• סרטים חדשים: ״אד אסטרה״ של ג׳יימס גריי
  • !יום הולדת 9 לסריטה
  • פרסי אופיר 2019: מהמרים על הזוכים
  • ״קצפת ודובדבנים״, סקירה
  • ״עונת החתונות״, סקירה
  • נוכלות בלי חשבון
  • ״השורד״, סקירה
  • הסרט הבינלאומי הטוב ביותר 2019 - חלק שני
  • פסטיבל ונציה 2019: הסיכום של עופר
  • זה: חלק 2
  • המלצות סינמטקים: ספטמבר 2019

פסטיבל ונציה 2019: חווית השיפוט במסגרות המשנה והסיכום של עופר

8 בספטמבר 2019 מאת עופר ליברגל

השנה בפסטיבל ונציה הייתי חלק מצוות השיפוט של פורום המבקרים הבינלואמי פיפרסקי בקטגוריות מסגרות המשנה. זה שאומר שצפיתי ב-19 סרטים במסגרת "אופקים" ובעוד 7 סרטים במסגרת "שבוע הביקורת" בפסטיבל (למעשה ציפתי ב-8 סרטים מן המסגרת, כולל בסרט מחוץ לתחרות ולא כולל סרטים קצרים איטלקיים שליוו כל סרט ארוך). הפסטיבל הסתיים אמש ועדיין לא כתבתי על אף אחד מהם, לשם כך נועד פוסט זה.

אתחיל עם הסרט הזוכה של חבר השיפוט שלי (תמונה לעיל), ואמשיך עם עוד מספר סרטים אותם שקלנו או שאהבתי באופן אישי. רבים מהם זכו בפרסים מטעם חבר השיפוט הרשמי של הפסטיבל, ייתכן ועל יתר הסרטים אכתוב בהזדמנויות אחרות. בישיבת השיפוט המסכמת הוחלט גם להעניק את פרס פיפרסקי לסרט מן התחרות הרשמית, "אני מאשים" של רומן פולנסקי, שהיה אחד מן הסרטים בתחרות זו בה לא צפיתי כלל עד כה. דירוג של חיבתי כלפי סרטי התחרות שכן ראיתי אפשר יהיה למצוא בסיום, ורשימת הזוכים המלאה תעלה כאן בפוסט הסיכום של אורון מאוחר יותר היום.

לבן על לבן – Blanco en blanco

סרטו של הבמאי הצ'יליאני תיאו קורט מתרחש בשלהי המאה ה-19 באזור ארץ האש, כלומר החלק הדרומי ביותר של דרום אמריקה. כמו במערבון, מדובר בשממה אשר נכבשת בהדרגה בידי האדם הלבן. למקום מגיע פדרו, העוסק במלאכה החדשה יחסית של צילום, כאשר הוא משתמש במצלמה הדורשת חשיפה של כ-20 שניות. בדומה ל"דיוקן של נערה עולה באש", יש לגיבור שאיפות אמנותיות אך הוא נשכר על מנת לצלם דיוקן של מתבגרת לקראת החתונה. המתבגרת עתידה להינשא למר פורטר, האיש אשר שכר את פדרו, בעל האדמות הגדול ביותר באזור וסוג של אל אשר כולם עובדים עבורו. כולל המשפחה של הכלה המיועדת אשר דומה כי היא אפילו לא מודעת לכך שביטוי רצונה הוא אפשרות.

פדרו נשאר במקום ומפתח רצון לצלם את הנערה גם בצילומים נוספים, למטרות אמנותיות. במקביל, עולה הדרישה שיספיק עבור מר פורטר יותר עבודה, בצילום או באמצעים אחרים. בהדרגה מבינים כי העבודה העיקרית במקום היא הפיכתו לנוח יותר להתיישבות וניצול אוצרת הטבע בידי מר פורטר ואנשיו, דרך התמודדות עם האיום של הילידים. או במילים אחרות, הרג הגברים באוכלוסיית הילידים וחטיפת הנשים בתמורה לשכר ממר פורטר. בהדרגה, האמנות של פדרו, אשר מתייחס לכל צילום כאל קדוש, תהיה גם לתעד את המלאכה אשר מר פורטר גאה בה, של המלחמה בילידים. כל זה מוביל לשוט הסיום, שוט שהוא יצירת מופת קטנה בפני עצמו והוא מכיל פשעי מלחמה, שכתוב היסטוריה ומאבק של אמן על התמונה המושלמת. יש בו יצירת דימוי אופטימלי אשר מעניין בעיקר את האמן עצמו בעוד השותפים למעמד לא מבינים את ההתקשות שלו על שלמות או את שיטת העבודה. אבל הסרט מציע הרבה יותר מכך.

הכותרת מייחסת הן לגזע המשתלט, הן לחלק מן הנוף, הן לאופן בו הצילומים נוצרים והן למה שמצולם בהם. הלבן הוא גם הצילום הריק וגם השחיתות והעיוורון של הכוח הכובש. אך זה גם לבן בתולי הבא לידי ביטוי דרך הדמות של המתבגרת, אשר כמעט ואינה מדברת ורק מבצעת הוראות של אחרים, כולל מצד אמה. כיאה לסרט על צילום, מדובר ביצירה מרהיבה חזותית, בעיקר בשימוש שלה במקורות אור מסוגים שונים. שותף מלא ליצירה הוא השחקן הראשי אלפרדו קסטרו, שהוכיח לי סופית בפסטיבל זה כי הוא אחד מן השחקנים הגדולים בעולם. בתפקיד שנע בין אנגלית לספרדית, הוא מצליח לייצר דמות מיוסרת המחפשת עדינות, אולם לא פעם החיפוש הזה מוביל אותה לפעולה אגרסיבית ומשפילה. דמות המרגישה לא בנוח ומנוצחת במפגש מול האחר אבל מתעוררת לחיים ומקבלת כוח בלתי מוגבל בכל פעם אשר מתאפשר לה לצלם, או לפחות לנסות לעסוק בצילום. הסרט נכתב בהשראת צילומי סטילס היסטוריים אמתיים והוא יוצא לבדוק מה יכול להיות הרקע לצילום של פשע מטורף בתנאים מטורפים. סוג של הצעדה לאמן שלא מוותר במצב נואש בשילוב עם ביקורת על המחויבות הטוטאליות שלו לצילום המושלם ולתיעוד היופי של המציאות, תוך קבלה או הדחקה של הדברים הנוראים והפסולים בה.

בן – Bik Eneich: Un Fils

החוויה הכי אינטנסיבית מסרטי התחרויות בהם צפיתי הייתה בסרטו של הבמאי הטוניסאי מאהדי מ. בארסאווי. הסרט מתרחש בשנת 2011, כאשר ברקע אירועי האביב הערבי, אשר לא משנים יותר מדי את התכניות של המשפחה הניצבת במרכז הסרט. נסיעת עסקים של האב לדרום המדינה הופכת לחופשה משפחתית לזוג פלוס ילד בן 10, אך בדרך למלון רכב המשפחה נקלע לחילופי אש בין מורדים ג׳יהדיסטים לבין כוחות המשטרה. הילד נורה בבטנו ונכנס למצב מסכן חיים.

מנקודה זו, הדרמה המשפחתית הופכת לסוג של סרט מתח כאשר הפרטים הדרושים להצלת הילד חושפים בפני ההורים נתון על משפחתם שמספק טלטלה נוספת לעולמם, דרמטית כמעט כמו הפציעה. במצוקה הפרטית, עולה גם האופציה של ניצול המלחמה בלוב השכנה, אלא שמה שנראה בטוח מתגלה כמוטח בספק בסערה הפוליטית הפוקדת את כל האזור, כמו גם בסערה המשפחתית. בדומה לסרטים של אסגר פרהאדי, המניעים של כל דמויות ברורים וכל פעולה נראית הגיונית, גם בעיקר כאשר היא מהווה בגידה או מייצרת הרס. הסרט עוסק בדברים מודחקים, ברמה הפוליטית לאומית וגם ברמה האישית, אבל יותר מכל הוא מגדיר הורות כמחויבות והעמדת דור ההמשך לפני העצמי גם כאשר יש רבדים המערערים כל יסוד אחר בעולם.

אמא – Madre

סרט ספרדי זה משלים את הסרט הקודם שהזכרתי לא רק בשם, אלא גם בפתיחה המציגה אירוע טראומתי הפוקד ילד. הבמאי רודריגו סורוגויאן פותח את סרטו כאשר הוא מציג שוב ובמלואו סרט קצר שיצר בעל אותו שם, סרט שהיה מועמד לאוסקר. הסרט הקצר מועבר בשוט בודד בו אישה צעירה מנהלת שיחה נינוחה עם אמה עד שבנה בן השש מתקשר אליה ומספר כי אביו ששמר עליו נעלם לפרק זמן ארוך בחוף איפשהו כנראה בצרפת, אבל קשה לסמוך על פרטים של ילד בן שש. זה שוט מותח ולכן עלי לציין: ספוילר לפתיחה בפסקה הבאה.

עיקר הסרט מתנהל בטון שונה לחלוטין, כעשר שנים אחרי השוט הפותח. האם עברה לחיות בצרפת, בחוף הסמוך למקום בו בנה כנראה נעלם. היא עובדת בבית קפה/מסעדה לתיירים ובמהלך הקיץ היא רואה נער מעט פחות אתלטי מן הנערים עמם הוא מתאמן. היא עוקבת אחריו והוא שם לב לכך. בין השניים נוצר קשר כאשר הוא סבור כי העניין שלה בו הוא רומנטי והיא לא חושפת את סודותיה, אם כי רבים בסביבה יודעים על המשוגעת מן חוף. למרות שיש לה בן זוג והיא מבינה כי לא מדובר בבנה, הגיבורה ממשיכה בקשר שיש בו מימד אובססבי וגם ניצול שמזעזע את עולמו של הנער המתאהב באישה המבוגרת ממנו. כל זה מסויים בעדינות ודרך בניית סיקוונסים ארוכים בהם הגיבורה מטשטשת את גבולות המוסד, באופן המזכיר את ״הגננת״ של נדב לפיד, גם אם הבמאי פחות מתנסה עם השפה הקולנועית. המשחק של מרתה נייטו מהפנט לפרקים ואף כי באמצע הסרט יש חזרה על סצנות דומות שהרתיע מעט חלק מעמיתי, אני מצאתי את היכולת של הסרט לייצר הבנה לדמות אשר מבצעת מהלך המנוגד לכללי המוסר המקובלים בקשר עם קטין – היא מרתקת.

אטלנטיס – Atlantis

הזוכה בפרס מסגרת "אופקים" של חבר השופטים הרשמי. הסרט ממשיך את השפה הקולנועית המחושבת שהבמאי ולנטין וסיאנוביץ' בנה בסרטו הקודם "שלב שחור" – סיקוונסים המצולמים בשוט בודד עם מעט תנועות המצלמה (אלו שכן קיימות מביעות עמדה כלפי המתרחש), מעט דיאלוג וכניסה לנפש של דמות המצויה במשבר נפשי. בעוד בסרט הקודם הוא עסק בצלם המתמודד עם מוות במשפחה וזוגיות דועכת, בסרט זה הוא עוסק בחייל אשר לא מצליח להתאושש גם מהלם קרב וגם מתום המלחמה.

הסרט מתרחש בשנת 2025, כשנה אחרי סוף המלחמה בין רוסיה ואוקראינה (הבמאי מדמיין עתיד בו מולדתו אוקראינה לכאורה מנצחת). תחילה גיבור הסרט וחברו מוצאים עבודה במפעל פלדה, אבל הם אינם מסתגלים לחיים כפועלים ועד מהרה המפעל נסגר עקב מעבר לייצור מודרני יותר. הגיבור שב לעבוד עבור הצבא ובסופו של דבר מוצא את עצמו כחלק מצוות לאיסוף ומיוון גופות לא מזוהות שנותרו בשטח הלחימה. משמעות הדבר היא שהסרט כולל הרבה שוטים לא נוחים לצפייה בהם יש גופות במצב מתקדם במרכז הפריים או ברקע.

לצד זאת, ובקצב איטי, הגיבור לומד להסתגל לחיים בתפקידו החדש שממשיך את המלחמה ממנה לעולם לא יתאושש. דמות אחרת מבשרת לו שזה המצב גם לגבי האזור כולו: המלחמה הייתה כה אגרסיבית, עד שהאזור שעליו נלחמו הפך לבלתי ראוי למגורים לתקופה ארוכה יותר מתקופת חיים של אדם. משמע, המלחמה הרסה למעשה את הדבר עליו נלחמו. המסר על פיו לא ניתן לנצח במלחמה אינו חדש, אך זה לא הופך אותו לנדוש בהכרח. אולם, סרטו של וסיאנוביץ' מרגיש בוטה מדי במסר שלו או ברצון לייצר אמירה, כאשר הוא נמצא בגדולתו בקטעים בהם הוא מתמקד בתיאור הדמות, או בתיאור הסביבה בה היא פועלת כשגרה קרה ונטולת חיים, גם כאשר יש בה פעילות סוערת.

כל הניצחונות הללו – All This Victory

הסרט הלבנוני על מלחמת לבנון השנייה שהציג במסגרת שבוע המבקרים, הזכיר לי יותר סרטים ישראלים על מלחמת לבנון הראשונה. הבמאי ג׳יידר אל סוט מיקם את סרטו בכפר בדרום לבנון, אליו נוסע מרואן במהלך הפסקת אש קצרה על מנת להסיע את אביו לביירות הבטוחה יותר לכאורה. כאשר הוא מגיע למקום, הוא מגלה שהאב כבר עזב ושהפסקת האש תמה. הוא נכנס לדבר עם חברים של האב בבית שלא נפגעו בהפצצות, אולם כעבור זמן קצר קבוצה קטנה של חיילים ישראלים נמלטים מחילופי אש מול חיזבאלה לקומה העליונה של אותו בית, מבלי להיות מודעים ליושבים מתחתם.

הסרט מוצג כולו מן הזווית של האזרחים בקומה למטה, כפי ש״לבנון״ של שמוליק מעוז הוצג כולו מתוך טנק ובדומה ל״בופור״ של יוסף סידר, גיבורי הסרט מצויים בסכנת חיים תמידית (הן מצד החיילים והן מצד ארגון הטרור שלא מודע להיותם במקום), בלי יכולת ממשית להגיב. יש לציין כי החיילים הישראליים מדברים בעברית שאומנם אינה מתורגמת או נשמעת תמיד בבירור, אבל בהחלט אמינה. גם קהל שלא מבין את השפה מסוגל להבין כי גם הישראלים מצויים במצוקה וכאשר הם פועלים באלימות הדבר נובע מפחד לחייהם, שעומדים בסכנה במהלך הסרט. בכלל, המוקד הביקורתי ביצירה הוא כלפי הלבנונים שמציגים מלחמה בה היו להם הרוגים רבים והרס רב מימדים כניצחון. מה שמוצג כהירואי או הקרבה עצמית הוא למעשה הליכה ללא יעד וללא אופציה לעתיד, בעוד ניצחון של ממש הוא רק הזמנות לברוח מן המדינה. רוב הזמן מדובר ביצירה אפקטיבית ומדודה, רק לקראת הסוף היא הופכת למע דידקטית מדי ובכך מאבדת משהו מכוחה.

הנסיך – El Principe

התפקיד הגדול השני של השחקן אלפרדו קסטרו בפסטיבל הוא בדרמת הכלא התקופתית של הבמאי סבסטיאן מונוז׳. הסרט עוסק בצעיר שנכנס לכלא אחרי תקיפה במועדון, אשר נחשפת בהתחלה רק באופן חלקי. הצעיר נראה אלים, אך בכלא הוא נדמה כעדין וכתמים מול יתר הפושעים. קסטרו מגלם את אחד מן האסירים הבכירים בכלא, מנהיג כנופייה אשר מסוגל להשיג כמעט כל מה שהוא רוצה גם מאחורי הסורגים. הוא לוקח את הצעיר תחת חסותו, מעניק לו את הכינוי ״הנסיך״, דואג שילמד לנגן גיטרה ומקיים איתו יחסי מין, תחילה בלי רצון מן הצד השני. אולם, בסרטו של מונוז׳, דבר אינו פשטני או חד מימדי וכל דמות אלימה היא גם קורבן. כל מיניות מרתיעה או תוקפנית היא גם אקט של האהבה ולהיפך. הכלא מוצג כמקום בו כל הגברים קשוחים והומופובים ובו זמנית רובם מקיימים יחסי מין בין כתליו וגם זוגיות אינה עדיין נדיר. עבור רובם, המיניות בחוץ תהיה שונה לחלוטין, אולם עבור הנסיך, ייתכן כי דווקא הכלא יכול להיות המקום היחידי בו יהיה חופשי.

מופי – Moffie

מעין סרט משלים ל"הנסיך" בדיון שלו במיניות גברית הומוסקסואלית בסביבה אלימה ומיליטנטית. במקרה זה, של הצבא הדרום האפריקאי בראשית שנות השמונים. אלה ימי השיא של משטר האפרטהייד שכלל לא רק קיפוח גזעני חמור ומתעלל, אלא גם יצירת דימוי הומוגני של גבריות תקינה ולבנה והדגשת הומוסקסואליות כחטא ומחלת נפש. כותרת הסרט מתייחסת למילת סלנג בדרום אפריקה, אך המילה מתארת גם התנהגות רכרוכית של גברים באופן כללי. הסרט מתרחש ברובו בטירונות, כאשר החיילים אחריהם הסרט עוקב מיועדים להישלח למלחמה באנגולה. הטירונות כפי שהיא מוצגת בסרט נראית אלימה וקשה בהרבה מכל ייצוג אחר שראיתי בקולנוע או בטלוויזיה.

גיבור הסרט חווה השפלה בראשיתו כאשר אחרים מוצאים אצלו תמונה של גבר מבוגר, המתגלה רק בשלב הרבה יותר מאוחר כבן זוג. אך הוא שורד הודות למגזין פורנוגרפי וגם עקב הלשנה שלו על חיילים אחרים שראה מקיימים יחסי מין. הוא מצליח להתקרב לחייל הומוסקסואל נוסף ובצורה עדינה השניים כורתים ברית וחברות שמתקרבת להיות רומנטית. לאורך כל הסרט, המבט של המצלמה על הגוף הגברי משלב מציצנות ארוטית והתרשמות מן הכוח ומן החוזק. הסרט עוסק לא רק במיניות, אלא גם בהליכה בתלם, כולל השתלבות של אנשים עדינים אשר מזדהים עם החלש במשטר מפלה ואכזרי כלפי כל מה ששונה ובמלחמה חסרת פשר. הסתרת הזהות היא אמצעי הישרדות וכרוכה בבגידה תמידית במספר עקרונות ובסופו של דבר גם בהריסת חיים של אחרים או בביצוע הרג של ממש. לכן, מדובר בסרט שחלקים גדולים ממנו מרתיעים בגלל שהם מייצרים הזדהות עם גיבור שמבצע גם מעשים שכיום הם פסולים בתכלית, אולם בעבר הלא מאוד רחוק היו חלק מן ההתנהגות הטבעית בחברה.

צל של מים – Chola / Shadow of Water

מבין כל הסרטים שהוקרנו במסגרת "אופקים" זה הסרט שהכי פיצל את חבר השופטים בו הייתי חבר. שלא לומר, הסרט שאני אהבתי ושאר השופטות עיקמו את הפרצוף מול עצם אזכור שמו. אני מבין מאיפה נובעת האיבה לסרט ויש בו גם לפחות חסרון בולט אחד בו אגע בקרוב, אך הבמאי המלזי סאנאל קומאר סאסידאהרן (או משהו דומה) ניסה לייצר בסרטו קולנוע שאפתני וייחודי. ברגעים הבולטים הוא הצליח להפוך מראות מדהימים ביופיים לשגרה, להפוך קניון שגרתי לאחד מפלאי תבל, ולנסות לתאר בצורה חזותית טראומה בלתי ניתנת לתיאור או הבעה.

הסרט יוצא ממעמקי הג'ונגל במלזיה ומבצע מסע לעבר העיר המודרנית, ומשם בחזרה לצורה קדומה אף יותר של קיום אנושי או קדם-אנושי. זהו מסע לקיום פרה-תרבותי כתחליף לחיים שהפכו בלתי אפשריים עבור גיבורת הסרט. הסרט מציג למעשה שלוש דמויות: מתבגרת מכפר קטן שמאחורי הגב של אמה נוסעת לבלות יום בעיר הגדולה עם מחזר; אולם כאשר המחזר בה לאוסף אותה, היא נרתעת מכך שגם הבוס שלו מצורף למסע ומבקשת לבטל. הבוס והמחזר משכנעים/מכריחים אותה לעלות עמם לרכב ומאז ועד נקודת המפנה הגדולה רוב הזמן היא מבקשת לרדת על מנת שתוכל לקחת את האוטובוס חזרה. זה אותו חיסרון שהזכרתי – קניתי את זה כמהלך אמין, אבל באמת שהדבר חוזר על עצמו יתר על המידה ורק חלק מן הזמן מצליח לייצר אימה של ממש.

לעומת זאת, ההגעה לעיר מורידה לרגע את המגננה של הגיבורה והיא חווה בראשונה כל דבר באופן משתאה. ההשתאות עברה היטב וגרמה לי לתהות מדוע אני מתייחס למדרגות נעות כדבר מובן מאליו. אחר כך שב הפחד וברגע מסוים מתרחש מה שהיא פחדה ממנו יותר מכל, ברגע מזעזע אשר מועבר באמצעי קולנועי לא בהכרח שגרתי: המצלמה עוברת ברחוב ריק מאדם ונעה בצורה שמאבדת שלווה בהדרגה. לאחר מכן, התגובה של הגיבורה למה שאירע נובעת מן המסורת עליה גדלה ולכן תראה לא הגיונית כמעט לכל צופה ביצירה, ומן הסתם תגרום להתנגדות לסרט כולו. אני תפסתי את המעשים הלא מובנים שלה כביטוי שלם לתמימות שלה ולמסירות לעולם אשר נלקח ממנה. חלקו האחרון של הסרט מציג את הטבע ככוח חזק לא פחות מן האדם אשר הפך לרצחני, מים הופכים לייסוד חזק כמו דם. הם ממשיכים לזרום בעוד ייתכן והגיבורה רוצה לקפוא במקום, כאשר לאסון הראשון שלה התווספו עוד אירועים בלתי נסבלים מבחינתה, והיא מסתגרת בסוג אחר של תרבות שבראה. מדובר ביצירה לא פשוטה ולא אחידה ברמתה, אך ראויה לתשומת לב ולציון מיוחד.

ולסיום, הדירוג שלי לסרטי התחרות

לצד המסגרות בהן שפטתי הספקתי גם סרטים נוספים, כולל חצי מן התחרות הראשית. אני בטוח כרגע לגבי המקום הראשון שלי, אבל עוד מעט הוא ייצא בנטפליקס ותוכלו לראות עד כמה טעיתי. כל שאר הדירוג מאוד צמוד וזמני ומתחלף על פי מצב הרוח, עד לדרגה כי המקום האחרון יכול אולי להיות קרוב לצמרת ולהיפך.

1. סיפור נישואין

2. מורשת

3. ג'וקר

4. סמטת הדובדבן מס' 7

5. אמה

6. הציפור הצבועה

7. המכבסה

8. אודות האינסוף

9. אד אסטרה

10. תרבות שבת

11. האמת

12. אורח הכבוד

כאמור, גם המקום האחרון לא רע בכלל, אבל התחרות הייתה נטולת יצירות מופת השנה.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.