• פרסי אופיר 2017 - ״פוקסטרוט״ עם שמונה פרסים
  • הרטרוספקטיבה של סרטי קארל תיאודור דרייר
  • סרטים חדשים: ״פוקסטרוט״ מגיע אל בתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 42
  • התנגשות
  • המלצות (ואזהרה) לסרטי באטמן המצוירים
  • זה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 41
  • פסטיבל ונציה 2017: דיווח שביעי ואחרון
  • ?DC מה צופן לנו העתיד הקולנועי של
  • פסטיבל ונציה 2017 - דיווח שני של עופר

פסטיבל ירושלים 2017 – דיווח שני (עופר): "מערבון", "ז'נט, ילדותה של ז'אן דארק", "נולד בדיר יאסין", "מאהב ליום אחד"

16 ביולי 2017 מאת עופר ליברגל

לפני כמה שנים החלטתי לא לראות יותר מארבעה סרטים ביום במהלך הפסטיבל. השנה אני חורג בגדול מהחלטה זו, עם צפייה בחמישה סרטים בכל יום במהלך סוף השבוע, מה שמותיר אותי קצת תשוש ובעיקר בלי די אנרגיות וזמן לכתוב על כל הסרטים עליהם אני מעוניין לכתוב. לכן, בשלב זה אני דוחה את הכתיבה על סרטי התחרות הישראלית העלילתית (למרות שהם מעניינים), בעוד סרט תיעודי אחד כן ישולב בפוסט, וגם את חוות הדעת שלי לגבי סרטים עליהם אורון כבר כתב בקאן. אחרי הדיווח הראשון, הפעם אתמקד בסרטים עליהם ממש היה לי בוער לכתוב בשלב זה של הפסטיבל.

מערבון
Western

שם הסרט הוא תמיד חלק מהותי ביצירה, בייחוד במקרים כמו של זה, בהם הוא מצביע על ז'אנר אשר לכאורה עומד בניגוד למוצג ביצירה עצמה. סרטה של ולסקה גריסבך מתרחש בימינו, ולא במערב אלא בבולגריה שבמזרח אירופה. הוא מתמקד בקבוצה של פועלים גרמנים המגיעים לסביבה הררית די מרוחקת במדינה על מנת לבנות תחנת כוח. הבמאית הגרמנייה ליהקה שחקנים לא מקצועיים והיא לוקחת את הזמן לתיאור הדרך בה הם עובדים ובעיקר מעבירים את הזמן בשעה שהעבודה מתעכבת, בטרם היא מתחילה לפרוס את התקדמות העלילה, או את הנושאים המרכזים של הסרט. אולם, כבר מן הפתיחה מסומן כי גבר בשם מיינהרד (בגילום יפהפה של מיינהרד ניומן) הוא הדמות אשר תוביל את העלילה. מדובר בפועל חדש בקבוצה וככזה הוא מנותק מן היתר במעט, למרות הרצון לשמור על אחווה בין כל הפועלים. מיינהרד מוצא סוס לבן אשר מוביל אותו לעבר כפר מקומי. בכפר זה, אשר כמעט ואינו מכיל אנשים אשר דוברים את שפתו, הוא יוצר קשר שיהפוך לקרוב יותר ויותר עם כמה מן המקומיים. זה גם המקום בו ניתן להתחיל לחשוב על השימוש באלמנטים בתוך מערבונים: מעבר לשימוש בסוס, הסרט מדגיש גם עישון ושתייה ומיינהרד הוא למעשה הזר אשר מגיע לעיירה ומשנה את החיים בה.

ברובד היותר מהותי, דמותו של מיינהרד מייצגת מפגש בין תרבויות, מפגש אשר יש בו גם ניסיון לקרבה אבל גם סכנה. הרי המערבונים בסופו של דבר עסקו בהנחלת התרבות של מערב אירופה תוך מחיקה של תרבות ענייה יותר, ובסרט זה הגרמנים, פרט למיינהרד, מפגינים לא פעם זלזול במנהיגי המקום או ביכולת של תושביו. אבל מדובר גם בשינוי שעובד לשני הכיווונים – מיינהרד מרגיש מנותק ממולדתו ויש בו משהו אשר שואף להיקשר למקום חדש דווקא מפני שהוא זר בו. בשל חוסר היכולת שלו לתקשר הוא מוצא הבנה עמוקה עם חלק מן המקומים ותחושה של אחווה אשר חמקה ממנו גם במולדתו וגם בעברו בתור חייל. מול מיינהרד, הדמות הגרמניה הבולטת השנייה היא מנהל העבודה, אשר מקצין את הזלזול במקומיים מתוך סוג של תחושת עליונות, מה שמייצר מספר עימותים הגורמים לתחושה תמידית כאילו אסון אלים עלול להתרחש.

סרטה של גריסבך יכול להיקרא כבחינה מחודשת של הגבריות העכשווית, גם דרך החזרה לעבודות מסורתיות המבוססת על כוח, בעוד הגיבורים שלה מוצגים כפגיעים רגשית דווקא שהם בשיא בהפגנת כישוריהם כפועלים או לוחמים מסוג זה או אחר. ברובד אחר, זהו גם סרט אשר בוחן את המפגש בין התרבויות לא דרך סיווקנסים אשר ניתן לפרש באופן אחד, אלא דרך מבט ארוך על דמויות המנסות להבין אחת את השנייה ולפעמים מצליחות עקב אהבה לאותן הנאות קטנות וגם קשיים המשותפים לבני המעמד הנמוך.

מבחינת בניית הנרטיב הסרט מזכיר את ״טוני ארדמן״, סרט אשר גריסבך יעצה לתסריט שלו בעוד הבמאית מארן אדה משמשמת כמפיקה בסרט זה. הוא מציג תמונה משלימה אך בו בזמן שונה לגמרי של הקשר בין גרמניה למדינות האחרות באירופה, תוך שהוא בו זמנית מוצא מה לאהוב ולהעריך בכל בני האדם ומבקר את הרצון לשלוט או להביע גאווה לאומית, בסרט אשר יש בו סוג של תקווה לטשטוש רחב יותר של גבולות בקרב מדינות החברות באיחוד האירופאי. גם הזכר של הכיבוש הגרמני של בולגריה מרחף מעל הסרט, כאשר הנאצים נזכרים לא רק ככובשים אלא גם בעלי תרבות "מכובדת" יותר, אולי גם כזו אשר מזכרת ביותר חיבה מן ההשפעה הקומוניסטית הטרייה יותר בזיכרון.

אולם בסופו של דבר, היופי במערבון אינו טמון בפירוש החברתי או הפוליטי אשר ניתן להעניק ליצירה, אלא ברגעים בהם הדמויות מייצרות הבנה ואף קשר רגשי שיש בו אלמנטים של שותפות גורל ואהבה. זאת כמובן למרות היעדר יכולת להבין זה את זה בצורה מוחלטת, או עקב קשיי שפה או עוצרים פנימיים אחרים. זהו סרט אשר בסופו דבר מעדיף את הפשוט על פני הסוער או המפורש כמעט תמיד, בחירה אשר מייצרת בסופו של דבר מהלך מתמשך מרשים ונוגע ללב.

הקרנות נוספות:
ראשון 16.07.17 | 14:45 | סינמטק 1
שני 17.07.17 | 20:15 | סינמטק 2

ז'נט, ילדותה של ז'אן דארק
Jeannette, the Childhood of Joan of Arc

בתור במאי שהתעסק לא פעם בהקרבה עצמית, בחיפושים אחר משמעות, אל, או רוך במין האנושי, זה נראה טבעי כי ברונו דומון יצטרף בשלב כלשהו של הקריירה שלו לרשימה הארוכה המאוד של במאים אשר עיבדו לקולנוע את סיפורה של ז'אן דארק. מה שאולי קצת מפתיע, הוא שאין לו ממש משהו חדש לומר על הסיפור הזה, שסופר כבר הרבה מאוד פעמים. דומה כי ניתן למצוא בגיבורים המוקדמים יותר של סרטיו ייצוג מורכב יותר של הדיון הפילוסופי בקולות אשר שמעה הילדה/נערה שהחליטה לנסות להושיע את צרפת מידי האויב הבריטי. גם בסרט זה יש דיונים על טיבה של האמונה, על האכזריות שבמלחמה ועל הספק שברצון שלנצח בה, אבל דומה כי הדבר לא ממש מעניין את היוצר, או לפחות פחות עובר בסרט. גם אם דומון החליט להראות רק את ראשית הסיפור של ז'אן ד'ארק, החל מהיותה ילדה קטנה ועד לניסיונות שלה לצאת ולהנהיג את הצבא הצרפתי.

מה שתופס את עיקר הדיון בסרט הוא המשחק עם הצורה הקולנועית, באופן ספציפי ז'אנר המיוזיקל. דומון מצלם בטבע, בלוקיישן צנוע ונעדר תפאורה ועושה שימוש בקאסט מצומצם, בעודו גורם לדמויות לשיר ולרקוד כמעט בכל רגע. המוזיקה מתחילה בתור מזמורים שהולמים סיפור דתי מימי הביניים, אבל מהר מאוד פונה לסגנון של רוק (כולל קטעים כבדים) ולעתים גם אלקטרוני. הריקודים רוב הזמן פשוטים, כמעט בצורה אשר באה להקטין אותם, אך לעתים מנסה הבמאי גם כוריאוגרפיה מורכבת יותר.

הרגעים הכי יפים בסרט הם אלו בהם דומון רותם למלאכה את כל הכלים הקולנועיים, משתולל גם עם השימוש בזוויות צילום ועריכה. ברגעים אלו, ניתן לראות כי דומון היה ונותר אחד מן הבמאים המקוריים והמוכשרים בקולנוע העכשווי. מאידך, דרושה לא מעט סבלנות על מנת להגיע לרגעים הללו. בסופו של דבר, הסרט לא מכיל את הטירוף הרענן אליו פנה הבמאי בסרטיו האחרונים וגם לא את תחושת ההתעלות הרוחנית מול זוועת העולם, אשר נכחה בסרטיו המוקדמים. ייתכן ומדובר ביצירה אשר הייתה יכולה להיות מרשימה במידה והיה חתום עליה במאי אחר, אך כל סרט של דומון יוצר מערכת ציפיות גדולה שקשה מאוד לעמוד בה.

הקרנות נוספות:
שני 17.07.17 | 10:30 | לב סמדר
חמישי 20.07.17 | 21:30 | סינמטק 2

נולד בדיר יאסין

סרטה של נטע שושני מתמודד עם שני נושאים טוענים ומורכבים, כאשר הרובד המקשר ביניהם הוא מקום משותף – הכפר הערבי דיר יאסין, שהפך לבית החולים לחולי נפש כפר שאול. הכפר, הסמוך לירושלים, היה לאירוע מכונן במלחמת העצמאות בעקבות הטענות על טבח שבוצע במקום בידי לוחמי האצ"ל והלח"י. הגלגול שלו למוסד טיפולי, אשר רבים מן המטופלים הראשונים בו היו ניצולי שואה (דבר שלא נידון בסרט הנוכחי) היווה כבר השראה לסרט העלילתי ״מחילות״ של אודי אלוני. בסרט זה, הבמאית שואפת להביט על המקום גם דרך המראה שלו בהווה וגם דרך עדויות על העבר, באופן אשר הזכיר לי את סרטה של ענת אבן ״יזכור למנשייה״ שהוקרן מוקדם יותר השנה בדוקאביב. בשני המקרים, היוצרות מציגות שכבות שונות של היסטוריה נשכחת או מושכחת, אשר חושפות בעיות לא פתורות במציאות בארץ.

הגישה של שושני לשני הפרקים בעברו של המקום, אשר ממשיך לתפקד כבית חולים לחולי נפש עד היום, שונה ומפגישה שתי טכניקות של קולנוע תיעודי. אחת מהם נועדה לתאר נושא טעון דרך נרטיבים שונים ותוך רצון לחשוף חומרי ארכיון בעלי חשיבות להיסטוריה הלאומית. השנייה עוסקת בטראומה אישית, ועושה זאת באמצעים פואטיים יותר. אף כי אין לי ספק שהטיפול בחולי נפש השוהים במתקן שנים ארוכות כולל לא מעט סיפורים קשים, מוצג בפנינו המקום בעיקר דרך סיפור אישי אחד, אשר גם נותן גם כותרתו לסרט: סיפורו של גבר בשם דרור אשר נולד למטופלת במקום בשנת 1966. לאחר מותה, דרור מגיע למוסד על מנת לקרוא בתיק האישי הנוגע לאמו, ממנו הופרדה בניגוד לרצונה בהיותו בגיל הרך.

החומרים בתיק האישי וקטעי מכתבים מוקראים בידי שחקנים ולרוב גם מלווים בצילום אשר מנסה לדמות את נקודת המבט של האם על העולם, כלומר נקודת מבט של אישה אשר תפיסת המציאות שלה לוקה בחסר. קטעים אלו בסרט מעניינים גם בפני שהם חושפים מצב שאינו חד משמעי – מצד אחד, ברור כי האם לא בריאה לגמרי בנפשה, מאידך דומה כי השהייה במקום ובעיקר הניתוק מבנה, אשר שמו מסביר מה היא רוצה בחייה גם בלי ההסבר שלה אשר ניתן הסרט, מציג אותה כקורבן. בנוסף, אנו חוזים שוב ושוב במוסד כפי שהוא נראה היום, עם מטופלים (שלא נחשפים) וגדרות אשר עדיין מפרידות בינו לבין העולם. בולטים בייחוד שוטים בהם מצולם דרור מעבר לגדר, מדבר על החיבור והניתוק של הביוגרפיה האישית מחייו כיום. יש משהו יפה בכך שלא ברור מי נמצא בצד הגדר שחוץ לגבולות המוסד – הגיבור או המצלמה המתבוננת ומתעדת.

לעומת זאת, הדיון בכיבוש דיר יאסין וטבח שבוצע במקום מוצג כמארג מצטלב של עדויות של לוחמי המחתרות השונות ערב המדינה, מה שמציג כצפוי מספר נרטיבים סותרים – מפשעי מלחמה קשים ואכזריות לשם אכזריות, עד לקרב קשה, דרך האמירה כי הטבח הקשה היווה אלמנט של הרתעה תעמולתית. הדרך בה הבמאית מצלמת את המרואיינים השונים עד כמה השימוש ב"ראשים מדברים" הוא טכניקה קולנועית לכל דבר שיכולה להיות מרשימה ויצירתית. כל הדוברים, שמטבע הדברים מצויים אחרי גיל הפנסיה, מוצגים בסביבה בה הם חיים, מה שיוצר פער בין החיים הביתיים השלווים ולעתים גם בעלי הסממנים של מעמד לא-נמוך, לבין התיאור של מעשי האלימות, עם או בלי חרטה. הצילום גם לא נותר סטטי או קבוע לגבי כל מרואיין: מרחקי הצילום משתנים, לפעמים במהלך השוט, מה שלרוב מצביע על התגברות ברמת ההזדהות או הרתיעה מן הדובר, לעתים יוצר תחושת הזדהות ולפעמים הופך את האדם המעיד למפחיד ממש, גם בגילו המתקדם.

יחד עם זאת, דומה כי הבמאית מנסה לתת מקום גם לדוברים אשר תוקפים אותה ומציגים נרטיבים המצדיקים את אשר התרחש במקום, בעיקר מול התחושה של חלק מן הדוברים כי הדור הנוכחי לא מבין עד כמה המאבק להקמת המדינה היה קריטי ודרש הקרבות, כנראה גם בתחום המוסר. מול דוברים אלו, מוצגות גם עדויות של לוחמים אחרים אשר סובלים מיסורי מצפון ופוסט טראומה בעקבות המעורבות הישירה או העקיפה שלהם בהרג. בסופו של דבר מובהר גם כי בכל נרטיב, לסיפור הזה יש גם קורבנות שקולם לא מושמע בסרט מכיוון שאין דרך להשמיע אותו.

חלק אחר בסרט עוסק בניסיונות להשיג חומר מצולם מן האירועים, כאשר הבמאית לומדת כי חומר כזה אכן קיים ונותר חסוי משיקולי של פגיעה ביחסי החוץ של ישראל. העניין אף מגיע לדיון בבג"ץ, מה שיוצר את התמונה המחרידה ביותר. תמונה אשר אסור להראות תמיד תיתפס בתודעה כי משהו שמוסתר מסיבה טובה, משהו שחושף אמת שנותרת כסכנה גם במרחק של קרוב לשבעים שנה. התמונה האסורה בעיניי יוצרת רתיעה לא פחות גדולה מכל תמונה של זוועה קונקרטית כלפי אירוע שכפי שנאמר בסרט, הפך לסוג של שם נרדף לטבח בתודעה הציבורית.

הקרנה נוספת:
ראשון 23.07.17 | 17:15 | סינמטק 3

מאהב ליום אחד
Lover for a Day

הבמאי פיליפ גארל, אשר מתארח בפסטיבל, רואה בסרט זה חלק שלישי בטרילוגיה אשר כוללת את ״קנאה״ ו״בצלן של נשים״, עליהם כבר כתבנו כאן בפסטיבלים קודמים. מבחינתי, הדברים שאמרתי על סרטו הקודם רלוונטיים גם לסרט הזה – זהו קולנוע פשוט, המורכב מרגעים פשוטים וקטנים ועוסק במערכות אהבה אשר עוברת סיבוכים שונים, קריינות אשר מסבירה את המצב ברגעים ספציפיים. בעיקר רווחת התחושה של קולנוע מאוד מדויק, וגם אם יש משהו נאיבי בדרך בו הוא מציג אנשים צעירים, יש בו גם משהו כובש.

הסרט נסוב סביב שלוש דמויות מרכזיות, מתוכן שתי נשים כאשר גארל הדגיש בדבריו את הרצון שלו להביע בסרטיו גם נקודת מבט נשית, מה שבא לידי ביטוי לכך שאת סרטי הטרילוגיה הוא כתב ביחד עם התסריטאיות קרולין דרואס-גארל וארלט לנגמן. האישה הראשונה מוצגת בדקות הפתיחה של הסרט זועקת מעונג מיני, ומעט לאחר מכן האישה השנייה בוכה בקצב דומה לאחר פרידה רומנטית קשה. האירועים מובילים את שתי הנשים לחיות יחד: האישה הנזנחת, ז'אן, חוזרת לגור על הספה בבית אביה, ז'יל, ומגלה כי הוא חי עם אריאן, אישה בת גילה שהיא גם סטודנטית שלו. הדבר גם יוצר צורך להסתיר את הרומן מן הסביבה, אף כי הוא כבר בשלב של מגורים משותפים.

כותרת הסרט מתייחסת לסטוצים אשר מקבלים מימד רגשי גדול וגם מובילים לוויכוחים מתמשכים, אבל העיקר בסרט הוא דיון בשלוש מערכות יחסים ארוכות יותר – מערכת היחסים של ז'אן אשר התסיימה אבל עדיין הותירה רגשות, מערכת היחסים המתמשכת בין ז'יל ואריאן וגם מערכת היחסים בין האב לבת, כאשר בכל אחד מן הסיפורים יש גם אלמנטים של סודות והעמדת פנים, לעתים בגלל הרצון לא לפגוע. למרות דברים אלו, הרגעים הכי יפים בסרט הם דווקא אלו של חיזור התחלתי מגושם, למשל בסצנת ריקודים ארוכה.

גארל אמר בצחוק בתגובה לשאלה כי הוא חקיין של טריפו וגודאר, אבל אני חושב כי בשנים האחרונות הסרטים שלו דווקא השתחררו מן הצל של היותו ממשיך של הגל החדש ותפסו קצב ייחודי משל עצמם, סוג של ״הגל המיושן״ אם תרצו. הוא טוען גם כי הבחירה בשחור-לבן נובעת מכך שעבורו צבע מתכתב עם כל תולדות הציור בעוד ששחור-לבן מתכתב רק עם הצילום וזה עבורו אתגר יותר קל. הקולנוע של גארל לוקח על עצמו פחות אתגרים, אבל הוא כן מציע בזמן קצר גישות שונות להתמודדות עם הפרטנר במערכת יחסים, בעיקר ברגעים שאהבה עצמה לא מספיקה.

הקרנות נוספות:
שני 17.07.17 | 22:15 | לב סמדר
שבת 22.07.17 | 14:45 | סינמטק 3

תגובות

  1. לב הגיב:

    אני אהיה נחרץ יותר בקשר ל"ז'נט". בעיני מדובר בניסוי אוונגרדי שלא מנסה לתקשר עם הקהל בשום רמה ומצליח בכך בענק. הטקסט העתיק שנשמע כמו פארודיה וחוזר על עצמו בלופים, המוסיקה המזוויעה, השחקנים והזמרים חסרי יכולות המשחק או השירה, הבימוי המנוכר והאורך המוגזם – הכול נועד לגרום לצופה למרוט את שערותיו ולסיום גם לחתוך את ורידיו. דומון ללא ספק מוכשר ועושה בדיוק את מה שרצה לעשות – סרט בלתי נסבל לצפייה אבל שיש בו מידה חמקמקה של מסתורין והומור שמשאירים אותך באולם, בנסיון להבין את כוונת היוצר. זאת יצירה נסיונית ונועזת, מרתקת במידה מסויימת, אבל ההנאה ממנה שקולה לחוויית השריפה על המוקד.

    עוד מוקשים בתוכניה:
    – "אדם עם יושרה" מתחיל כמו "לוייתן" לעניים ודווקא משתפר לקראת הסוף. אבל זאת לא באמת יצירת מופת, יותר קיטש זכויות אדם אקזוטי שמיועד לקהל המערבי.
    – "הדרך למנדרליי" – סרט פסטיבלים סוג ג' טיפוסי. ריאליזם חברתי על הגירה, זנות ושאר ירקות. וכדי שנסבול אפילו עוד קצת: שחקנים לא מקצועיים חסרי כישורי משחק מינימליים.

    אבל האמת שראיתי עד עכשיו הרבה יותר סרטים מעולים מאשר בינוניים. ההמלצה הכי חמה שלי:

    "הבת של אפריל" – דרמה משפחתית מקורית שלא לוקחת שבויים ומעצבת דינמיקות מורכבות וקיצוניות. סרט שהופך את הבטן אבל גם מציע נחמה. כתוב, מבויים ומשוחק בצורה יוצאת מן הכלל.

השאר תגובה