מיוחד לשבועות: 15 סרטי הביכורים הטובים ביותר של האלף החדש

כולם יודעים כמה זה קשה לעשות סרט טוב. לעומת זאת, לעשות סרט ביכורים מדהים זה בגדר נס. ישנם במאים שסחפו את עולם הקולנוע עם סרטם הראשון ונעלמו לאחר מכן, ויש כאלו שזו הייתה רק נקודת ההזנקה לדברים מדהימים יותר. ויש לא מעט שהם איפשהו באמצע.
אז אם כבר אנחנו חוגגים את חג הביכורים, בזמן שאורון עדיין פותח פער מעורר קנאה בפסטיבל קאן, החלטנו עופר ואני (אור) לחגוג חמישה-עשר סרטים משנת 2000 ועד היום, שהגיעו משום מקום על ידי יוצרים ויוצרות שלא ביימו סרט באורך מלא לפני, ואיכשהו על ההתחלה יצרו מאפס עולם יחודי שלהם, והשאירו לנו לפחות סרט קולנוע אחד ענק.

בסוף הפוסט כל אחד מאתנו זרק עוד חמישה סרטי ביכורים שהוא לא רצה שנשכח. הסרטים עצמם מסודרים לפי סדר אלפבתי.

15 סרטי הביכורים הגדולים ביותר של האלף החדש

1. "שלושים ושש" – 36
נאוופול ת'מרונגרטאנריט, תאילנד, 2012

הקולנוע של הבמאי התאילנדי נאוופול ת'מרומנגטאנריט נראה כמו הקולנוע של העידן הנוכחי. קולנוע אשר מתייחס לקלות בה ניתן לייצר דימויים בעידן הדיגיטלי וגם על איבוד של קשרים אשר נרקמים בין אדם לאדם. סרט שמתחיל במפגש של סיור לחיפוש אתרי צילום הופך למסע בעקבות כאבים קטנים של כל אדם ואדם, לא רק בעקבות אהבות אבודות, אלא בעקבות קשרים שלא מימשו את מלוא הפוטנציאל שלהם. 36 השוטים של הסרט מחוברים זה לזה כמו פאומה המורכבת משירים קטנים, כל אחד מהם יפהפה בפני עצמו בעוד המכלול שובר לב.

להמשך קריאה:
סקירה על סרטו הבא של נאוופול, "מארי מאושרת, מארי מאושרת"

2. "אהבה נושכת" – Amores Perros
אלחנדרו גונזלס איניריטו, מקסיקו, 2000

האוסקר (שלושה פסלונים, למעשה) הגיע לבמאי המקסיקני רק עם סרטו החמישי "בירדמן", אבל היה זה סרטו הראשון שהביא אותו לסיפה של הוליווד, כאשר "אהבה נושכת" היה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר בשפה זרה מטעם מקסיקו, ויצר עניין לא רק לגבי איניריטו, אלא גם לגבי השחקן הראשי גאל גרסיה ברנאל. על פי התסריט של גיירמו אריאגה, טווה אניאריטו שלושה סיפורים של כאב וגאולה שקשה מאוד לשכוח, והוכיח לראשונה את יכולתו הקולנועית לשלב בין פיוט לרפש, בין יופי לסבל.

3. "בחדרי המיטות" – In the Bedroom
טוד פילד, ארה"ב, 2001

השחקן טוד פילד עיבד בסרטו הראשון את ספרו של אנדרי דובוס לאחת מהדרמות המשפחתיות הכי עוצמתיות, כואבות ומרתקות שנולדו בארה"ב, כזו שהייתה מועמדת לחמישה פרסי אוסקר. זוג הורים בצפון אמריקה שמתמודד, כל אחד בדרכו, עם הרצחו של בנם היחיד הוא בחלקו הראשון דרמה מבעבעת, ובחלקו השני סיפור נקמה שקט ומורט עצבים. בזכות צילום נקי וחכם, וצוות שחקנים שחלקו עושה את עבודתו הטובה ביותר על המסך אי פעם, הסרט הופך להיות כזה שלא מרפה הרבה אחרי הצפייה.
פילד ביים רק עוד סרט אחד מאז, "ילדים קטנים" הפחות מוצלח, ומאז טרם נשמע ממנו.

4. "בריק" – Brick
ריאן ג'ונסון, ארה"ב, 2005

השילוב בין ניאו-נואר לסרט תיכון לא יכל להיות מושלם יותר כמו בסרטו הראשון של ג'ונסון, שמאז הפך לבמאי כל כך מוערך ("לופר"), שהפעם הבאה שנפגוש אותו תהיה בעולם המתרחב והמתחדש של "מלחמת הכוכבים".
סיפורו של בחור צעיר המנסה לברר מי אחראי למותה של אהובתו, אולי עשוי באמצעים מינימליים (ג'ונסון ערך את הסרט במחשב הביתי שלו) אבל מרגיש חזק ומפואר יותר מהרבה סרטי אולפנים, עם מוזיקה בלתי נשכחת, הופעת מחץ של ג'וזף גורדון-לוויט, וכמה משפטי מחץ שלא היו מביישים את ריימונד צ'נדלר, "בריק" מסמן את הולדתו של במאי ענק באופן בלתי ניתן לערעור.

5. "דוני דארקו" – Donnie Darko
ריצ'רד קלי, ארה"ב, 2000

ממרחק של 15 שנה ושני סרטים לאחר מכן, אולי צריך להודות באמת הכי כואבת: סרטו הראשון של ריצ'רד קלי כנראה היה פוקס. או שאולי יש הסבר אחר, מדכא יותר או פחות. עם זאת הקטע המנחם הוא, שלפעמים מספיק רק סרט אחד.
על אף שנראה שהוא בדרך לכשלון כלכלי בתחילת דרכו, "דוני דארקו" הפך לאחד מסרטי הפולחן הראשונים של האלף החדש, כזה שכבר בנה סביבו קהילות שלמות. אבל עוד לפני שמנסים לפענח את היקומים המקבילים אליהם נקלע התיכוניסט בעל הבעיות הרגשיות (ג'ייק ג'ילנהאל), יש פה עשיית קולנוע כבירה המורכבת מכתיבה מבריקה ומבע קולנועי מצמרר לעיתים, כזה שמספק הנאה לאין ספור צפיות.

6. "דרך אדומה" – Red Road
אנדראה ארנולד, אנגליה, 2006

אנו חיים בעידן של מצלמות מעקב, בייחוד באי הבריטי, בו מוצבת כחמישית ממצלמות אבטחת מעגל סגור בעולם. סרט הביכורים של אנדראה ארנולד עוקב אחר אישה אשר כל חייה הם מעקב אחרי אנשים, כאשר החיים הפרטים שלה נרמסו בטרגדיה עליה אנחנו לומדים בהדרגה, תוך שאנו צופים בגיבורה שלנו מאבדת את עצמה ובוגדת בכל עקרונות המקצוע. אבל עם כל צפייה מתברר שהלב בסרטה של ארנולד איננו האמירה על איבוד חיי הפרט למען ביטחון הציבור, אלא דרמה אישית על אישה אשר לא ממש רוצה לבנות את חייה מחדש, והמפגש שלה עם גבר שמנסה לבנות את חייו מחדש, אף כי היא סבורה שאינו ראוי לכך.

7. "השבט" – The Tribe
מירוסלב סלבושיפצקי, אוקראינה, 2014

מהסרטים הכי שנויים במחלוקת ברשימה הזו, "השבט" הרגיז והרתיח צופים בכל רחבי העולם בשנה החולפת, ולא בלי סיבה. סיפורו של נער חדש בעולם האפל וחסר הרחמים של פנימיה לחרשים, הוא סרט מרושע עם כמה סצנות שכמעט ואי אפשר לצפות בהן מבלי להתכווץ. עם זאת, מעל כל זה מרחפת עבודה קולנועית כמעט חסרת תקדים, עם שוטים ארוכים ומורכבים במיוחד ושימוש בשפת הסימנים לרמת הכריאוגרפיה. לא בטוח האם קל יותר לאהוב או לשנוא את סרטו של סלבושפצקי, אבל היכולות שלו כבמאי אינן מוטלות בספק.

לקריאה נוספת:
סקירה לסרט מפסטיבל חיפה 2014
סיכום סרטי השנה של סריטה

8. "השיבה" – The Return
אנדרי זוויגיאניצב, רוסיה, 2003

דרמה משפחתית המתנהלת באיטיות, בלי שפה קולנועית חדשנית, גם בלי תפניות יוצאת דופן בעלילה, אבל עם מתח וכאב בכל שוט. בעיקר בולט הדבר בדקות הסיום של הסרט, בו דומה כי אין בחירה אשר יבצעו הגיבורים שלא תהיה כואבת במיוחד. שני ילדים מתמודדים לפתע עם דמות אב שלא היכרו, אי כמעט בודד – חומרים שהופכים בידי הבמאי הרוסי הגדול של דורנו לדרמה מטלטלת.

9. "חמש ילדות יפות" – The Virgin Suicides
סופיה קופולה, ארה"ב, 2000

"התאבדות הבתולות" הוא חלק מסדרה של סרטים שבחנו מחדש את חיי הפרברים האמריקאים בסביבות 1990-2000. סופיה קופולה הפגינה בסרטה הראשון גם שפה קולנועית פואטית ייחודית אשר שילבה בין מבט מעריץ של נערים לבין התאהבות ראשונה אשר גורלה היה אבוד מראש. השימוש של קופולה בפסקול ובצילום מהפנט המשיך גם בסרטיה הבאים – אך הם נהיו יומרניים ונטולי עלילה יותר ויותר, וטרם הצליחו לשחזר את הקסם העדין של יצירת הביכורים.

10. "מת על המתים" – Shaun of the Dead
אדגר רייט, אנגליה, 2004

קשה לחשוב על סרט יותר אהוב ומשפיע במילניום החדש, מאשר קומדית הזומבים שביים אדגר רייט על תסריט שלו ושל סיימון פג (המשחק גם בתפקיד הראשי). אחרי שהשתפשפו בסדרת המופת "ספייסד", יצאו השניים יחד עם חבריהם מאותה סדרה להחזיר את הזומבים לאופנה, ועל הדרך לשנות את הקומדיה הקולנועית. יותר משפטי מחץ ממה שאפשר לזכור ויותר רגעים מבריקים ממה שסרט אמור להכיל על פני שעה חצי, "מת על המתים" (הנה לכם עוד צמרמורת על תרגום ישראלי) הוא מקרה נדיר של אותם סרטים שהם גם מהנים בצורה יוצאת דופן, אבל גם משמעותיים להבין איך הקולנוע המודרני נראה. לא פלא שרייט הפך להיות מאז גורו של קומדיה ותסריטאות.

11. "נימוסים רעים" – Ill Manors
בן דרו, אנגליה, 2012

הראפר והשחקן בן דרו ("היחידה"), הידוע גם בכינויו "פלאן בי", ביים בשנת 2012 את סרטו הראשון והיחיד עד כה, מין אופרת פשע מטונפת ואלימה, שחובקת מגוון דמויות ברחובות הכי צדדיים של לונדון. מעבר לליהוק ולעיצוב הפריים, דרו, כיוצר שמגיע מהמוזיקה, שיבץ בסרטיו שירים עוצמתיים שלא רק מעניקים נפח גדול יותר לסצנות, אלא גם מובילים את העלילה קדימה, כמו סוג מוזר ומודרני של מחזות הזמר.  זהו אחד מסרטי האנסמבל והפשע המרשימים ביותר שנעשו באלף החדש, ואנחנו עדיין מחכים לסרט הבא שלו.

לקריאה נוספת:
"נימוסים רעים" בפסטיבל הקולנוע הבריטי

12. "סינקדוכה, ניו יורק" – Synecdoche, New York
צ'ארלי קאופמן, ארה"ב, 2008

אומנם צ'ארלי קאופמן כבר היה כוכב בתור תסריטאי כאשר ניגש לביים את סרטו הראשון, אבל הכישרון שלו ככותב וכבמאי התפרץ בסרט הזה, בו כל שורה משלבת בין הומור אבסורדי, כאב ועודף משמעויות אשר מעיק על חלק מן הצופים. הסרט שבורא עולם בתוך עולם בתוך עולם הפך למורכב מדי עבור חלק מן הקהל, אבל זהו בעיקרו סרט שפונה אל הרגש לא פחות מאשר אל השכל. הודות לשורה ארוכה של שחקנים המצויים בשיאם, בראשות פיליפ סימור הופמן ז"ל בתפקיד המנצל את כל כישוריו, זהו סרט אשר יש לו מה לומר על כמעט כל סיטואציה בחיים, צריך רק לדעת כיצד להקשיב לו.

לקריאה נוספת:
"50 הסרטים הגדולים של סריטה" – מקומות 50-41

13. "עטאש – צמאון"
תאופיק אבו-ואיל, ישראל, 2004

עוד סרט בו כמעט לא קורה כלום, ומה שקורה מתרחש מאוד לאט, בידוד כמעט מוחלט מן העולם, משפחה מתמודדת עם חרפה וגם עם מאבק בין דורי. תיאור כמעט סזיפי של האדם העמל ושל הדור החדש אשר חייב למרוד.

לקריאה נוספת:
סקירה על סרטו השני של אבו-ואיל, "התפוררות", בפסטיבל חיפה

14. "פריימר" – Primer
שיין קארות', ארה"ב, 2004

אמנם סרטו השני, "אפסטרים קולור" יבהיר שעבודתו הראשונה הייתה רק החימום, אבל כבר ב"פריימר" קארות' בנה סיפור מפותל שקשה להבין אם אתה לא מתמטיקאי מדופלם, בעולם קולנועי מוכר אך ייחודי.
לרוב יוצרי הקולנוע להיות הבמאי זו מטלה קשה מספיק. לעומתם, את סרטו הראשון, שיין קארות' לא רק ביים. הוא גם כתב, הפיק, הלחין, ערך, ליהק, עיצב את התפאורות, עיצב את פס הקול, ושיחק בתפקיד הראשי. שזה יותר ממה שצריך כדי לפקפק באנושיות של הבחור, שהיה אז רק בן 32.

לקריאה נוספת:
על שני סרטיו הראשונים של קארות', "פריימר" ו"אפסטרים קולור"

15. "רעב" – Hunger
סטיב מקווין, אנגליה, 2008

השוט הארוך ללא תנועות מצלמה תופס מקום יותר ויותר דומיננטי בקולנוע של ימינו, אך קשה לחשוב על שוט אפקטיבי יותר מאשר זה של כומר מנסה לשכנע את הגיבור לחזור בו משביתת הרעב שלו, בשיחה כואבת אשר נמשכת בלי הפוגה או הפסקה למעלה מרבע שעה. סרטו העלילתי הראשון של האמן הרב תחומי סטיב מקווין הוא בחינה של גבולות גוף האדם לעמוד בסבל בעבור מטרה פוליטית – וגם בחינת סבלנות הקהל מול מראות קשים. אך זה גם סרט מהפנט, למרות כל הקושי, וגם יצירה פיוטית. שלא לדבר על כך שבזכות הסרט הזה מייקל פאסבנדר הפך לשחקן מוערך, בדרך למעמד הכוכב לו הוא זוכה כיום.

לקריאה נוספת:
סקירה על סרטו השני של מקווין, "בושה"
סקירה על סרטו השלישי של מקווין, "12 שנים של עבדות"

____________________________

עוד חמישה סרטי ביכורים של עופר:
"את לי לילה" – אסף קורמן, ישראל, 2014
"הרחק ממנה" – שרה פולי, קנדה, 2006
"חאפון" – קרלוס רייגאדס, מקסיקו-ספרד, 2002
"טירנוזאור" – פאדי קונסידין, אנגליה 2011
"שש פעמים" – יונתן גורפניקל, ישראל 2013

עוד חמישה סרטי ביכורים של אור:
"יציאה דרך חנות המתנות" – בנקסי, אנגליה, 2010
"השליח" – אורן מוברמן, ארה"ב, 2009
"עצי השיטה" – פבלו ג'ורג'לי, ארגנטינה, 2011
"רזולוציה" – ג'סטין בנסון ואהרון מורהד, ארה"ב, 2012
"תא קטלני" – טרזם סינג, ארה"ב, 2000

*
"36", "דרך אדומה", "השיבה", "חמש ילדות יפות", "סינקדוכה, ניו יורק", "עטאש – צמאון", "רעב" נכתבו על ידי עופר ליברגל.
"אהבה נושכת", "בחדרי המיטות", "בריק", "דוני דארקו", "השבט", "מת על המתים", "נימוסים רעים", "פריימר" נכתבו על ידי אור סיגולי.