פסטיבל ירושלים 2015: סיכום משותף

אחד-עשר ימים אינטנסיביים של קולנוע משובח הגיעו שלשום לסיומם, עת סגר את שעריו פסטיבל הקולנוע ה-32 של ירושלים. למרות, או אולי בגלל, כל הדיווחים העמוסים של עופר (וקצת שלי) מימי הפסטיבל עצמו, הסיכום השנתי שלנו יוקדש בעיקר לכל האנקדוטות שלא מצאו את מקומן בטקסטים וכן לניסיון לזקק את כמויות הסרטים שנצפו לכאלה ששווה לזכור מתוכן כמה שמות להמשך השנה. זאת גם ההזדמנות להודות לצוות הפסטיבל, החל מנועה, אלעד, ארז ואתי בראש, דרך בנות היח״צ המתחשבות, וכלה באחרון הסדרנים המסורים והסבלניים. אתחיל עם לינקים לכל הפוסטים קשוריי ירושלים 2015, מימי הפסטיבל ועוד לפניו, באופן מרוכז וכמיטב המסורת, ולאחריהם הסיכומים האישיים שלי ואז של עופר, מלך הפסטיבל.

טרום הפסטיבל:
עופר על ״הקולנוע הישיר״ לקראת הקרנת סרטי וייזמן ומייזלס
שוב עופר, הפעם על השערוריה השנתית המיותרת סביב ״אל סף הפחד״
המבט שלי (אורון) על התחרות הישראלית על כל מסגרותיה
שוב אני, הפעם עם מבט אל הסרטים הבינלאומיים המסקרנים
פוסט המלצות משותף לעופר, אור ולי על סרטים שכבר הספקנו

בזמן הפסטיבל:
סקירה של עופר על סרט הפתיחה ״אמא שלי״
דיווח ראשון של עופר
דיווח שני של עופר
דיווח שלישי של עופר
דיווח רביעי של עופר
דיווח חמישי של עופר
דיווח שישי ואחרון של עופר
סיכום התחרות הישראלית שלי

הסיכום של אורון

יצא שכיסינו השנה כשליש מתוכניית הפסטיבל, סוג של שיא משותף. אבל באופן אישי, ראיתי לא מעט מן הלהיטים עוד לפני האירוע עצמו. יתרה מכך, זו הפעם הראשונה מאז שאני מסקר ופוקד את פסטיבל ירושלים בקביעות (2008 אם אינני טועה) שבה לא שהיתי בו לכל אורכו, אלא עליתי אל בירת הסרטים בשני סופי השבוע, עם גלישה ליום ראשון והיעדרות ממושכת בשני עד רביעי. החלטה זו נבעה מכמה וכמה אילוצים, אבל גם סידרה לי פסטיבל רגוע ונינוח יחסית, בלי התחושה הקשה של חוסר סיפוק ללא קשר להספק, כי על כל סרט שנכנסים אליו הרי מפסידים שלושה אחרים. יצא שגם כתבתי פחות לסריטה, גם בגלל הקצב הנהדר של עופר ובעיקר בשל ההתחייבויות שלי לעכבר העיר, יחד עם מיעוט הימים ועצירת התנופה, כאמור. האיכות של התוכניה השנה, יחד עם כמה שיבוצים שהיו מתסכלים אותי לו הייתי נוכח בכל הימים מהתחלה ועד הסוף, יצרו אצלי את ההרגשה שפספסתי לא מעט השנה. את מה שכן ראיתי וחוויתי אחלק לשני חלקים – הסרטים וכל מה שמסביב להם.

המסביב

כפי שלמדתי בשנה שעברה, לשיחות ומפגשים עם בני ובנות אנוש יש משקל מכריע לא רק ביצירת האווירה שעוטפת את פסטיבל הסרטים, אלא לפעמים גם בסידור המחשבות שמתעוררות בסיום סרט זה או אחר. השנה היו אלה לא רק הדיונים החביבים עליי עם קוראים וקוראות, שפתאום הפכו מסטטיסטיקה יומית לאנשים ונשים עם דעות שנחמד לי לשמוע (גם אם איני תמיד מסכים), אלא בעיקר רבי-שיח ביוזמת הפסטיבל. כוונתי היא לשיחות בין הקהל ליוצרים, כאשר בכמה מהם יצא לי להיות צופה ובאחרות גם לתפקד כמנחה. אז הסתבר לי שדיטריך ברוגמן, הבמאי הגרמני שהימם את הפסטיבל בשנה שעברה עם ״תחנות הצלב״ וחזר להציג בו את ״הייל״ (עליו בהמשך), מדבר באנגלית (שאינה שפת אמו) כל-כך מהר עד כי לא העזתי לנחש באיזו מהירות הוא חושב. לא פלא שהסרטים שלו כה מבריקים ועמוסי אינטליגנציה. גם סבסטיאן שיפר, במאי גרמני נוסף שהתארח השנה בירושלים, הרשים אותי בלהטוטנות המילולית שלו בשיחה שהנחתי עימו לאחר הקרנת סרטו ״ויקטוריה״. שיפר דיבר על הקולנוע של היום כעל ״חיה מבוייתת״ וביקש לוותר באופן כואב על שליטה מוחלטת בסרטו, כדי לאפשר לקולנוע לשוב ולעשות טעויות. זו אחת הסיבות שבחר לצלם אותו בשוט אחד רציף, והתוצאה היא סרט שבאמת פעל עליי רגשית באופן שונה מן הרגיל.

אזכור מיוחד על שיחה ערה ומרתקת אני חייב להעניק לפאנל השנתי של פורום מבקרי הקולנוע (שעופר ואני חברים בו ופבלו הוא יושב הראש שלו). זוהי הפעם השלישית שאירוע שכזה מתארגן לו בפסטיבל, והשנה זה קרה תחת הכותרת ״הקולנוע הישראלי בעיני הביקורת הזרה״, מעין סיבה למפגש בין מבקרים ישראליים לכמה עשרות בינלאומיים שהגיעו ארצה בשביל הפסטיבל. קצת התאכזבתי לגלות שכמה כאלה שהתיידדתי עימם בשנה שעברה נעדרו, אבל היה גם נחמד לשמוע ולהכיר קולגות חדשות וחדשים. בקהל זיהיתי גם כמה אני תעשייה שאינם מבקרים כלל, רובם באו בעיקר לשמוע ולא להשמיע, וחבל שלא היו יותר מהם. על הבמה ישבו יעל שוב, שהנחתה את האירוע, ומבקרים מכמה קצוות אירופה – כרמן גריי (אנגליה), פרדריק יאגר (גרמניה), ננה פרנק רסמוסן (דנמרק) וגיורגי קרפטי (הונגריה).

התרשמתי שהפערים בין התקשורת המקומית לעולמית, שכולם מרבים לקטר עליהם בבואם של מבקרי ישראל להתייחס בחיבה אל סרטים ישראליים בזמן האחרון, הרבה יותר קטנים עד לא קיימים ממה שחשבתי. בעוד ארבעת היושבים על הבמה לא הצליחו להגיע להסכמה בנוגע לגל קולנוע ישראלי, מאוד אהבתי והתחברתי לניתוחים שלהם את המצב הכללי או סרטים ספציפיים. רובם ככולם מאוד אוהבים את ״הגננת״, ״גט: המשפט של ויויאן אמסלם״ וגם ״אפס ביחסי אנוש״ מהשנה שעברה, וידעו לשלוף בקלות ובמקרה הצורך סרטים כמו ״עטאש״ או ״ביקור התזמורת״ כדי להדגים את טענותיהם. התחברתי במיוחד להגדרה של קרפטי ההונגרי את הקולנוע הישראלי העכשווי כמחולק לסרטי ארטהאוס ולסרטי ז׳אנר, עם מעט מאוד מיינסטרים ישראלי שמגיע אל אירופה (בעיניי יש כאן מעט מאוד מיינסטרים בכל מקרה). אהבתי גם את הקביעה של רסמוסן הדנית לפיה מה שבאמת חסר לקולנוע הישראלי בעולם כרגע הוא מיתוג, ואולי אוטר מובהק (״בקיצור, לארס פון טרייר משלכם״, כדבריה). ושמחתי לשמוע שגם להם די נמאס מסרטים המתמקדים אך ורק בנושאים הקבועים של חרדים/צבא/שואה/פלשתינאים והם שמחים בחריגים או באלה התוקפים את הנושאים הבוערים בחברה הישראלית בדרכים עקיפות יותר. בסיום רציתי להודות לכולם באופן אישי, אבל יצא שבעיקר החמאתי לרסמוסן על טעמה המשובח כשבחרה להסתייג מ״למלא את החלל״. נזכרתי שיש דברים שלא חייבים להתנצל עליהם.

הסרטים

קודם כל, העשיריה שלי. כולל מה שראיתי לפני, בין אם בקאן או בסקרינרים והקרנות מוקדמות אחרות (מסומן בכוכבית). שימו לב שחצי מהרשימה שלי נעלמת אם מתייחסים לכוכביות, אבל אני מרגיש שבשל העובדה שהתכוננתי באופן מסיבי לפסטיבל השנה למעשה הרשתי לעצמי להיעדר ממנו יותר מהרגיל. כך שזו מעין תמונה משוקללת של תוכניית ירושלים 2015 כפי שאני חוויתי אותה. וזה הולך ככה:

10. תיקון – אני עדיין לא בטוח מה אני חושב על הסרט הזה, שלהרהר בו ולדבר עליו מרתק בעיניי יותר מלצפות בו.
9. נסיך* – סרט התבגרות הולנדי שיש בו משהו אחר, שפספסתי בקאן ושמחתי להשלים בזכות ירושלים.
8. בית קברות מפואר* – סיכום הקולנוע של אפיצ׳אטפונג בסרט אחד. מרוחות רפאים וגלגולי נשמות דרך חלומות, טבע ובתי חולים.
7. הייל – קומדיה מופרעת ומופלפת של הבמאי הכי מאופק ורציני מהפסטיבל שעבר.
6. כשמארני הייתה שם – פרידה מפוארת מסטודיו ג׳יבלי ואחד מסרטי הילדים העצובים והמטרידים שראיתי לאחרונה. וראיתי ״הקול בראש״.
5. ג׳רוזלם – ההבטחה של האחים פז התממשה עבורי בכיף גדול. סרט שהוא שילוב של כמה וכמה רעיונות מעולים בביצוע אפקטיבי.
4. נערה בוערת* – סרט שקנה אותי סצנה אחרי סצנה, בזכות עשייה קולנועית בלתי צפויה אך תמיד נכונה ולבסוף גם מתגמלת.
3. ויקטוריה – הברקת הפסטיבל ללא ספק, לא רק בגלל ההישג הטכני, אלא בעיקר בזכות הסחף הרגשי.
2. חדר מנוחה* – עדיין הסרט האמריקאי האהוב עליי השנה, ואני מאוד מקווה שיגיע לבתי הקולנוע על אף מקוריותו וקיצוניותו.
1. הלובסטר* – עדיין הסרט האהוב עליי השנה נקודה, מכל יבשת ובכל שפה, הלוואי אמן שייצא כבר לבתי הקולנוע ונחגוג כולנו.

המפתיעים – הסרטים הגרמניים. גם ״הייל״ וגם ״ויקטוריה״ היו מהסרטים היותר שאפתניים ומרעננים שראיתי בפסטיבל, וגם שמעתי דברים טובים על התוצרים הגרמניים שלא ראיתי (״אנחנו חזקים, אנחנו צעירים״, למשל).

המאכזבים – לא אהבתי אף סרט אמריקאי שראיתי השנה בירושלים, וזה כבר הישג אפילו יחסית אליי. השמרנות ומיעוט הבדיחות של ״אסון מהלך״, הפיזור והיומרנות חסרת הכיסוי של ״אהבה וחסד״, הצהבהבות של ״איימי״, והגועל-נפש של ״יומנה של מתבגרת״, כל אלה ועוד ממש לא עשו לי טוב. ג׳רמי סולנייה הציל את המצב מבעוד מועד עם ״חדר מנוחה״, ואם גם את השני החביב עליי, ״סבתא״, ראיתי מראש – זה אומר דרשני.

כותרות הפתיחה הכי טובות – ״הייל״, שמציג את ההיסטוריה הגרמנית העגומה בצורה קליפית לצלילי מוזיקה מחרישת אוזניים.

הסרט שאני הכי מצטער שלא כתבתי עליו סקירה – ״הייל״. יודעים מה? יודעות מה? אכתוב בכל זאת. הנה:

הייל
Heil

סרט הפתיחה הפרטי שלי בפסטיבל הקולנוע, בתור אחד שמתחמק מאירוע הפתיחה כמה שנים ברציפות, היה גם אחד מאלה שהכי ציפיתי לראות. דיטריך ברוגמן הפתיע והדהים אותי עם ״תחנות הצלב״ בשנה שעברה, שהפך לא רק לסרט האהוב עליי מהפסטיבל דאשתקד אלא גם תפס את המקום הראשון בסיכום השנה שלי. לא ממש הבנתי מה הקשר בין הפרוייקט הקודם של הבמאי, המתאר ב-14 שוטים ארוכים נזיריים וסיזיפיים את ההקרבה העצמית של נערה צעירה לטובת אחיה משל הייתה ישו הצלוב, לבין התקציר של סרטו הנוכחי – קומדיה ניאו-נאצית.

שוט הפתיחה של ״הייל״ (כן, כמו הקריאה הנאצית) מאוד הזכיר את ״תחנות הצלב״ ומהווה מעין תיווך בין השניים, כמו תקליטן שמחליף בין שני שירים מאוד שונים על ידי מציאת מכנה משותף. שוט זה מכיל הרבה התרחשויות בפריים רחב, כאשר גלוח-ראש נתפס מרסס כתובת גרפיטי (שתתגלה רק בהמשך), בזמן שהוא מציק למהגרת, צועק על הכלב שלו לסתום (שמו של הכלב הוא ישו, אגב) ומתעמת עם שוטר שליבו במקום הנכון אבל שכלו כנראה נשאר בבית. ברקע מתקדם לאט לאט זקן עם הליכון, כמו העבר שחוזר לרדוף את גרמניה העכשווית. את השוט המוקפד מסיים צלם עיתונות המנסה לראיין את השוטר, ולאחריו מתפוצץ סיקוונס כתוביות הפתיחה המרהיב של הפסטיבל, הסוקר בזריזות ובהרבה הומור שחור את ההיסטוריה האפלה של גרמניה לצלילי מוזיקת דת׳ מטאל מניעת ראשים.

בהמשך יתנגשו זה בזה בחינניות של מכוניות מתנגשות בלונה-פארק מספר קווי עלילה, ביניהן: סופר אפרו-גרמני שנחטף על-ידי ניאו-נאצים ועובר שטיפת מוח שהופכת אותו לאייקון לקידום מטרותיהם; אשתו ההרה שיוצאת למסע להשיבו וחוברת אל השוטר משוט הפתיחה ואל עוד כמה טיפוסים שלא הייתה מסתובבת איתם בדרך כלל; מספר סוכנים כפולים שבלי כוונה מתדרדרים את התא הניאו-נאצי שלהם לכיוונים רדיקליים מתמיד; ארגוני שמאל שכל קשר בינם לבין המציאות הוא מקרי בהחלט; ושני מגלומנים, שכל אחד בדרכו מסלים את המאבק בעמיתו במטרה לשלוט במדינה – האחד מנסה לזכות בקול ההמון בעזרת טריקים של שיווק עכשווי, והאחר שיעשה הכל בשביל פעילה פוליטית ימנית, כולל לפלוש לפולין. כפי שניתן להבין, הביקורת החברתית שמציג ״הייל״ היא כזו שבו אף אחד לא נמלט מההצלפות וכל הצדדים ללא יוצא מן הכלל מוצגים ככסילים. נהנתי לצחוק על השמאלנים הרדיקליים והמתונים לא פחות מאשר על הימניים הקיצונים, בסרט שמוכיח כי המילה אידאולוגיה כנראה באה מהמילה אידיוט.

הסיכום של עופר

כותרות הסיום הכי טובות – "סיפורי הופמן" עם קרדיט כפול לשחקנים ולאנשים ששרים במקומם. אמנם סרט מ-1950, שכבר הכרנו, אבל עדיין יפה לפגוש אותו מחדש.

פרס ה-WTF? של השנה – בפסטיבל שמציג סרטים של יורגוס לנתימוס, גאי מאדין, ליסנדרו אלונסו, רוי אנדרסון, ויוסט ואן דן ברגה, היו לא מעט רגעים שהותירו את הקהל מבולבל. אבל בכל אחד מן הסרטים של היוצרים הללו הרגעים המוזרים התאימו לרוח הסרט. אבל ברגע שלקראת סיום ״אהבה וחסד״ הדי מיינסטרימי בריאן וילסון הצעיר שוכב במיטה ופוגש את עצמו המבוגר, שפוגש את עצמו כילד, ואת אשתו בעתיד הרחוק. לא ממש הבנתי מה אני רואה.

רגע השיחה המשעשע מחוץ לאולם – אדם מדבר בטלפון וממליץ על "אייריס" סרטו האחרון של אלברט מייזלס. אלא שהוא לא זוכר את שם הבמאי, ולמזלו הוא נתקל בפוסטר של הסרט בחדר התקשורת. הוא ממיץ בפוסטר ומודיע בקול כי זהו סרטם של הבמאים "גארי גארדנס וג'ימי שאלטר".

ההקרנה שהייתה מלאה באופן הכי מפתיע – השעה 13:30, באמצע השבוע, היא שעה בה האולמות נוטים להיות ריקים. בכל זאת, דווקא ב״ארץ שפע״ של ליסנדרו אלונסו, אחד מן הסרטים הכי מאתגרים של הפסטיבל, כמעט ולא נותר מקום פנוי באולם 1 הגדול. באופן אפילו יותר מפתיע, הרוב המכריע של הקהל נותר עד לתום ההקרנה.

הפרס על שם "הסוס מטורינו" לסרט שהכי היה קשה להיכנס אליו – הכרטיסים להקרנות של ״יונה מתיישבת על ענף ומהרהרת בקיום״ אזלו זמן רב מראש. שתי הקרנות שונות, רוב בעלי התגים שניסו להיכנס לסרט נותרו בחוץ. לברי המזל שהצילחו למצוא מקום בסרטו החדש של רוי אנדרסון (ולא יצאו באמצע) – אני שמח לשמוע שמצבכם טוב.

הסרטים שהכי היה קל לבלבל ביניהם – "הנשיא", "הנביא" ו"נסיך". לא יודע בכמה שיחות דיברתי על אחד מהם והתכוונתי לאחר.

השיבוץ המשעשע של התוכניה – "עדן" מול "פינת גן עדן" באותו יום ובאותה שעה. למרות שאחד סיני בשחור-לבן והאחר צרפתי בהמון צבעים.

השיבוץ הפחות משעשע – "אביר הגביעים" של טרנס מאליק בשעות הבוקר המוקדמות בלבד. כנראה על מנת שרק מעריצים מושבעים יבואו.

האורחת שבשנה שנייה ברציפות ביטלה את בואה ברגע האחרון – הבמאית האיטלקיה הנהדרת אליצ'ה רורוואכר, שגם הייתה אמורה לשפוט ביטלה את בואה עקב מחלה. לפחות הסרטים הנהדרים שלה הגיעו שנה אחרי שנה.

האורחים שהכי נהנתי לדבר עימם – לי יצא להנחות מפגשים מרתקים עם ארבעה יוצרים במהלך הפסטיבל: הבמאי חאירו בוסטמנה, מגואטמלה סיפק מידע על הצד הרחוק של העולם, השחקן האיסלנדי עתיר המימדים גונר יונסון הקסים את הקהל גם בסרט ״לב רחב״ וגם בשיחה עימו. הבמאי הגרמני ממוצא אפגני בורהאן קורבאני היה נהדדר בשתי השיחות מול קהל שקיימית עימו (ובעוד הרבה שיחות מסדרון) והפך תוך ימים ספורים לבמאי שרשמתי לעצמי לעקוב אחר סרטיו הבאים. ודומה כי המפגש שהכי ריגש חלקים רחבים בקהל היה עם המפיק מייסאם מחמלבאף, חלק מן המשפחה הקולנועית הכי איכותית ומקסימה בעולם, שהצליח להפיח תקווה בכל צופי סרטו, אף על פי שמדובר היה בסרט על דיקטטור אכזרי ומהפכה אלימה.

10 הסרטים הטובים ביותר (על פי עופר)

אז בסופו של דבר הצלחתי לראות למעלה מ-60 מסרטי הפסטיבל. אבל במסגרת הדירוג הזה אני לא כולל את התחרות הישראלית (בה שפטתי בפרס הביקורת) וגם לא סרטים קצרים, או קלאסיקות. כך שלמעשה אלו הם עשרת הסרטים שהכי אהבתי, שהם סרטים חדשים (2014 או מאוחר יותר) ולא ישראליים, מה שהותיר אותי עם 45 סרטים.

10. לוציפר
9. דולרים של חול
8. עדן
7. יונה מתיישבת על ענף ומהרהרת בקיום
6. ארץ שפע
5. אנחנו צעירים, אנחנו חזקים
4. בית קברות מפואר
3. תחת עננים חשמליים
2. הלובסטר
1. שלושה חלונות ותלייה

עשיריה שנייה (סדר אקראי): החדר האסור, אדמה וצל, כפתור הפנינה, אביר הגביעים, הגלריה הלאומית, הרים עשויים לסטות, הנשיא, ויקטוריה, השד יודע מה, מאת סידני לומט.

תודה על הקריאה, מחר חוזרים לשגרה.