פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 14: "מה יפית עמק נוי" (1941)

שנה לאחר "ענבי זעם" שלו, שחרר הבמאי האמריקאי הענק ג'ון פורד את סרטו המי-יכול-לספור-כמה, "מה יפית עמק נוי" (How Green Way My Valley). פורד, אז בן 47, כבר זכה פעמיים בפרס הבימוי, בזכות "המודיע" ו"ענבי זעם", אך בשתי הפעמים הפסיד את פרס הסרט (ל"המרד על הבאונטי" ו"רבקה", בהתאמה). "מה יפית עמק נוי" סוף סוף סידר לו את הפרס הגדול.
עם זאת, הניצחון הזה הוכתם על ידי דורות של סינפילים ששצפו וקצפו על האקדמיה, שאיכשהו ויתרה על הענקת פרס הסרט ל"האזרח קיין" של אורסון וולס, שנחשב במשך שנים ארוכות לסרט הקולנוע הגדול והחשוב ביותר בכל הזמנים. זכיית סרטו של פורד ב-1941 נרשמה כאחד הפספוסים הגדולים של האקדמיה ולדבר הראשון עליו מצביעים בדיון על איך האוסקר איננו שווה דבר, או לפחות לא מזהה קולנוע פורץ דרך בזמן אמת.

גדולתו של "האזרח קיין" אינה מוטלת בספק. נכון שבמאה הנוכחית כבר מערערים על הדומיננטיות שלו כסרט הטוב ביותר אי פעם, אבל בכל זאת עשייתו המרשימה, עיצוב הנראטיב יוצא הדופן שלו, והאיש הגדול מהחיים שעשה אותו, משאירים אותו ניצב איתן בדברי ימי הקולנוע, וחשיבותו התרבותית היא לנצח עצומה. וכן, גדולה כעשרות מונים מ"מה יפית עמק נוי", שכמעט לא מככב ברשימות הסרטים הטובים ביותר אי פעם, ואפילו לא ברשימת זוכי האוסקר הגדולים אי פעם. שמו הטוב נפגם בעקבות הזכייה הזו, שלא באשמתו, ואפילו אני בעברי הפוחז, מבלי שראיתי אותו, יכולתי להצביע על "פאדיחת האוסקר של 1941" בעקבות אהבתי הגדולה ל"האזרח קיין".
לקראת הפרק על זוכה האוסקר ה-14 צפיתי לראשונה בסרטו של פורד, ונאלמתי דום. זה נכון ש"האזרח קיין" הוא יצירת מופת, אבל אתם יודעים מה? גם "מה יפית עמק נוי". זה לגמרי סרט נפלא, וכל כך ברור ומובן מדוע הוא זכה בפרס הסרט באותה שנה. מדובר בהפתעה הגדולה ביותר שלי במהלך הפרויקט הזה, והנה עוד סיבה להודות על כך שהתחלתי אותו.

התסריט של פיליפ דאן מבוסס על ספרו של ריצ'רד לואלין, והוא מספר על עיירת כורים וולשית במאה ה-19, דרך חייה של משפחת מרטין מרובת הילדים, ובמיוחד דרך נקודת מבטו של הבן הצעיר, יו (רודי מקדאוול המתוק). הסרט מתאר את שגרת חייהם הפשוטה של המרטינים על רקע איגודי העובדים של הכורים, האסונות, האהבות, רגעי הגאווה והשפל של המשפחה, כל זה בצבעים סנטימנטליים ונוסטלגיים. פורד מפורסם בעיקר כבמאי של מערבונים אמריקאים, כאלה המייצגים את הגבר המתיישב והמחוספס, והרבה פעמים שוכחים את הצד ההומני ואוהב האדם שלו. זה גם היה כמובן בולט ב"ענבי הזעם" (שתי הזכיות האלו הפכו את פורד לראשון שזוכה רצוף בשני פרסי בימוי), אבל ב"מה יפית עמק נוי", שנכון לרגע זה הוא הסרט האהוב עלי ביותר שראיתי מבית היוצר של פורד, זה ממש בולט ומדבק. 76 שנים לאחר שנעשה, הסרט ממשיך לרגש מבלי להיות קיטשי ולו לרגע, וממש לא משעמם לשנייה. הצילום זוכה האוסקר של ארתור סי. מילר ברא כמה פריימים נפלאים, והשימוש באימג'ים שטופי שמש רבים גורם לסרט להרגיש שונה מכל זוכי האוסקר עד כה.

הבמאי המיועד של הסרט היה בכלל וויליאם ווילר, ששנה לאחר מכן יזכה באוסקר על "גברת מיניבר", והסרט היה אמור להצטלם בלוקיישנים האמיתיים ובצבע, אך המלחמה באירופה מנעה זאת ממנו. טקס האוסקר ה-14 התקיים לאחר המתקפה על פרל הרבור, אחרי שארה"ב הכריזה מלחמה על יפן ואחרי שגרמניה השיבה בהכרזת מלחמה משלה. למרות שארה"ב ניסתה להימנע כמה שאפשר מעוד קרבות בשטח זר, היא מצאה את עצמה חלק אינטגרלי מהם. קשה להאמין שהתחושות המבולבלות בארה"ב, ובהוליווד בכלל, לא השפיעו במידה כזו או אחרת על תוצאות האוסקר, אם לפנות רגע לפסיכולוגית המונים לא מבוססת.
בתקופה של יאוש ופחד, כאשר הגברים עוברים לחזית (ביניהם גם במאי הסרט, ג'ון פורד, שיצא לצלם סרטים תיעודיים עם הצי הימי), אי אפשר היה לעמוד בקסמו של הסרט הזה, בטוב הלב שהוא מציע לצופים, ובאמונה ברוח האנושית. כל זה בלי נאומים חוצבי להבות או אקטים של הירואיות גדולה. רק חייהם של אנשים רגילים שמחזקים זה את זה דרך משברים. לי הסרט הזה מאוד הזכיר את המועמד לאוסקר של 2016, "ברוקלין", שגם הוא בעצם סרט על דמויות שלא עומדות מול אירועים דרמטיים במיוחד, אבל עדיין מצליח לזקק איזושהי חוויה אנושית שמתעלה מעבר לזמן ולמקום. אם כי כמובן "מה יפית עמק נוי" שלם ויפה הרבה יותר.

רודי מקדאוול, שכאמור מגלם את יו הקטן, היה בן 13 בזמן הצילומים, ומאז פיתח קריירה רצופה ועמוסה למדי בקולנוע ובטלוויזיה. ב-1968 היה קורנליוס ב"כוכב הקופים" המקורי וסיזר עצמו ב"כיבוש כוכב הקופים" ב-1972. הוא נפטר בשנת 1990, בגיל 70.
מי שמגלם את הכומר טוב הלב (והסקסי באופן מחשיד) של הכפר, זה שלא באשמתו ימיט חרפה על משפחת מרטין, הוא וולטר פידג'ון, ששנה לאחר מכן יהיה מועמד לאוסקר על הופעתו ב"גברת מיניבר", ובכך ימשיך את המורשת של קלארק גייבל לשחקנים אשר מופיעים בשני זוכי אוסקר רצופים.
פידג'ון עצמו לא היה מועמד הפעם מטעם "מה יפית עמק נוי". המועמדים היחידים באותה שנה מהקאסט הרחב של הסרט היו דונלד קריספ ושרה אלגוד. קריספ, שמגלם את אבי המשפחה, אפילו הגדיל זכה בפרס שחקן המשנה. גם הוא כבר כיכב בזוכה אוסקר, כאחד מפורעי החוק שהופכים לאנשי ים ב"המרד על הבאונטי". אלגוד היא מי שמגלמת את האמא טובת הלב של המשפחה. היא נפטרה תשע שנים לאחר מכן בגיל 70.
את המוזיקה הלחין אלפרד ניומן, אולי גדול המלחינים של אותה תקופה, שהיה מועמד לאוסקר ב-1941 גם על "כדור האש". הוא אמנם הפסיד, אבל אין מה לרחם עליו – ניומן סיים את חייו עם תעשה אוסקרים בבית ותהילת עולם.

כפי שקרה כבר לפני 1941 ויקרה עוד הרבה הרבה אחרי, האקדמיה בחרה לתת את הכבוד הגדול לסרט הסנטימנטלי והמרגש ("מה יפית עמק נוי", שחטף חמישה פרסים בסך הכל) על חשבון היצירה הכבדה והאינטלקטואלית ("האזרח קיין"). באותה שנה היו מועמדים עשרה סרטים לפרס הסרט הטוב ביותר, כאשר אלו שנשמרו היטב בזיכרון מעבר לשניים האלו הם "הנץ ממלטה", שנחשב לפילם-נואר הראשון, ו"חשד" של אלפרד היצ'קוק (שבאותה שנה ביים גם הקומדיה "מר וגברת סמית'"). אותה שנה זכורה גם בזכות "לפגוש את ג'ון דו" מאת זוכה האוסקרים פרנק קפרה, כמו גם שני סרטיו האהובים של פרסטון סטרג'ס, "מסעות סאליבן" ו"ליידי איב" – הראשון קיבל התעלמות מוחלטת מהאקדמיה, והשני יוזכר רק בקטגורית הכתיבה.
האקדמיה תחטוף אש על הבחירות האלו מטעמה לאורך כל שנות האוסקר, אבל כפי שכבר הבהירה – זה ממש לא מעניין לה את הישבן. במקרה הזה, ספציפית, ברור שההיסטוריה הצביעה אחרת בסופו של דבר, אבל גם בהחלט שפטה את הזוכה לחומרה מדי, ואני מקווה שיותר אנשים יראו את הסרט הזה, כי הוא באמת נהדר.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר ה-14:
הסרט הטוב ביותר: דאריל פ. זאנוק – "מה יפית עמק נוי"
השחקן הראשי הטוב ביותר: גארי קופר – "סרג'נט יורק"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: ג'ואן פונטיין – "חשד"
שחקן המשנה הטוב ביותר: דונלד קריספ – "מה יפית עמק נוי"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: מארי אסטור – "השקר הגדול"
הבימוי הטוב ביותר: ג'ון פורד – "מה יפית עמק נוי"
הסיפור המקורי הטוב ביותר: הארי סיגל – "הנה בא מר ג'ורדן"
התסריט המקורי הטוב ביותר: הרמן ג'יי מנקיוויץ ואורסון וולס – "האזרח קיין"
התסריט הטוב ביותר: סידני באקמן וסטון מילר – "הנה בא מר ג'ורדן"
השיר הטוב ביותר: ג'רום קרן ואוסקר המרשטיין השני – "Lady Be Good" (בפעם האחרונה שראיתי את פריס)
המוזיקה הטובה ביותר לדרמה: ברנרד הרמן – "כל מה שכסף יכול לקנות"
המוזיקה הטובה ביותר לקומדיה: פרנק צ'רצ'יל ואוליבר וואלאס – "דמבו"
האפקטים המיוחדים הטובים ביותר: פרסיוט אדווארט, גורדון ג'נינס ולואיס וזנקופ – "רציתי כנפיים"
הצילום הטוב ביותר בשחור-לבן: ארתור מילר – "מה יפית עמק נוי"
הצילום הטוב ביותר בצבע: ארנט פאלמר וריי ורנהאן – "דם וחול"
עיצוב תפאורות הפנים הטובות ביותר בשחור-לבן: ריצ'רד דיי, ניית'ן ג'וראן ותומס ליטל – "מה יפית עמק נוי"
עיצוב תפאורות הפנים הטובות ביותר בצבע: סדריק גיבונס, יורי מקלירי ואדווין וויליס – "פריחה בעפר"
הקלטת הסאונד הטובה ביותר: ג'ק וויטני – "גברת האמליטון ההיא"
העריכה הטובה ביותר: וויליאם הולמס – "סרג'נט יורק"
הסרט התיעודי הטוב ביותר (קטגוריה חדשה): "האי של צ'רצ'יל"
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: "תן כף"
הסרט הטוב ביותר באורך גלגל אחד: "על גורים ופאזלים"
הסרט הטוב ביותר באורך שני גלגלים: "רחוב ראשי במרץ"
פרס מיוחד: ריי סקוט, משרד המודיעין הבריטי, לאופלוד סטוקובסקי, יוצרי "פנטזיה" (וולט דיסני, וויליאם גריטי, ג'ון הוקינס, חברת RCA)
פרס מפעל חיים: וולט דיסני

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "במערב אין כל חדש" (1930)
2. "זה קרה לילה אחד" (1934)
3. "חלף עם הרוח" (1939)
4. "מה יפית עמק נוי" (1941)
5. "רבקה" (1940)
6. "כנפיים" (1927)
7. "גראנד הוטל" (1932)
8. "המרד על הבאונטי" (1935)
9. "סימארון" (1931)
10. "תהלוכה" (1933)
11. "זיגפלד הגדול" (1936)
12. "ברודווי מלודי" (1928)
13. "החיים של אמיל זולא" (1937)
14. "הן לא תיקחו עימך" (1938)

אחד הפריימים האהובים עלי מתוך הסרט. אפשר לדבר על הקומפוזיציה הזו שעות.