות וישראלים):
"אישה פנטסטית"
"בלייד ראנר 2049"
"להרוג אייל קדוש"
"הרוכב"
"תאגיד"

חמשת הסרטים החלשים ביותר שראיתי מתכניית הפסטיבל (לא כולל קלאסיקות וישראלים):
"זומבילניום"
"כלב"
"להעיר את המלכה"
"מודי"
"פרויקט פלורידה"

שוב תודה ענקית לכולם על עשרת ימי הפסטיבל, וכמובן שנחזור גם בשנה הבאה.