"היפה והחיה", סקירה
31 במרץ 2017 מאת אור סיגוליכמו רוב הטקסטים שנכתבו על "היפה והחיה" מהדורת 2017, גם אני התחלתי את הביקורת שלי מכלכליסט בהתייחסות לכל קונספט העיבודים המחודשים של דיסני לעצמם, מ"מליפיסנט", דרך "סינדרלה" ועד "ספר הג'ונגל", שהיה ונותר הטוב מכולם עד כה. בשלב הזה נראה לי שיש לנו כבר שתי עובדות סגורות להשלים איתן: הראשונה היא שאין באמת שום סיבה או צורך בעיבודים המחודשים האלה. השנייה, זה הולך להמשיך מעכשיו ועד רוב ימי חיינו, אז אין ברירה אלא לקבל את זה. דיסני ימשיכו למחזר את עצמם, אנחנו נמשיך ללכת לראות בין מסקרנות גרידא ובין אם מהתלהבות כנה, והאולפן המטורף הזה – שנדמה שלא מצליח לטעות בשנים האחרונות – ימשיך לעשות עבודה מצוינת. מצד שני, גם אמרנו את זה על פיקסאר, אז הדברים תמיד יכולים להשתנות.
אז אמנם כבר התפרסם טקסט שלי על הסרט, אבל גם מכיוון שיש עוד הרבה מה לומר, וגם מכיוון שלסריטה מגיעה סקירה משלו על הסרט, אני מרחיב את הדיון פה, ברשותכם.
"היפה והחיה" (Beauty and the Beast) החדש, כידוע, מבוסס על להיט אנימציה משנת 1991, שהוא גם לגמרי הסרט האהוב עלי של דיסני, וכנראה זה שראיתי הכי הרבה פעמים. הוא סרט ההנפשה הראשון שהיה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר (הפסיד ל"שתיקת הכבשים", ויש בין השניים הרבה יותר דברים דומים מאשר שונים בעיני), והיחיד שהצליח להגיע לתואר הזה בזכות אנימציית יד מסורתית, ולא ממוחשבת. שלוש שנים לאחר יציאת הסרט כבר קם מחזמר ברודווי שמבוסס עליו.
הסיפור מבוסס על אגדה משנת 1740 מאת גבריאל-סוזאן ברו די וילנוב (מעניין אם יש קשר לדני, במאי "סיקאריו" ו"המפגש"). המעשייה הקלאסית זכתה להמון עיבודים, לפני ואחרי הסרט המצויר. הגרסה המפורסמת הראשונה היא של הבמאי הצרפתי הגאון ז'אן קוקטו משנת 1940 כשאת החיה גילם ז'אן מארה. העיצוב הנפלא של גרסת 1940 השפיע מאוד על הסרט של דיסני, ומי שראה את המיני-סדרה "מלאכים באמריקה" יכל לזהות את ההשפעה שלו בסצנת ההזיה של פריור והרפר. גרסה אחרת שאולי נתקלתם בה היא זו של גולן-גלובוס משנת 1987 עם רבקה דה מורני וג'ון סאוואג'. באותן שנים גם הייתה סדרת טלוויזיה עם לינדה המילטון ורון פרלמן כחיה, שכשחושבים על זה, נולד לגלם את הדמות הזו.
לפני שלוש שנים הרים כריסטוף גאנס ("אחוות הזאבים") עיבוד משלו בצרפת, עם וינסן קאסל וליה סיידו, שהשנה שיתפו פעולה שוב ב"זה רק סוף העולם" של זאוויה דולן. זה היה סרט רב תקציב ונאה אבל לא העניק משמעות חדשה מדי לסיפור, ולמרות שהוא אולי הנאמן ביותר לספר, הוא לא היה סוחף או מעניין במיוחד.
"היפה והחיה" החדש בוים על ידי ביל קונדון, שאת פריצתו עשה בשנת 1998, עם "אלים ומפלצות", עליו זכה באוסקר התסריט המעובד. הסרט המצוין סיפר על ימיו האחרונים של ג'יימס ווייל, במאי סרטי "פרנקנשטיין" של יוניברסל בשנות ה-30, כאשר הוא עשיר, מבוגר ובודד בביתו הגדול, והחברה היחידה שלו היא סוכנת הבית האקסצנטרית. אך הכל משתנה כאשר לביתו מגיע בחור צעיר וחתיך שמתחיל לעבוד אצלו, ובין השניים מתחילה מערכת יחסים מורכבת. אני מניח שקל לראות איזה סרט חדש העלילה הזו מזכירה.
כבמאי, המשך הקריירה של קונדון נע בין החביב לזוועה. הוא עשה סרט מהנה על חייו של הסקסולוג קינסי; ביים את "נערות החלומות", אחד המיוזיקלים היותר מקרטעים של תקופת פוסט-"שיקאגו" (אותו כתב); סגר בגאון את מותג "דמדומים" עם שני הסרטים האחרונים; הגיעה לשפל די מתקדם עם "הרשות החמישית" על ממציא וויקיליקס, ולאחרונה העניק עוד תפקיד אדיר לאיאן מקלן ב"מר הולמס", שכסרט היה נעים ולא הרבה יותר מזה. קונדון הוא במאי מיומן, אבל הוא רחוק מלהיות אחיד. השילוב שלו בכס הבימוי יחד עם הציניות והחשש שאפפו את הפרויקט החדש לא בישרו בהכרח דברים רעים, אבל גם לא סימנו אופטימיות גדולה במיוחד.
גם מכיוון הכתיבה לא נראה שיש יותר מדי ממה להתרגש. סטיבן צ'בוסקי ("כמה טוב להיות פרח קיר", ו"רנט", אחד המיוזיקלים הקולנועיים החלשים ביותר שנעשו) ואוון ספיליוטופולוס ("הצייד: מלחמת החורף") כתבו תסריט שבגדול מבוסס כמעט אחד לאחד על הסרט המצויר, עם כמה שינויים לפה ולשם. חלקם עובדים היטב, חלקם מיותרים לחלוטין.
השינוי המשמעותי ביותר היה הוספת כמה שירים חדשים, אף אחד מהם לא עומד ברמה של המקוריים מאת הווארד אשמן ז"ל ואלן מנקן. אחד מהם, שירו של החיה לקראת הסוף, נשמע כמו השיר הכי "עלובי החיים" מאז שז'אן ולז'אן החליט שעדיף לו להימנע סופית מגלוטן. תוספת מיותרת אחרת היא חקירת העבר של בל, הגיבורה, שמסתבר שאביה נמלט מפריז אחרי שאימה מתה מהמגפה השחורה כי באמת למישהו אכפת. לעומת זאת, התוספת על עברו של החיה, שגם איבד את אמו בצעירותו אבל בשונה מבל גדל עם אב רשע ואכזר, אמנם מעניקה קצת פסיכולוגיה בשקל אבל מחדירה גוון מאוד אפל לסרט. מאוד מאוד אפל לסרט. כזה שהצופים הצעירים מאוד כנראה לא יקלטו, אבל יגרום למבוגרים שבאולם לזוע באי-נוחות. זה לא נאמר במפורשות, אבל לפי מה שרומזים המשרתים שהפכו לכלי בית, כנראה שזה הגיע גם ליחסים לא הולמים בין צעיר ומבוגר. עזבו, עדיף לא לחשוב על זה.
עוד הסבר שהתווסף לסרט החדש, הוא איך אף אחד בכפר למרגלות הטירה לא שם לב שהנסיך וכל משרתיו נעלמו ולא נשמע מהם עוד. אמנם בסרט המצויר זה לא מפריע באמת, אבל זה ניטפיקינג שדווקא נחמד שסידרו בסרט החדש, גם אם כשמשקיעים בו מעט מחשבה הוא לא הגיוני לחלוטין.
לאחר ששלחתי את הביקורת הקצרה שלי למערכת כלכליסט, התקשרה אלי העורכת ואמרה "אני קצת מבולבלת. זה נראה שאתה יורד על הסרט כל הזמן, אבל זה בסוף אתה כותב שהוא אחד מחמשת הסרטים הכי טובים שנמצאים כרגע בקולנוע. מה הסיפור?"
לשאלה הזו היו לי שתי תשובות, הראשונה היא שאין הרבה סרטים טובים שמוקרנים כרגע בחוץ, והשני הוא שכן, על אף שהכי קל (וכיף) ליפול על הסרט הזה, בסופו של דבר נהניתי ממנו מאוד. אני חושב שזה קשור לכך שהסרט המקורי כל כך מעולה, שהוא יכול לסחוב על עצמו גם גרסה חדשה עם בעיות, וגם כי דיסני יודעים מה הם עושים. אם נגזר עלינו לקבל גרסה נוספת של "היפה והחיה", זאת האופציה הטובה ביותר שיכולנו לקוות אליה.
אבל זה לא אומר שהסרט הזה הוא נסיעה חלקה. ממש לא. קחו לדוגמה את אמה ווטסון בתפקיד בל. אתוודה שהשמיעה המוזיקלית שלי לא המחודדת ביותר בעולם, אז אאלץ להסתמך על חברי ברי-הסמכא שאמרו שכל תו שיוצא מהפה שלה עבר עיבוד אוטו-טיון קיצוני. לי, לעומת זאת, בעיקר הפריע שהבחורה הצעירה והיפה הזו לא עושה תפקיד נורא טוב פה. לרינת גבאי בדיבוב העברי הייתה יותר כריזמה מאשר לווטסון, והיא לא מרגישה קשורה לסרט הזה בכלל. ווטסון לרוב נאלצת לשחק בסביבה שכולה הורכבה מאפקטים מיוחדים, ואיכשהו היא עדיין נראית כמו הדבר הכי פחות מציאותי על המסך.
אני גם לא בטוח לגבי הליהוק של דן סטיבנס לתפקיד החיה. אמנם הוא עוטה על עצמו שכבות של אפקטים, אבל אני שם כסף שאם היו זורקים את התפקיד על טובי קאבל, הוא היה מייצר משהו הרבה יותר מרשים. שאר השחקנים מלוהקים דווקא היטב, כמו איאן מקלן כשעון, קווין קליין כאביה של בל, ואמה תומפסון כגברת פוטס. אני תוהה האם היה הכרחי שלומייר הנר ישמור על מבטא צרפתי כבד בשונה משאר הדמויות (כי כמו שלמדנו מקולנוע אמריקאי, בצרפת מדברים רק במבטא בריטי), ואם זאת כבר הבחירה, האם יואן מקרגור הסקוטי הוא הנכון ביותר? אין שחקנים צרפתים שיכלו לעשות את זה ולא ישמעו כמו דמות ממונטי פייתון?
מנצח הקאסט הוא ללא צל של ספק לוק אוונס. עכשיו, נכון, אוונס הוא נקודה רגישה אצלי כבר שנים, וקוראי סריטה כבר יודעים את זה נגיד, מכאן, ומכאן, ומעוד כמה מקומות. אבל לא משנה מה התחושות הפיזיות שלי לגביו, ב"היפה והחיה" הוא באמת לוקח את כולם. מעבר לכך שהוא שר הכי טוב וזז הכי טוב, אוונס מביא לגסטון, האנטגוניסט הדוחה של הסרט, כל כך הרבה איכויות דרמטיות וקומיות, שיש רגעים שבהם נראה שהוא הרבה יותר מרשים מאשר הקרקר היבשושי המכונה "בל" אליו הוא אובססיבי. לא שיש לסרט הזה איזשהו סיכוי בעונת הפרסים הקרובה מעבר לתלבושות, העיצוב האומנותי והאפקטים, אבל יכול להיות שכשנגיע לחודשי 2018 הראשונים, יוזכר שמו של אוונס כאחד השחקנים שהכי ראויים למועמדות והכי אין סיכוי שיקבלו.
את רוב זמן המסך שלו חולק אוונס עם ג'וש גאד, שאת תהילתו קנה בזכות הופעתו ב"ספר המורמונים" בברודווי, ונכנס לרשימת ה-VIP של דיסני בעקבות תרומתו ל"לשבור את הקרח" כקולו של אולף, איש השלג שגנב את ההצגה. וזה המעבר שלי להתייחס לדבר הזה שכולם דיברו עליו לקראת בוא הסרט.
קדמה ונאורות, תמונת אילוסטרציה
"פעם ראשונה שדמות גאה מוצהרת תופיע בסרט של דיסני", אמר קונדון הבמאי אחרי שמחלקת היח"צ הבינה שהסרט לא מעורר שום עניין. יש לדמותו של לה-פו "רגע בולט אך מעודן" שמציג אותו כגיי, הבטיחו לנו. ואז בום החרמות ברוסיה, בום החרמות בארה"ב, בום כותרות בעיתונים, בום טורי דעה, מפץ של יחסי ציבור מכל מקום. גם אני, כמובן, קפצתי על העגלה הזו וכתבתי על הנושא. למה לא, בעצם?
אז כמה דברים עוד לפני שנכנסים לעניין הזה, עכשיו כשראינו את הסרט ואנחנו חכמים יותר. קודם כל, סרטי דיסני תמיד קסמו לקהילה הגאה, והאולפן יודע את זה. הסיפור של "דמבו" הוא על צעיר שמבין שהוא שונה מכולם והסביבה שלו מתנכרת לו על כך, וזה פחות או יותר גם מה שקורה גם ב"בת הים הקטנה" ו"הגיבן מנוטרה-דאם", "מולאן" שיחק על עניין המגדר, ושיר הלהיט מ"לשבור את הקרח" אומץ על ידי הקהילה כהמנון יציאה מהארון.
דבר נוסף הוא שעם כל הכבוד, ויש כבוד, לדיסני, דמויות גאות כבר הופיעו בסרטים לכל המשפחה בדרכים מאוד חיוביות ונהדרות, הדוגמא המרכזית היא כמובן "פארנורמן" שגרם לי כמעט להיחנק מהפתעת שמחה בעת הצפייה.
הדבר שלישי הוא שהיו דמויות גאות בהיסטוריה של דיסני, גם אם זה לא נאמר במפורש. על פי הסרטים שהפכו להיות אבני דרך בתרבות הפופולרית, קל לראות שהאנשים שמתכננים ובונים את עולם האנימציה הוותיק והטוב של דיסני הם קבוצה של אנשים חכמים ומוכשרים, ככה שאין סיכוי שהרמיזות הגאות בהיסטוריה של האולפן הן במקרה, כמו למשל שב"במבי" יש דמות של בואש מתוק עם ריסים ממש ארוכים שמבקש שיקראו לו פרח, וב"מלך האריות" יש משפחה אלטרנטיבית שכוללת מתבגר אחד שגדל עם שני אבות.
הבעיה היא שלהוציא כמה דוגמאות בודדות, זה כמעט אף פעם לא חדשות טובות. אורסולה של "בת הים הקטנה" מבוססת על אמן הדראג קווין דיוויין. היא הדמות השלילית בסרט. אף דמות הטרוסקסואלית בחיים לא הייתה מבטאת את המילים "sensational news" כמו איך שסקאר מזמר אותן ב"מלך האריות". הוא הדמות השלילית בסרט. למנהיג המתיישבים ב"פוקהונטס" יש קיבעון אופנה קשוח וחיבה לקיטש. הוא הדמות השלילית בסרט. וזה לא שהאדס מ"הרקולס" הוא פרסומת לטסטוסטרון. הוא, אגב, הדמות השלילית בסרט.
הנקודה ברורה. מבחינת דיסני, סממנים נשיים אצל גברים, או גבריים אצל נשים ("ברנרד וביאנקה"), הם תמיד סימן לסכנה. ב"היפה והחיה" 2017 החליטו להעניק את הכבוד של הצגת "הדמות הגאה הראשונה אי פעם יואו כמה אנחנו מתקדמים" ללה-פו. מלחך הפינכה של גסטון, וחדל אישים באופן כללי. החלטה מפוקפקת במקרה הטוב, אבל בסדר, בסוף הוא מתישהו מבין את טעויותיו ועובר צד. אבל מעבר לזה ש"הרגע הגאה" המדובר הוא משהו שאם אתם שייכים לאוכלוסיה האנושית שממצמצת אז אתם בסכנה של לפספס אותו, הוא גם מנציח בעיקר המון סטריאוטופים שליליים של חולשה.
האמת היא שבכלל יש "רגע גאה" הרבה יותר בולט ב"היפה והחיה", של דמות מהצד השלילי גם היא, שאין לה מילה אחת במהלך הסרט. זו דמות שבמהלך ההסתערות על הטירה מותקפת על ידי הארון. כן, זה עד כדי כך מעודן. ואגב, זה רגע שמופיע כמעט אחד על אחד גם בסרט המקורי.
הנראות הגאה בסרט הזה לא מרגישה נכון, אלא מאולצת ומוזרה. זה לא שונה הרבה מהפוליטקלי קורקט המעוור של תקופתנו שגרם לאנשי הסרט החדש ללהק שחורים לתפקידי ביטים בעיירה הצרפתית. זה נראה מגוחך וממש זועק "אנחנו יודעים שגם יש שחורים בעולם! תניחו לנו!".
לצורך העניין, בסרט "פאוור ריינג'רס" החדש, גם הוא מיועד לקהל צעיר, יש רמיזה די ברורה שאחת מצוות סיירי הכוח היא גאה. אמנם גם שם אפשר לדבר על מה האלמנט הזה מייצג אצלה ואם זה שלילי או חיובי, אבל זה נעשה בצורה כל כך הרבה יותר נוחה לעיכול, ועם פחות רעש וצלצולים, שזה מוציא את הספקטקל החדש של דיסני לא משהו.
אם הגעתם עד לכאן, אז קודם כל סחתיין עליכם, ומעבר לכך גם אני חושב שמגיעה לכם שורה תחתונה. אז הנה היא: אהבתי את "היפה והחיה". סביר להניח שזה בעיקר כי ממש הופתעתי לטובה, וגם מכיוון שאני כל כך אוהב את החומר המקורי שהתודעה שלי פשוט איחדה בין שני הסרטים.
הנאמברים המוזיקלים עשויים נפלא ("גסטון" הוא הטוב ביותר, ולאחריו "שיר האספסוף" שלנצח יעביר בי צמרמורות. למרבה ההפתעה "התכבדי" הוא החלש ביותר, בעיקר בגלל שהוא נראה כמו אורגיית אפקטים), הסרט מרהיב לצפייה מההתחלה ועד הסוף, יש בו רגעים מצחיקים, יש בו רגעים מרגשים, והוא עשוי במיומנות ששייכת רק לאנשים שממש טובים במה שהם עושים.
אני לא חושב שמעריצי הסרט המקורי יתאכזבו ממנו. הוא כמובן לא מוצלח כמוהו, אבל הוא גם לא מבזה אותו. הוא בסופו של דבר רק מוצר, אבל מוצר כזה שהשקיעו בו המון, ורואים את זה, בעיקר לטובה.
מסכים איתך לגבי היצוג של נטיות מיניות שונות/שונות מגדרית בסרטי דיסני. אכן מעציב מאוד, ו״הדמות הגאה הראשונה״ פה ממשיכה בדיוק את אותו קו מאכזב.
לגבי הנאמברים אני דווקא חולק עליך. השיר של גאסטון היה בשבילי אכזבה אמיתית. זה רגע בלתי נשכח בסרט המקורי. כאן ניסו פשוט לתרגם את חגיגת האנימציה הקלאסית ללייב אקשן. וכמו שאומרים ב״פטרסון״ זה מרגיש כמו ״להתלקח עם מעיל גשם״. אותו הדבר ב״התכבדי״. לקראת השליש האחרון הבמאי מקבל פתאום אומץ ממקור לא ברור ומעיז להתרחק מהמקור והתוצאה אכן משתפרת.
והחידוש של ״ספר הג׳ונגל״ היה זוועת עולמים. רק מזכיר את זה 🙂
דן סטיבנס הוא אחד השחקנים המסקרנים והמגוונים כרגע. "קו היופי", "דאונטון אבי", "האורח","לגיון" הן כמה דוגמאות בולטות. וכדאי לך לעקוב אחריו.
בניגוד לגרסאות המחודשות האחרות שהצליחו בצורה בינונית ומטה ולא עוררו עיניים מיוחד – "היפה והחיה" נהנה מהייפ גבוה שרק התחזק ברגע שהודיעה ההפקה על הכוונה לשלב את השירים המקוריים. לכן תוספת הדמות הגאה במוצהר, כמו גם ההתעקשות של דיסני לא לצנזר את הסרט במדינות שדרשו זאת, היא אכן צעד ברור ואמיץ.
לדעתי, השירים החדשים כן תרמו לסרט, ובמיוחד הבלדה של החיה, שיחד עם סיפור הרקע החדש – הפך אתה לפחות סטראוטיפית ושטחית.
בכלל סיפורי הרקע בהחלט הוסיפו לדמויות.
לפחות בל כבר לא מוזרה רק בגלל שהיא יודעת ואוהבת לקרוא, ויש לה כמה קווים משותפים עם החיה.
אפרופו, לא ראיתי שם רמיזה על יחסי מבוגר-ילד לא ראויים בסיפור הרקע של החיה – ועם כל הכבוד לקונדון – אני בספק רב אם הוא ניסה להכניס אתו רמיזה בסגנון
מעריך את זה שהסברת לי מי זה דן סטיבנס. כתבתי עליו לראשונה עוד בסוף 2014
http://srita.net/2014/12/09/horror-of-the-month-december-2014/
ואם כבר ניידרופינג, הוא גם השתתף ב״נורמן״ של סידר.
להגיד שהגרסאות האחרונות "הצליחו בצורה בינונית ומטה", זה לכל הפחות טעות קשה. "סינדרלה" היה הסרט ה-9 הכי מרוויח בארה"ב בשנת 2015, "מלפיסנט" היה מקום 8 ב-2014, ו"ספר הג'ונגל" הוא אחד הסרטים הכי מרוויחים אי פעם. לגבי לא עוררו עניין, אותו דבר בדיוק. אפשר להתווכח אם הם היו טובים או לא, אבל התעסקו בהם באופן כמעט אובססיבי.
זה לא "ניים דרופינג" , אלא פרויקטים שהוא השתתף בהם שאהבתי ולדעתי מדגימים את היכולות שלו.
"נורמן" נשמע לי כמו שעמום המחץ, מראש ויתרתי, ובינתיים לא התחרטתי.
כשצפיתי בדן סטיבנס מסביר בזריזות – בדיוק איך תפיסת הדמות משפיעה על הטכניקה שלו מאחורי הקול של החיה, למראיין שהתשובה "כן, דיברתי ממש נמוך" הייתה לגמרי מספקת אותו – השתכנעתי שהליהוק שלו היה דווקא מוצלח.
אם אתה חושב שטובי קאבל שחקן יותר טוב מדן סטיבנס, ויכל לתת הופעה טובה (יותר) – אנחנו נשאר חלוקים, ואני רק יכולה לקוות שהסרטים הבאים שלו ימירו אותך בעתיד 🙂
לגבי הסטטיסטיקות של סרטי דיסני, המקורות שלנו בברור שונים, שלי זה ויקיפדיה.
זה שלא התרשמתי מהתפקיד של סטיבנס ב"היפה והחיה", לא אומר שאני חושב שהוא שחקן רע. אני תמיד נהנה לראות. דיברתי פה על תפקיד ספציפי, ועוד תפקיד שנעשה במושן-קפצ'ר, שזו משימה קשה לכל שחקן, וקבל כבר הוכיח את עצמו שם.
לגבי הנתונים – ולא הייתי בטוח למה ויקיפדיה ובוקס אופיס מוג'ו אומרים משהו אחר. אז ביררתי את העניין:
-מהויקיפדיה של סינדרלה:
In North America, Cinderella is the ninth highest-grossing 2015 film.[74]
-מהויקיפדיה של מלפיסינט:
Maleficent is the fourth-highest-grossing 2014 film,[71] and Angelina Jolie's highest-grossing live-action film.
-מהויקיפדיה של ספר הג'ונגל:
The film became a huge financial success and a surprise hit.[43] It briefly held the record for the biggest remake of all-time until the studio's own Beauty and the Beast surpassed it the following year.[44]