פסטיבל ירושלים 2026: "הבדחן", "ההרפתקה החלומית", "אל הניצחון", "בחירתו של איוון"

הפסטיבל כבר אחרי נקודת האמצע שלו ותמו התחרויות, מחר בערב יוכרזו הזוכים. בינתיים, עוד דיווח השלמות בנוהל: סרט ישראלי נוסף לפתיחת הפוסט הזה, ואחר כך מגוון טעימות מן הסרטים הבולטים בתחרות הבינלאומית. לכל הדיווחים הקודמים, כולל המלצות מקדימות, יש תגית.

הבדחן

שיתוף הפעולה בין הבמאי גידי דר והשחקן שולי רנד הוא אחד מן הפוריים והמגוונים בתולדות הקולנוע הישראלי. החל בסרט הקצר "המשורר" בסוף שנות השמונים והמשך בכל הסרטים באורך מלא שביים דר. דומה כי כל אחד מהם תפס אופי וכיוון שונה ולא רק בגלל השינוי באורח חייו של רנד אחרי שחזר בתשובה, תהליך שאחריו רנד הפך גם לתסריטאי (או שותף לתסריט) של היצירות. אחרי "אגדת החורבן" ההיסטורי בסגנון ציור ייחודי, מגיע "הבדחן", כשמו הוא חזרה לכיוון הקומי של "האושפיזין", אלא שבמקרה זה הסרט הוא סוג של סרט מוזיקלי המתרחש בעולם החרדי. 

המילה "בדחן" בשם הסרט היא תפקיד של בדרן באירועים של החברה החרדית וסוג של מקצוע עם מעמד: אמן המופיע בחתונות כבידור, בשילוב של שירה, בדיחות והנחייה חלקית של האירוע. אבל הכותרת יכולה להתייחס גם לתסריטאי-כוכב של הסרט, שהוא גם אדם מאמין וגם בדרן מסוגו, בעוד הסרט עוסק באדם בעל כישרון להצחיק לשיר שהוא הזהות שלו, אבל גם חלק מן הנטל שלו. רובד נוסף הוא שהכותרת משקפת את האופי של הסרט, כלומר מדובר בסרט די מבדח שעובד טוב בתור בידור. אבל במקומות בהם יש לו יומרות מורכבות יותר, הדבר כלל הנראה עובד פחות טוב. עבורי הסרט בהחלט סיפק כמות גדולה מספיק של בדיחות סיטואציות מוזרות ורבות חן בדרכן.

למעשה, הייתי שמח עם הסרט היה הולך לכיוון פרוע אף יותר. זאת מכיוון ומדובר בסרט מוזיקלי המתרחש על רקע עולם החתונות בחברה החרדית וכמה מרגעיו היותר טובים הם נאמברים מוזיקליים של ממש. בין אם אלו זמירות מסורתיות או עיבודים של תכני חתונה חרדים לסגנון מוזיקה עכשווי. אבל זהו אינו מיוזיקל ששובר את אשליית המציאות של העולם וכל שיר מנומק בנראטיב, מה שאומר גם שהסרט לא מתפרע עד הסוף. השאיפה של הסרט היא לא רק לבדח, אלא גם לספר סיפור רגשי הקשור לגיבור ובכך הסרט מבצע עבודה פחות מוצלחת. 

רנד מגלם בסרט את מוישה, מצחיקן מלידה ובדחן עתיר ניסיון. אלא שהתמכרות לאלכוהול דרדרה את יכולתו המקצועית ומבדחן מבוקש, הוא מוצא את עצמו מופיע לעתים נדירות עבור נדבות. בתו כבר בגיל שהוא בגבול העליון של אפשרות לשידוך ובלי שיכול לממן את החתונה שלה, החתונה שלה עם שידוך שהוביל להתאהבות כנגד כל הסיכויים תתבטל. למזלו, הוא מגלה כי בירושלים הולכת להתקיים חתונה גדולה של יהודי עשיר שחי בארה"ב. והיהודי הזה הוא ישראל בומצ'יק, חבר ילדות של מוישה וקהל לבדיחות מראשית הדרך. 

בומצי'ק מגולם בידי טל פרידמן, שחקן שליהוק שלו בסרט שנקרא הבדחן שולח מיד את הקהל גם למחשבה על דמותו מחוץ לסרט. יש בכך חסרונות ויתרונות. למרות שפרידמן שחקן מוכשר גם דרמטית, קשה להתנתק מן האישיות שלו מחוץ לתפקיד זה. הוא כן מביא לסרט חן, גם אם לא אמינות. ואמינות היא משהו שהסרט לא מנסה להציע. הוא מנסה לבדר.

מי שמתחבר לכריזמה של רנד, בהחלט ימצא את הבידור, כולל ברגעים אחרים בסרט כולל עימות עם בדרן אמריקאי (אילון גולד) שמייצג את הדור החדש ומפגש עם להקת כליזמרים מצפת שמהווה את הליווי שמייצג את המסורת. הסרט משויף למדי בעשייה מבחינה טכנית, אבל בעודה נשימה גם מעט מפוזר בתסריט ומרגיש מעט אורך מדי יחסית לכך כי הדמויות לא עוברת פיתוח רב רבדים במיוחד. לו היצירה הייתה קצרה ביותר במעט זה היה פחות מורגש ויותר מבליט את היתרונות של של הסרט.

ההרפתקה החלומית
The Dreamed Adventure

הבמאית ולסקה גריסבך לוקחת את הזמן שלה. גם חולף בערך עשור בין הסרטים שהיא מביימת (או תשע שנים מאז ״מערבון״ המבריק) ובעיקר בסרטים עצמם. ״ההרפתקה החלומית״ נמשך 167 דקות ומתפתח בקצב איטי במתכוון, אך מי שיהיה קשוב לקצב, ימצא סרט פשע מסוג אחר, שכמעט מבלי משים הופך מחידתי למהפנט. גם אם לא לגמרי הבנתי את כל מהלכי העלילה והקשרים בין הדמויות.

מי שנראה כגיבור הראשי של הסרט הוא סעיד, גבר שמגיע לעשות עסקים חשודים בקזינו קטן בבולגריה, סמוך לגבול עם טורקיה. הוא לא מוצא את האיש שבא לפגוש ולמחרת המכונית שלו נגנבת. במקרה הוא פוגש של וסקה, ידידה ותיקה שלו, שמובילה חיפושים ארכיאולוגים בסמוך לגבול ומציע לו להצטרף לעזור. וסקה היא ארכיאולוגית, אבל הסרט היא חושפת גם שכבות מהעבר האישי שלה ושל סעיד, שמתברר כי הקשר שלהם למקום וגם לגנגסטר הנאבק על שליטה בעולם הפשע באזור הוא עמוק יותר.

המקום אליו מגיע סעיד בפתיחה הוא איפשהו בין נידח לחצי נחוש, עקב בנייה של כביש מהיר שהורידה את כמות החולפים. זה גם המצב לגבי האזור כולו, שכולל כמה אתרי תיירות שהפכו לאתרי רפאים. גם הגבול הפך לפרוץ פחות והוא מאפשר על פניו פחות אפשרויות לרווח מהברחת סחורות או בני אדם. לכן, חלק ניכר מעולם הפשע בסרט הוא דיבור על העבר או התוכניות לעתיד, אם יותר איומים מרומזים או ישירים מאירועי אלימות, אף כי גם יש כאלו. אבל בהחלט יש מאבקי כוחות בסביבה שנראית בו זמנית עכשווית ולקוחה מעידן אחר. אם לשאול את שם סרטה הקודם, זה נראה כמו מערבון המתרחש בגבול המזרחי הנידח ופרוע חלקית של האיחוד האירופאי. 

הסביבה גברית מאצ׳ואיסטית, שעורגת לשליטה גברית מובהקת אף יותר כפי שהייתה בעבר, במה שהיה ספק תור הזהב של המקום עם נפילת הגוש הקומוניסטי. הסביבה הזו הופכת לבולטת יותר אחר שבשלב מוקדם, וסקה הופכת להיות הדמות המובילה והיא נעה בביטחון ונחישות גם בסביבה שמאיימת ומעליבה אותה. היא דוגמא מעניינת לדמות נשית חזקה ונחושה, בתור מי שהעריצה את קונאן הברברי בתור ילדה והיא ממשיכה להימשך לתחום המלוכלך, הן מבחינת הפשע ואין מבחינת העבר האישי שלה.
יחד עם זאת, יש בה גם תוכנות הפוכות ודומה כי היא מחושבת יותר וחומלת יותר מדמויות אחרות ביצירה. דרך הפעולה שלה כוללת שילוב של אינסטינקטים וספק דחפים, לבין חזית שקולה ורגועה. גם הדרך שבא היא והסרט עצמו משתמשים במהלכים כמו אקדח שמופיע בשלב מוקדם ועליו לירות לפני הסיום, נעה בין שמירה על התבנית להצעת אופציה אחרת.

בכלל, הדרך בה התסריט של גריסבך וליסה ביירווירת פורש את הנראטיב כוללת הרבה יותר טריקים ממה שנדמה תחילה בסרט שכולל הרבה סצנות ארוכות של דיבורים או פעולה. לא בדיוק טוויסטים, אבל כן הפתעות קטנות לקהל המייצרות מבט מורכב יותר על עולם הסרט, עולם שמצוי על קו הגבול הפיזי וגם על הגבול בין המסורתי לעכשווי, בין הפשע המסוכן לעולם עסקים כושל. סרט על העולם העשיר של שולי עולם הפשע, אבל יותר מכך סרט על חיים באזור שכולם נוטשים אותו אך עדיין יש בו ייחוד אזורי וכמות גדולה של דמויות המעוררת רתיעה והבנה.

אל הניצחון
!To the Victory

בדומה לסרטן ״אטלנטיס״ משנת 2019, הבמאי האוקראיני ולנטין ואסיאנוביץ׳ ממקם את סרטו החדש בתקופת הזמן המתוארת כ״שנה אחרי סיום המלחמה״ בין רוסיה לאוקראינה. בשני המקרים, אין במחשבה כי המלחמה תסתיים אופטימיות לגבי העתיד, להפך. שום סיום הסכם או שלום לא יכול לסיים את הנזק הבלתי-הפיך. בעוד ״אטלנטיס״ התמקד בזוועות המלחמה, ״אל הניצחון״ מציג פחות נזק ישיר, אבל בכאב לא פחות גדול ועם קולנוע הרבה יותר אישי.

על פניו, לא יכול להיות אישי יותר: ואסיאנוביץ׳ מככב בסרט בתפקיד הראשי, מגלם גרסה כלשהי של עצמו: במאי קולנוע בעל שם בינלאומי מסוים, שחש כי הוא יכול לעשות סרטים רק במולדתו ועל המצב בה, וכעת עובד על סרט עם בנו המתבגר (שלא בדיוק נהנה לשתף פעולה) וחבריו. זה מוביל לשורה של רגעים המטשטשים את הגבולות בין רמות שונות של מציאות. חלק מן הדברים מתגלים כשייכים לסרט בתוך סרט וחלק אולי לא, אבל עולה השאלה עד כמה הכל מתוסרט. אחרי משבר בעשייה, הבמאי מחליט למקד את הסרט בכאב האישי שלו ורבים מחבריו, הפיצול במשפחה בעקבות המלחמה.

אשתו של הבמאי עזבה למערב אירופה עם בת מתבגרת נוספת והיא לא רוצה לשוב מן החיים החדשים שבנתה גם אחרי שהמלחמה לכאורה הסתיימה; היא רוצה שהוא יחבור עליה, אך הוא נאמן לאמנות שלו, הקשורה למולדת. הסגנון הקולנועי יהיה מוכר למי שצפה בסרטים קודמים של הבמאי – סצנות המצולמות לרוב בשוט ארוך ונטול תנועת מצלמה, עם פריים מוקפד ומספר התרחשויות ותפניות בתוך השוט. 

זה מוליד הפעם כמה רגעים של קולנוע נהדר, מרגש ואירוני כאחד. לצד זאת, יש גם רגעים בהם הסרט מתמסר יותר מדי למשחק הארס-פואטי, או פונה למקומות ברורים ולחזרה עצמית. להגיד בדיאלוג שהבמאי-דמות לא ממש יודע כיצד לסיים את הסרט לא מצדיק כמות גדולה של סצנות שנראות כמו סוף אפשרי, חלקן מוצלחות בעיניי וחלקן ממש לא. למעשה, הפער בין הרגעים שעובדים והרגעים המוגזמים קיים בכל סרטיו של הבמאי ואני מוצא אותם שווים צפייה למרות הפער הזה, כאשר ייתכן וסרט זה אף מוצלח מעט יותר מהאחרים.

בחירתו של איוון
Ivan & Hadoum

במפעל באריזה בו נפתח סרט זה, איוון הספרדי הוא פועל, אבל מקורב להנהלה ומועמד לקידום בעקבות קשרים של משפחתו למנהל. מאז מות אביו, אמו אחותו והאחיינים תלויים בו כלכלית במידה מסוימת והיחסים בינו לבין המנהל הם לא חסינים לחלוטין. לעומתו, האדום היא עובדת ממוצא מרוקאי המצויה בתחתית השרשרת, אך עם כריזמה שאולי תהפוך אותה למנהיגה של מחאת עובדים. למרות שאחרי תאונה בראשית הסרט היא לא רוצה להתפנות לבית חולים.

הקשר הרומנטי ביניהם מתחיל כסטוץ חד-פעמי. האדום לא מעוניינת בזוגיות והיא גם שואפת לנדוד ברחבי אירופה ברגע שתשיג די כסף, בעוד איוון לא עזב מעולם את העיירה ואינו בהכרח מעוניין בכך. אבל נוצרת קירבה ורצון להמשך הקשר, למרות שהסביבה שלו לא מרוצה והמשפחה שלה חוזה את הצרות שיבואו ערב כך. 

מבחינת עלילה, סרטו של יאן דה לה רוסה לא שונה מהרבה סרטים אחרים בהם הקונפליקט המרכזי הוא נאהבים נמצאים באתגר מול המשפחות שלהם ולחצי הסביבה. כלומר אחרים שרואים שיש בניהם חוסר התאמה גם מבחינה מעמדית וגם מסיבות אחרות. עושה רושם ששתי המשפחות בסדר עם הזהות המגדרית של איוון כגבר טרנס, אבל במהלך הסרט אנשים אחרים רומזים או אומרים ישירות כי הוא חריג בסביבה. לטעמי, הסצנות המראות את הקשר המיני בין השניים הן מהטובות בסרט והוא מבצע את הרגעים הטיפוסיים יותר לסרטים רומנטיים באופן מחושב ויעיל. הדמויות נבנות בהדרגה ודרך פעולות, בקצב יחסית איטי שלא יקסום לכל הצופים, כפי שהוא לא מיוחד או נדיר בקולנוע האירופי של ימינו.