"בלייד ראנר 2049", סקירה

אפשר לומר ש"בלייד ראנר", סרט המד"ב של רידלי סקוט משנת 1982 המבוסס על ספרו של פיליפ ק. דיק, נותר אחת מהפרות הקולנועיות הקדושות האחרונות. על אף שבמרוצת השנים הפך לקלאסיקה ולצפיית חובה, לסרט שנלמד ונחקר ונותח מכל זווית אפשרית, ויצירה שאנשים יכולים לזהות את השפעותיה גם אם מעולם לא צפו בה, "בלייד ראנר" מעולם לא הפך למותג, לא זכה לסרטי המשך או רימייקים כאלו ואחרים, אלא נותר אי בודד של קולנוע גדול. זה הסתיים עכשיו, עם הגעת סרט ההמשך. "בלייד ראנר 2049" (Blade Runner 2049) מחזיר אותנו לעתיד הדיסוטופי שיצר סקוט יחד לפני 34 שנים יחד עם התסריטאים המפטון פנצ'ר ודיויד ווב פיפלס, הצלם ג'ורדן קרוננוות' והמעצב האומנותי לורנס ג'. פול. לסרט ההמשך חזר סקוט על תקן מפיק, כאשר על הכס הבמאי הונח דני וילנוב ("אסירים", "סיקאריו", "המפגש").

עלילת הסרט החדש נשמרה בסודיות עד כמה שניתן, כך שמעבר לקאסט השחקנים לא ידענו הרבה עד רגע זה. במכתב שנשלח לעיתונאים, עליו חתום דני וילנוב בעצמו ובכבודו, נתבקשנו שלא לפרט יותר מדי על העלילה ולשמור את הגילוי לכם הצופים. אמנם זה לא סרט שבנוי על טוויסטים והפתעות, אבל בתור מי שנמנע באדיקות מכל אינפורמציה, טריילר או שיח על הסרט לפני הצפייה, אני מרגיש שיצאתי נשכר מהעניין (בואו נגיד שכאשר אחת מזוכות האופיר לפתע הופיעה על המסך נפלטה ממני קריאת הפתעה בלתי רצונית) ולכן יותר מאשמח לכבד את הבקשה ולא להסגיר פרטים. במקום זה אחזור, ברשותכם, לסרט המקורי, למי שרוצים ריענון קצר ולמי שטרם ראה. בהזדמנות זו גם אפציר באלו שאיכשהו נמנעו מלראות את "בלייד ראנר" עד כה להקדים אותו לראש סדר העדיפויות שלכם, עם ובלי קשר לסרט החדש.
יותר מאשר פיסת קולנוע מדהימה, "בליידר ראנר", ידוע כסרט שהעולם לא זיהה בזמן אמת. בשנת 1982 הוא נכשל בקופות, המבקרים היו קרועים לגביו במקרה הטוב, ובאוסקר הוזכר רק בקטגורית העיצוב האומנותי והאפקטים (הוא הפסיד ל"גנדי" ו"אי.טי.", בהתאמה). הוא חזר לתודעה כאשר סקוט הוציא למדיה הביתית את "גרסת הבמאי" בה ויתר על הוויס-אובר המלווה של הגיבור ושינה במעט את הסיום. מהרגע שהעולם יכל לראות אותו שוב ושוב בקלטות הוידיאו, הוא הפך להיות סרט קאלט ולאחד המשפיעים ביותר על תחום המד"ב והפנטזיה, בעיקר בכל מה שקשור לעיצוב דיסוטופי.
"בלייד ראנר" סיפר על בלש בשם דקארד, אותו מגלם האריסון פורד, שתפקידו במשטרת לוס אנג'לס של העתיד הרחוק 2019 הוא לאתר אנדרואידים ("רפליקנטים" בשפת הסרט) שברחו ממושבות העבדים והסתננו לכדור הארץ על מנת למצוא דרך להאריך את תוחלת החיים שלהם. מין שילוב מופתי של אקשן, מדע בדיוני ופילם-נואר, "בלייד ראנר" פעל גם על מקום בידורי וסוחף, אבל גם שאל שאלות מרתקות על מהות הבריאה, אחריות היוצר, חמלה וזהות. הסיפור הפך להיות מורכב הרבה יותר כאשר עלתה תאוריית מעריצים הטוענת שדקארד הוא למעשה רפליקנט בעצמו. תאוריה שסקוט אישר באחד הראיונות.
"בלייד ראנר 2049" מתרחש, כפי שאפשר להבין משמו, שלושים שנה לאחר הסרט הקודם. גיבורו איננו דקארד, אלא קיי, רפליקנט מתקדם ללא תאריך תפוגה (ריאן גוסלינג) שתפקידו גם הוא למצוא רפליקנטים נמלטים ו"להוציא אותם לפרישה". באחת ממשימותיו הוא נתקל במידע שעלול לשנות את כל הסדר הקיים, ויוצא למשימת בילוש שתחשוף אותו לאמיתות חדשות על העולם בו הוא מתנהל. זה כל מה שאני מרשה לעצמי לספר לכם.

אני מתכוון להימנע מהשוואות איכות בין הסרט משנת 1982 וזה החדש. לא רק בגלל ש"בלייד ראנר" הוא יצירה מונומנטלית שהסיכוי לשחזרה הוא קלוש, אלא גם מכיוון ש"2049" בהחלט הרוויח את זכותו לקבל יחס כסרט שעומד בפני עצמו. זה לא קשור רק להפקה המדהימה ולהשקעה, אלא גם למהות שלו, ולקו שנקטו היוצרים.
חשוב לדעת שלאלו המצפים לסרט אקשן חללי צפויה אכזבה מסוימת. "בלייד ראנר 2049" הוא אחת מהפקות הענק היותר איטיות ושקטות שנתקלתי בהן לאחרונה. כמות המרדפים והמכות בו מצומצמת למינימום (אולי כעשרים דקות טוטאל מתוך כלל השעתיים וארבעים שלו. אך אל תתפסו אותי במילה), הוא עמוס שתיקות, וצולל פנימה אל תוך המסע הקיומי של גיבור קיי, הרבה לפני שהוא שואף לסחרר אותנו בסיקוונסים עם אדרנלין גבוה, אם כי אלו קיימים גם קיימים פה.

אז נתחיל רגע בחלק הקל, והוא לשבח את הסרט על מראהו החזותי. דבר כזה ממש לא רואים כל יום, ואני מפציר בכם לראות אותו באיכות הטובה ביותר שתוכלו למצוא. כל פריים בסרט הוא יצירת אומנות, והסטים עוצבו בכזו ירידה לפרטים שממש נדמה שאפשר לגעת במבנים ובחפצים שעל המסך. העושר הויזואלי של "בלייד ראנר 2049" הוא כמעט נשגב, ולא נחסך בדבר על מנת לברוא עולם כמוהו לא ראינו, שגם יכול להוציא את העיניים מרוב פאר, אבל גם מרגיש אמיתי, חי ומלוכלך כשצריך. אם בתחילת 2018 לא יהיה המעצב האומנותי דניס גאסנר ("באגסי", "סיפורי דגים", "הדרך לפרדישן", "עולם המים" ו"בארטון פינק" בין היתר) המועמד המוביל לאוסקר, תהיה זו פאדיחה מהמעלה הראשונה.
נכון, אנחנו רק בתחילת המרוץ, ואין דבר מגוחך יותר מלעשות הנחות לגבי זהות הזוכים, אבל אולי השנה נוכל לראות את אחד התיקונים הגדולים של האוסקר, כאשר רוג'ר דיקינס, שכבר הפסיד 13 פעמים (בין היתר עם "פארגו", "סקייפול", "ההתנקשות בג'סי ג'יימס", "ארץ קשוחה", "האיש שלא היה שם" ו"חומות של תקווה"), סוף סוף יאחז בפסלון שכבר מגיע לו מזה זמן רב. זה נכון ש"דנקרק" כבר מעכשיו הולך לעשות לו חיים קשים, אבל מה שהוא הרים ב"בלייד ראנר 2049" הוא מעבר למדהים.
אל אלו צריך להוסיף גם את שמות המלחינים האנס זימר ובנג'מין וולפיש. הראשון כבר פרק לנו את האוזניים השנה עם עבודתו ל"דנקרק", ואת השני אתם יכולים לשמוע באולם ליד בפסקול של סרט האימה "זה" מרסק הקופות. עבודת המוזיקה – וכמובן עיצוב הסאונד – של הסרט היא כמעט דמות ראשית בו. חפשו אולמות עם מערכות סאונד שאתם יכולים לסמוך עליהם.

על התסריט חתומים האמפטון פנצ'ר של הסרט המקורי, ומייקל גרין שנמצא משני צדי סקאלת האיכות של הקולנוע המסחרי יבול 2017: מצד אחד "לוגאן – וולברין", ומצד שני "הנוסע השמיני: קובננט" שאין לו מחילה. הם כתבו תסריט ארוך ועמוס, ולכן, כשזה מגיע לתימות ולרעיונות שהוא כולל, אני חושב שאצטרך צפייה נוספת כדי לרדת לעומקם. גם בגלל שבצפייה הראשונה הייתי מסונוור מהעיצוב, וגם מכיוון שאני מאמין שיש הרבה על מה לדבר בו ממה שיתאפשר לי במקום שעוד נותר לי כאן. באופן כללי אני יכול לומר שהמסע הרגשי של קיי והתגליות שלו על עצמו הם מעמסה די רצינית על הנפש. גם אם הדברים לעיתים מדוברים הרבה יותר מאשר מחלחלים, יש פה מטען רגשי לא מבוטל, וכמה סצנות שאפשר לדבר עליהן באריכות בנוגע לתפיסות פילוסופיות כאלו ואחרות, במיוחד אלו שקשורות לזיכרון. סצנה אחת אצל יצרנית החלומות היא משהו שהשאיר אותי עם פה פעור מעוצמות הרגש שבו.
מהבחינה הזו, ריאן גוסלינג בתפקיד הראשי הוא נייר לקמוס מצוין לסרט. זה לא אחת מהופעותיו הגדולות, והבעת הכלבלב שלו יכולה להמאיס את עצמה באיזשהו שלב, אבל הליהוק שלו כמקצוען הרדוף – זה שבהחלט יכול להזכיר את הופעתו של אלן דלון ב"הסמוראי" (סליחה על ההשוואה) – קולע בדיוק.

מכיוון שמדובר בפרט שכבר נחשף ודובר בו, אני מרשה לעצמי להזכיר את שובו של האריסון פורד בסרט, אם כי לא אסגיר מתי ואיך. זאת הפעם השלישית שפורד משחזר בשנים האחרונות את התפקידים שהפכו אותו לאחד הכוכבים הגדולים בעולם. זה התחיל, למרבה הצער, בשנת 2008 כאשר גילם שוב את אינדיאנה ג'ונס בסרט הרביעי שכולנו מנסים בכוח לשכוח, אבל עבד היטב כאשר שב אל המילניום פאלקון ב"מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר", שם העניק רבדים נוספים לדמות האיקונית שלו. חזרתו לנעליו של דקארד יכלה בקלות להיות מופע פאתטי של שחקן עבר שמנסה לשחזר את תהילתו, אבל לשמחת הכלל פורד כל כך טוב ב"בלייד ראנר 2049" שכל המחשבות האלו מתפוגגות.
לטובה אפשר לציין גם את נשות הסרט: רובין רייט, אנה דה ארמס ("אנאבל", "כלבי מלחמה"), מקנזי דייויס (Always Shine) וסילביה הואקס. גם ג'ארד לטו פה. נו.

בעיני, אם כבר השוואה, במקום "בלייד ראנר" הייתי מזכיר פה את "מקס הזועם: כביש הזעם". בשני המקרים מדובר בסרט המשך שממש לא היינו צריכים, אבל בסופו של דבר זה הסתיים על הצד הטוב ביותר. שניהם סרטים שלא נשענים בכוח על החיבה לקודמו (או קודמיו), אלא מעדכן אותם לקולנוע עכשווי, ומייצר חוויה שנעה בין הישן לחדש באופן מסעיר למדי.
אמנם ההנאה מסרט המרדפים של ג'ורג' מילר היא מיידית ומסחררת הרבה יותר, אבל זאת מכיוון ש"בלייד ראנר 2049" שואף למשהו אחר לחלוטין. זו יצירה ששואבת פנימה, מאגפת ומכבידה. קשה בשלב זה להגיד מה היא בלעדי המיתולוגיה ממנה היא בקעה – לכן יידרש קצת יותר זמן – אבל אין ספק שמדובר בחוויית צפייה שנשארת באוויר זמן רב לאחר שמגיעות כותרות הסיום.