סרטים מן העבר: "Possession"

"סרטים מן העבר" היא פינה חודשית בבלוג שמטרתה לגרום לי לקחת נשימה מהמירוץ הסיזיפי אחרי הסרטים החדשים, ולחזור אחורה לחפש סרטים ישנים שפספסתי עד היום וששווה להעלות אותם חזרה לשיחה, בין אם הם טובים או לא. הכללים הם שניים: זה צריך להיות סרט שלא ראיתי מעולם, וזה צריך להיות סרט שגילו מינימום 20 שנה.
הרעיון הוא להסתכל על הסרטים האלו בעיניים עכשוויות ולראות מה השתנה לא רק בעולם הקולנוע, אלא גם בנו כצופים.

אלריק קיין, אחד ממסקרי קולנוע האימה הפעילים והבולטים כיום (תוכלו לשמוע אותו פעם בשבוע בפודקאסט המעולה Killer POV), טוען שזהו סרט האימה הטוב ביותר בכל הזמנים. הוא מציין את זה בכל הזדמנות שנקרית בדרכו, וכשזה מגיע ממישהו עם קילומטרז' כל כך מרשים כמו שלו, זה אומר לא מעט. אני נחשפתי לראשונה לסרט הזה דרכו, כאשר לאחרונה שמתי לב שהוא צץ יותר ויותר ברשימות של סרטי אימה בולטים. אני לא רוצה להפריז בחשיבותו של קיין (למרות שאני לגמרי מעריץ), אבל אני חושב שלא מעט מזה קרה בזכותו. לדוגמא, בסקר 100 סרטי האימה הגדולים המרשים של אתר HITFIX, עליו הרחבתי לפני כחודשיים, הסרט השתבץ במקום ה-44 והמכובד עד מאוד.
ובאמת, עד לפני כשנתיים לא הרבה אנשים הכירו את הסרט הצרפתי הזה שהופק בשנת 1981. אבל אל תטעו לחשוב שמדובר באיזו יצירה קיקיונית שנולדה בשוליים וחיכתה שמישהו יגלה אותה. באופן שמזכיר בצורה כמעט מחשידה את סרטו של לארס פון טרייר, "אנטיכרייסט" – אחד מעשרות סרטים שכנראה הושפע מ"פוזשן" – גם סרטו הרביעי של הבמאי הפולני אנדז'יי זולאוסקי הוא הפקה אירופאית דוברת אנגלית, סיפור על זוגיות מתפוררת הנשאבת מטה אל עולם של סיוטים, כאשר שניהם הוקרנו לראשונה בפסטיבל קאן, ושניהם יצאו משם מעוטרים בפרס השחקנית הטובה ביותר. יותר מכך, בשני הסרטים מדובר בתפקיד המגולם על ידי שחקנית צרפתייה, כאישה אשר מאבדת את שפיותה לטובת יישות מסתורית ומאיימת, ומטילה טרור על בן זוגה. ב"אנטיכרייסט" זוהי שרלוט גיינסבורג, וב"פוזשן" זוהי איזבל אדג'ני. שתיהן גם זכו לאחר מכן בפרס התעשייה המקומית על תפקידן. אדג'ני ב"סזאר" הצרפתי, וגיינסבורג ב"בודיל" הדני.

לאחר ההקרנה בקאן, שבאופן טבעי עוררה סערות רבות, נרכש "פוזשן" להפצה בארה"ב ונחתך עד כדי סירוס. הוא שרד על גבי קלטות וידיאו, כאשר לפני כשלוש שנים, ב-2012, יצאה מהדורה מחודשת שלו על פורמט לצפייה ביתית בשילוב עם הקרנות בודדות על גבי 35 מ"מ, והסרט חזר לשיח, עדיין מעורר תגובות חלוקות. לזה אפשר להוסיף את הופעת סרט חדש של זולאוסקי, הראשון מזה 15 שנה, שהוקרן בפסטיבל לוקרנו האחרון. שמו "קוסמוס" והוא זיכה את היוצר הפולני הותיק בפרס הבימוי של הפסטיבל.
מכיוון שהסרט לא ממש נוכח בקאנון עד השנים האחרונות ורק עכשיו תופס את מקומו, אין לדעת מהי מידת השפעתו האמיתית על עולם האימה, אך ישנם לא מעט סרטים מוכרים אשר נדמה כי סרטו של זולאוסקי הוא חלק מהדי.אן.איי שלהם. "ספרינג" שדובר בו לאחרונה, גם אצלנו, נראה ששאב לא מעט מהסרט הצרפתי, והדים מתוכו אפשר לזהות גם ב"כביש אבוד" של דיויד לינץ' ובוודאי ב"מעורר השאול" המפורסם של קלייב בארקר, שיצא שש שנים לאחר בכורת "פוזשן".

"פוזשן" (דיבוק, בתרגום ישיר) צולם בגרמניה. סם ניל, אז בן 34, מגלם בו את מארק, מרגל או איש ביון כלשהו, אשר חוזר ממשימה מוקדם מהצפוי לחיק אשתו הצעירה והיפה אנה (אדג'ני), ובנם הקטן. כבר מהמפגש המחודש הראשון של הזוג, הם ואנחנו מבינים שמשהו כבר לא עובד ביניהם כמו שצריך, ותוך יממה אחת היא תעזוב את הבית. במהרה יגלה מארק שלאשתו יש מאהב (היינז בנט, באחת ההופעות ההזויות ביותר שראיתי), אבל לא בטוח שדווקא אליו אנה בורחת. ככל שנוקף הזמן כך אנה מגלה סימנים מפחידים יותר ויותר, חלקם כוללים התנסויות לא בריאות עם סכינים חשמליות, ומהרגע שמארק שוכר בלש פרטי שיעקוב אחרי אשתו, הסרט צולל פנימה יותר ויותר למערבולות מחרידות, ופה אני אפסיק לפרט את העלילה כי המילים הכתובות לא יעשו עימה חסד. היא כן טומנת בחובה דופלגאנגרים, יצורים ריריים, סקס די ביזארי והמון המון דם.
עם זאת, הסרט, שנכתב על ידי זולאוסקי בעקבות סיפור גירושין קשה שעבר, איננו יכול להיות משוייך לז'אנר אחד בלבד, וכמו הסרטים המוצלחים שהוזכרו בהקשרו – ואליהם אפשר להוסיף גם את המורשת של רומן פולנסקי ודיויד קרוננברג – הוא מנסה להלך על תפיסות פילוסופיות ומאטפוריות יותר, משאיר דברים רבים לפרשנות, ונע בין רמות תודעה והבנה של הצופה.

בזמן שאפשר גם היום להעריך המון דברים ב"פוזשן", מדובר באחת הצפיות הקשות ביותר שהיו לי לאחרונה. זה לא בגלל מראהו החזותי של הסרט. להפך. השחזור הדיגיטלי שנעשה לסרט מעורר השתאות ומפאר את הצילום של ברונו נויטן (ששנה לאחר "פוזשן" חזר לקאן עם הסרט "Invitation au Voyage" וזכה בפרס התרומה האומנותית) אשר מעורר חשש ורתיעה, אבל גם לא מאפשר להסיט את המבט. גם הלוקיישנים של מערב גרמניה נראים מדהים. השקעה עצומה נוצקה לתוך העיצוב הויזואלי של הסרט וזה ניכר בכל רגע.
ועם זאת, מדובר באחד הסרטים המעייפים והמתישים שאני זוכר, ולא בגלל אורכו, אלא מכיוון שהוא פועל ברובו על היסטריה שמאפיינת רגעי שיא בטלנובלות. זה כל כך מחריש אוזניים וצורם שבמהלך הצפייה ציפיתי שיגיעו השכנים להתלונן על הרעש.

הסרט נפתח בשוטים מנסיעה בליווי מוזיקה אינטנסיבית, ומאותו הרגע עושה ככל שביכולתו לא לנוח לרגע. המצלמה נעה במעגלים כמעט כל הזמן והדמויות נעות בחלל באובססיביות תוך כדי צרחות ותנועות גוף מוגזמות. אפילו רגעים בהם סם ניל נאלץ לשבת בכסא והמצלמה סטטית, הוא נע ומתנדנד ללא הרף.
מכיוון שרוב הסרט מובא דרך דמותו של מארק, הנחתי שהבחירה בקינטיות עוכרת השלווה של הסרט, מקורה בניסיון להעביר לנו את הקרקע הלא יציבה עליה עומדת הזוגיות של השניים, ואת עולמו המתמוטט של מארק אל מול הרס התא המשפחתי שלו. אם זה אכן נכון, זה הצליח ללא צל של ספק. הסרט כמעט אקספרסיוניסטי בהקשר הזה ומיטיב לייצר את תחושת חוסר האונים ושיווי המשקל של גיבורו. הבעיה היא, לפי דעתי, המינון, במיוחד זה שקשור לשחקנית הראשית.

איזבל אדג'ני מעניקה בסרט הזה את אחת ההופעות הכי אינטנסיביות ופיזיות שאי פעם ראיתי, באופן שגרם לי באמת להאמין לשמועות שגרסו כי לאחר צילומי הסרט המפרכים היא ניסתה לשים קץ לחייה. למרבה הצער, רוב הזמן מה שעל המסך נראה כמו תיעוד תהליך חזרות המושתת על אימפרוביזציה במקרה הטוב, וכפארודיה במקרה הרע. אני מצאתי את זה די בלתי נסבל לצפייה, וככזה אני עומד נדהם מול התארים והפרסים אותם ניכסה לעצמה בעקבות הופעתה.
וזה עוד טוב לעומת היינז בנט, אותו הזכרתי מקודם, שמתנהל מול המצלמה כמו בלרינה מסוממת שהונחתה הישר אל תוך קרב איגרוף תאילנדי. ובהקשר הזה, אגב, לסרט יש את אחת מסצנות המכות המגוחכות ביותר אי פעם.
מה שהופך את כל האופרציה לעוד יותר משונה, הוא שבמהלך הסצנות עם הדמות השנייה המגלמת אדג'ני (זה איננו ספויילר) כל זה נעלם, והיא מגישה הופעה שקטה ומדויקת, מה שמבהיר שהכאוס והקקופוניה בשאר רגעיה בסרט הוא תוצאה של הוראות בימוי, ולא חוסר יכולת של השחקנית עם העיניים המהפנטות והעור הצחור.

כאשר דיויד לינץ' ביים את נעמי ווטס בתפקיד "גרוע" בחלקו הראשון של "מלהולנד דרייב", הוא עשה זאת בכוונה כדי להתל בנו ולהחריף את הדיסוננס כאשר נגיע להמשך הסרט ונראה אותה כפי שהיא. זה היה מהלך מבריק בעיני, שגם הפך את הופעתה של ווטס לאחת המרשימות. לעומת זאת, ב"פוזשן" אין את החלוקה הברורה הזו, ולי זה לא עבד בכלל. שלא כמו "אנטיכרייסט", לצורך העניין, כבר בדקות הראשונות והארוכות של הסרט, עוד לפני שלגמרי הספקנו להבין איפה אנחנו ומול מי אנחנו עומדים, הדמויות הראשיות עוברות כמופרעות ובכייניות, שזה מקשה על הרצון להמשיך להישאר עמן. בין הריאליזם המאופק של ניל לתיאטרליות המחופפת של אדג'ני, לא בטוח מה אנחנו צריכים להבין.
בהשוואה נוספת, היחס אל הופעתה של אדג'ני יכול להיות משול גם לזו של קירה נייטלי ב"שיטה מסוכנת" של קרוננברג. גם השחקנית הבריטית מעניקה הופעה קיצונית מהרגע הראשון שחושפת מלאכותיות ומנייריסטיות, ופיצלה את הקהל לשניים. ישנם כאלו שחושבים שמדובר בהופעה מחרידה (אני נמנה עליהם) ויש כאלו שמציינים אותה לטובה.
סצנת ההתמוטטות המפורסמת של אדג'ני בסרט, המתרחשת בשוט רציף וארוך ברכבת התחתית, כבר הפכה לקאלט. זהו רגע השיא של הטירוף, ובזמן שקשה שלא להעריך את המחויבות של השחקנית ואת היכולת שלה ללכת עד הסוף, יש בזה אלמנט מגוחך למדי.

הקריאה הראשונית של "פוזשן" היא של סיפור מסויט המתאר זוגיות מתפוררת. זה בהחלט מה שמופיע באופן הבולט ביותר. אבל יש בו רבדים רבים נוספים, וזה כנראה מה שהופך אותו לסרט שמייצר סקרנות ועניין, אפילו היום. הוא דן בנושאים של אמונה ודת, אנושיות, אהבה ומוות. הוא סיפור על איבוד תקווה, על דרכים שונות של התמודדות, כאשר הבחירה למקמו בגרמניה המחולקת בוודאי אינה מקרית. אלו הופכים אותו ליצירה מורכבת מאוד, נתונה לפרשנויות, עם כמה רגעים מהפנטים ומטלטלים, אך בד בבד גם לא אחידה (בלשון המעטה), שקשה לסיימה ללא כאב ראש וסחרחורת.

בפרקים הקודמים של "סרטים מן העבר":
"נהר אדום"
"אגדה"
"מוות מוחי"
טרילוגיית "מקס הזועם"
"המסע לאיטליה"
"ריקוד מושחת"
"דליקטסן"
"ההיעלמות"
"פעמון, ספר ונר"
"העגורים עפים"
"הקו הכחול הדק"
"דוקטור ז'יוואגו"
"הנערים בחבורה"
"הבריחה מניו יורק"
"ארבעת המופלאים" (1994)
"אגירה, זעם האלים"
"הנרי, דיוקן של רוצח סדרתי"
"יול"