המדריך המקיף לאוסקר ה-85: חלק ג'

אז אחרי שעברנו את כל הקטגוריות ה"טכניות" (עוד מונח שכבר הגיע הזמן למצוא לו מונח תקין יותר. אין שום דבר יותר טכני בסאונד, עיצוב ועריכה, מאשר תסריט ומשחק), מלבד קטגוריית האפקטים הויזואלים שתופיע שבוע הבא, הגענו לחלק הלפני האחרון, ובו נדבר על קטגוריות המשחק.

אם פספסתם את שני החלקים הקודמים:
חלק א – הכתיבה, המוזיקה, השיר, העיצוב האומנותי והתלבושות.
חלק ב – הצילום, העריכה, סרט האנימציה וקטגוריות הסאונד.

קטגוריות המשחק הן בדרך כלל הפופולריות והאהודות ביותר באוסקר, ומסיבות די ברורות. קודם כל השחקנים הם שסוחבים את הסרט על כתפם, והם הפרצופים שעולים במחשבותינו כשאנחנו נזכרים בסרט. סיבה נוספת היא שבגלל שאנחנו "מכירים" את המועמדים, המרוץ לפרסי המשחק נתפס כמו התחרות האמיתית. השחקנים מתראיינים, מדברים, מופיעים, ולוקחים חלק פעיל במשחק האוסקר. השחקנים הם אלו שאנחנו אוהבים, שאנחנו שונאים, ושאנחנו מתחברים לתחרות שלהם יותר מכל דבר אחר. ושלא תהיה טעות, המילים נבחרו בפקידה – מדובר בתחרות לכל דבר.

השנה קטגוריות המשחק מספקות לנו מתח רב, במיוחד במקומות בהם נראה כאילו הדבר כבר חתום וסגור. ישברו שיאים השנה ואנשים יוכתרו למלכים בלתי מעורערים. לחלקם בהחלט מגיע, לחלקם – לפחות בעיני – ממש לא.
אז מי הם עשרים הפרסונות שמצאו את עצמם בתוך קלחת האוסקר של השנה ומה זה אומר בכלל.

שחקנית המשנה הטובה ביותר

קשה למצוא מכנה משותף בין הנשים שזוכות בקטגוריה הזו. הן נעות מהצעיר (פנלופה קרוז, אנה פאקווין) למבוגר (מליסה ליאו, ג'ודי דנץ'), מהתגליות (אג'לינה ג'ולי, מירה סורבינו) לותיקות (וופי גולדברג, מרשה גיי הרדן), מהמפתיעות (טילדה סווינטון, מרסדס רוהל) למאכזבות (אוקטביה ספנסר, ג'ניפר הדסון).
מה שכן, פרס שחקנית המשנה בדרך כלל הולכת לשחקנית "הנכונה" של הכאן והעכשיו. "הנכונה" לא חייב להיות היפה או המוכשרת ביותר, היא יכולה להיות גם זו שסוף סוף עשתה תפקיד טוב או זו שכבר הרבה זמן עובדת קשה ולכן מקבלת פרס. קים בייסינג'ר ("סודות אל.איי"), למשל, שייכת לאפיון הראשון ורנה זלווגר ("קולד מאונטיין") לשני.

השנה שלוש נשים מועמדות עם סרט שמועמד לפרס הסרט הטוב ביותר, ושתיים נוספות שקיבלו מועמדות על סרט שהאוסקר יחסית הפנה לו את גבו.

המועמדת המובילה כרגע היא, כמובן, אן הת'וואי על תפקידה המזמר בחלקו הראשון של "עלובי החיים". זה היה עניין של זמן עד שהת'וואי תהפוך לפייבוריטית באוסקר בהתחשב בדרך המרשימה בה בנתה את הקריירה שלה. הת'וואי פרצה ככוכבת סרטי ילדים חביבים אך מטופשים כמו "יומני הנסיכה" ו"אלה הקסומה" ולאט לאט פילסה את דרכה לצמרת. בהתחלה לא כל כך לקחו אותה ברצינות, האמת. היא היחידה מכל הקאסט של "הר ברוקבק" שלא זכתה למועמדות, על אף שהיא הייתה מצויינת כמו השאר. מישל וויליאמס לקחה לה את כל תשומת הלב. ועל אף תפקידה הראשי ב"השטן לובשת פראדה" כל היחס עבר אל שחקניות המשנה אמילי בלאנט ומריל סטריפ שאפילו הייתה מועמדת על כך לאוסקר בקטגוריה הראשית.
הדברים השתנו עם "רייצ'ל מתחתנת", דרמה מחוספסת ומוצלחת למדי ובו הת'וואי שברה את תדמית הילדה הטובה שלה. תפקידה הקנה לה מועמדות לאוסקר אבל יותר מכך – באותו הטקס שהתקיים בשנת 2009 היא השתתפה בנמבר הפתיחה של המנחה יו ג'קמן והקסימה את כולם. שנתיים אחר כך היא קיבלה את תפקיד ההנחייה יחד עם ג'יימס פרנקו, מה שנרשם בדפי ההיסטוריה כאחד מהטקסים הגרועים ביותר בתולדות הטקס. אבל הת'וואי הצליחה להתחמק מהרפש לא רק של הטקס ההוא אלא גם מהכשלון הקופתי של סרטיה אחר כך ("על אהבה וסמים אחרים", "יום אחד") והכשלונות הביקורתיים ("אליס בארץ הפלאות", "יום האהבה"). שום דבר לא יכל לערער את האהבה את הגברת הצעירה הזו.
השנה זה כבר היה משחק אחר לגמרי. הת'וואי לוהקה לשניים מהפרוייקטים המדוברים של השנה, "עלייתו של האביר האפל" ו"עלובי החיים" שמיצבו אותה גם כשחקנית של בלוקבאסטרים וגם של איכות (איכות בתחת שלי, אגב. אבל כבר חפרתי על זה). בסוף הקיץ היא הדהימה אותנו כסלינה קייל בסרטו של נולאן ויותר מכל פרס – היא הפכה לאחת מעשרת אנשי השנה של סריטה. היא עדיין שולחת לנו מיילים של תודה.
תפקידה כפאנטין הוא תפקיד שנועד לאוסקר, שככל הנראה – אם מחשיבים את הזכיות ג'ניפר הדסון, קת'רין זטה-ג'ונס, ריטה מורנו, והמועמדויות של פנלופה קרוז, קווין לאטיפה, איימי אירווינג ("ינטל"), רוני בלקלי ("נאשוויל") ומרגרט איייברי ("הצבע ארגמן") – מאוד אוהב נשים ששרות. הת'וואי עברה מהפך חיצוני, שיחקה זונה עם לב זהב שמתה מתישהו ויש לה סולו עוצמתי משלה.
הת'וואי סומנה כזוכה בשלב די ראשוני ואחרי יציאת הסרט התברר שהיא בהחלט הצדיקה את התחושה הזו. אבל יש לה תחרות. באופן אישי, הייתי מעדיף לראות אותה מועמדת על "עלייתו של האביר האפל". אבל, כאמור, איש לא שואל אותי.

לסאלי פילד יש רקורד די מרשים באוסקר: 100 אחוז נצחונות. היא הייתה מועמדת רק פעמיים ובשתיהן זכתה בפרס השחקנית הראשית. היא ההילארי סוואנק של האייטיז: שחקנית טובה שזכתה פעמיים בהפרש של חמש שנים על אף בחירות תפקידים די כושלות בין שתי הזכיות ולאחר מכן. "נורמה ריי" משנת 1979 היה האוסקר הראשון שלה ו"מקום בלב" היה השני. 28 שנים מאז שהייתה פילד באוסקר אחרי שהפסידה באופן מפתיע מועמדות על "פורסט גאמפ".
פילד היא שחקנית שאני מחבב ואפילו נהנתי לצפות בה ב"אחים ואחיות" (עד גבול מסויים) אבל אני חייב להגיד את זה באופן הכי ברור שאני יכול – אם יש משהו מחורבן ב"לינקולן" זו ההופעה שלה. אני קורא ומקשיב למבקרים ובלוגרים רבים ומכובדים בחודשים האחרונים שמהללים את תפקידה ואני לא יכול להבין על מה הם מדברים. פילד שוחטת את כל הסצנות בהשתתפותה (מלבד אחת: הסצנה הראשונה שלה מול טומי לי ג'ונס שבו היא באמת מצטיינת) ונראה כאילו היא באה מסרט אחר עם ההיסטריה הבלתי נסלחת שלה והדרמטיות שבאה בניגוד לכל דבר אחר בסרט. אני מאוהדי "לינקולן", כזכור, אבל אני זועף על המועמדות הזו.

המועמדות של הלן האנט על "מפגשים" הוא אירוע ששווה להתעכב עליו. האנט הייתה עצומה בשנות התשעים ובשנת 1998 הפכה להיחידה שזכתה באמי, באוסקר ובגלובוס הזהב באותה שנה. כולם אהבו את האנט והנצחון שלה עם "הכי טוב שיש" – שנותר גם מועמדותה הבודדת עד השנה – הייתה מובטח אפילו מול ארבע בריטיות מרשימות למדי (באותה שנה אני הייתי בעד הלנה בונהם-קרטר). אבל מאז משהו קרה והאנט לא הצליחה לחזור לאותם שיאים. למעשה, אפשר לומר שקללת האוסקר המפורסמת אכלה אותה לגמרי. "תעביר את זה הלאה", "הנשים של ד"ר טי", "מה נשים רוצות"… סרט אחרי סרט שלא מתרומם והאנט נדמה שמשחזרת את אותו תפקיד. לשמה גם נקשר מה שוודי אלן בעצמו אמר שהוא סרטו הגרוע ביותר, "קללת אבן העקרב הירוקה".
האנט דשדשה עד שהגיעה ההקרנה בסאנדנס של "מפגשים" ומאותו הרגע הוזכרה שוב ושוב בהקשר לאוסקר. לא מעט אנשים התרעמו על הבחירה לשבץ אותה בקטגוריית המשנה ולא בקטגוריה הראשית, אבל אחרי שראיתי את הסרט אני מסכים עם האסטרטגיה הזו. האנט אמנם דמות מרכזית בסרט, והיא כמובן הדמות הנשית הכי ראשית שם, אבל הסרט הוא כולו הסיפור שעובר על דמותו של ג'ון הוקס וסטמפת המשנה אכן יושבת סביר.
האנט, אגב, מצויינת בסרט. אם להיות ציניים רגע, אפשר לומר שהשחקנית בת ה-50 הייתה צריכה לבכות ולהתפשט בשביל לקבל מועמדות שנייה סוף סוף, אבל אנחנו ממש לא אנשים ציניים פה.

ג'קי וויבר היא ההפתעה הגדולה של הקטגוריה, אם אתם שואלים אותי. עופר, איכשהו, הצליח לראות את זה בא בפוסט ההימורים. אני עדיין לא בטוח איך הוא עשה בהתחשב בעובדה שלא משנה כמה ידענו ש"אופטימיות היא שם המשחק" הוא סרט פופלרי, וויבר כמעט ולא הוזכרה בדיונים עליו. השלישייה של קופר-לורנס-דה נירו נראתה סגורה באוסקר, אבל וויבר מעולם לא נחשבה חלק מהמרוץ. או כך חשבתי.
אני לא מאמין שתפקידה של וויבר בסרט מצריך מועמדות, באופן אישי, אבל אני נורא שמח על חזרתה של השחקנית המדהימה הזו לאחר מועמדות מפתיעה (שאני דווקא כן ידעתי לזהות) על "ממלכת החיות", סרט אוסטרלי קטן ואינטנסיבי. זה קרה בשנת 2010 ו-וויבר באופן מוחלט הייתה המועמדות האהובה עלי בקטגוריית המשנה באותה שנה, אבל הסרט היה קטן וחיצוני מדי, מה גם שמליסה ליאו מ"פייטר" הייתה ממש חזקה באותה שנה.
השנה וויבר השתתפה בשתי קומדיות רומנטיות ובשתיהן גילמה אמא אחרת לגמרי. ב"עד החתונה זה יעבור" היא שחקה את אימה הפרודה, הקשוחה והמרירה של דמותה של אמילי בלאנט והייתה נפלאה שם. וב"אופטימיות היא שם המשחק" היא אמו של ברדלי קופר, אישה מעט מדוכאת וחסרת אונים מול הגברים הבעיתיים של חייה. שוב, אני לא בטוח אם זו הופעה שהייתי רץ לתת לה פרסים, בטח לפני כמה אחרות השנה כמו מגי סמית ("מלון מריגולד האקזוטי"), פאולין קולינס ("קווארטט"), אמילי בלאנט ("לופר"), או סמנתה ברקס ("עלובי החיים"), אבל אני תמיד אשמח למועמדות של וויבר, שמוכיחה שאף פעם לא מאוחר מדי.

החמישית בקטגוריה היא מכונת המועמדויות איימי אדמס. הצעירה היפה שהתגלתה בשנת 2005 וקיבלה מועמדות מפתיעה על הסרט הקטן "ג'ונבאג" (ובעיני גם הייתה אמורה לזכות ללא עוררין אז, אבל הפסידה לרייצ'ל ווייז שלא בצדק) הצליחה לנכס לעצמה השנה את מועמדותה הרביעית תוך שמונה שנים. שזה רקורד לא רע. בפעמיים הקודמות אדמס הייתה מועמדת לצד שחקנית נוספת מהסרט שחטפה לה את תשומת הלב (ויולה דיויס ב"ספק" ומליסה לאו ב"פייטר") אך השנה היא הכח הנשי היחיד של סרטו המרהיב של פול תומס אנדרסון "המאסטר". עדיין הסרט האמריקני הטוב ביותר של 2012 בעיני.
אדמס, כאשתו של לנקסטר דוד, מנהיג הכת (פיליפ סימור הופמן), נעה בתפר שבין המתיקות שפניה מביאות לבין כח נשי מרתק ומרתיע באותו הזמן. היא דמות בלתי צפוייה ומפתיעה, ואדמס מגלמת אותה נפלא. כל הכבוד לכם, אקדמיה.

המועמדות לפרס שחקני המשנה, לפי הדרוג האישי שלי:
איימי אדמס – "המאסטר"
אן הת'וואי – "עלובי החיים"
הלן האנט – "מפגשים"
ג'קי וויבר – "אופטימיות היא שם המשחק"
סאלי פילד – "לינקולן"

שחקן המשנה הטוב ביותר

על פניו, אחת הקטגוריות הכי מותחות של הטקס השנה. אני כותב "על פניו" כי בכל זאת נראה שכן התגבש איזשהו פייבוריט בשבועות האחרונים, אבל יש להאמין שאם צפוייה איזושהי הפתעה בקטגוריות המשחק היא תתרחש פה (מה שטכנית ימנע ממנה להיות הפתעה. תרגום ראוי למילה upset יכול להיות שימושי כאן…). כזכור, כל השחקנים המועמדים כאן זכו כבר בעבר (אחד מהם יותר מפעם אחת) ככה שנתון הוותק (כפי שקרה עם ג'יימס קובורן, אלן ארקין, כריסטופר פלאמר, מורגן פרימן וחבריהם) לא בהכרח חלק מהמשחק כרגע.

חמשת השחקנים הם שחקנים טובים שהרשימו אותנו בעבר ועוד ירשימו בעתיד. לכל אחד מהם – ואני באמת מתכוון לכל אחד מהם – יש לפחות תפקיד אחד בארסנל שיישאר בזכרון לזמן רב, וכולם אנשים שתמיד משמח לראות בטקסי פרסים.
אחרי שאמרתי את כל אלו, מישהו בבקשה יכול להסביר לי מה אלן ארקין עושה ברשימה השנה? ארקין שחקן טוב. תמיד היה, תמיד יהיה. אבל ב"ארגו" השנה הוא עושה תפקיד נחמד ולא יותר, עטוף בקאסט שרובם טובים ממנו בהרבה, מה גם שהוא זכה בשנת 2006 וגם אז הוא היה פחות מוצלח מהשאר (סטיב קארל ופול דאנו אכלו אותו ב"מיס סאנשיין הקטנה". זה היה אוסקר למפעל חיים אם אי פעם היה אחד). אז אחרי שהאקדמיה כבר נתנה לו את הכבוד שמגיע לו, מה בער להם לתת לו מועמדות לפני חאוויר ברדם ("סקייפול"), דוויט הנרי ("חיות הדרום הפראי"), סמואל ל. ג'קסון ("ג'אנגו ללא מעצורים") או ג'וד לאו ("אנה קארנינה")?
אז שוב, ארקין מקסים ב"ארגו". אבל 'מקסים' זה לא לאוסקר. זה לגלובוס הזהב.

אחרי הזכייה בפרס איגוד השחקנים, טומי לי ג'ונס הוא הדבר שהכי מתקרב לפייבוריט, אבל הדבר רחוק מלהיות זכייה בטוחה. ג'ונס אהוד מאוד באקדמיה ואת זה ראינו בשנת 2007 כאשר הועמד במפתיע יחסית על תפקידו ב"עמק האלה". אני חושב שהגיע לו אוסקר באותה שנה, אבל לא על הסרט הזה, אלא על "ארץ קשוחה".
ג'ונס זכה ב-93 עם "הנמלט" לאחר שהפסיד שנתיים לפני זה כאנטגוניסט של "ג'יי.אף.קיי". הוא גם באופן כללי, בעיני, אחד השחקנים האמריקניים הטובים ביותר שפועלים היום.
תפקידו ב"לינקולן" הוא תפקיד ראוי לפרס ואין שאלה לגבי זה (אני חושב). קשה לומר שג'ונס גונב את הסצנות שלו מכיוון שברובן הוא הדמות המרכזית, אבל הוא בהחלט שולט בהן ביד רמה. אם יזכה, תהיה זו זכייה ראויה.
עם זאת, באופן אישי חושב שמי שחייב לזכות בקטגוריה הזו השנה הוא פיליפ סימור הופמן על הופעתו הבלתי הגיונית ב"המאסטר". איזה טור דה פורס של משחק הוא נותן שם.
הופמן גם הוא אורח קבוע באוסקר מזה כמה שנים. הוא זכה בשנת 2006 עם "טרומן קפוטה" והיה מועמד שוב שנתיים לאחר מכן בקטגוריית המשנה ב"מלחמתו של צ'רלי ווילסון". שנה לאחר מכן חזר לקטגוריה בזכות "ספק" אך בעיני יכל לזכות באותה שנה על תפקידו יוצא הדופן ב"סינקדוכה, ניו יורק" שלא קיבל שום התייחסות מהאקדמיה. מביך.
למעשה, קשה לחשוב על תפקיד שביצע הופמן בזמן האחרון שלא ראוי לפרס כלשהו. "משחקי שלטון", "לסגור מעגל", "לפני שהשטן ידע"… הופמן יכול להפתיע השנה ולזכות (הוא גם הועמד לפרס איגוד השחקנים) אבל אם יפסיד, תהיו בטוחים שהאוסקר שיש לו על המדף לא יהיה האחרון שלו.

מועמדותו של כריסטוף וולץ על "ג'אנגו ללא מעצורים" היא בעיני סוג של פלא, למרות שהוא זכה בגלובוס הזהב. הוא הצליח להיות מועמד על אף שזכה יחסית לאחרונה ("ממזרים חסרי כבוד" באוסקר 2010) ועל אף שלא עשה עבודה נורא טובה מאז, מלבד אולי "אלוהי הקטל" של פולנסקי. כנראה שהתעשייה ההוליוודית ממש התאהבה בשחקן האוסטרי שהצליח לנצח את סמואל ל. ג'קסון ואת ליאונרדו דה קפריו על משבצת מועמדות המשחק מתוך סרטו האחרון של טרנטינו.
על פניו קשה לראות אותו זוכה כל כך בסמוך לזכייתו הקודמת, מה גם שהסרט עליו הוא מועמד פחות פופולרי מ"לינקולן" ו"אופטימיות" אבל בשנה ובקטגוריה כמו זו, באמת שקשה לומר.

חזרתו של רוברט דה נירו לאוסקר אחרי עשרים ואחת שנה של דשדוש בשלוליות היא גם אחד מהאירועים המשמחים ביותר של הפרס השנה. אז אולי תפקידו ב"אופטימיות היא שם המשחק" היא לא איזשהו מופת חד פעמי, אבל זה תפקיד טוב מאוד בכל אספקט. דה נירו זכה לפני עידנים בזכות "הסנדק 2" (משנה) ו"השור הזועם" (ראשי). מועמדותו האחרונה הייתה עם "פסגת הפחד" בשנת 1991. יש הרבה שחושבים שזה היה תפקידו המרשים האחרון, אבל בעיני דה נירו נתן עוד הופעה מעולה וראויה לאוסקר גם חמש שנים אחר כך ב"סליפרס".
האם האקדמיה תרוץ לתת לו אוסקר? יכול להיות, למרות שעם שניים בעבר זה לא שדה נירו נחשב לאיזשהו פספוס של האקדמיה. יכול להיות שהם ירצו שהוא יוכיח את עצמו שוב בקרוב בשביל להכניס אותו לליגה של זוכי האוסקר המעותרים בכל הזמנים, אבל גם יכול להיות שהם יתרגשו כמוני מחזרתו לפסגה ויצביעו בעדו.
המועמדות שלו היא אחת הסיבות למה האוסקר מרגש אותנו – הכל יכול להשתנות לפתע וגם מי שנדמה שלעולם לא ייצא ממלכודת הכשלונות שלו, רק צריך את הפרוייקט הנכון.

המועמדים לפרס שחקן המשנה, לפי הדירוג האישי שלי:
פיליפ סימור הופמן – "המאסטר"
טומי לי ג'ונס – "לינקולן"
רוברט דה נירו – "אופטימיות היא שם המשחק"
כריסטוף וולץ – "ג'אנגו ללא מעצורים"
אלן ארקין – "ארגו"

השחקן הראשי הטוב ביותר

שישה שחקנים התחרו השנה על חמשת המקומות בקטגוריה. באופן טבעי, רק חמישה נכנסו. השחקן השישי שלא צלח את הכרזת המועמדים היה ג'ון הוקס בזכות "מפגשים". מצד אחד, הוא עושה שם תפקיד נפלא שראוי להכרה. מצד שני, הקטגוריה הזו הייתה צפופה השנה כמו תמיד. היו שחקנים נפלאים שאפילו לא התקרבו למועמדות מרוב צפיפות כמו דניס לבנט ("הולי מוטורס"), ז'אן לואי טרינטיאן ("אהבה") ורוברט פטינסון ("דמדומים: שחר מפציע, חלק 2").

נדמה שאין פה מקום לטעויות ודניאל דיי-לואיס הוא הזוכה. אני אהיה האחרון שאטען נגד. זה בכל זאת דניאל פאקינג דיי-לואיס. הדבר היחיד שאני חושב שעומד בעוכריו הוא שהאקדמיה לא ממהרת להמליך מלכים, ולכן לתת לדיי-לואיס אוסקר ראשי מספר שלוש, נשמע כמו עניין די גדול. ההישג הזה שדיי-לואיס כנראה ישיג השנה לא יישבר בעשרות השנים הקרובות, אלא אם כן שון פן שוב ייתן בראש (מה שבעצם די סביר שיקרה במרוצת השנים). אבל זהו שיקול קר והאפקט של תפקידו ב"לינקולן" על הקהל לא רואה את המהמורה הזו ממטר. דיי-לואיס אהוב, מוערך, מוכשר בקטע לא אפשרי, וגם בעל אישיות ציבורית ללא רבב. הוא לא מרגיז אף אחד, לא עושה פרובוקציות, לא מככב בצהובונים. אגב, זה לא משהו מובן מאליו בהתחשב בכך שהוא מגיע מאירלנד, מדינה שהייתה שנים רבות מסובכת למדי ועם זאת, דיי-לואיס מעולם לא זוהה עם איזשהו צד במאבק. עולם שלם של אצילות.
דיי-לואיס גם יהיה השחקן המעוטר ביותר אי פעם (ג'ק ניקולסון ו-וולטר ברנן זכו גם הם שלוש פעמים, אבל גם בקטגוריית המשנה) וגם יהיה השחקן הראשון שזוכה באוסקר בסרט של ספילברג. סוג של קטע. אני, באופן אישי, מצדיע.

אבל זה לא אומר שאני חושב שהוא התפקיד הטוב ביותר ברשימה. התואר הזה מוענק על ידי לחואקין פניקס (כאילו שלא ראיתם את זה בא) ו"המאסטר".
על אף שפניקס לא קיבל מועמדות לפרס איגוד השחקנים – מה שמחק את כל מעט סיכויי הזכייה שלו – לא היה ספק בליבי שהוא בכל זאת יועמד לאוסקר. האקדמיה עושה הרבה שטויות מדי פעם אבל על הופעה כזו לא היה סיכוי שהיא מוותרת. מעניין האם "המאסטר" יישאר בתולדות הקולנוע או ידהה ויעלם (כפי שדי נראה שקורה) והאם הופעתו של פניקס תקבל מעמד של חד פעמיות בעתיד.
פניקס עצמו לא זכה באוסקר עדיין אבל היה מועמד פעמיים, בזכות תפקידו כקומודוס ב"גלדיאטור" (בעיני הוא היה צריך לזכות אז) וכג'וני קש ב"הולך בדרכי", אז הפסיד את הפרס לפיליפ סימור הופמן אתו הוא חולק את "המאסטר".

כמו דיי-לואיס אבל קצת אחרת, גם דנזל וושינגטון זכה פעמיים בעבר עם "גלורי" בתפקיד משנה ו"יום אימונים מסוכן" בתפקיד ראשי. בזמן זכייתו האחרונה ב-2001, אחרי שהפסיד על "הוריקן" כמה שנים לפני, זכייה של שחקן שחור בקטגוריה הראשית נראה כמו דבר די קיצוני. מאז כבר התרגלנו לראות את זה בזכות זכיותיהם של פורסט וויטאקר וג'יימי פוקס, וסוף סוף הגענו לימים שבהם לא מדברים על סיכויי הזכייה של שחקן על פי צבע עורו. ובא לציון וכו' וכו'.
וושינגטון נפלא ב"הטיסה" עליו הוא מועמד, אני לא תמיד נורא נגנב מוושינגטון כי אני מוצא את ההופעות שלו זחוחות ומתנשאות מעט. הוא תמיד הזכיר לי את יאיר לפיד באיזשהו קטע שאני לא מצליח לפענח וזה די מייצר אצלי אנטגוניזם לגביו, ועם זאת, לא יכולתי שלא להריע לו בסיום "הטיסה". מועמדות ראויה ומשמחת.

על אף שזה נשמע מוזר, אנחנו נאלץ להתרגל להגיד את המשפט "המועמד לאוסקר ברדלי קופר". מה שנדמה לפני שנתיים כמדע בדיוני, הפך למציאות. והאמת היא שאני מאוד מרוצה מזה, כי עם כמה ש"אופטימיות היא שם המשחק" הוא אכזבה גדולה בעיני, הסיבה העיקרית בגינה בכל זאת הערכתי את הסרט היא הופעתו המצויינת של קופר בתפקיד הראשי. אני לא האמנתי שיש שם שחקן טוב מתחת לעיניים הכחולות והשיער המושלם אבל טעיתי בגדול וזה מעולה בעיני. נותר רק לקוות שקופר ימנף את ההצלחה שהוא זוכה לה לטובת בחירת פרוייקטים טובים ולא יהפוך להיות איזה ניקולס קייג'. דף ה-IMDB שלו מלא באינפורמציה משמחת. חוץ מדרמה תקופתית של סוזן בייר (זוכת האוסקר על "עולם טוב יותר") ועוד פרק ב"בדרך לחתונה", קופר גם רשום בפרוייקטים הבאים של ראסל, במאי "אופטימיות", ושל קמרון קרואו. אבל בעיקר אנחנו מחכים לשיתוף הפעולה שלו עם ראיין גוסלינג והבמאי דרק סיאנפרנס ב"The Place Behind the Pines" בחודשים הקרובים.

ארבעת הרשומים למעלה היו הימורים די בטוחים בשלב האוסקר, אבל המקום החמישי היה יחסית פתוח ואותו חטף יו ג'קמן שבלי קשר לתפקידיו המוצלחים יותר או פחות מאז הפריצה שלו ב"אקס מן" לפני 13 שנה, מבחינתי הוא תמיד יזכר כמנחה הטוב ביותר של האוסקר בעשרים השנים האחרונות. איזה איש מפואר.
אז כן, לא אהבתי את "עלובי החיים" והיו כמה שחקנים אחרים שהייתי נותן להם מועמדות השנה, אבל ג'קמן בכל זאת מאוד מרשים בסרט, הוא שר נהדר, ומצליח לסחוב על עצמו לא מעט חלקים על אף שהדביקו לו כמה מהפאות המגוחכות ביותר בהיסטוריה של הקולנוע.
אני מקווה שבפעם הבאה שילהקו אותו למיוזיקל גם יתנו לו לרקוד ולא רק להתפלש בחרא (מילולית). זה יהיה אדיר.

המועמדים לפרס השחקן הראשי, על פי הדרוג שלי:
חואקין פניקס – "המאסטר"
דניאל דיי-לואיס – "לינקולן"
ברדלי קופר – "אופטימיות היא שם המשחק"
דנזל וושינגטון – "הטיסה"
יו ג'קמן – "עלובי החיים"

השחקנית הראשית הטובה ביותר

המועמדת הצעירה ביותר בכל הזמנים, המועמדת המבוגרת ביותר בכל הזמנים, המועמדת הרטובה ביותר בכל הזמנים, המועמדת היפה ביותר בכל הזמנים (טוב, הגזמתי) וג'ניפר לורנס.
אלו הן חמש המופלאות שמרכיבות את הקטגוריה השנה. בעיני, הליין-אפ הטוב ביותר שראינו מזה עשור.

בהתחלה נדמה היה שהקרב הוא בין ג'סיקה צ'סטיין וג'ניפר לורנס. שני הסרטים שלהן היו חזקים בכל שלבי המרוץ, שתי ההופעות שלהן זכו לשבחים ובצדק, שתיהן הועמדו לפרס איגוד השחקנים ושתיהן זכו בגלובוס הזהב, שתיהן צעירות ויפות ושתיהן היו מועמדות בעבר. אבל מאז ש"כוננות עם שחר" התחיל לקבל אש מכל מיני גורמים פוליטיים וקת'רין ביגלו נפלה מקטגוריית הבימוי, הסרט – ואתו ג'סיקה צ'סטיין – הלך ואיבד מומנטום.
צ'סטיין הייתה צריכה לזכות שנה שעברה בזכות "העזרה" (או כל אחד מעשרת אלפים התפקידים האחרים שלה) ובהחלט מגיע לה גם השנה, אך סביר שזה לא יקרה. עם זאת אין לאיש ספק שהיא תזכה מתישהו, וכנראה בשנים הקרובות.

כרגע נדמה שהתחרות האמיתית היא בין ג'ניפר לורנס לעמנואל ריבה. למרות שקשה לי להמר על שחקנית שלא הייתה מועמדת לפרס איגוד השחקנים, זכייתה של מישהי בקאליבר של ריבה תהיה כנראה השיא של הטקס השנה. זה בנוסף לחיבה הרבה שרוחשת האקדמיה ל"אהבה" בכיכובה – ועל כך יעידו חמש מועמדויות – בהחלט יכולה לגרום לזה לקרות.
למרות שאני חייב לומר – ואני בוודאי יכעיס כמה אנשים, בטח שאת חברי הסינפילים – שכל הקטע הזה של "אגדת המסך עמנואל ריבה" או המעמד המיתולוגי הזה שהיא קיבלה משל הייתה קת'רין דנב או ג'ולייטה מסינה נתפס בעיני כחוסר פרופורציות. אז כן, כולנו יודעים שהיא כיכבה ב"הירושימה אהובתי" החשוב מ-1959, אבל מישהו יכול לנקוב בתפקיד משמעותי שלה לאחר מכן? אוקי, בשלושה תפקידים חשובים שלה לאחר מכן?
בתור אחד מהבודדים האלה שנשארו קרים ל"אהבה", קל לי להודות שאין ספק שריבה מרשימה מאוד, אבל בעיני היא כאין וכאפס לעומת מה שז'אן-לואי טרינטיאן עושה בסרט, והיחס שריבה האצילית מקבלת הוא מעט מוגזם.
זהו, אמרתי את זה. אני מרשה לכם ללכלך עלי בתגובות ומאחורי גבי.

מה שמביא אותנו לג'ניפר לורנס. אני מאוד אהבתי את הופעתה ב"קר עד העצם". את הסרט לא, אבל אותה מאוד. מאז לורנס לא באמת עשתה משהו יוצא דופן על אף קריירה עסוקה וחשבתי שיש סיכוי שהיא תחשף כהבטחה שלא מקיימת. תפקידיה ב"החיים הכפולים של וולטר" ו"אקס מן: התחלה" היו מאוד לא מרשימים בעיני. אבל אז הגיע "אופטימיות היא שם המשחק" והכל התפוגג.
לורנס אדירה בסרט, ועל אף שהדמות שלה כתובה ממש רע בעיני, היא יוצאת ממנו מנצחת. בגיל 22 עם שתי מועמדויות, היא כבר עשתה את שלה. אגב, היא מבוגרת רק בשנה אחת מהשחקנית הצעירה ביותר שזכתה, מרלי מטלין על "ילדים חורגים לאלוהים" שלקחה את הפרס בגיל 21.

המועמדת הצעירה ביותר בתולדות האוסקר היא קוונז'ניי ווליס הקסומה מ"חיות הדרום הפראי". קשה להאמין בזמן הצפייה שהיצור הקטן והחמוד הזה מחזיק על עצמו סרט כזה. ליהוק אדיר, משחק מעולה ואני שמח שהאקדמיה הנציחה אותו בדברי הימים. קשה לי להאמין שהשיא הזה יישבר בשנים הקרובות.
ווליס תופיע כבר בשנה הבאה (בעזרת השם) בסרט החדש של סטיב מקווין לצידו של מייקל פאסבנדר. נחשו מה הסרט שאני הכי מחכה לו עכשיו…

השחקנית החמישית ו"זו שרק שמחה להיות מועמדת" היא נעמי ווטס, שחקנית שאני רוכש לה חיבה רבה מאז "מלהולנד דרייב" על אף שבשנים האחרונות היא די מזייפת.
השחקנית האוסטרלית בת ה-44 מועמדת לאוסקר רק בפעם השנייה בתולדותיה, דבר מפתיע בהתחשב בכמות הסרטים שהיא משתתפת בהם. היא הייתה מועמדת לפני תשע שנים על "21 גרם" ומאז פספסה מועמדויות על "קינג קונג" (טוב, נו, זה לא באמת מפתיע), "אלי פרקר", "הצעיף הצבוע" ו"אם וילד". בעיני היא גם הייתה הדבר היחיד שלא היה מביך ב"ג'יי אדגר" המחריד של איסטווד שנה שעברה.
אני שמח שווטס חזרה לאוסקר אבל אני באמת חושב שדמותה בסרט האימה-שהתחפש-לסרט-אחר המעולה "הבלתי אפשרי" הוא תפקיד משנה, אבל זוהי קטנוניות. ווטס מעבירה בעזרת פניה כזו כמות של סבל ויסורים שלקהל שצופה בה אין שום אפשרות שלא להתקפל בכסאו מכאבים וחנק. בלי ציניות – מדובר בהשיג ראוי ומרשים.
כאמור, מדובר באחד הליינ-אפים הכי טובים של שחקניות מהזמן האחרון.

המעומדות לפרס השחקנית הראשית, על פי הדירוג האישי שלי:
ג'סיקה צ'סטיין – "כוננות עם שחר"
ג'ניפר לורנס – "אופטימיות היא שם  המשחק"
קוונז'ניי ווליס – "חיות הדרום הפראי"
עמנואל ריבה – "אהבה"
נעמי ווטס – "הבלתי אפשרי"

שבוע הבא יהיה החלק האחרון של המדריך המקיף עם המועמדים לפרסי האפקטים, הבימוי והסרט. משם נמשיך לפוסט מיוחד שיכלול את ההימורים של החבר'ה פה בבלוג, ואז כל שנותר לנו יהיה לשבת במתח בטקס, לשמוח, להתעצבן, לפהק פה ושם ולראות איך כל ההימורים של עופר מתבררים כנכונים.

לקריאה נוספת:
הסקירה שלי על "עלובי החיים"
הסקירה שלי על "ארגו"
הסקירה שלי על "חיות הדרום הפראי"
עופר על "מפגשים"
יניב על "אופטימיות היא שם המשחק"
פבלו על "לינקולן"
עופר על "המאסטר"
עופר על "אהבה"
עופר על "כוננות היא שם המשחק". סתם, לא. "כוננות עם שחר"
אדוה על דמותו של המועמד לאוסקר וולץ ב"ג'אנגו ללא מעצורים"
ביקורות שלי מ"עכבר העיר" על "הטיסה" ועל "הבלתי אפשרי"