איך הפסקתי לזלזל והתחלתי לאהוב קולנוע ישראלי

כשעליתי לארץ ב-1996, ידעתי שאני מגיע למדינה לא מפותחת מבחינת תעשיית הקולנוע שלה. הסרט הישראלי היחיד שראיתי היה "סיפורי תל-אביב" שהוצג בפסטיבל הקולנוע הישראלי בבואנוס איירס ב-1995. זה היה סרט חביב בהחלט, אבל מאוד בוסרי, ובכל מקרה אני מניח שחלק גדול ממנו בכלל לא הבנתי בגלל ההקשרים התרבותיים. באופן כללי לא שמעתי הרבה על סרטים ישראלים ובטח שלא באמת ראיתי כאלה. לעומת זאת, החוג לקולנוע באוניברסיטת תל-אביב מאוד הרשים אותי כשטיילתי בארץ וביקרתי בבניין מקסיקו (הפקולטה לאמנויות), בחדרי העריכה, אולפן הטלוויזיה, מחסן הציוד וארכיון הסרטים. הכול היה די מפעים, בייחוד ביחס לבתי הספר בארגנטינה, והחלטתי שאני רוצה ללמוד שם. כן, אני עדיין מנסה להבין את הפרדוקס הזה. לפני כמה שנים כשהיו שואלים אותי בשביל מה עליתי לארץ, התשובה הייתה "כדי ללמוד קולנוע".

בהתנשאות ארגנטינאית אופיינית הייתי בטוח שאגיע למדבר של עשייה קולנועית ושהיצירות שאני אעשה יהיו פי אלף יותר טובות ממה שמצליחים לעשות כאן. עם זאת, איך שעליתי לארץ יצא לי לראות שני סרטים ישראלים בסינמטק. הראשון "זולגות הדמעות מעצמן" של איתן גרין והשני "אושר ללא גבול" של יגאל בורשטיין. עבורי, גרין ובורשטיין היו דבר דומה לאחים לומייר וג'ורג' מלייס בתהליך החשיפה שלי לקולנוע הישראלי. שני במאים בעלי גישות כל כך שונות שאפשר להגיד שאולי הם אפילו הפכים. משני הסרטים פשוט התפעלתי. "זולגות הדמעות מעצמן" ריגש אותי עד דמעות, ומיד אחרי שראיתי נרשמתי לסדנת הבימוי של איתן גרין באוניברסיטה, רציתי ללמוד אצל האיש שעשה את הסרט הזה. את בורשטיין קיבלתי כמורה בקורס מבע קולנועי וזה היה כמובן לא רק תענוג אלא גם פקיחת עיניים לעולם קולנועי עשיר ומרתק.

אלה היו שנים מאושרות של לימודי קולנוע, אבל בעיקר של חשיפה ראשונית לקולנוע הישראלי שלא הכרתי כלל. פתאום, דרך הלימודים באוניברסיטה, ובעיניים די בתוליות גיליתי להפתעתי את "סוס עץ", "עיניים גדולות", "לאן נעלם דניאל וקס?", "תעלת בלאומילך", "חולה אהבה בשיכון ג'", "חגיגה לעיניים", "אוונטי פופולו" וגם נחשפתי לסרט שהיה סוג של הארה עבורי – "מציצים". מהר מאוד הבנתי שיש לי עסק עם קולנוע מצוין. מבחינתי, הגילוי של הסרטים האלה נעשה במקביל לגילוי של סרטים מהקולנוע העולמי. יום אחד ברסון, יום אחרי זה אורי זוהר. יום אחד קן לואץ', שבוע אחר כך הפנר, יום אחד קסווטס יום למחרת קישון או רם לוי. אז מודה, היו כמה סרטים שמאוד הלהיבו אותי וריגשו אותי, והיו כאלה שפחות, וברור שרוב הזמן העדפתי את טרנטינו, היצ'קוק או אנטוניוני על פני הבמאים הישראלים. אבל לא יכולתי שלא להעריך את הסרטים האלה עם העיניים הזרות שלי שנחשפו לראשונה לתרבות ישראלית ולשפתה האודיו-ויזואלית.

הזלזול וההתנשאות שכל כך רציתי לשמור הלכו והתפוגגו, אבל במקביל נחשפתי לדעתם על הקולנוע הישראלי של הסטודנטים הישראלים שלמדו איתי – והתאכזבתי. כלומר, זה דבר אחד שאני אזלזל בו מרחוק ובתור זר שמאמין שהתרבות הישראלית היא תרבות נחותה ביחס לתרבות הארגנטינאית. אבל איך זה שהם, המקומיים, לא מסוגלים לראות איזה קולנוע יפה יש כאן?

כשסיימתי את הלימודים והתחלתי לכתוב בעיתונות תמיד הרגשתי שבכל הנוגע לקולנוע הישראלי אני נכה. אין לי את הרקע הדרוש כדי להבין את הפערים העדתיים, את התפתחות דמות הצבר, את הז'רגון הצבאי, אפילו את ההומור של החמישייה הקאמרית לקח לי זמן לקלוט. בהתחלה זה לא הצחיק אותי. לא הבנתי איפה הפאנץ', או למה אין פאנץ' וולגארי כמו בכל בדיחה ארגנטינאית שמכבדת את עצמה?

הצהרתי בפני עצמי שאני לא הולך להתעסק בקולנוע ישראלי. כשכתבתי בגלובס, ושלחו אותי לראיין במאים, התחלתי למצוא כל מני דרכים להתחמק מלדבר על התוכן "הישראלי" של הסרטים: כשיצא "האסונות של נינה" עשיתי שיחה עם שבי גביזון על "ספרות זולה" ועל למה הוא אוהב את טרנטינו. כשיצא "ללכת על המים" דיברתי עם איתן פוקס על "נאשוויל" של אלטמן. כשיצא "אהבה קולומביאנית" עשיתי ראיון עם רשף לוי על "ביג לבובסקי" ו"החבר'ה הטובים". בינתיים המשכתי לראות סרטים ישראלים ולהתפעל מהם. לא תמיד מהסרטים שהתפעלו מהם חבריי הישראלים, חייב להודות. כשכולם אהבו את "עפולה אקספרס" של ג'ולי שלז, אני אהבתי את "מסוכנת" של שמי זרחין, כשכולם אהבו את "האסונות של נינה" אני העדפתי את "מסעות ג'יימס בארץ הקודש", וכשהרוב התפעם מ"מדורת השבט", אני התפעמתי מ"שנת אפס" של פיצ'חדזה.

בשלב כלשהו קרו שני דברים. הדבר הראשון הוא שהתחלתי לכתוב בכתב העת סינמטק והעורכים דן ועדנה פיינרו הטילו עליי לראיין במאים ישראלים. כמובן שלא אמרתי להם שאני לא מרגיש כשיר לכך, והחלטתי שאני אנסה למחוק כל דיון על ה"ישראליוּת" של הסרטים ואתמקד לעומת זאת אך ורק בשפה הקולנועית שלהם. לא הייתה לי ברירה. אבל ככה למעשה הבנתי שאני עושה משהו שלא הרבה עשו כאן בעבר: להתייחס לסרטים הישראלים קודם כל בתור קולנוע, בתור אמנות, כאשר דווקא "הישראליוּת" יוצאת לאור מתוך הדיון האסתטי בדרכים חדשות ומפתיעות. כך התחיל מסע מרתק שנגמר בספר "קרחונים בארץ החמסינים".

הדבר השני שקרה הוא שמאז 2004 התעשייה המקומית מייצרת שנה אחרי שנה (לפעמים יותר ולפעמים פחות) מספר יצירות ברמה אמנותית גבוהה מאוד, אשר משתתפות ו/או זוכות בפסטיבלים מובילים בעולם (ושש מועמדויות לאוסקר בשש שנים!). איך זה יכול להיות שכל כך קשה לזהות כאן את מה שמבקרים ופסטיבלים ברחבי העולם כבר יודעים? האם יש איזשהו מסך עשן שמפריע לצופים הישראלים לראות את הקולנוע המקומי? האם משהו מטשטש את הראייה ולא מאפשר לראות את הסרט כמו שהוא? כשהתחלתי לכתוב את הספר הופתעתי מזה שאני הוא זה שכותב אותו. אני, העולה חדש, ולא מישהו שגדל כאן. מהר מאוד גיליתי "עולים חדשים" אחרים כמו מרט פרחומובסקי שהקים את פרויקט מאגר העדויות או רפאל נדג'ארי שעשה את הסרט "היסטוריה של הקולנוע הישראלי" – דווקא אנחנו הזרים הרגשנו קרבה, משיכה והערכה לקולנוע שנעשה כאן.

אז ייתכן שהשאלה המתבקשת היא, האם למעשה אני רואה בסרטים הישראלים יותר ממה שיש בהם? אולי, זו שאלה שהייתי חייב להתמודד איתה. כשהתחלתי לנסוע לפסטיבלים בתור שופט פרס הביקורת הבינלאומי ולהיחשף לסרטים רבים יותר מרחבי העולם הדברים התחילו להסתדר יותר בראש. רוב הסרטים שנעשים ברחבי העולם די גרועים ובינוניים, והסרטים הישראלים שיחקו במגרש של הגדולים והיו ברמה הגבוהה ביותר ביחס לסרטי התחרות האחרים. לא תמיד הטובים ביותר, אבל לפעמים כן. איך זה הגיוני? כדי להסביר את התופעה אני רוצה להביא בפניכם את "חוק שלושת הסינונים" של צופה הקולנוע.

"חוק שלושת הסינונים" (שהמצאתי כרגע) מרמה אותנו וגורם מראש לסרטים הזרים להיראות טוב יותר מהסרטים הישראלים. החוק אומר שכשהולכים לראות סרט בקולנוע או בפסטיבל סרטים בארץ, תמיד מגיעים אליו לפחות לאחר שלושה תהליכי סינון:

הסינון הראשון הוא זה שעושים הפסטיבלים הגדולים יותר והגדולים פחות (קאן, ונציה, ברלין, סאנדנס, רוטרדאם, טרייבקה וכו'). מנהלי הפסטיבלים בוחרים מתוך שלל הגשות אילו הם הסרטים הטובים והמובילים של השנה ומחלקים אותם לקטגוריות שונות (כדאי להבהיר שבבחירות האלה יש גם הרבה פוליטיקה, אינטרסים, אקראיות ולחצים, אז אם לא התקבלתם לפסטיבל, זה לא בהכרח אומר שהסרט שלכם פחות טוב מאלה שכן התקבלו). מתוך הסרטים האלה מגיע הסינון השני: מפיצי סרטים (לב, יונייטד, אורלנדו וכו') ומנהלי פסטיבלים מקומיים (חיפה, ירושלים וכו') בוחרים את הסרטים שהם מרגישים שהם הכי טובים, מעניינים או רלוונטיים לקהל הישראלי ומביאים אותם לפסטיבל מקומי, או להפצה. שלב ביניים הוא זה של מפיצים שלעתים מחליטים שלמרות שרכשו את זכויות הסרט, מסיבה זו או אחרת לא כדאי להשקיע בהפצתו. ובסוף מגיע שלב הסינון השלישי: כאשר סרט מוצג בפסטיבל או בקולנוע באופן מסחרי, אנחנו כצופים מסתכלים על ההיצע ועושים סינון נוסף על בסיס טעמנו והעדפותינו האישית, על בסיס המלצות של חברים, ביקורות ועוד. מדובר בסינון של סינון של סינון, עד שאנחנו מגיעים לאולם קולנוע וסוף סוף רואים סרט כלשהו.

דרך אגב, גם במקרים האלה, רוב הסרטים שאנחנו נחשפים אליהם לא כאלה טובים ולא מספקים את הציפיות שלנו. ובכן, אנחנו זוכים לראות את הסרטים של טרנטינו, של פי.טי. אנדרסון, של האנקה, של קיארוסטמי (לעתים) ושל נורי בילגה ג'ילן (אולי), או של כל אחד או אחת אחרת רק אחרי שהיה דיבור עליהם בתקשורת, בתעשיות קולנוע ועוד. ובמקביל נחסכים מאיתנו סרטים רבים אחרים, לפעמים טובים, לפעמים בינוניים ולפעמים פחות מבינוניים.

לעומת זאת, כאשר הולכים לפסטיבלים לקולנוע (לא אלה שעוסקים ב"מקבצים" של מה שהיה בפסטיבלים קודמים כמו קאן, ונציה וברלין, אלא באלה התחרותיים, שמציגים בכורות עולמיות), נחשפים לכל כך הרבה סרטים לא טובים שבאמת מתחילים לקבל פרספקטיבה. 90 אחוז מהסרטים שנעשים בעולם אינם יצירות מופת. בעצם אולי 95 או 99 מהם לא יצירות מופת. לרוב מדובר בדרמות חמודות, מתחנחנות. בחלקם יש משהו מעניין מבחינה קולנועית וחלק גדול מהסרטים די מיותרים. ומי שכותב שורות אלה הוא אחד האנשים שיצא לו שם שהוא נהנה מהכול ואוהב כמעט הכול בקולנוע. אז אצל כאלה עם פחות סבלנות אני מאמין שהאחוזים יהיו שונים לגמרי, ולרעה.

אז הכול עניין של פרספקטיבה. למעשה, על פי המספרים האלה, שלושה סרטים ישראלים טובים בשנה מתוך 30 זה אחוז מוצלח מאוד. למשל, בשביל הפרופורציה, שנת הפריצה הגדולה ובאמת מפעימה של גל הקולנוע הקוריאני שכולם דיברו עליה הייתה 2003. למה? כי היו 5 סרטים קוריאנים שהצליחו בהמון פסטיבלים, בתעשייה של כ-120 סרטים לשנה (היום אפילו יותר). שנים אחרות היה סרט קוריאני אחד או שניים שהצליחו. הגל הרומני שצמח שנים אחר כך זה אותו הדבר, שלושה או ארבעה סרטים רומנים נהדרים במהלך שנתיים (לא שנה, שנתיים-שלוש) גרמו לכך שהרומנים ימשכו תשומת לב. ותכל'ס, כמה סרטים גרמנים אנחנו רואים בשנה? נעשים שם עשרות סרטים (אני לא באמת יודע כמה, אבל הרבה), ואולי אנחנו רואים סרט גרמני אחד, או שניים, בשנה.

מכיוון שאנחנו חשופים הרבה יותר לסרטים ישראלים, גם אם לא נראה את הסרטים, אנחנו שומעים ומודעים פחות או יותר לקיומם של מגוון וכמות רחבה יותר של סרטים לא טובים ובינוניים שנעשים כאן. כמובן, תהליך הסינון קיים גם כשהולכים לצפות בסרט ישראלי, אבל הוא מראש מצומצם יותר. ואם יש לנו שלושה סרטים ישראלים טובים לשנה מתוך שלושים, אנחנו במצב טוב. ואם יש לנו יותר אנחנו במצב נהדר. השנה רצו, רצים וירוצו בקולנוע סרטים ישראלים נהדרים: "מי מפחד מהזאב הרע", "שש פעמים",  "מנתק המים", "שרקייה", ויש כאלה שיכניסו לרשימה גם את "בית לחם", "כנס העתידנים", "פלאות", "פנתר לבן", "הנוער" ועוד, כל אחד לפי טעם וסגנון. ואני עוד מחכה ל"גולדברג ואייזנברג", "סוכריות", "לוויה בצהריים" ו"ההיא שחוזרת הביתה".

אז כמובן שכשאני רואה סרט כמו "השוטר", אני לא מצפה שכולם יעריכו אותו, הוא באמת סרט נדיר ויוצא דופן. אבל הוא לא סתם זכה בפרסים חשובים בפסטיבל לוקארנו ובפסטיבל בואנוס איירס (בין היתר), הוא לא סתם נבחר לאחד הסרטים הטובים ביותר של השנה על ידי המגזין האמריקאי פילם קומנט, אחד האיכותיים בעולם. הוא באמת אחד הסרטים הטובים שנעשו בשנה שהוא יצא, בעולם כולו. "שש פעמים", "מי מפחד מהזאב הרע", "לבנון", "הערת שוליים", "ההתחלפות", "ביקור התזמורת", "עג'מי", "ואלס עם באשיר", "בופור", "אור" ועוד – הם באמת סרטים מצוינים שעומדים ברמה של סרטי התחרות שלצידם, ורוב הזמן אף עולים עליהם.

כלומר, לכל אחד ואחת הזכות לפתח טעם והעדפות משלו ומשלה. לא חייבים להסכים. אבל כשאנשים לא מצליחים להכיר באיכויות של הסרטים המקומיים ומעדיפים לזלזל בהם, לדעתי, הם מפספסים דבר חשוב. למשל, אני את "הנוער" של תום שובל ממש לא אהבתי. אבל אני לא עיוור. אני רואה שהסרט משחק במגרש של הגדולים. אני לא אהבתי את "הנוער" בדיוק באופן דומה לזה שלא אהבתי חלק מסרטיו של פיטר גרינוויי, או כמו שאני יכול לא לאהוב סרט של האחים דרדן (עם כל ההבדלים ביניהם) – בהבנה שאני לא מזלזל ביצירה וכן מכיר בערכה. יש כאן יכולת בימוי, חשיבה אסתטית, ניסיון להגיע למורכבות רעיונית ויצירתיות. זהו קולנוע באיכות גבוהה, לא איזה ילד שעשה סרט עם מה שיש וצריך להיות נחמדים אליו ולעשות לו הנחות כי הוא "משלנו" או בא ממקום נידח.

אני לא רוצה להתעסק עם המושג "פרובינציאליות" יותר מדי, כי לדעתי, מי שמדבר על פרובינציאליות מראש נידון להיות פרובינציאלי. אבל המושג הזה מעניין אותי בתור מושג, בתור מטבע לשון שאני שומע לא מעט בהקשר של הקולנוע המקומי משני כיוונים. הראשון, האשמה בפרובינציאליות את האנשים שחושבים שהסרטים שנעשים כאן מצוינים רק כי הם נעשים כאן, ושלמעשה יש סוג של עיוורון לכך שהם לא עומדים בסטנדרט הבינלאומי. כלומר, הפרובינציאלי שחושב שהפרובינציה שלו היא העולם כולו והיא הכי טובה בעולם. אז כל פרס קטן שבו סרט מקומי יזכה בו הופך אותו מיידית ליצירת מופת.

הפרובינציאליות השנייה היא זאת שעושה בדיוק את ההפך, זאת שמאמינה שרוב מה שנעשה כאן שולי, לא מספיק טוב, וא-פריורי זוכה לזלזול רק כי הוא נעשה כאן. כלומר, אנשים כאלה מצליחים להיות עיוורים לאיכויות של הסרטים הישראלים (השפה מפריעה להם, הלוקאליות מפריעה להם, או לחילופין חוסר הלוקאליות) ומרגישים שלא משנה מה, זה לא מספיק טוב. כלומר, דינמיקה של פרובינציאליות של אנשים שחושבים שכל או רוב מה שיוצא מהפרובינציה הזאת לא באמת יכול לעמוד בסטנדרט בינלאומי ולכן מאשימים בפרובינציאליות את אלה שמאמינים שכן.

החדשות הטובות הן שיש כאן קולנוע מצוין. לא בהכרח כל סרט הוא מצוין, אבל התעשייה כאן מעניינת, מאתגרת, מגוונת, מיוחדת, חיה. יש בדרך כלל יותר משלושה סרטים טובים בשנה וזה המון. החדשות הרעות הן שרוב הקהל כאן מפספס את היופי הזה: הפרובינציאלים הפטריוטים שאוהבים את ישראל אבל לא מוכנים לראות סרט ישראלי, והפרובינציאלים שחושבים שכל מה שטוב חייב לבוא מבחוץ, כי התרבות שבה הם גדלו לא מספיק מעניינת או טובה. אולי אפשר לעשות תרגיל מסוים ולראות מה התוצאות. אולי זה יעבוד, אולי לא. המשימה היא ללכת לסרט אירופי, או אמריקאי עצמאי ולנסות לדמיין שהוא למעשה סרט ישראלי. אני מאמין שתצליחו לראות יותר את הבעיות שלו. אבל אולי לא… אני, ככל הנראה, אמשיך בינתיים בשיגעון שלי, כאן בסריטה ובמקומות אחרים, בהתעקשות לראות את הסרטים שנעשים כאן עם כל היופי וכל הכיעור שבהם, אבל קודם כל לראות אותם כסרטי קולנוע.