• מה לראות בפסטיבל הקולנוע של חיפה 2019
  • פסטיבל חיפה 2019: אור חוזר עם חמישה סרטים
  • פסטיבל חיפה 2019: דיווח שלישי של עופר
  • פסטיבל חיפה 2019: אור מצטרף לדיווחים היומיים
  • פסטיבל חיפה 2019: דיווח ראשון של עופר
  • ״יום גשום בניו יורק״, סקירה
  • ״ג׳וקר״: ההבדל בין סרט מדובר לסרט גדול
  • כל הנציגים לפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר
  • סרטים חדשים: ״ג׳וקר״ של טוד פיליפס, ועוד תשעה
  • איש מזל התאומים
  • המלצות סינמטקים - מהדורת אוקטובר 2019

המדריך המקיף לאוסקר ה-85: חלק ב'

5 בפברואר 2013 מאת אור סיגולי

ברוכים הבאים לחלק השני של סדרת הפוסטים שמוקדשת לאוסקר ה-85, או אוסקר סרטי 2012, או אוסקר שנת 2013. תבחרו. "המדריך המקיף" הוא הדרך שלכם לברר לעומק על כל מועמד בכל קטגוריה לסרטים עלילתיים ארוכים. הסיבה שאני לא אכנס – בינתיים – לקטגוריות הסרט בשפה זרה והסרט התיעודי, היא כי טרם הספקתי לראות את כל הסרטים המועמדים בהן. בשאר הקטגוריות, לעומת זאת, הצלחתי לראות את כל הסרטים המרכיבים אותן, אם כי השנה זה יחסית קל כי מועמדים פחות סרטים בספירה הכללית.

שבוע שעבר נכנסתי לעומקן של קטגוריות התסריט, המוזיקה, השיר, עיצוב התלבושות והעיצוב האמנותי. השבוע נבחן את קטגוריות הצילום, העריכה, האיפור, סרט האנימציה באורך מלא וגם בונוס לאלו שישארו עד הסוף: מה בעצם ההבדל בין שתי קטגוריות הסאונד באוסקר?
אז הצטרפו אלי לעוד פוסט אוסקר עם הרבה יותר מדי אינפורמציה ממה שצריך.

הצילום הטוב ביותר

כמו הרבה קטגוריות אחרות באוסקר, גם זו עברה איזשהי הזניה והפכה מקטגוריה שבוחרת את עבודות הצילום המעניינות והמאתגרות ביותר, לקטגוריית "הסרט היפה ביותר". המשבר העמוק ביותר לאחרונה היה בשנת 2006 כאשר עבודת המצלמה המפוארת של עמנואל לובצקי ו"הילדים של מחר" הפסידה ל"המבוך של פאן". עם זאת, באמת קשה להתלונן על הזוכים בדרך כלל, ואפילו לא על המועמדים. אני אמנם הייתי שמח לראות במועמדים השנה את "ממלכת אור הירח", "חיות הדרום הפראי" ו"כוננות עם שחר", אבל חמשת הסרטים שמועמדים בהחלט הרוויחו זאת ביושר. הדבר היחידי שאני באמת מתרעם עליו הוא אי מועמדותו של "המאסטר".
איך אפשר לקחת ברצינות אוסקר שלא נותן לסרט הזה מועמדות לצילום?

קטגוריית הצילום נחשבת למעוז הגברי האחרון באוסקר, בקטע מעט תמוהה. בכל 85 שנות האוסקר לא הייתה אישה אחת מועמדת לפרס. מועמדת, לא זוכה. אפילו בקטגוריות הסאונד כבר זכו נשים. השנה זה לא השתנה, וגם הפעם מדובר בגברים שגילם הממוצע הוא 50.

השאלה הכי גדולה של הקטגוריה השנה היא האם סוף סוף יואילו לתת לרוג'ר דיקינס אוסקר. מאז מועמדותו הראשונה ב-94 על "חומות של תקווה", דיקינס היה מועמד תשע פעמים נוספות כולל מועמדותו השנה על "סקייפול". דיקינס הוא הצלם מאחורי – בין היתר – כל סרטי האחים כהן מאז "בארטון פינק" (לא כולל "לקרוא ולשרוף"), "קונדון", "ג'ארהד", "חלון פנורמי" ו"נפלאות התבונה". הוא יכול לזכות באוסקר השנה רק על צילום הסצנה במגדל בשנחאי של "סקייפול".
כולם די הופתעו ב-2010 כאשר על אף רצף ההפסדים האקדמיה מנעה ממנו את האוסקר על "אומץ אמיתי" והעניקה אותו לוולי פיסטר ו"התחלה". השנה יש סיכוי שדיקינס יעמוד מול הפסדו העשירי, אבל אין לו במה להתבייש. שיא ההפסדים שייך לצלם ג'ורג' פולסי שנפטר כאשר אחריו 13 מועמדויות ללא זכייה אחת לשמו.

עוד צלם בריטי אהוב שמועמד השנה הוא שמוס מק'גארבי שמועמד השנה באופן מפתיע לאוסקר השני שלו. אני כותב "מפתיע" משתי סיבות: גם לא הייתי בטוח ש"אנה קארנינה" עליו הוא מועמד הוא סרט חזק מספיק בשביל להכנס לקטגוריה הצפופה הזו, ואני מאושר על כך שזה קרה. ההפתעה השנייה היא שזו רק מועמדותו השנייה על אף עבודותיו המדהימות ב"חייבים לדבר על קווין" ו"השעות". מק'גארבי גם צילם את "הנוקמים" השנה.

קלאודיו מירנדה הצ'יליאני היה מועמד בשנת 2008 עם "המקרה המוזר של בנג'מין באטון" והפסיד ל"נער החידות ממומבאי". השנה הוא חוזר לאוסקר עם "חיי פיי". זהו סרט התלת מימד היחידי שמועמד השנה לפרס הצילום. גם בשנים 2009 ו-2011 היה רק מועמד אחד תלת-מימדי בקטגוריה והוא זה שזכה: "אוואטר" ו"הוגו". מי ששבר את הרצף היה פיסטר ו"התחלה", בשנה בה לא היה כלל מועמד תלת-מימדי בקטגוריה. אם "חיי פיי" יזכה זה יהפוך מעתה את המועמד התלת-מימדי להימור הכי בטוח. לכן המרוץ הזה ממש מרתק במחשבה על התפיסה ההוליוודית – האם שוב יזכה סרט ממוחשב שנשען על עבודת אפקטים יותר מאשר פנסים, או שמא האקדמיה תחליט להחזיר חזרה את האוסקר לעבודות הקונבנציונליות יותר כמו "סקייפול" או המועמד הבא בקטגוריה: "לינקולן"
עבודת הצילום של הצלם הותיק והאהוב יאנוש קמינסקי ביצירה הקאמרית של סטיבן ספילברג היא אדירה, במיוחד השימוש בתאורה ומיקום הדמויות בפריים. קאמינסקי זכה בעבר פעמיים בזכות ספילברג עם "רשימת שינדלר" ו"להציל את טוראי ראיין". הוא היה מועמד שלוש פעמים נוספות: פעמיים עם ספילברג ("אמיסטד" ו"סוס מלחמה") ופעם אחת עם ג'וליאן שנאבל ("הפרפר ופעמון הצלילה").

אם יזכה, יהפוך השנה הצלם המפואר רוברט ריצ'רדסון לאחד משלושת הצלמים שזכו בהכי הרבה אוסקרים. אחרי שלושת זכיותיו על "ג'יי.אף.קיי", "הטייס" ו"הוגו", ריצ'רדסון במרחק אוסקר אחד מלהשוות את השגיו לליאון שמרוי ("קליאופטרה", "המלך ואני") וג'וסף רוטנברג ("סיפורי פילדלפיה", "ג'יגי") שמחזיקים בשיא של ארבע זכיות. והאמת, עם עבודתו ב"ג'אנגו ללא מעצורים" – שיתוף הפעולה הרביעי שלו עם קוונטין טרנטינו – בהחלט מגיע לו.
ריצ'רדסון וקאמינסקי מועמדים כבר שנה שנייה רצוף. שנה שעברה ריצ'רדסון ניצח. השנה הדברים יכולים להשתנות. והאמת היא שכל זוכה בקטגוריה הזו יהיה ראוי.

המועמדים לפרס הצילום, על פי הדירוג האישי שלי:
שמוס מק'גארבי – "אנה קארנינה"
רוג'ר דיקינס – "סקייפול"
רוברט ריצ'רדסון – "ג'אנגו ללא מעצורים"
יאנוש קאמינסקי – "לינקולן"
קלאודיו מירנדה – "חיי פיי"

תירוץ לשים פריים מתוך סרט שיאנוש קמינסקי צילם

העריכה הטובה ביותר

זאת תמיד אחת הקטגוריות המעניינות ביותר באוסקר. קודם כל בגלל חוק העריכה, החוק היציב היחידי שנותר מהאוסקר. ה"חוק" הזה טוען שבשביל לזכות בפרס הסרט, חייבים מועמדות בעריכה. כבר 32 שנים שהכלל הזה לא נשבר, וזה בכלל לא מובן מאליו בטלטלות שהאוסקר עובר בשנים האחרונות.
הזוכים בקטגוריה הזו גם תמיד מפתיעים כי אי אפשר לגמרי להבין מה המצביעים מחפשים. מצד אחד, לרוב זוכה הסרט הכי תזזיתי והכי ערוך שהושמט מקטגוריית הסרט ("זהות אבודה", "מטריקס", "בלק הוק דאון"), לעיתים רבות הזוכה הולך יד ביד עם הפרס הגדול ("מטען הכאב", "התרסקות" "שיקאגו", "השתולים") ולפעמים מפתיע מהצד עם בחירה לא שגרתית ומשמחת כמו "נערה עם קעקוע דרקון", "טראפיק" או "מי הפליל את רוג'ר רביט?".
השנה מפתיעה קצת ההיעדרות הנשית. כמעט בכל שנה מועמדת – וגם זוכה לא מעט פעמים – עורכת. השנה הקטגוריה היא גברית בלבד. אולי זה בגלל שתלמה שכונמייקר לא ערכה דבר השנה וסאלי מינקי הלכה לעולמה טרם זמנה.

השנה כל המועמדים לפרס העריכה גם מועמדים לפרס הסרט, וקשה להאמין שאחד מארבעת הסרטים שלא נכנסו לכאן ("אהבה", "ג'אנגו ללא מעצורים", "חיות הדרום הפראי" ו"עלובי החיים") יזכו בפרס הגדול. המועמדים לפרס העריכה הם בדרך כלל המועמדים הכי חזקים בפרס הסרט, ולכן לא היה באמת מפתיע להתקל פה בג'יי קסידי וקריספין סטראת'רס שערכו את "אופטימיות היא שם המשחק" על אף שהוא סרט יחסית קטן מימדים בשביל הקטגוריההזו, שאוהבת ערכי הפקה גבוהים במיוחד.
קסידי היה מועמד בעבר על "עד קצה העולם" של שון פן, שאתו הוא עבד על כל סרטיו ועשה עבודה מדהימה בכולם. שותפו למועמדות, קריספין סטראת'רס, היה בעיקר עוזר עריכה עד היום וזהו סרטו הגדול הראשון כעורך ראשי.

וויליאם גולדנברג היה מועמד בעבר והפסיד על "המקור" ו"סיביסקיט". השנה הוא מועמד פעמיים בקטגוריה, דבר שלא קרה מאז 1990 כאשר וולטר מארץ' המיתולוגי הועמד על "הסנדק 3" ו"רוח רפאים". הוא הפסיד.
גולדנברג מועמד על "ארגו" ועל "כוננות עם שחר" בשיתוף עם דילן טיכנור האדיר ("זה ייגמר בדם", "הר ברוקבק", "מגנוליה", "ארץ יבשה", "משפחת טננבאום"). שני הסרטים שהם, בעיני, המובילים לזכייה בקטגוריה הזו. או שזו אולי סתם משאלת נפש אישית שלי.
ב"ארגו" גולדנברג מותח את סצנת השיא עד לרגעים של חוסר יכולת לסבול את זה. אתם שמעתם את אלו שצפו בסרט אומרים שזה אחד מהסרטים הכי מותחים שהם ראו לאחרונה? זה בזכות גולדנברג.
ב"כוננות עם שחר" גולדנברג וטיכנור בנו סיקוונסים מדהימים של פעולה ושל שיחות, הכל באותה אינטנסיביות והכל באותה רמה גבוהה של סיפור.

השנה מועמד גם שיאן הקטגוריה, מייקל קאהן. קאהן הוא העורך הקובע של ספילברג, והוא ממשיך לערוך כמעט שני סרטים בשנה על אף שהשנה יציין את יום הולדתו ה-78! הוא המועמד המבוגר ביותר בקטגוריה. הוא גם העורך שזכה הכי הרבה פעמים (הוא חולק את התואר יחד עם עוד שלושה: דניאל מנדל, ראלף דוסון ושוכנמייקר יקירתינו) וגם העורך שהיה מועמד הכי הרבה פעמים – 8.
השנה הוא שוב מועמד בזכות שיתוף פעולה עם ספילברג, ב"לינקולן" כמובן.

בולטים בהיעדרם: "לופר", "סקייפול", "שטח פראי" ו"המאסטר". אבל בטח כבר נמאס לכם לקרוא את זה כבר…
אגב, שמתם לב שפעם קראו לקטגוריה best film editing אבל עכשיו זה רק best editing כי אף אחד לא עורך על פילם יותר?

המועמדים לפרס העריכה, על פי הדירוג האישי שלי:
וויליאם גולדנברג ודילן טיכנור – "כוננות עם שחר"
וויליאם גולדנברג – "ארגו"
מייקל קאהן – "לינקולן"
טים סקיירס – "חיי פיי"
ג'יי קסידי וקריספין סטראת'רס – "אופטימיות היא שם המשחק"

argo3

האיפור ועיצוב השיער הטובים ביותר

הקטגוריה הזו, ששמה הוחלף השנה מפשוט "איפור" ל"איפור ועיצוב שיער" היא אחת המוזרות באוסקר. גם בגלל שהיא היחידה שנותרו בה רק שלושה מועמדים, אבל בעיקר בגלל הבחירות המאוד מוזרות של האקדמיה שיכולה להתעלם מסרטי איפור מאוד קיצוניים כמו "כוכב הקופים", "מנועים קדושים" ו"ענן אטלס" השנה, וגם להכניס כל מיני סרטים שרחוקים מעולם האוסקר כמו "האלוהי" של פאולו סורנטינו או "גינסבורג". השנה שלושת המועמדים הם החשודים המיידיים אם כי העידרותם של של "גברים השחור 3", "אנה קארנינה", "שטח פראי", "הבלתי אפשרי" (המאפר של הסרט מועמד השנה עם סרט אחר), וכמובן, שוב, "ענן אטלס", מעידים על איזושהי בחירה עצלה למדי.

"היצ'קוק" הוא בעיני המועמד הבעייתי ביותר, אבל לא בגלל שהאיפור שהפך את אנתוני הופקינס לאלפרד היצ'קוק לא אמין, או שעיצוב השיער של סקרלט ג'והנסן וג'סיקה ביל לא נכון לתקופה, אלא שהרגשתי שדווקא האיפור הוא זה שמונע מהופקינס לחצות את הגבול שבין לגלם דמות אמיתית לבין חיקוי של "ארץ נהדרת". מה גם שהוא לא כל כך דומה לו.
חואקין פניקס לא נורא דומה לג'וני קאש, אבל זה לא מנע מהסרט "הולך בדרכי" להיות דרמה אמינה של דמות שאנחנו מכירים מהחיים האמיתיים.
לסרט שלושה מועמדים: הווארד ברגר שזכה בקטגוריה הזו בעבר עם הסרט הראשון בסדרת נרניה; פיטר מונטנה שזוהי מועמדותו הראשונה על אף שהוא איפר את "הנסיכה הקסומה";  ומרטין סמואל, נציג מחלקת עיצוב השיער של הסרט, שזוהי מועמדותו השלישית אחרי שניים מסרטי "שודדי הקאריביים". הוא עיצב את התסרוקות גם ל"בורלסק", "אוויטה" ו"החומה" של אלן פארקר, בין היתר.

האיפור ועיצוב השיער של "עלובי החיים" גם הוא מפלג קהלים. אני חושב שהעבודה שם בהחלט ראויה למועמדות אבל כמו כל דבר אחר הסרט, גם האיפור סובל מחוסר אחידות. כאשר מדובר בדברים העדינים כמו לכלוך, עייפות וחולי, העבודה מצויינת. אבל כאשר הסרט מקבל את הטוויסטים הבאז לורמניים שלו, זה נראה קצת מוזר. אמנית האיפור ליסה וסטקוט הייתה מועמדת בעבר על סרטיו של ג'ון מאדן "הוד מלכותה, הגברת בראון" ו"שייקספיר מאוהב". היא גם הייתה בצוות המאפרים של "איש הזאב" שזכה לפני שנתיים, אך היא עצמה לא הייתה מועמדת. איתה מועמדת שותפתה ג'ולי דרטנל שזוהי מועמדותה הראשונה.

המועמד המרשים ביותר, אם כי זה לא מפתיע אף אחד, הוא "ההוביט: מסע בלתי צפוי" על שלל היצורים והמפלצות שמאכלסות את הסרט הארוך הזה. הארץ התיכונה הייתה מועמדת כבר פעמיים בעבר עם "אחוות הטבעת" ו"שיבת המלך" שגם זכו (למרבה התמיהה, "שני הצריחים" לא היה מועמד). השנה המועמדים מטעם הסרט הם פיטר קינג, מזוכי "שיבת המלך"; ריק פיינדלייטר שאיפר השנה גם את "הבלתי אפשרי" ובעבר את "אני לא שם" שהוא עוד התעלמות מוזרה של האקדמיה בקטגוריה הזו; וטמי ליין, זוכת אוסקר נוספת מהצוות של סרט הנרניה הראשון.

המועמדים לפרס האיפור ועיצוב השיער, על פי הדירוג האישי שלי:
פיטר קינג, ריק פיינדלייטר וטמי ליין – "ההוביט: מסע בלתי צפוי"
ליסה וסטקוט וג'ולי דרטנל – "עלובי החיים"
הווארד ברגר ומרטין סמואל – "היצ'קוק"

image

סרט האנימציה באורך מלא הטוב ביותר

הנה משהו שאני לא מבין. שני סרטי אנימציה זהים יצאו השנה לקולנוע. שניהם סרטי סטופ-מושן, שניהם מתעסקים בילד מנודה בעיירה אמריקנית קטנה ושניהם סרטים שמתבססים על ז'אנר סרטי האימה. ההבדל המרכזי הוא שאחד מהם, "פארנורמן" הוא סרט מבריק מהתחלה ועד הסוף, עשוי בצורה יפייפיה וכתוב אדיר. השני, "פרנקנוויני", הוא סרט חיוור בכל אספקט, שאין בו כמעט שום קשר בין סצנה לסצנה ואין לו טיפה מהחדות שמאפיינת את האחר.
אז איך זה ש"פרנקנוויני" זכה ברוב פרסי המבקרים עד כה ונחשב למוביל, כאשר "פארנורמן" הוא בקושי אנדרדוג? לא ברור לי.

אולפני דיסני שולטים בקטגוריה השנה. הם מועמדים שלוש פעמים בקטגוריה עם "פרנקנוויני", "ראלף ההורס" הנהדר ו"אמיצה" המאכזב מבין סרטי פיקסאר האחרונים. מה גם שנצחונם כמעט בטוח בקטגוריית סרט האנימציה הקצר בזכות "פייפרמן".
גם טכניקת הסטופ-מושן היא השלטת כאשר אותה מייצגים "פארנורמן", "הפירטים" ו"פרנקנוויני".

המועמדים לפרס סרט האנימציה באורך מלא, לפי הדירוג האישי שלי:
"פארנורמן"
"ראלף ההורס"
"הפירטים"
"אמיצה"
"פרנקנוויני"

paranorman-screenshot

עריכת הסאונד הטובה ביותר

שתי קטגוריות סאונד יש באוסקר, וכבר שנים רבות שאנשים רבים שואלים את עצמם מה ההבדל. כל שנה אני בטוח שפיצחתי את זה ואז מישהו מסביר אחרת. לכן, בדקתי את העניין לאשורו ועכשיו אני יכול להסביר מה בדיוק ההבדל בין השניים.

קטגוריית עריכת הסאונד מורכבת משני סוגי אומנים: עורכי הדיאלוגים ואנשי האפקטים הקוליים. עורכי הדיאלוגים מקבלים את כל הדיאלוגים של הסרט ועובדים זמן ארוך על לנקות אותם, להסתיר רעשי רקע שהסתננו להקלטה, לחזק משפטים שנעלמו ולגרום להכל להרגיש כאילו השחקן מדבר באופן הנקי והברור ביותר. כל מי שאי פעם צפה בחומרים גולמיים של סרט יודע כמה הדבר הזה קשה.
אנשי האפקטים הקוליים הם החבר'ה המשוגעים האלו שממציאים את כל הסאונדים שמסביב: רעשי רקע, מכוניות, חרבות, סכו"ם, פיצוצים, צעדים וכו', בין אם הם ריאליסטיים ובין אם הם מכונות זמן. הם מרכיבים מאות של רצועות סאונד לשימוש הממקסרים, שהם כוכבי הקטגוריה הבאה שעליה נדבר.
הזוכים בקטגוריה הזו הם בדרך כלל סרטי מלחמה או סרטי פנטזיה ומד"ב.

בהקשר הזה, למי שפספס, אני ממליץ לקרוא את הראיון הדי מקיף שעשיתי עם מעצב פס-הקול אביב אלדמע. זה ממש מבהיר איך הדברים קורים.

המועמדים השנה לפרס עריכת הסאונד הם הצוות של "ארגו" שיצרו את האווירה המאיימת באירן, סצנות ההמון הזועם, הדיאלוגים בסצנות רבות משתתפים ושחזרו את הקולות של המכשור הסבנטיזי, בין היתר. זוהי מועמדותו השנייה של אריק אדהל אחרי "רובוטריקים 3" שנה שעברה. שותפו למאמץ, אית'ן ואן דר רין, היה מועמד בעבר על שני סרטי הרובוטריקים, וגם זכה פעמיים בזכות "קינג קונג" ו"שני הצריחים".
העבודה על המועמד הבא, "ג'אנגו ללא מעצורים", גם היא מורכבת במיוחד בהתחשב באווירה התקופתית של הסרט, ובסצנות האלימות שכוללות שוטים, כלבים ואקדחים, ובדיאלוגים המהירים. מגוון הלוקיישנים של הסרט גם הוא יצר שפע של עבודה מאתגרת. זוהי מועמדותו השישית של וויילי סטייטמן. כל שאר חמש המועמדויות ("נולד בארבעה ביולי", "סחרור מסוכן", "זכרונותיה של גיישה", "מבוקש", "ממזרים חסרי כבוד") נותרו ללא זכייה.
גם המועמדות של  "חיי פיי" אינה מפתיעה כלל כאשר חושבים על העיצוב המרשים של סאונד החיות בסרט (שכמובן לא הוקלטו על הסט), רחשי הים, הדגים וסצנת הספינה הטובעת. אם יזכו, תהיה זו זכייתם השנייה ברצפיות של יוג'ין גירטי ופיליפ סטוקטון אחרי שזכו שנה שעברה בזכות "הוגו".
"סקייפול" הוא סרט עמוס פיצוצים והרס רב של בערך כל דבר דומם בסביבה. תחשבו על כמות הטראקים שהרכיבו רק את סצנת הפתיחה: רעשי חוץ ריאליסטיים, מנוע הרכבת, החיכוך על הפסים, הטרקטור שמועך את המכוניות, האופנועים, וכמובן הדיאלוגים. וזה בערך עשירית מהסאונדים שהיו שם. פר הולברג זכה פעמיים בעבר עם "לב אמיץ" ו"זהות אבודה" (עליו זכה עם קארן בייקר לנדרס, גם היא מועמדת הפעם) והוא אחראי האפקטים הקוליים של כל סרטי רידלי סקוט מאז "גלדיאטור".

על אף השקט היחסי שבו, "כוננות עם שחר" הוא עבודה מדהימה של עיצוב סאונד, בעיקר בתחום הדיאלוגים. אבל זה לא משנה. רק סצנת השיא באחוזתו של בין-לאדן מצריכה פרס. פול נ.ג' אוטוסון זכה בשני פרסי הסאונד על עבודתו הקודמת עם ביגלו, "מטען הכאב", והיה מועמד לפני זה עם "ספיידרמן 2".

המועמדים לפרס עריכת הסאונד, לפי הדירוג שלי (למרות שהוא לא משנה כי כולם מדהימים):
יוג'ין גירטי ופיליפ סטוקטון – "חיי פיי"
פול נ.ג' אוטוסון – "כוננות עם שחר"
אריק אדהל ואית'ן ואן דר רין – "ארגו"
פרל הלבר וקארן בייקר לנדרס – "סקייפול"
ווילי סטייטמן – "ג'אנגו ללא מעצורים"

zero_dark_thirty_jessica_chastain_a_l

פרס מיקס סאונד הטוב ביותר

אחרי שהבנו מהי עריכת הסאונד, למה מתכוונים בפרס המיקס הטוב ביותר? בשביל זה צריך ללכת אחורה וקדימה.
הפרס מוענק גם לאלו שהיו אחראים על הקלטת השטח, כלומר היו על הסט, כיוונו והתאימו מיקרופונים, דאגו לבודד את הסביבה וידעו להוציא את הדיאלוגים הברורים ביותר. אך גם לאלו שבעצם סגרו את פס-הקול של הסרט, הם המיקסרים. כלומר, אלו החבר'ה הסבלניים באופן שאי אפשר לתאר על הדעת, שקיבלו מעורכי פס הקול את הדיאלוגים הנקיים, ממבצעי האפקטים את כל הרצועות של הסאונדים של הסרט (כאמור, מדובר במאות), ומהמלחין את המוזיקה, ועכשיו צריכים להחליט מתי שומעים את השחקן חזק, מתי מכניסים את הסאונד של המכונית שעדיין לא נמצאת בפריים, מתי כדאי להכניס את המוזיקה ובאיזו עוצמה, מתי להשתיק לחלוטין את פס הקול ועוד אלפי החלטות בכל סצנה וסצנה.
זוהי עבודה מרתקת שכמעט אף פעם לא שמים אליה לב.

קשה מאוד לבטל את ההשגים של המועמדים השנה, אבל אני עדיין חושב שמדובר בבחירות יחסית צפויות וברורות מאליהן. "הבלתי אפשרי" ו"הטיסה" היו לגמרי יכולים להיות פה.
מתוך כל המועמדים האתגר הכי גדול היה של אנדי נלסון, מארק פטרסון וסיימון הייז שהיו צריכים לעצב את פס הקול של "עלובי החיים". למי שלא מכיר, השירה של המחזמר הנוראי הזה לא הוקלטה באולפן כמו שמחזמרים בדרך כלל עושים, אלא הוקלטה על הסט, בזמן הצילומים. זו בחירה די מפתיעה ומדהימה של הבמאי טום הופר, אבל גם בעייתית. עם כמה שיו ג'קמן, אן התוו'אי ואדי רדמיין שודרגו בזכות יכולתם לשיר ולשחק, את שאר הקאסט זה די שבר. במיוחד את ראסל קרוא שנראה כאילו הוא ממש לא רוצה להיות שם.
ועם זאת, הסרט נשמע היטב והשילוב של השירה עם קולות הרחוב (או שמא נאמר, הסטים מקרטון שאמורים להיות רחוב) מצליחים להעיר את הסרט לחיים מדי פעם.
הבחירה הכי מבאסת בקטגוריה היא דווקא של סרט שאהבתי, "לינקולן". וזה בגלל שהדרך שבה המוזיקה נכנסת לתוך הסצנה לעיתים שקופה ומוציאה את הצופה מהסרט.

האמת היא שאני קצת רוצה ש"סקייפול" ייקח גם בגלל העבודה המדהימה שעשו שם, אבל גם כי אחד מהמועמדים, גרג ראסל, מציין השנה את מועמדותו ה-16 בלי זכייה. נראה לי אחד מתוך 16 זה מותר, לא?

המועמדים לפרס מיקס סאונד, לפי הדירוג האישי שלי:
אנדי נלסון, מארק פטרסון וסיימון הייז – "עלובי החיים"
סקוט מילאן, גרג פ. ראסל וסטוארט ווילסון – "סקייפול"
רון באטלט, ד.מ. המפיל ודרו קונין – "חיי פיי"
ג'ון רייץ, גרג רודולף, חוזה אנטוניו גרסייה – "ארגו"
אנדי נלסון, גארי רידסטרום ורונלד ג'אנקיס – "לינקולן"

http://amthucgiaitri.com

זהו לבינתיים. שבוע הבא העניינים יתלהטו יותר כאשר נפרק את קטגוריות המשחק…

לקריאה נוספת:
הסקירה שלי על "אנה קארנינה"
הסקירה של על "ארגו"
הסקירה שלי על "פארנורמן"
הסקירה שלי על "אמיצה"
עופר על "סקייפול"
יניב על "ג'אנגו ללא מעצורים"
עופר על "חיי פיי"
פבלו על "לינקולן"
עופר על "כוננות עם שחר"
יניב על "אופטימיות היא שם המשחק"
פבלו על "ההוביט: מסע בלתי צפוי"

תגובות

  1. סינפיל הגיב:

    האם אני באמת היחיד כאן שחושב שבמקום כל הפרסום חינם-אין-כסף שאתם מעניקים לאחרונה למכונה ההוליוודית המשומנת ולטקס האוסקר – פרסומת קפיטליסטית בת שלוש שעות לסרטי-זבל הוליוודיים – הגיע הזמן להרים את הכפפה וסוף-סוף להקים אתר אינטרנט בעברית שיעסוק בקולנוע אמנותי אמיתי? האתר הזה נקרא "סריטה," נערך ע"י אקדמאים והמוטו שלו הינו "כשסרטים וסריטות נפגשים," אולם עד עתה כמעט ואינו מבדיל את עצמו מכל אתר או מבקר מיינסטרימי אחר ועוסק כמעט אך ורק במיץ של הזבל… זה שסרט כלשהו קיים לא אומר שמבוגרים רציניים צריכים לתת לו תשומת לב: אתם יודעים, מבקר האופרה אינו עוזב את וגנר, שטראוס, שוסטקוביץ' וצ'ייקובסקי ומטריח את עצמו עם ג'סטין ביבר, בריטני ספירס, שרית חדד, הביטלס ושאר הלהיטים בגלגל"צ וב-MTV רק מכיוון שהם קיימים, מבקר הספרות והשירה אינו עוזב את פרוסט, דנטה, פאונד ודוסטוייבסקי ומטריח את עצמו עם רם אורן, שר הטבעות, הארי פוטר, טום קלנסי ושאר רבי המכר רק מכיוון שהם קיימים. אני חושב שתפקידו של מבקר רציני הינו לחנך את הציבור בנוגע ליצירות אמנות ולא לרוץ ולהתעסק עם כל קיטש מסחרי שיוצא: אישית, אני אשמח מאוד אם במקום כל הפוסטים המיותרים שמתפרסמים כאן על במאים הוליוודיים סוג זי"ן כמו טרנטינו, שפילברג, סקרוסזה או היצ'קוק תערכו לציבור היכרות עם הסרטים של הבמאים החשובים באמת, בין אם מדובר באלו הקלאסיים (פאזוליני, זיברברג, טרקובסקי, ברסון, דרייר, קסווטס, אקרמן, זאנדרס-בראהמס, וכו') או העכשוויים (פון טרייר, קיארוסטמי, קוסטה, זיידל, ברייה).

    1. אוקיי, רשמית עברת את הגבול.
      אני מודה לך על העצות לשינוי הבלוג כך שיתאים לצרכיך, שמענו אותך בפעם הראשונה. והשניה. אם יש לך בעיה עם התכנים – צר לי. אנחנו כותבים על מה שאנחנו אוהבים, ולא מכריחים איש לקרוא, כפי שאנחנו לא מחוייבים לאף אחד (יחצ) בניגוד לאתרים אחרים.
      אנחנו גם לא אתר אקדמי, או של אקדמאים (יש כאן שניים מתוך חמישה) ואין בנו רצון להגדיר את עצמנו כאתר כזה, או כמשהו אחר.

      הבמאים והסרטים שאתה מכנה בקלות מכעיסה ומבטלת בתור "זבל", הם יוצרים שאנחנו כותבים עליהם מתוך אהבה גדולה ואין שום סיבה בעולם לקטלג אותם כנמוכים לעומת מה שאתה מגדיר כתרבות גבוהה.
      אני רואה שאתה חדש אצלנו, אז אתה מוזמן לדפדף לאחור ולגלות שנתיים וחצי של טקסטים בדיוק על היוצרים שכתבת בסוף התגובה שלך (מוזמן להזין את שמותיהם בחיפוס), שאין בשום מקום אחר ברשת בעברית – באחריות.

      ובעיקר – אל תנסה להכתיב לאחרים את טעמך או לקבוע מה לכתוב ומה לא לכתוב. אם יש מחסור בכתיבה על קולנוע שאתה אוהב ומוקיר – פתח בלוג, אל תלכלך על אחרים. זה מה שאני עשיתי.

      1. ועוד הבהרה לעניין האקדמי: עבורי הבלוג הוא מפלט מן הכתיבה האקדמית ולא המשך שלה. שלא לדבר על כך שהאקדמיה מרבה לעסוק ביצירות "נמוכות"

      2. סינפיל הגיב:

        אם עדיין מותר לי להגיב כאן, אומר רק כי לא הייתה לי שום כוונה להעליב או לתקוף אישית אף לא אחד מן המשתתפים באתר וכי אני מאוד מתנצל מקרב ליבי אם זה השתמע מכך או אם מישהו נפגע מדבריי: בניגוד לאמור לעיל, כתבתי את מה שכתבתי לא מתוך "קלות מכעיסה ומבטלת," אלא, אדרבא, מתוך מחשבה אינטנסיבית שארכה כמה שנים טובות אשר לוותה בתהליך מתמשך, הדרגתי ואפילו כואב בו שיניתי מקצה לקצה את כל היחס שלי לקולנוע (ולאמנות בכלל) ונאלצתי לבחון מחדש את כל האמונות שלי לגבי השדה. למעשה, עד לפני כמה שנים גם לי היו פחות-או-יותר אותו הטעם ואותה ההגדרה למהו קולנוע ראוי כמו אלה הבאים לידי ביטוי כאן בבלוג. כתבתי כאן מכיוון שלא מצאתי שום ביטוי בקרב הקהילה הבקורתית או הסינפילית בארץ לפילוסופיה הקולנועית-האמנותית שאימצתי לי בסופו של התהליך הזה – בניגוד לנוכחות המסויימת שיש לה בחו"ל – ורציתי, אולי עם קצת היבריס ופרובקטיביות מצידי, לנסות לעורר ויכוח בריא ואולי אף "לגייר" כמה אנשים לצד שלי. דע לך שבחרתי את האתר הזה מכל אתרי הקולנוע בעברית דווקא מכיוון שתפשתי אותו כאתר הרציני ביותר ברפרטואר הנ"ל. בכל מקרה, לסיכום, ברצוני לומר כי לא נותר לי אלא להמליץ (שוב) לקרוא את כל מאמריו של פרופ' ריי קארני (http://people.bu.edu/rcarney) ולאחר מכן גם את שלושת ספריו המרכזיים. מהתקלות אקראית באתרו במהלך גלישה באינטרנט מלפני כמה שנים החל התהליך הטרנספורמטיבי ששינה את חיי: תאמין לי, גם אני התייחסתי בהשתאות לרעיונות הללו בהתחלה וגם העיר הגדולה ביותר לא נבנתה ביום אחד – ויש לציין כי הרטוריקה שלו מיליטנטית בהרבה מזו שהשתמשתי בה בתגובתי הקודמת וודאי מזו שבה אני משתמש בתגובה זו – אולם שמרתי על ראש פתוח. כן, אני מאמין לא ב"על טעם ועל ריח אין להתווכח" או ב"You're OK, I'm OK" אלא בסטנדטים אוניברסאליים בכל הנוגע לשיפוט אמנותי ובמציאות ובאמת אובייקטיבית בה לא כל הדעות שוות – לשון אחר, בהיררכיה טבעית וחוץ-חברתית בין יצירות אמנות – ועל כן מתנגד נחרצות לאמירה ש"אין שום סיבה בעולם" לקטלג כנחותים את הבמאים שציינתי בתגובה הקודמת ואת מוצריהם. רציתי לפתוח בתהליך שבסופו אולי אשכנע כמה אנשים בצדקת דרכי. ברם, כאמור, ממש לא ניסיתי להכתיב לאף אחד פה מה לאהוב או על מה לכתוב. למרות זאת, הואיל ואני מתנגד נחרצות פוליטית לעקרון חופש הביטוי, אשאיר בידיכם את הבחירה הסופית בכל הקשור לשאלה האם אני רשאי להמשיך להגיב באתר זה ואכבד כל החלטה שתקבלו.

        1. אני מנסה בפעם האחרונה בדרך ההיגיון, אחריה נעבור לדרך הפחות חביבה עליי – הדרה.
          אתה יכול להגיב בבלוג בתנאים של הבלוג. ככה פשוט. זה אומר לא להיכנס באנשים סתם בשביל להיכנס באנשים (נימוס בסיסי), לא לחזור על עצמך עוד פעם ועוד פעם (ספאם) ובטח שלא להסביר למה כולם טועים ואתה צודק באופן שאין לערער עליו (סוג של טרוליזם). אין לי בעיה עם ביקורת על הבלוג, בחיי, אבל להיכנס לכל פוסט ופוסט ולהגיד שזה לא מעניין אותך זה מוגזם ומפריע. הבנו, באמת. גם לא מקובלת עליי המיסיונריות שלך, אבל זה כי אני לא אוהב מיסיונריות משום סוג. אם אתה באמת בשליחות – פתח בלוג משלך, אל תפגיז את איזור התגובות שלנו ותהפוך אותו לשלך. ומי יודע, אולי יהיו כאלה שיסכימו איתך ותוכל "להראות להם את האור". תאלץ להאמין לי כשאני אומר שאני מכיר את התחושה הזאת ואת הרצון לפקוח לאנשים את העיניים, אבל יש דרכים לעשות את זה. בכוח היא לא אחת מהן, היא מעוררת התנגדות ומשיגה את ההיפך. כמו גם לקרוא לאנשים אחרים חובבי זבל. ואם אתה לא מוכן לשחק לפי החוקים, אז תצטרך לשחק במקום אחר.

  2. hamlet הגיב:

    Hear Hear
    this blogue rocks

  3. אורח הגיב:

    פעם ראשונה שאני מבקר כאן! פוסט מקסים, נהיר וברור! ולפלצן מהתגובה הראשונה, אולי פשוט תחלוף עם הרוח…

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.