"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים״, מחשבות נוספות

נתחיל בהצהרה שאותי פחות מעניינת אבל היא הוגנת ומתבקשת לפני הכל: "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" (Captain America: Civil War) בהחלט מהנה ואף מעניין. השילוב בין אקשן, דרמה והומור מספק חוויה מלאה, ואני לא יכול לרגע לזלזל ביכולת של היוצרים להכניס פנימה כמות גדולה של דמויות מבלי שזה ירגיש מאולץ מדי, כאשר כל אחת מקבלת קו עלילתי מסוים (לפעמים רחב יותר, לעתים קרובות צר). מבחינה נראטיבית המיומנות והמקצוענות של הכותבים והבמאים של מארוול מרשימה. הם מצליחים לשלב בין דמויות מסרטים קודמים ולהכניס דמויות חדשות לכל סרט מבלי להתעכב יותר מדי, מבלי לעצור את הסיפור ומבלי שנרגיש שחסרים יותר מדי פרטים כדי לעקוב אחר המתרחש. קשה למצוא את האיזון הזה, וגם אם לעתים נראה שהסרט מתקדם לאט מדי, במטרה לעדכן אותנו באלמנטים עלילתיים שחשוב שנדע, וגם אם פעמים אחרות נראה שהסרט רץ מהר מדי, וסיפורה של דמות לא קיבל מספיק זמן מסך – לרוב מדובר בתוצאה יחסית מאוזנת בסוג סרטים שקשה להבין עדיין מהו האיזון הנכון עבורו. אבל אם יש משהו בולט במיוחד בסרט הזה, הוא שמדובר בצעד קדימה ביצירת המגה-אירוע-הבידורי שנקרא היקום הקולנועי/טלוויזיוני של מארוול. פורמט אודיו-ויזואלי חדש שאותי אישית מרתק בגלל הפוטנציאל שבו ואני רוצה להתעכב ולחשוב על היתרונות והחסרונות שלו כפי שבאים לידי ביטוי עד כה, דבר שהציף אותי במחשבות בעקבות "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים".

הדבר הראשון שבלט לי הוא שהסרט הזה לא עומד בפני עצמו. אפילו לא כסרט המשך ל"קפטן אמריקה: חייל החורף". כלומר, בלי רקע על הסרטים הקודמים של קפטן אמריקה ובלי הכרה של סרטים אחרים מהיקום הקולנועי של מארוול כגון "אנט-מן", סדרת "איירון-מן", "הנוקמים: עידן אולטרון" ואחרים, אין לצופה הרבה סיכוי להבין מה מתרחש בסרט מבחינה עלילתית, או להתחבר לדמויות. הגישה הזאת מראה ביטחון עצמי גבוה מצד האולפנים. במיוחד אם לוקחים בחשבון שלסרט לא קוראים "קפטן אמריקה 3" (כמו שלקודם לא קראו קפטן אמריקה 2), ולכן מי שסתם נכנס לקולנוע כדי לראות סרט אפקטים מגניב, בטוח ילך לאיבוד בתוכו. לעומת המשכונים אחרים שבהם ניתן להשלים את המידע במהרה, לנחש אותו או ליהנות מהסרט במידה זו או אחרת גם אם חסרות לנו פיסות מן הסיפור, "קפטן אמריקה: מלחמת אזרחים" כולל כל כך הרבה סרטי "רקע" והתייחסויות לסרטים אחרים ביקום מארוול שזה פשוט סוג חדש של סרט. ואם לסרט הזה יש צופים (והו, בהחלט יש), זה אומר שכנראה לא רק נוצר סוג חדש של סרט, אלא גם שסוג חדש של צופה קולנועי נולד בעקבותיו.

הצופה הבקיא

שני דברים בלטו עבורי במהלך הקרנת היח"צ של הסרט. הראשון הוא ההתלהבות ומחיאות הכפיים של הקהל כל פעם שדמות חדשה מופיעה. הדמויות נכנסות ומקבלות מחיאות כפיים, כמו כשדמות נכנסת להופעת קרקס, וודוויל או זירת אגרוף. הבנתי שגם אם חלקנו לא מוחא כפיים לכניסה של כל דמות, אנחנו כן נהנים מהידיעה שאנחנו יודעים מי זאת הדמות החדשה, שכן שמענו עליה קודם, קראנו עליה, מכירים אותה מהקומיקס, מסדרת הסרטים או ממסע היח"צ. לא משנה מאיזו סיבה, אבל אנחנו בקיאים והסרט חוגג את הבקיאות שלנו. כלומר, המגה-סרטים האלה מספקים לנו מידע על היקום דרך רשתות חברתיות, פרסום, בלוגים ועוד ואז במהלך הסרט עצמו מלטף את האגו שלנו בכך שהוא מציג אלמנטים שאנחנו מזהים ומתחברים אליהם כי אנחנו "כבר מכירים". זאת אומרת, כי רכשנו כבר את הידע עליו. כך, כשמופיעים הוק-איי, ויז'ן, ספיידרמן, אנט-מן או הפנתר השחור, אנחנו לא רק מזהים אותם, אלא אף ציפינו להם. והסרט יוצר עבורנו הנאה מהבקיאות הזאת.

הדבר השני שבלט עבורי הוא שלאורך הסרט כל הזמן הרגשתי דחף עז לחלוק עם מי שישב לידי את הידע שלי ביחס לאירועים. ידע ביחס לסיפורי הקומיקס, ביחס לסרטים קודמים, ביחס לדברים שקראתי בבלוגים, אתרי אינטרנט ורשתות חברתיות. ידע שמרחיב את העולם, מסביר נקודות מסוימות בסרט שלא מקבלות מספיק הרחבה, מסביר בדיחות וקריצות כלשהן ועוד. מהר מאוד הבנתי שאני צריך להתאפק, גם כדי לא לצאת נודניק, אבל גם כי למעשה, יש סיכוי גבוה שמי שיושב לידי כבר יודע את הדברים האלה. אבל החוויה הזאת של "אני יודע", "אני מזהה", "אני מכיר" גם את מה שהסרט מראה וגם את מה שהסרט רומז עליו, יוצרת אותי מחדש כצופה. אני כבר לא הצופה שרק נחשף לסיפור ולדימויים, אני הצופה הבקיא שמתקשר עם העולם שהסרט מציג בפניי בצורה אחרת. הסרט מכיר בהשקעה שלי בהכרת היקום, הוא מכיר בכך שהשקעתי שעות ושנים מחיי בקריאה וצפייה בחומרים על הגיבורים האלה ונותן לי פרס על כך, מדליה, קריצה, מחיאות כפיים. כי למעשה, אלה לא הצופים שמחאו כפיים במהלך ההקרנה, זה הסרט עצמו שמחא כפיים לצופים והצופים פשוט מחאו בחזרה. היקום הקולנועי הזה דורש ממני להתעדכן, לרענן את הזיכרון של מה שהיה בסרטים האחרים, לייצר את החיבורים, וכך הוא חוגג אותי בתור צופה מזהה, בתור צופה בקיא. והקשר הזה בין צופים לבין סרט הוא קשר מרתק שרק הולך ומתעצם, לא רק בסרטי מארוול (שמביאים את זה לשיא) אלא ממש בהרבה מסרטי הקיץ ההוליוודים של השנים האחרונות.

בהקשר זה, לא משנה אם אתה מגיע להקרנה מחופש לגיבור-על או בלבוש אזרחי, מה שחשוב זה שהסרטים האלה מתקשרים עם קהל בקיא, ברמה כזו או אחרת.

נראטיביות רשתית – איפה הבמאי בכל הסיפור(ים)?

אפשר להניח שהסרטים הבאים של מארוול ימשיכו בקו הזה, היקום הקולנועי של מארוול ימשיך להתרחב ולהפוך למורכב יותר מסרט לסרט, ולכן יש סיכוי שכל סרט חדש יעמוד פחות ופחות בפני עצמו וידרוש בקיאות במגוון סרטים והכרה במגוון דמויות אחרות כדי שיהיה אפשר לצפות בו ולהפיק הנאה, שלא לומר הבנה. סוג כזה של נרטיב הנו נראטיב רשתי. לעומת השיטה של סדרות טלוויזיה שמתקדמות בצורה ליניארית ומתפתחות מפרק לפרק, המגה-מוצר הזה שמארוול מנסה ליישם בקולנוע (ובטלוויזיה, באינטרנט, ובקומיקס) מתחבר דווקא יותר לאירועי הקומיקס הגדולים. באירועים שכאלה משתלבים בסיפור אחד גיליונות קומיקס של גיבורים שונים. כל הגיליונות ביחד כוללים קווים עלילתיים הכרחיים שצריך לעקוב אחריהם בשביל להבין את הסיפור הרחב, אך גם סיפורים משניים (TIE INS) שלא הכרחיים להבנת הסיפור הגדול הבסיסי, אך אפשר גם לקרוא כדי להרחיב את הידע על היקום. ולכן, הכניסה הזאת של מבנה סיפורי ששייך לעולם הקומיקס אל תוך הקולנוע פותחת אפשרויות נרטיביות מעניינות.

סיקרן אותי לדעת האם האופציות האלה ייחקרו בצורה מעמיקה גם בקולנוע האמנותי – למשל, אני משחק קצת עם הדמיון, חושב על סרט שבו דמויות השוטר והגננת מסרטיו של נדב לפיד נפגשות בדרמה אחת חדשה שמפתחת את הסיפורים של שני הסרטים הראשונים (מתוך מה שקיים עולה לי לראש הטרילוגיה של לוקה בלוו מ-2002 כסוג של דוגמה מאוד בוסרית לכך). האם הפורמט הזה של נראטיביות רשתית יכול למצוא את דרכו בקולנוע האמנותי, המקום שבו מי שעומד בראש היצירה הוא הבמאי/ת? השאלה רלוונטית כי נראה כרגע שבסוג פרויקטים שכאלה, זהו מפיק-העל, מנהל הפרויקטים, זה שאחראי לחיבורים ולתאומים בין כל היצירות והיוצרים. כל סרט מבוים ונכתב על ידי מישהו אחר וצריך מנהל פרויקט בעל ראייה רחבה כדי לאפשר לדבר כזה לקרות ולהתחבר. לכן, השאלה המתבקשת כרגע עבורי היא פחות האם הקולנוע האמנותי יכול ללמוד מהנראטיביות הרשתית, ויותר האם בתוך מגה-פרויקט אולפני שכזה ניתן למצוא את קולם הייחודי של הבמאים המעורבים? האם בתוך ה-"מגה-מוצר" הזה ניתן למצוא קול אמנותי ביצירות הבודדות? אני גם שואל את עצמי האם בכלל צריך לחפש, או שמא צריך להסתפק בכך שמדובר בתעשיית בידור שלא מחפשת למצוא את הקול של הבמאי, אלא לספק מוצר מקצועי ומיומן.

סוג השאלות האלו מחזירות אותי אל העבר של הקולנוע ההוליוודי הקלאסי והתפיסה שהוליווד לא נותנת חופש יצירתי לבמאים וקולם נבלע בתוך העשייה התעשייתית. נטען אז שמכיוון שהבמאים לא בוחרים בהכרח את הפרויקטים שהם מביימים, לא מעורבים בצורה יסודית בתסריט, לעתים אין להם בחירה בליהוק השחקנים הראשיים ולעתים גם אין להם גישה לחדר העריכה – קשה לראות את הבמאי ההוליוודי בתור יוצר אמן. הוא פשוט מנהל את הצילומים. אל מול התפיסה הזאת הגיעה תפיסת האוטר שפותחה אצל הביקורת הצרפתית והטענה שישנם במאים הוליוודיים שמצליחים להכניס את קולם האישי אל תוך היצירה למרות וכנגד כל המגבלות התעשייתיות. הבמאים-האמנים האלה נתפסו על ידי מבקרים מסוימים כגיבורים של ממש, שכן מצליחים להביע את קולם הייחודי כנגד כל הסיכויים ולכן הם העריצו אותם לעתים יותר מאשר את הבמאים האירופים שמקבלים את החופש מלכתחילה. כלומר, תפיסת הבמאי כאוטר במקור לא באה להבליט במאים עצמאיים או אירופיים בעלי קול ייחודי, אלא דווקא את הבמאים ההוליוודים שנכנסים אל תוך מערכת תעשייתית משומנת עם דרישות מסרסות, ולמרות הכול מצליחים לייצר יצירת אמנות בעלת היבטים אישיים ובעלת רגש, עומק ומשמעות, אפילו אם לפעמים היא פגומה. לטובת הערצת הבמאים-גיבורים הללו, מבקרי קולנוע טענו שבעיות עלילתיות בסרטים לא רלוונטיות להערכת הבמאי, שכן הסיפור של הסרט שייך לאמנות הסיפורת, ובמקרה הטוב יותר לתסריטאי, ולא לעבודתו של הבמאי. לעומת זאת, קולנוען אמיתי הוא זה שמצליח לספר את הדמויות, הרגשות והמשמעויות באמצעות דימויים, מיזנסצנה, צבעים, תנועה, מצלמה.

אפשר לראות במגה-מוצר הרשתי של מארוול מקבילה למגבלות של התעשייה ההוליוודית ואף יותר (המגבלות לא רק שייכות לקולנוע הקלאסי אלא קיימות היום בכל מני סוגים של סרטים, כפי שלימדו אותנו הידיעות על הפרישה של פפושדו וקשלס מהרימייק של "משאלת מוות"). מעצם טבעו, פורמט המגה-יקום דורש כניסה של דמויות וסיפורים שלא היוצר הספציפי פיתח, או שימוש בשחקנים שלא בהכרח תואמים את התפיסה שלו של איך הדמות אמורה להיות. בנוסף יש דרישה מסוימת של אחדות סגנונית, בלבוש, בתפאורות, באופי הצילום. האם החזון הפרוע של אדגר רייט שיועד בהתחלה לביים את "אנט-מן" לא התאים לתפיסת המגה-יקום הזו? מה גרם לפרישתו מהפרויקט? בנוסף, מכיוון שבונים מוצר שבו כל סרט לא עומד בפני עצמו, חשוב להבין שכל סרט לא רק ממשיך יקום וסיפורים שכבר נבנו, אלא בעיקר מטרים סרטים שעוד יגיעו (ולעתים אף עוד לא נכתבו) ולכן גם צריך לעבוד כסוג של טריילר לסרטים הבאים. למשל, הדמויות של הפנתר השחור ושל ספיידרמן נכנסות כדי לקדם את סרטי הסולו שלהם, וצריך להכניס אותם כך שזה יעשה חשק לראות עוד מהם, ולכן צריך להתאים אותם גם לסיפור הזה, אבל גם לחשוב עליהם כפרסומת לסרט הבא. אותו הדבר בנוגע לאנט-מן. אז עד כמה במאיי הסרטים יכולים לבחור לשנות דמויות, לקחת אותה לכיוון כזה או אחר, לוותר על דמויות מסוימות, להרוג דמויות אחרות, לחקור סיפור מסוים? נשמע שמעט מאוד.

מארוול נגד די.סי. – מלחמת היקומים
(ספויילרים מכאן)

המגבלות של סרטי המגה-מוצר נשמעות הרבה יותר חריפות מאשר אלו של הוליווד הקלאסית, ולכן, אם אנחנו רוצים לחפש קולות ייחודיים בתוך סדרת הסרטים הללו כנראה שיהיה הרבה יותר קשה למצוא אותם. נראה שכל ניסיון להיות מיוחד, לבלוט, לייצר משהו שונה ויוצא דופן בעצם עשוי לפגוע ביעילות של המבנה הרשתי והחיבורים שצריך לעשות בין הסרטים. אחת התוצאות של פרויקט ענק שכזה היא ככל הנראה הקרבת החזון האישי והסגנון הייחודי של כל במאי/ת מעורב/ת. אני רוצה להיות הוגן ולהגיד ששני סרטים בלטו בתחושת הרעננות שלהם – "איירון-מן" הראשון ו"שומרי הגלקסיה". קשה להגיד שהקולנוע שלהם היה משהו יוצא דופן, אבל בהחלט הייתה רוח רעננה בסרטים האלה. "איירון-מן" אולי כי פתח את היקום הקולנועי, היה נראה רענן. "שומרי הגלקסיה" כי הוא פתח במובן מסוים את הקיום הגלקטי של היקום הקולנועי (אני יודע שכבר ב"תור" היה עיסוק בסוג של חיים בגלקסיה אחרת אבל זה היה שונה, וללא חלליות וכו'), והצליח להביא דמויות חדשות ורעננות הן במראה והן באופי. אבל מעכשיו, צריך לשמור על הקו הסגנוני הזה, צריך לשמור על הדמויות וצריך לשמור על תפקידי האורח והחיבורים לסרטים האחרים שייכנסו לכל סרט חדש (שלא לדבר על סדרת האנימציה של "שומרי הגלקסיה" שממשיכה לפתח את הסיפור של החבורה עוד לפני יציאת סרט ההמשך).

אך בנוסף, חוץ מרעננות, האם אפשר לדבר על הסרטים האלה במושגים של יצירות קולנוע מרשימות או צריך להסתפק בלהגיד שפשוט מדובר בלא פחות ולא יותר מאשר בידור משובח? אולי, כאמור, לא צריך יותר מזה. אבל כמי שהרגיש ש"אקס-מן 2" או "האביר האפל" סיפקו יותר מאשר רק בידור, ונתנו הצצה אמנותית-פילוסופית לנפש האדם, אני חייב לשאול את עצמי – האם יש בכל סרטי היקום של מארוול סרט אחד כלשהו או שניים שאפשר להצביע עליהם כסרטים בעלי קול ייחודי בולט? התשובה שלי היא לא. כלומר, לא ג׳וס ווידון, לא האחים רוסו, לא קנת בראנה ולא פייטון ריד הצליחו להביא אל המסך חזון קולנועי ייחודי, אמנותי, מרשים, מעמיק, שובב או מרענן (ואלה במאים שאני מעריך עבודות אחרות שלהם).

אם להתמקד ב"מלחמת אזרחים", הקול של האחים רוסו הוא לא קול רועם וייחודי. הוא כן קול בהחלט מעניין שיש מה ללמוד ממנו. האחים רוסו הם קלאסיים ומגובשים בסטוריטלינג שלהם. הם שמים בראש סדר העדיפויות את הסיפור והדמויות. הדרמה טובה והדמויות משתלבות היטב. מה שהם מקריבים בדרך, זו היכולת לייצר דימויים מרשימים ורגעים של חשיבה ממשית על העולם שהם יצרו. העולם בסרטי מארוול לא חושב על עצמו, אלא רק מספר את עצמו.

לעומת זאת, נראה שסרטי די.סי. (כרגע אפשר להתייחס רק לשני סרטי ה"סופרמן" שעשה זאק סניידר, אבל אם רוצים אפשר להכניס פנימה גם את הבאטמנים של נולן) קצת יותר בעייתיים מבחינת טכניקה תסריטאית. סרטי סופרמן, וגם חלק מסרטי באטמן, סבלו מביקורות רבות על חוסר העקביות בעלילה ותפניות לא ברורות או לא אמינות. העולם של סרטי די.סי. לא כל כך מתפקד מבחינה תסריטאית, אבל לעומת זאת, הוא כן חושב. חושב על המשמעות שלו ומשקיע יותר בדימויים ויזואליים בעלי עומק ורבדים. למשל, הדימוי בסוף "מלחמת אזרחים" שבו קפטן אמריקה ואיירון-מן מתנגשים, לא אומר כלום על כל המהלך שהסרט יצר. הוא בעיקר דימוי של שני טיטאנים נלחמים אחד בשני. הוא לא אומר כלום על חברוּת, על יחסי כוחות, על מתחים פוליטיים. לעומת זאת, סצנה אחת, שוט אחד בסרט של סניידר, גם אם הוא לא לגמרי משתלב נראטיבית בצורה מיומנת, מעביר הרבה יותר משמעויות מאשר כל הדימויים של האחים רוסו.

ניתוח של דימויים שכאלה עשיתי כבר בטקסט ניתוח של "באטמן נגד סופרמן", אז אפשר להציץ שם (לטובת הדיון, ספויילרים כאן גם לסרט הזה). אבל בואו נתמקד באחים רוסו, אולי זה לא הוגן לשפוט אותם על משחק שהם לא משחקים בו. הדימויים שלהם שטוחים כי הם לא במאים של דימויים, הם במאים של פעולה, של דרמה, של קונפליקטים נראטיביים. ולכן, חובבי נראטיבים מהודקים (אני מניח שרוב צופי הקולנוע) יתחברו הרבה יותר לסרטי מארוול מאשר לסרטי די.סי. כפי שהם מובאים כרגע. כי שם, למרות שאין מעוף יצירתי, יש בהחלט מיומנות סיפורית. במאיי מארוול מרגישים לי כרגע כמבצעים סרטים יותר מאשר יוצרים. ואמנם לכל גישה היתרונות והחסרונות שלה, אבל אני אישית מוכן להשלים יותר עם הבעיות של סרטי די.סי., כי הם נותנים לי יותר ממה שהם לוקחים ממני. בתמורה לוויתור על טכניקה תסריטאית טובה או קורקטית וחיבורים טובים בין הדמויות, אני מקבל דימויים עצמתיים שמספקים לי חשיבה מעמיקה על מה שאני רואה, מעבר לרגעי הבידור. אני נכנס למסע פילוסופי, רגשי, כואב ומעמיק, בניגוד למסע הנראטיבי המלהיב שמספק מארוול, שאינו מספיק מעורר חשיבה עבורי.

בתוך המגבלות של יצירת המגה-יקום אנחנו מגלים השנה שני כיוונים בולטים. הראשון, "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק", שהכניס פנימה בצורה מסורבלת ומעמיסה את הדמויות של הסרטים הבאים ושל הסרטים הקודמים ובכלל (השימוש הרשלני בדומסדיי, למשל וכמובן גם של וונדרוומן, פלאש, אקוומן וכל היתר), ולא ברור איך הדברים מתחברים. אפילו השם של הסרט מצביע על עצמו כ"טריילר" לסרט על ליגת הצדק יותר מאשר על סרט בפני עצמו. זה ברור שהניסיון להכניס פנימה כל כך הרבה אלמנטים שלא קשורים לסיפור של הסרט עצמו לא צלח, ושבמובן מסוים די.סי. לא עברה את המבחן של שיטת המגה-מוצר. בנוסף, אפילו חלק מהאלמנטים הנראטיביים שהוכנסו פנימה מרגישים חזרתיים ומיותרים (כמו מות ההורים של באטמן) או מרומזים מדי ולא מספיק מפותחים (כמו מותו של רובין, או העבר של וונדרוומן), כאילו מנסים להכניס לסרט האחד הזה אלמנטים מתוך סרטים קודמים שבעצם לא נעשו. לעומת זאת, למרות מגבלות המגה-מוצר והכישלונות בתחום הזה, סניידר הצליח להביא את קולו הייחודי אל המסך, לייצר עולם ויזואלי של גיבורי-על שהוא יוצא דופן ובאמצעות הדימויים הייחודיים שלו לעורר דיון מעמיק ורחב במהות הגיבורים שלו, ברעיונות פוליטיים, פסיכולוגיים ופילוסופיים. היקום של די.סי. פחות מהודק בחיבור החלקים בתוך סיפור אחד, אך יותר טוב בלחשוב על המשמעויות של האלמנטים שמציג. הכיוון השני שבו הקולנוע התמודד השנה עם מגבלות המגה-יקום הוא הכיוון של מארוול עם "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים". כאן, יש הצלחה מרובה בשילוב של קווים עלילתיים וכניסה של דמויות ישנות וחדשות מסרטים קודמים וסרטים עתידיים, סיפור הגיוני שניתן לעקוב אחריו (שגם הוא לא חף מבעיות), ויכולת לסכם מהלכים דרמטיים מסרטים קודמים ולפתח אותם לקראת הסרטים הבאים בצורה טבעית והרמונית פחות או יותר. ועם זאת, לעומת ההצלחה המיומנת במבחן המגה-יקום, התחושה היא שמארוול מקריבה לטובתו חזון קולנועי מרגש ואישי שיכול היה להיות שם, מקריבה העמקה וחשיבה אמיתית במשמעות הדמויות שהן יצרו.

אלימות לפנים

זאת הסיבה, לדעתי, שלמרות הצלחותיו הרבות, היקום הקולנועי של מארוול נכשל באלמנט אחד שעבור אחרים כנראה פחות חשוב, אך עבורי הוא המהותי ביותר בכל הנוגע לגיבורי-על: היכולת לחשוב לעומק על התפקיד של גיבורי-העל בחיינו, וכתוצאה מכך גם היכולת להגיד משהו מעמיק וכן על המצב האנושי. לאחר שבאטמן של טים בארטון יצר את סרט גיבור-העל האוטרי, ואחריו באו האקס-מנים של בריאן סינגר, הספיידרמנים של סם ריימי (עם כל הבעיות שלהם), והבאטמנים של נולן, נראה שמארוול עכשיו עסוקים בחורבן כל אפשרות לייצר סרטי גיבורי-על בעלי אופי ייחודי, סרטי אוטר. בהקשר הזה, וכדי לחדד את ההבדל שאני מדבר עליו, אני רוצה לעסוק לרגע בהשוואה בין האופן שבו אותו הנושא טופל בסרט של די.סי. ובסרט של מארוול: דימויים של הרס ואלימות.

אחת ההנאות המרכזיות בסרטי פעולה היא ההנאה מהצפייה בהרס ובאלימות תוך כדי ניתוק מוסרי. כלומר, בסרטי פעולה אנחנו יכולים לראות אנשים מתים, מבנים קורסים, רכבים מתפוצצים ולא נרגיש אלא התפעלות והתרגשות. אנחנו נעודד את גיבורי הפעולה בזריעת הרס ומוות שכן מטרתם היא להגן על האנושות. הספקטקל של הרס וההנאה ממנו מעלים בדרך כלל שאלות בנוגע לצופה וליכולת שלו/ה להמשיך לערוך הבחנות מוסריות, או כיצד ההבחנות המוסריות ניתנות למניפולציה בצורה כה קלה.

הדימויים של הרס שמארוול מציגה לא נתפסים כבעייתיים, אלא כמופע. סרטי מארוול הרסו את ניו-יורק, מחקו מהאדמה עיר שלמה, מתו בהם אלפי חפים מפשע, ואף מעריץ לא התקומם נגד זה או העלה את הרעיון שזה בעייתי. לעומת זאת, בעקבות "איש הפלדה", מיליוני מעריצים הביעו את זעמם על כך שסופרמן מתנהג בחוסר אחראיות והבניינים נהרסים ואנשים מתים בגללו. איך מסבירים את הפער הזה? למה אצל מארוול ההרס עובר כמקובל, כנורמטיבי וכחלק מהכיף וב"איש הפלדה" ההרס הפך לדבר מטריד, שהורס את ההנאה מהסרט?

ב"מלחמת האזרחים" מארוול צריכים להאכיל את הצופים בכפית ולהראות קליפים של הרס מסרטים קודמים עם מוזיקה דרמטית ודמות שמסבירה לנו שמה שאנחנו רואים זה הרס ומוות נוראי, ועדיין אחרי שעושים את כל זה אנחנו לא באמת משוכנעים. אנחנו הרי עדיין תומכים בקפטן והרצון שלו להגן על האנושות. אל תגידו לי שהוא הרג חפים מפשע, העובדה היא שהוא מוסרי ללא עוררין ואלה הרעים שגורמים לכל המוות הזה. ואם נהרגים חפים מפשע בדרך, זה בטח ובטח שלא בגלל גיבורי-העל. לכן, במובן מסוים, מארוול לא באמת מאמינה אף לרגע שגיבורי-העל שלה בעייתיים, היא משחקת את המשחק לצרכים דרמטיים, אבל אין בדיקה אמיתית ועמוקה של הנושא. לעומת זאת, די.סי. חותכת את הענף שעליה היא יושבת כי היא באמת ובתמים מכניסה שיקולי דעת מוטעים לגיבורי-העל שלה ומציגה אותם באופן בעייתי. והיא עושה זאת בעיקר דרך דימויים של אלימות מורכבת, במיטב המסורת של הקולנוע של סניידר (שבולטת ב"300" וב"השומרים"). האלימות אצל די.סי. מרתיעה, היא מרשימה ומפעימה אך בו זמנית גם לא נוחה לצפייה. וברגע שאנו צופים באלימות ולא יודעים אם להתפעם ממנה ולהריע לה או להזדעזע ממנה, אנחנו בקונפליקט בתור צופים.

הסיבה לכך היא שאין אלימות קולנועית אחת, אלא אלימויות קולנועיות רבות, כלומר הרבה סוגים של אלימות. יש אלימות גראפית יותר, גראפית פחות, אירונית, מהנה, מפעימה, מזעזעת, מטרידה. כאמור, סרטי פעולה מייצרים אצלנו הנאה מההרס ומהאלימות. הם כאילו באים לספק את הצורך שלנו לראות הרס ועוזרים לנו לטשטש לרוב את המחיר של ההרס הזה. יש משהו מהנה בהרס, במכות, בפציעות, בפעולה הפיזית. אולי לסרטי פעולה יש עמדות מוסריות של טובים נגד רעים, אבל בדרך כלל אין להם עמדה מוסרית כלפי האלימות עצמה. כלומר, עצם השימוש באלימות לא מוטל בספק. יתרה מכך: האלימות לא נתפסת כהכרחית למרות שהיא רעה, אלא כרצויה. למשל, כשרואים סרט של שוורצנגר או סטאלון, אנחנו נהנים מהאלימות שהם מפעילים. לעומת זאת, כשאנחנו רואים, לצורך הדוגמה, סרט כמו "ראיתי את השטן" הקוריאני או כמו "מי מפחד מהזאב הרע" הישראלי, האלימות מטרידה אותנו. האלימות שאמורה לגרום לנו להנאה ולפורקן נתפסת למעשה כ-"אלימה מדי". היא גורמת לנו להירתע, ולטשטש את הגבול בין ההנאה שלנו מהאלימות לבין זה שאנחנו בעצם סובלים מהצפייה בה ושהסרט תוקף אותנו.

במובן מסוים, השימוש בסוג כזה של אלימות, שמרתיע, לא נעים לעין וגורם לנו לעצום עיניים או להסיט את המבט במקום להסתכל ולאכול עוד פופקורן בהתלהבות, יכול להיתפס כשימוש מוסרי יותר באלימות קולנועית. או לפחות שימוש אחראי יותר. לעתים קהל מזועזע וכועס על סרטים שכאלה, אבל למעשה הם מציגים אלימות בצורה מורכבת יותר. כשמרביצים, כואב. והסרטים מנסים להבליט את הכאב הזה. בדרך זו הם עוסקים בשאלה – מה קורה לנו כשאנחנו צופים באלימות על המסך? האם החושים שלנו מתקהים והאלימות הופכת פשוט לספקטקל כוריאוגרפי, או שמא אנחנו מודעים להשלכות והכאב האמיתי שהאלימות הזאת בעצם מייצרת?

האלימות הינה בעלת פוטנציאל להפוך לנו את הקרביים, לייצר דימויים שמכריחים אותנו לצאת מהמקום הבטוח והנוח שלנו בתור צופי קולנוע. לכן, הטיפול בדימויים של אלימות הוא כה מרכזי בסרטי פעולה ולבטח בסרטי גיבורי-העל. דימויי אלימות הם אלה שמאפשרים לנו למחוק את הדאגות המוסריות שלנו או לחילופין להרגיש לרגע שהגיבור שלנו הלך רחוק מדי. ואנחנו חשים את הדבר הזה בצורה רגשית, מיידית, אינסטינקטיבית. כמו הרגע בסוף "מלחמת האזרחים" כאשר הקפטן מרים את המגן שלו מעל ראשו של טוני סטארק ואנחנו בטוחים לחלקיק שנייה שהוא הולך להרוג את חברו, אבל ברור שלא, כמובן. זה חלקיק של חלקיק שנייה ותו לא. אבל חלקיק עצמתי, שלרגע קט גורם לסרט לפגוע באקורד הנכון. לעמות זאת, ביתר הסרט, למרות שהגיבורים שלנו נלחמים אחד בשני בכל רגעי המפתח, אנחנו מתייחסים לכך כשעשוע, כמשחק, קצת מסוכן, אבל בהחלט מהנה. זהו פעלול, הם לא הולכים רחוק מדי. הם משתעשעים וגם אנחנו. אנחנו לא מודאגים מדי בעצמנו ולא דואגים גם לעמדות המוסריות שלהם.

לכן, כאשר מוקדם יותר ב"מלחמת האזרחים" הקפטן אומר שהוא צריך לסמוך על עצמו ועל ההחלטות המוסריות שלו, שכן הוא אדם מוסרי, ולא להיות כבול לאינטרסים פוליטיים ממשלתיים – אנחנו מיד מרגישים שהוא צודק. לעומת זאת, אם סופרמן או באטמן יגידו דבר כזה, אנחנו נדאג, כי אנחנו לא בטוחים במאה האחוז שהם באמת יכולים להפעיל שיקול דעת נבון ומוסרי בכל הנוגע לאופן שבו הם מפעילים אלימות, ושיש סיכוי שרגשות ונטיות אישיות שלהם נכנסים לשיקולי הדעת והם מאבדים שליטה. זה קורה כי דימויי האלימות של סניידר בעלי הסתירה הפנימית הזאת שמלהיבה אותנו, אך גם לא לחלוטין נעימה לנו. לכן, יש איזושהי כנות שהולכת לאיבוד בסרטי מארוול – היא מאמינה באמת ובתמים בגיבורי-העל שלה, בצורה מיושנת ושמרנית, כמו פעם. רוב הצופים אוהב את גיבורי-העל שלו ככה, או לפחות התרגל לאהוב אותם ככה. גיבורי-העל יודעים יותר טוב מכולנו, והם לא רק גיבורי-על בגלל הכוח המוגזם שלהם, אלא בעיקר בגלל השיקולים הערכיים שהם מצליחים לעשות. כי בסופו של דבר, גם כשהם עושים טעות (כמו סקארלט וויץ' בתחילת הסרט), הם מתכוונים לטוב וצריך להיות סלחניים כלפיהם. אבל התפיסה הזאת גורמת לנו להמשיך לחיות בעולם מוסרי שטוח ובלי יכולת לערוך ביקורת עצמית. העולם יתחלק לטובים שתמיד צודקים ותמיד המוסריים ביותר בעולם, ולרעים שתמיד טועים, גם כאשר אלה שנתפסים בתור הטובים עושים שימוש מוגזם ולא מוסרי בכוח שלהם.

הפוליטיקה של גיבורי-העל

ממבט על, נראה ש"באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק" ו"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" הם סרטים דומים, שני צדדים של אותו המטבע. המעטפה החיצונית שלהם מושכת אותנו לחשוב ככה: שני גיבורי-על גדולים נלחמים אחד בשני כשברקע השאלה האם יש להגביל את פעולתם כי הכוח שלהם מופרז. אבל אם "באטמן נגד סופרמן" מושקע כולו בשאלות הפילוסופיות האלה שקשורות לכוח, שליטה והחלטות מוסריות, "מלחמת האזרחים" משתמש בשאלות האלה רק כמעטפת חיצונית ואז נוטש אותן. אחרי דיונים מאוד דידקטיים וישירים בנושא במהלך השעה הראשונה של הסרט, שאלת ה"האם יש להגביל את גיבורי העל?" נעלמת מהזירה הקולנועית כדי להתמקד בעימות בין איירון-מן לבין קפטן אמריקה, שמאבד כבר את המהות הפוליטית שלו. העימות הוא לא על "מי צודק", אלא סיפור אחר לגמרי שעוסק בתימות שקשורות לנקמה, נאמנות, בגידה והיכולת שלנו לתקשר אחד עם השני – או ליתר דיוק: הכישלון שלנו לתקשר אחד עם השני כאשר רגשות של זעם ונקם משתלטים עלינו.

ב"מלחמת האזרחים" הצד הפוליטי, הסימבולי והפילוסופי לא חזק. למעשה, הסרט מאמץ תפיסה פוליטית ימנית מאוד ישירה ופשוטה: ההתערבות של ארה"ב/גיבורי-העל במדינות זרות ראויה, ואם ההרס שהיא מביאה עימה גורמת לצמיחה של טרור חדש כמו דעא"ש – או במקרה של הסרט, זימו – יש להאשים בהחלט את האנשים שלא מקבלים את גורלם והופכים לרשעים, ולא את עצמנו שכן אנחנו הטובים, לא משנה מה ואין טעם לעשות חשבון נפש ביחס לשיטות שלנו או לפעולות שלנו. כלומר, המציאות פשוטה והפתרונות ברורים ופשוטים ואין כל כך דרך לערער על כך. לעומת זאת, מארוול חזקה יותר בדרמה במובן הקלאסי – מי רוצה להשיג מה ואיך הוא משיג את זה.

בתוך הדרמה הזאת מתחבאת התימה המעניינת ביותר שהסרט מעלה – והיא שאלת הידידות. כיצד ידידים הופכים לאויבים. במובן הזה, "מלחמת האזרחים" יכול היה גם להיקרא "מלחמת אחים" ובמובן מסוים היוצרים כן משקיעים מעט מכישרונם בשאלות בנוגע לחברות והתפרקותה. ככל שהסרט מתקדם אנחנו רואים שלא משנה מהן הטענות של כל אחת מהדמויות, הן כבר לא מסוגלות להקשיב או לתקשר. כל משפט שדמות אחת אומרת מיד מוביל לפרשנויות לא נכונות מצד הדמות השנייה ונתפס כתוקפני. הקפטן מנסה מדי פעם להסביר לטוני סטארק את עמדתו, למה הוא מגן על באקי ולמה הוא חושב שבאקי חף מפשע, אך טוני סטארק לא מסוגל להקשיב. הוא סבור שלא משנה מה הקפטן אומר, אהבתו לבאקי מטשטשת את שיקול דעתו של הקפטן ולכן כל מילה שיוצאת מפיו היא עיוות של המציאות. כלומר, מה שהסרט מציע זה שאפילו אל מול החברים הטובים ביותר שלנו, אנחנו נוהגים להינעל על דעה מסוימת שיש לנו עליהם ולא מסוגלים לראות או לפרש אותם בצורה מורכבת, להבין את הסיבות ואת ההקשרים לפעולות שלהם. כשאנחנו רוצים להיפגע, אנחנו בוחרים להיפגע וננעלים על הפגיעה הזאת, וברגע שאנחנו נעולים על הפגיעה, כל משפט שיצא מפיו של זה שסימנו כפוגע תתפרש בצורה פוגענית, גם אם מדובר בהתנצלות, גם אם מדובר בניסיון לייצר תקשורת, גם אם מדובר בחבר טוב שלנו.

את התהליך הזה של אטימות רגשית ביחס לקרובים אלינו, מתאר "מלחמת האזרחים" בצורה מעניינת. הסרט מתפתח כמו ניתוח הדרגתי של פסיכולוגיה של ריב. וכן, מבחוץ הסיבות נראות חסרות משמעות: טוני סטארק לא הבין נכון את המניעים של הקפטן, לא הקשיב לסיבות שלו. טוני סטארק פגוע מדי בגלל כל מני דברים בחייו האישיים (סיוטים והזיות על עתיד נוראי, חרדה ואחראיות גדולה מפני ההרס שהוא הביא, בדידות לאחר שפפר פוטס עזבה אותו ועוד). והפגיעה הזאת רק גורמת לו להיסגר עוד יותר בתוך עצמו והצדקנות שלו ולא לרצות להקשיב, לא לרצות לראות אופציות אחרות. חוסר היכולת שלו להבין הקשרים, לראות תמונה מלאה (למשל, להבין שזה לא באקי שרצח את אימו אלא היידרה) מובילות אותו להיות מונע רק על ידי רגשות של נקם ופגיעה, רגשות מאוד בסיסיים וישירים. הוא נפגע מכך שהקפטן לא מסכים איתו, הוא מקנא בבאקי כי הקפטן מעדיף אותו ומוצא כל הזמן סיבות לצאת נגד הקפטן ולייצר מחנות, לא משנה מה.

הסרט מניח מולנו את הדילמה של רגש מול אידיאולוגיה. ומתעתע אותנו להאמין שמה שגורם לריב בין טוני לבין הקפטן זה שטוני חדור אידיאולוגיה (צריך לשתף פעולה עם הממסד) והקפטן חדור רגש (צריך להגן על באקי) – ואז נשאלת השאלה מה קורה כששני חברים לא מסכימים. החבורה מתחלקת לכאורה לשניים: אלה שמצטרפים לקפטן כי הם מעריכים אותו ואוהבים אותו לא משנה מה, ואלה שמצטרפים לטוני מתוך אמונה בערכים שהוא עומד מאחוריהם, כלומר "כי זה הדבר הנכון לעשות". כך נראה בהתחלה, שכן אפילו "מכונת מלחמה" שהוא החבר הטוב ביותר של טוני, מביע את תמיכתו בעמדה של טוני ולא בטוני בתור חבר. הרטוריקה של הדמויות עונה לתפיסה הזאת. ועם זאת, לאט לאט מתברר שכולם פועלים ממקום רגשי ואישי. ששיקול הדעת של כולם מטושטש. לכל אחד אינטרסים אישיים משלו במלחמה הזאת וקשה כבר להבחין מהן הסיבות לכך שדמות אחת לוקחת צד אחד או אחר. למשל, נושא החברות בין "מכונת מלחמה" לבין טוני סטארק הולך ונהיה מודגש יותר, רגשי הנקמה של פנתר שחור מודגשים מההתחלה. הם גורמים לו לא לעצור ולא לשאול שאלות. הוא רוצה להוציא להורג ללא משפט את החשוד העיקרי במות אביו, ללא בדיקת עובדות. אנט-מן שמצטרף לקפטן אמריקה לא שואל שאלות, הוא פשוט נלחם לצדו, אולי כי הוא האאוטסיידר, והוא מזדהה, אבל באמת לא ברור מה הוא עושה שם. ספיידרמן קצת שואל שאלות, אבל לא ממש מעוניין בתשובות, כרגע הוא עסוק בלהרשים את טוני ולא בהחלטות אידיאולוגיות. וכך, "מלחמת האזרחים" שוטח בפנינו אמת מרה – הריב הזה בין הגיבורים הוא למעשה לא אידיאולוגי, אלא רגשי. אם כבר, נראה שאלה שמביעים הזדהות רגשית (הצד של הקפטן) באופן אירוני מונעים הרבה יותר על ידי אידיאולוגיה ורעיונות של צדק מאשר אלה שטוענים שמונעים על ידי אידיאולוגיה (הצד של איירון-מן) ושלמעשה מונעים מסיבות רגשיות ונקמניות.

אז אם יש בסרט את כל האלמנטים האלה בעלי פוטנציאל לחשיבה מעמיקה על מניעים, גיבורי-על חסרי אחראיות וכשלונה של ידידות – למה בכל זאת הסרט לא מתרומם בהקשרים האלה, למה הוא לא מייצר את החשיבה המעמיקה עליהם? כי הנושאים האלה לא מבוימים עם המשקל המוסרי שלהם, הם מוצגים כספקטקל, בידור, ואין התמקדות בעומק שהם יכולים לייצר. מה שחשוב זה להמשיך לקדם את העלילה בקצב הנכון. למשל, הפנתר השחור לא מפסיק לרגע להיתפס כאצילי ומוסרי, אפילו אם ההתנהגות שלו כאמור היא בעייתית ביותר.

לכל אורכו, "מלחמת האזרחים" בונה התנגשויות בין חברים: אלמנה שחורה והוקאיי נלחמים אבל נזהרים לא לפגוע; ויז'ן וסקארלט וויץ' נמצאים במצב דומה ומביעים ייסורים על כך שהם נלחמים אחד בשנייה; פאלקון ומכונת מלחמה כחברים טובים ונאמנים של הגיבורים וכן הלאה. אבל האמת היא שעם כל הכוונות הטובות בלנסות לעסוק בריבים כואבים, בסופו של דבר לא מרגישים את הכאב. הדו-קרב בין הקפטן לבין איירון-מן אמור לקרוע לנו את הלב. אבל הוא לא. התפנית "רצחת את אימא שלי" מטופלת בכזו רשלנות שהיא לא לוקחת אחראיות על המהלכים התסריטאיים שנבנו עד אז: טוני סטארק איבד שליטה, וחברו הקפטן לא היה שם בשבילו, אבל כן היה שם בשביל באקי. זה סרט על קנאה בין חברים, קנאה שהיא ילדותית, אבל שאנשים מבוגרים חשים אותה ולא יכולים להימנע ממנה. סליחה על הקיטשיות, אבל טוני סטארק לא צריך מגן אל תוך החזה, אלא חיבוק.

בסופו של דבר הסרט לא הצליח להביא את רגשות הקנאה אל המקום הנכון, וגם בזבז נבל די מוצלח בדרך. הסרט גם לא הצליח להביא את העמדות הפוליטיות למקום הנכון – מקום שיגרום להתנגשות אמיתית בין שני גיבורי-העל. כדי לעשות זאת, צריך לוותר קצת יותר על השעטה קדימה (והדאגה לכניסה הקורקטית של האלמנטים הרשתיים) בעלילה ולתת מקום לרגעים קולנועיים, דימויים חזותיים ורגעים של משחק שמקנים את העומק הרצוי לתימות של הסרט. "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים", לא מעמיק בנושאים שהוא נוגע בהם, לא בפוליטי, לא בפסיכולוגי ולא בחברתי. הוא כן מספק שעתיים וחצי של התלהבות, תפירה של עלילות ודמויות שונות אל תוך מרקם עלילתי אחד פחות או יותר הגיוני והענקת פרסים שחוגגת את הידע והבקיאות של צופיו. אבל האם זה כל מה שיש לסרטי המגה-יקום להציע לנו? האם זה המקסימום שהבנייה של סיפור של סרט אחר סרט יכולה להגיע אליו? והכי חשוב, האם זה באמת מספק?