פסטיבל הקולנוע ירושלים 2026: המלצות ואזהרות

אחד משיאי השנה הקולנועית עבור חובבי הקולנוע בארץ, ועבורנו באתר זה, הוא פסטיבל הקולנוע של ירושלים. השנה הוא יתקיים בין ה-9 ל-19 ביולי בסינמטק ירושלים ובקולנוע סמדר הסמוך. כל הכותבים בסריטה מתכננים להיות בו לפחות חלק מן הזמן. בעבר זה היה מעמדו של הפסטיבל הזה בכל מקרה ובלי קשר לגילוי נאות המתבקש, והידוע מן הסתם לחלק מן הקוראים: המנהל האמנותי של הפסטיבל הוא אור סיגולי, שגם כותב כאן אבל לא לקח כל חלק בכתיבה של פוסט זה. בכל מקרה אנחנו מתרגשים עבורו ועבור כל חובבי הקולנוע והתרבות בירושלים ובארץ, שיזכו לחגוג את הפסטיבל.

יש לפסטיבל שפע של היצע של קולנוע מן הארץ ומן העולם, כולל כמות לא קטנה של אורחים בינלאומיים, דבר שאינו מובן מאליו בימים אלו. בפוסט זה קיבצתי מספר גדול של המלצות או חוות דעת על סרטים שכבר ראינו, לא כולל שני סרטים עליהם כבר נכתב כאן בעבר: בפסטיבל ונציה כתבתי כבר על "משאבי אנוש" (בתמונה בראש הפוסט) וגם על "בחזרה הביתה", שצפוי להיות אחד מן הסרטים היותר מפצלי קהל בפסטיבל. הסרטים מסודרים לפי סדר הא-ב, הלינקים בשמות הסרטים יובילו לעמוד שלהם באתר הפסטיבל לפרטים נוספים ומועדי הקרנה.

אדם מתפוגג
A Fading Man

סרטים שעוסקים במחלת האלצהיימר יכולים ליפול לפעמים למלכודת של עשייה סנסציונית או נצלנית. לזכות סרטו של וולף ריינהרט ניתן לומר כי הוא אינו נופל למלכודות כאלו והטיפול שלו בגיבורים, זה שלוקה במחלה ואלו המתמודדים עמו, נותר מכבד ומכובד לאורך כל הדרך. כל זאת מבלי לוותר על דרמה עדינה ורוב הזמן גם אמינה.

קורט הוא האדם המתפוגג והוא חוזר למה שהוא תופס שהוא הבית שלו למי שהיא חושב שהיא אשתו, אלא שאשתו-לשעבר האנה התרגשה ממנו לפני עשורים רבים וחיה כעת עם בן זוג אחר, לא ממש חדש. לקורט גם בת ממערכת יחסים אחרת, אך היא לא במדינה ולא יכולה לעזור בהחזרתו למוסד בו כלל הנראה הוא לא זוכה לטיפול הראוי. ובכלל למצוא מוסד טיפולי בגרמניה שמסוגל גם לקלוט אותו וגם להעניק לו סביבת מחייה נעימה זה לא דבר פשוט, כפי שהאנה ובן הזוג הנוכחי ותומך שלה מגלים.

במידה מסוימת הסרט מזכיר את סרטה של שרה פולי "הרחק ממנה" (סרט שאני מעדיף), באופן בו הזיכרון השברירי מעצב מחדש מערכת יחסים רומנטית, רק שבמקרה זה אישה שכבר לא מאוהבת באהוב מהעבר וצריכה לוותר על הכעס שלה, ולגלות כלפיו חמלה. אבל יש בסרט משהו רגוע, גם בעודו מתאר סערה רגשית פנימית.

מהסיטואציה הראשונית הטעונה הוא חושף את הפרטים לגבי העבר ואת השינויים בהווה בהדרגה, כאשר הדגש הוא על הדמויות אשר אינן חולות אבל גם קורט מקבל יחס של דמות ממשית עם חיים רגשיים פעילים, גם אם זיכרון חלקי ומשתנה. יש מקומות בהם התסריט הוא מעט מהונדס מדי והמשפט "כל מקרה של אלצהיימר הוא ייחודי" משמש גם כתירוץ לצרכים דרמטיים המובלים בידי המחלה. החלק המסיים של הסרט פחות טוב מחלקו הראשון אך כאמור בסך הכל זהו טיפול עדין וראוי.

אמא בכחול
Mommy Blue

פתיחת הסרט מציגה לקהל מטאפורה די כבדה וישירה: המורה לאמנות כריסטינה מדגישה לתלמידי התיכון לא רק את המבט שלה, אלא גם ציור בו התפקידים בתוך המשפחה התהפכו ובת הופכת לסוג של אם עבור אביה. מהר מאוד לאחר מכן, היא מאבדת את הראייה שלה ולמעשה הופכת לתלויה בבן שלה, מאטי, כמטפל העיקרי. אף כי לא יש עיסוקים אחרים בחיים והוא למעשה הפך בעצמו לאב בדקות הפתיחה של הסרט, בסצנה שמכניסה גם מידה של הומור.

העניין הוא שהבוטות שבמטאפורה הפותחת סוג של מרחף מעל הסרט וצץ מדי פעם עם כמה סמלים ברורים למדי. זאת אף על פי שלסרט יש גם לא מעט דברים אחרים להציע בתור דרמה על קבלה הדרגתית של העיוורון המתהווה, ולא פחות מכך על משפחה וחוסר היכולת לעמוד בכל ההתחייבות גם כאשר יש אהבה, דרך ארבעה דורות של משפחה הונגרית.

בסרטה הראשון, הבמאית ברנדט מאייר נותנת בלא-מעט מקרים פרק זמן ארוך, אך לא מתיש, לסיטואציה הדרמטית. היא לא מדגישה את רגעי התפנית, אלא את האתגרים הקטנים בחיי היומיום בהתמודדות עם אובדן ראייה, גידול תינוק, טיפול בבני משפחה וניסיון לאזן בין הקריירה לכל הסיטואציות הללו. רגעים אלו מקנים לסרט אותנטיות וגם משחררים אותו מהיבטים קלישאתיים יותר, או בוטים מדי, שאמנם קיימים בו. כך שמדובר בסרט לא אחיד או מקורי במיוחד, אבל בהחלט נוגע ללב.

ארצות זרות
Foreign Lands

סרט הבכורה של הבמאים הרוסים סרגיי בורובקוב ואנטון יארוש (שחתום על כמה תסריטים קודמים, אבל זהו פרויקט בימוי ראשון לשניהם) הוא מסוג היצירות בהם נדמה כי דבר אינו מתרחש, עד לשלב בו לפתע עולה תחושה של עולם שלם, מורכב וכואב. על פניו, את העלילה ניתן לסכם במשפטים הבודדים המופיעים בתקציר: במאי קולנוע צעיר ומצליח נמצא לבדו במסע בארצות זרות, מתקשר רק מרחוק עם ידידה קרובה, המפיקה שלו, ובן-זוג שמערכת היחסים בניהם מתפרקת בהדרגה, ממצב של אופציה לרכישת דירה משותפת עד לפרידה.

אולי זה רק עקב הנדודים של הגיבור לארמניה ומאוחר יותר למזרח הרחוק, בעודו לא ממש מתקשר ובעיקר צופה באודישנים רבים של שחקניות לסרטו החדש, שדומה כי הוא דוחה את העבודה עליו, בעודו מצוי במסע שהוא עצמו לא לגמרי מבין מה המטרה שלו. האם זו בריחה מתקשרות וזהות עצמית, חיפוש אחר אותם הדברים בדיוק, או משהו באמצע. שכן, הגיבור טוען בשלב מסוים כי הוא עושה סרטים על אנשים אחרים מכיוון שהוא לא יודע כלום על עצמו, אמירה שאפשר לקחת בעירבון מוגבל. מצד אחד הוא מחפש מראות חדשים, לפעמים לצד מין מזדמן, בפועל יש בו גם כמיהה לאותו עולם שהוא נוטש והחיים הפרקטיים שחומקים ממנו. ייתכן שזה דווקא בגלל שיצא לו שם של במאי מצליח, עד לכך שהוא מסוגל לקבל מימון אירופאי לסרטיו גם בתקופה הזו.

מה שמתקבל הוא דיוקן איטי ומרתק של בדידות בתקופה המודרנית, בין נדידה אינסופית ובריחה מתקשורת לבין אמצעים אלקטרוניים המאפשרים חיבור תמידי וגם תקשורת במצבים שבעבר היו קשים. זהו אולי הסרט שעושה את השימוש הקולנועי הכי מוצלח בשיחת זום שיצא לי לראות, כאשר גם השימוש בשיחה דרך תרגום של הטלפון הנייד מוביל לסצנה חזקה ושוברת לב, הדנה בתקשורת ומראה כמה קל, ובו-זמנית בלתי אפשרי, לתקשר.
באותה שיחה הבמאי נשאל גם על פסטיבלי קולנוע, ספציפית "האם אתה עושה סרטים שהם על אנשים ולא עבור אנשים". זו סוג של אמירה שיכולה להיות גם טענה כלפי הסרט עצמו, שכן הסגנון שלו עלול להוביל לנטישות במהלך הצפייה. בסופו של דבר, הסרט מצליח לתקשר בדרך ייחודית, בשילוב בין מקוריות לבין סצנות מוכרות יחסית של מפגש בין תייר לתרבות זרה או טבע. זה אולי לא סרט אפילו עבור כל הקהל של הפסטיבל, אבל בשביל חלק מן הצופים הוא יכול להתגלות כאחד מן השיאים שלו.

אשתי בוכה
My Wife Cries

בסרטים של אנגלה שנלק יש הרבה מאוד עלילה, אבל לרוב זה לא הדבר שהכי מעניין אותה, או מה שמקבל קדימות על פני התעכבות על דימוי, או הקבלה בין כמה סצנות. לכן הכתיבה על הסרטים שלה מאתגרת, כמו גם את השאלה למי להמליץ עליהם וכיצד, כולל הסכנה בכך שלכתוב כי הסרט הנוכחי שלה הוא יותר רגיש מיצירות קודמות (מה שנדמה לי שהוא המצב) יכול לבנות שוב ציפיות סותרות.

זה לא שהסגנון שלה אינו משתנה מסרט לסרט. ייתכן ובסצנות בודדות ב"אשתי בוכה" יש יותר דיאלוג מאשר בשעה שלמה מתוך סרטה הקודם "מוזיקה", גם אם הדיאלוג נאמר לרוב בידי שחקנים בפנים כמעט חתומות ובסגנון דיבור שלא מרגיש טבעי, אבל בכל זאת יש בו משהו כנה. משהו החודר לא רק דרך מה שנאמר, אלא על ידי משך הזמן בו הדמויות מדברות ומנסות לתקשר, כולל התחושה כי הן מתקשרות אחרי תקופה ארוכה של חוסר תקשורת.

זה המצב גם לגבי האישה הבוכה מן הכותרת, אשתו של פועל בו אנו חוזים בפתיחה מדבר עם קולוגת מן העבודה, בסצנה שקובעת את הקו של הסרט. העריכה מתמקדת בחלקים גדולים של הסצנה לא במי שמדבר, אלא במי שמאזין ועובר מהלך רגשי דרך ההקשבה. וזה לא שהסרט לא בונה דמויות ומראה שינוי של אנשים גם דרך דיבור. כמו בסצנה בה האישה בוכה, או בסצנות רבות אחר כך בהן אותה אישה מדברת, כולל רגעים בהם היא נפתחת לגבי השתיקה הרבה בעברה ומדברת על אקט הדיבור עצמו כשחרור: "אני, למעשה, לא יודעת דבר על החיים שלי… דיברתי בצורה שהייתה חדשה עבורי, בעוד שבעבר חשבתי שאין צורך לדבר, בגלל שלכל מה שאני אגיד אין חשיבות גדולה. אתמול חשתי ההיפך: אפשר היה לומר הכל  ולכל דבר הייתה משמעות, כאילו משמעות החיים היא אקט הדיבור".

המילים הללו מהדהדות גם סצנות אחרות בסרט, עם או בלי השתתפות של אותה דמות. כפי שהסרט עוסק בדיבור, יש בו גם רגעים של שתיקה ורגעים בהם הגיבורים יוצאים מן הפריים או מתחלפים. פרט לזוג שהעניק את הכותרת לסרט, הדגש הוא לפעמים על דמויות אחרות שמרגישות כמו דמויות ראשיות לא פחות. באופן קצת מוזר, זה מרגיש לפרקים כמו הכלאה בין הקולנוע של שנלק לקולנוע של הונג-סאנג סו (שגם סרט שלו מציג בפסטיבל), בליווי תחושה הרבה יותר מוקפדת ולא מאולתרת. אבל כן חיבור בין סיפורים ומבט על החברה כולה דרך יחידים, כולל רגעים רבים של כאב וחוסר הבנה, אבל גם הומור דק ושחרור. למשל סצנת ריקוד מוזרה-מופלאה לצלילי לאונרד כהן, ועוד כמה רגעים בהם הסרט הופך משהו פשוט למבט אינטימי ייחודי.

גוף ודלק
Flesh and Fuel

סרטו של פייר לה-גאל עוסק בקשר שמתחיל כסטוץ חד-פעמי והופך למערכת יחסים שלפחות עבור אחד מן המעורבים היא מהותית בהרבה, או לפחות יש בה ערגה למשהו מהותי בהרבה. גיבור הסרט הוא נהג משאית צרפתי שכבר התרגל לאורח החיים בו בחר, עם המשאית והנסיעה ברחבי מדינתו כבית. בלי זוגיות ועם מין אקראי אותו הוא יודע איפה להשיג בשולי הדרך, דרך קרוזינג או מקומות מפגש אחרים עם גברים החולקים את העולם שלו. מפגש עם נהג פולני שנוהג בכל רחבי אירופה, שנקטע בידי המשטרה, שולח את הגיבור לתוך אותו קשר שהופך לחלק מהותי בחייו. גם אם הוא יודע מעט על הגבר שפגש, תחילה אפילו איך למצוא אותו.

הסרט נראה כמחוספס ונע בקצב איטי, אולם למעשה יש בתוכו סרט רומנטי קונבנציונלי למדי. סרט על הכמיהה לקשר עמוק והנכונות להסתכן. לפרקים, זה אפילו מאיים להיות מתקתק מדי, אבל מחפים על כך המיקום בעולם של נהגי משאיות ואפיון הדמויות. דמות ראשית שלא מרבה לדבר או יודעת איך להביע את הרגשות שלה, דמות שנייה ששולטת בשפה רק בצורה חלקית. אלו גורמים לסרט לעבוד ולהיות יותר מן הסרט הרומנטי הטיפוסי, גם בגלל שהאובססיה להמשך הקשר לפעמים מסוכנת ויש חשש לקשר לא מאוזן מבחינת כמות התשוקה, או השאיפות של כל אחד מן הגברים.

אף על פי שהדמות הראשית לא תמיד מנסה או מצליחה לבטא את עצמה היטב, תמיד קל להבין מה עובר עליה, מה שמייצר חיבור רגשי בסרט שמצד אחד נאמן לתחושה הפיזית שעולה מן הכותרת שלו, אך מאידך הלב שלו הוא בדברים שאין הדרכים, בין ההובלה המקצועית ונסיעה והמגע בין הגופים. יש מקומות בהם הסרט הולך רחוק מדי לאחד הקצוות שלו – או בתיאור המיניות, או בפנייה לעלילה יותר רומנטית. לבסוף הוא מצליח ליצור רגעים מוצלחים וזכירים בשני הרבדים, ובעיקר להיות יצירה שמצטיינת בלכידות פנימית ובגיבורים אמינים.

העיירה שלהם
Their Town

עבור הרבה אנשים, כנראה רוב הקהל שיצפה בסרט, יהיה מדובר בסרט קטן וחביב שעיקרו שני אנשים שמדברים אחד עם השנייה במהלך 24 שעות. סוג של "לפני הזריחה" בתיכון, בסרט אמריקאי ויחסית דל תקציב, בלי הברקות חזותיות או משהו שניתן להצביע עליו כמיוחד. עבורי, מדובר באחד מן הסרטים הכי טובים של 2026 עד כה, אודות לדקויות בכתיבה ובביצוע ולתחושה כי השלם הצנוע הזה גדול מסך חלקיו והותיר עבורי ערך מוסף. שוב, ברור לי כי לא כל הקהל, אפילו לא רק הקהל שסומך על שיקול דעתי, ירגיש כך. סביר להניח שלא. החיבה קשורה גם לרגע בו הסרט הזה פגש אותי. אבל בהחלט ולדעתי יש בסרט גם סוג של גדולה במבט אובייקטיבי יותר, אפילו אם לא אוכל להסביר את הגדולה הזו במילים מול צופים מאוכזבים. זה לא סרט למי שלא אוהב קולנוע שהוא בעיקרו שני אנשים מדברים, או למי שלא רוצה לראות סרט על דמויות בתיכון.

מדובר בסוג של פרויקט משפחתי. השם הכי מוכר הוא התסריטאי, מארק דופלאס, שבשנים האחרונות הוא שחקן די עסוק שנע בין הוליווד לקולנוע העצמאי, אבל הפריצה שלו הייתה לפני כ-20 שנה ברצף של סרטים מאוד דלי תקציב, מן הסוג שכונה "ממבלקור", סוג של תנועה של קולנוע צעיר המבוסס על דיאלוגים מאולתרים, בלבול רגשי ותקציב זעום בו השחקנים הם גם הכותבים ומעגל החברים של הבמאי. דופלאס הוא אחד מן השמות הגדולים שפרצו מן הסרטים הללו כשחקן (לצד גרטה גרוויג), אבל גם כתסריטאי ושותף לבימוי עם אחיו ג'יי (הבמאי של "אבודים בבולטימור") בשנה שעברה. בסרט זה הוא כותב בלבד וזה לדעתי התסריט הכי מדויק ומוקפד שלו, למרות שהוא שומר על הרוח של רוב סרטיו ככותב: מעט דמויות הנפחתות רגשית בהדרגה. הבמאית היא קייטי אסלטון, אשתו של מארק דופלאס, והיא מעניקה את המבט שלה בעיקר בצילום של העיירה הקטנה בה מתרחש הסרט. מבט שהוא בו זמנית רומנטי כלפי מקום קטן שזוכה לסוג של יחס של אתר תיירות (מבלי שיש בו מראה ייחודי) וסביבה שגרתית בה שני הגיבורים יכלו בהדרגה להבין דברים לגבי עצמם, האדם אחר והעולם.

השחקנית הראשית בסרט היא בתם של היוצרים, אורה דופלאס שבתפקיד ראשון בפיצ'ר מרגישה כמו תגלית. ההופעה שלה משלבת כריזמה ובלבול רגשי הטיפוסי לגיל וגם לסרטי האחים דופלאס באופן כללי, אם כי היא שחקנית מגוונות יותר ובעלת עוצמה רגשית גדולה יותר מאביה, לפחות בסרט הזה. היא מגלמת את אבי, נערה בתיכון שיוצאת עם הנער הכי יפה ופופולרי לכאורה בשכבה. הם הזוג שכולם מקנאים בו ועומד לשחק ביחד בהפקה של "העיירה שלנו" סוג של מחזה אמריקאי קלאסי שדומה כי הוא הצגה שמגמות תיאטרון בתיכונים אמריקאים נוטים להעלות. אלא שהחבר שאמור לככב פורש מן ההצגה והמורה שהוא בנשמתו חובב תיאטרון מתייחס להצגה כדבר גדול יותר מהפקה של תיכון. הוא מחפש בצוות שחקן ראשי חדש ובוחר במאט (מגולם בידי שחקן ששמו האמתי הוא צ'וזן ג'ייקובס, משמע הנבחר). מאט רצה לקבל קרדיט רק על עזרה בתפאורה ודומה כי הוא לרוב אינו מדבר עם התלמידים האחרים ומעדיף להאזין למוזיקה.

יש להם שבוע ללמוד את הטקסט ואבי מציעה למאט עזרה בשינון השורות, בעודה הרבה יותר בטוחה חברתית בעצמה וגם על פניו הרבה יותר מחבבת את המחזה הישן, שנראה לא רלוונטי לצעירים של היום גם בגלל שנכתב לפני כ-90 שנה וגם בגלל שיש בו תמימות ואופטימיות בעוד דומה כי מאט מודע לכך כי הזמנים הם אפלים מאוד בעולם. זוהי נקודת הפתיחה, פחות או יותר. על פניו לא הרבה קורה אחר כך, פרט לכך כי הכל מתרחש, בשיחה ובקשר שבין הדמויות והסביבה על עצמם. יש הפתעות, תגליות ותבניות, אבל הרמזים לכל דבר מונחים בתסריט במידה רבה כבר בשלבים המוקדמים. זה תסריט שפשוט עובד היטב: מצחיק מבלי להשפיל את הדמויות, משלב בין מוכר וקלישאתי לייחודי ולוכד גם את גיל הנעורים בכלליות וגם את הרגע הנוכחי בעיירה קטנה בה עובדים על מחזה על עיירה קטנה אחרת. לכאורה אמנות של העמדת פנים שאין בה רלוונטיות בימינו. רק לכאורה סרט קטן וצנוע שלא מתאמץ במיוחד לבלוט.

כל מה שצריך בשביל סרט זה אקדח
All You Need to Make a Movie is a Gun

לפעמים, אוצרות מתגלים באופן אקראי. אוסף של גלגלי פילם נמצא במקרה ליד מכללה לאמנות בקורדובה, ואחרי שחלקו נזרק או חולק לתלמידים, מתברר כי מדובר באוסף של סרטי סטודנטים וחומרי גלם שנוצרו במהלך שנות הששים והשבעים. חומרים שיוצרי הסרטים חשבו שהושמדו בידי החונטה הצבאית ששלטה בארגנטינה. הבמאי סנטיאגו סיין מספר על מציאת החומרים ועל המאמץ לשחזר אותם, כאשר רבים מן הגלגלים במצב קשה אחרי אחסון לא ראוי. לחובבי קולנוע האוהבים את המגע הפיזי עם הפילם עצמו, כמו גם עריכה וצילום בציוד ישן, רק המבט על החומרים היא סיבה לצפות בסרט. אבל יש בסרט גם הרבה יותר.

שכן, הסיפור של סיין מספר הוא לא רק על הסרטים, אלא גם על האנשים שיצרו את הסרטים והתקופה הסוערת מבחינה פוליטית בדרום אמריקה ובעולם כולו. הלב הוא מציאה של חומר המתעד הפגנת שמאל בתוך מה שנראה כמו חומר גלם לסרט קומי עלילתי. השילוב הזה מתחבר לשאלה שסטודנטים לקולנוע שאלו אז, ויוצרי קולנוע ישראלים בטח שואלים את עצמם היום: איזה קולנוע ליצור במציאות פוליטית בלתי אפשרית? האם לברוח מן המתרחש ולתרגל את הטכניקה, או לייצר אמנות מחויבת פוליטית, גם במחיר של סיכון אישי?

הציטוט שבכותרת הסרט לקוח ממשפט מפורסם של גודאר, לפיו כל מה שהוא צריך בשביל לעשות סרט זה אקדח ובחורה (שזו בעצמה וריאציה על ציטוט של צ'פלין). אבל קבוצה של סטודנטים בראשית שנות השבעים מחליטים לקצר אותו. אף כי בית הספר רוצה שהם יעשו סרטים הדומים לסרטים מסחריים, בדומה לגודאר ובעיקר בהשפעת גישות תיאורטיות לגבי העולם השלישי וקולנוע של העולם השלישי, הם חושבים כי קולנוע באמריקה הלטינית חייב להיות פוליטי ורדיקלי, לזנוח את האשליה הנוחה לשקף את המציאות ברוח חשיבה מרקסיסטית.

הסטודנטים יוצאים לתעד, בגלוי ובנסתר, חומרים מן ההפגנות ומן הפעילות הפוליטית של מדינה שנעה הפיכות וסערות פוליטיות, בתקופה בה הקולנוע הוא פעילות חברתית. בין היתר הם מדווחים על הקרנה של הסרט "שעת הכבשנים", סוג של אידיאל של סרט מחאה ארגנטינאי וקיצוני מאותה תקופה. חלק מהסרטים הנחשפים הם ברוח הזו, בעוד חלקם נראים כקולנוע קונבנציונלי יותר וחלקם חומרי גלם של החיים עצמם שהמבט המחודש עליהם, כמו גם העריכה ובניית הסיפור שמבצע הבמאי המודרני וצוותו, מקנים להם היבט חדש.

למעשה, הסרט מסופר בשלושה חלקים שכל אחד מהם הוא בעל סגנון קולנועי אחר. בחלק הראשון, הבמאי נוכח באופן הבולט ביותר כאשר הוא מספר את סיפור מציאת הסרטים, מה לא נמצא בחומרים הללו ועד כמה הוא לא בהכרח יודע מה היה הייעוד של כל מה שצולם. שכן לצד סרטים שלמים יש גם חומרי גלם לא ערוכים. מתוך ההרהור שלו על מהות הקולנוע והעבודה שלו, סיין מוצא את קבוצת הגיבורים אחריהם הוא יעקב בחלק השני, סוג של יומן מצולם המשלב בין הסרטים שנמצאו במקרה למילים של התלמידים לגבי יצירה ומחאה. הדבר מייצר נראטיב לינארי מתמשך של פעילות פוליטית ומעבר מתקופה אפלה לתקופה אפלה יותר. בחלק השלישי יש חזרה מסוימת למבט החיצוני וגם ליצירה מחודשת ברוח החומרים שנמצאו, אם כי התוספות העיקרית היא ראיונות עם מי ששרד, מה שנותן לקהל מבט אחר על הסיפור שהוא בו זמנית לא יאומן, כואב ומזכיר למדי לא רק את העבר אלא גם את הווה ואולי גם את העתיד, עם שאלות לא בהכרח פתורות לגבי תקפיד האמן, יעילות המחאה והפחד מפני רדיפה.

"כל מה שצריך בשביל סרט זה אקדח" אינו קצר ובהחלט מרגישים את האורך שלו. מאידך בגלל אופי הסיפור וחשיבות התיעוד, דברים רבים הם מהותיים גם במחיר של ההנאה מן הצפייה חשוב לכלול אותם ולספק מבט על כמה שיותר אנשים וצדדים של הדילמה, פני הדברים בעבר והמחשבה הפוליטית שחלקה נראה כיום תמים או לא רלוונטי וחלקה אקטואלי מאי פעם. לא שאין בסרט גם מבט על חיי צעירים וסרטים מסוג אחר. הסרט פחות רדיקלי מן הסרטים בתקופה שהוא מתאר, אך בסופו של דבר הוא מתסיס ומסעיר למדי בדרכו, שיש בה בין שילוב בין נגישות ונתינת מקום לפרשנות להצדעה לאומץ של בני הדורות הקודמים. גם מי שיתווכח עם הסרט פוליטית עשוי למצוא את הערך בהעלאת הצורך לשחזר את העבר ולהביט בו. גם על מנת להנות ממורשת האמנות וגם על מנת להיזהר מן המורשת של אכזריות אפשרית של שלטון ובעלי כוח.

לחישות לירח
Whisperings of the Moon

מבין כל הסרטים עליהם כתבתי ואכתוב בפוסט זה, "לחישות לירח" הוא הסרט שלקח לי הזמן הרב ביותר לגבש דעה עליו. הוא נראה שונה מכל סרט אחר בפסטיבל, לא רק בגלל שסרטים עלילתיים שמתרחשים בקמבודיה ולא נוגעים בעוני או בפשעי משטר הקמר-רוז׳ הם דבר נדיר, עד כמעט לא קיים. הסרט נוצר על ידי לאי יוקינג, ילידת סין שלמדה קולנוע בארה"ב ומתה במפתיע זמן קצר אחרי השלמת הסרט. היא העניקה לו שפה קולנועית שמנסה להיות שונה, גם במחיר של דימויים לא אסתטיים ושימוש בעריכה שנדיר לראות, כמות גדולה של מספר תמונות יחדיו, או מעברים לכמה נקודות זמן בו זמנית. בנוסף, הסרט מצולם קרוב מאוד לדמויות שלו בחלקים גדולים ולא מנסה להסתיר פגמים. אבל זה חלק מן הקו הכללי בסרט שנע בין קווי זמן ולמעשה כולו נחווה כסוג של זיכרון חולף ממערכת יחסים, שהייתה זמנית אך חזקה מאוד בשתי נקודות זמן שונות.

הסרט עוסק באישה קמבודית שחוזרת למולדתה בעקבות מות אביה, אחרי שנים של חיים בניו יורק. היא שבה גם לקבוצת התיאטרון בו עבדה וגם לקשר עם אישה אחרת עימה ניהלה רומן, כאשר חידושו יוצר גם עימות לגבי אורח החיים השונה והבחירות ששתי הנשים ביצעו בחייהן ויצרכו לבחור שוב לגבי העתיד, באופן המהדהד גם בחירות בעבר.

כפי שהשפה חזותית ייחודית, חלק מן הדיאלוגים נראים בוסריים או פשוטים במתכוון. שני רבדים חוברים יחד לתחושה של משהו שהוא מקורי ומיוחד וגם בנאלי בו זמנית, לפעמים פיוטי ומרגש, לפרקים לא יפה ונדוש. אין ספק כי הייתה כוונה מאוחרי כל בחירה, גם אלו שלכאורה נבעו מתקציב נמוך. זה סרט שמייצר הקבלות בין תיאטרון, טיפולי עזרה עצמית ומערכות יחסים. הוא בעיקר מנסה להעצים רגעים יפים אשר חלפו. קולנוע פסטיבלי מוקצן במיוחד, אך גם די קל להבנה בסופו של דבר, וסרט שאחרים יעברו בו חוויה מסעירה יותר ממני ובהחלט יש בו חזון אמנותי.

מפלתו של הרקולס
Hercules Falling

הרגע הכי מלחיץ בסרט זה, ואחד מן הרגעים הכי מלחיצים בסרטי הפסטיבל, מתרחש דקות ספורות מן הפתיחה. אירוע שמראה כי אין באמת חזרה לשגרה מן המלחמה, לא עבור מי שנושא בתוכו את הפוסט-טראומה וגם לא עבור בני משפחתו או הסובבים. מרגע זה, הסרט מתמקד פחות במפלה ויותר בשיקום. הגיבור שלו עדיין חזק כמו הרקולס, אבל גם שברירי מאוד בתוכו, בין אם הוא מכיר בכך ומדבר על זה ובין אם הוא נותר עצור. אפילו שהוא יודע שיש לו בעיה והיא התפרצה באופן חמור, לא תמיד קל לפעול סביב הצורך לדבר על זה.

הסרט מתרחש ברובו המכריע באי קטן בדנמרק, בו יש חווה שיקומית לחיילים הסובלים מפוסט-טראומה. יוסוף, בגילומו של דר סלים הנפלא, הוא גבר כזה, אחרי כמה סביבי לחימה וחזרה לעבודת אבטחה באזרחות. חיים לצד האישה והילד הם לא לגמרי אפשריים. סיפור ההחלמה שלו, או ההסתגלות מחדש לחיים וההכרה במה שמתחולל בנפשו, הוא לא סיפור של ניצחון מהיר או מוחלט, אלא של הבנה כי מדובר בהתמודדות בלתי פוסקת, ראשית על האי ובשאיפה גם מחוצה לו. גם אם אחרי האירועים הוא לא היחידי שצריך לעבור שיקום, או לבנות מחדש אמון ויכולת להתמודד.

הבמאי כריסטיאן בונקה בוטח בקהל שיבין תהליכים פנימיים ובעיקר בוטח בשחקן הראשי שלו שיהפוך את הדרמה לסוערת גם ברגעים בהם מה שמתרחש על המסך מתנהל בקצב מדוד יותר. זה סרט על רצון של גיבור בגאולה, בעיקר בעיני עצמו, אך גם בשאלה תמידית האם היא אפשרית לחלוטין, בלי קשר לשאלה האם הוא ראוי לכך. הזיכרון של הפתיחה המלחיצה יותר מוסיף ללוות את הסרט גם כאשר הוא מציג שגרה הדומה יותר לחיים המוכרים, או לאופן בו אנשים לא מדברים על הטראומה שלהם בגלוי. או על הדרך בה היא שינתה את הזהות של מי שהיו ומשנה את הקשרים השונים שלהם, כולל מכרים מהעבר שלא כולם בשלים לעבור את אותו שינוי, או להבין כי הוא הדרך הנחוצה.

זוהי דרמה אירופאית מאוד, אבל היא תהדהד אחרת עבור חלק מן הקהל הישראלי. גם אם הטון של רוב היצירה נדמה לפרקים מעט מינורי או הולך על בטוח ומוכר ,או נע לעבר עיסוק בנושא באופן מובהק מדי. הטון הכללי של הסרט מעדן את המקומות הגסים, בעוד צוות שחקני המשנה עוזר לסלים לבלוט ולספק סרט אפקטיבי.

ספרו לכולם
Tell Everyone

במשך רוב ההיסטוריה, טיפול ברפואת הנפש ככל הנראה הביא יותר נזק מתועלת, בטח בכל הקשור ביחס לנשים. הסרט הפיני הזה הוא סוג של "קן הקוקיה" במוסד טיפולי לנשים מתמודדות נפש, או איך שהחברה קראה או התייחסה אליהן באותה תקופה. גיבורת הסרט, אמנדה, מקווה כי האשפוז שלה במוסד שנמצא על אי קטן הינו זמני, אבל מהר מאוד מוסבר לה כי זה מסוג המקומות שהכניסה אליהם היא לרוב לכל החיים. הזהות היא של מאושפזת/עובדת במקום, אם כי אמנדה מנסה למן הפתיחה לשמור על הזהות האישית שבנתה לעצמה, בהיותה גם שקרנית פתולוגית (לפחות לכאורה) וגם מי שדואגת להביא את שמלות היוקרה שלה למקום.

הדבר המעניין בדמות הראשית הוא שלוקח זמן להבין עד כמה היא משחקת את התפקיד של מי שצריכה עזרה, עד כמה היא באמת צריכה עזרה נפשית, ומה סוג הטיפול שהיא צריכה אם בכלל. הדבר הזה גם נכון למטופלות האחרות במקום, שהמפגש עם אמנדה משנה עבור חלקן את מה שהם חשבו כמובן מאליו ושולח גם אותן לתהליך של גילוי מחדש במוסד וברחבי האי. הוא כולל עוד מספר תושבים ואפשרות למפגש עם גברים שונים.

הסופרת קטיה קאליו עיבדה בעצמה את הספר שכתבה לתסריט והתחושה היא של עולם עשיר ומלא. כלומר, סיפור על מספר דמויות שמה שעובר עליהן כולל מספר רבדים. הבמאית אלי האפסלו מקנה לסרט ההיסטורי גוון דינמי ותוסס המזכיר את סרטה הקודם, "סרט בנות", ובעיקר מקנה תחושה כי הנשים בסרט הן לא רק קורבנות. הדבר נכון במיוחד לגבי הגיבורה, בגילומה המהפנט של מרקטה טיקאנן, סוג של אמה סטון נורדית במראה ובעיקר באנרגיות. ההופעה שלה נעה בין פרועה לשקולה ברגעים בהם נחשף הרובד הנסתר יותר של הדמות, שאולי הישירות ומה שהיא מכריזה עליו בגלוי הוא כיסוי. כאשר היא מפתחת קשרים אינטימיים או דואגים יותר לדמויות מתגלה בה גם פן אחר.

פנדה
Panda

הדקות הראשונות בסרט הבכורה של שיניאנג ז'אנג מבהירות היטב באיזה סוג של סרט פסטיבלים מדובר: מבט בשחור-לבן על קהל גדול סביב מעבורת על הנהר הגדול יאנגצה בכרך של נינג'ינג, במה שנראה כמו סרט תיעודי הנע בקצב איטי-פיוטי. אך לפני שיחלפו בסרט 20 דקות, יתרחשו כמו משום מקום מספר אירועים דרמטיים שיהפכו למחוללי ארבעת קווי העלילה העיקריים. מומלץ לשים לב כי אורכו של הסרט הוא כשעתיים וחצי ואף כי חלק מן האירועים המחוללים מתרחשים באופן שמי שימצמץ עלול להחמיץ אותם, רוב הזמן הקצב הוא של קולנוע איטי. עם שאיפה להיות פיוטי וליצור מקבילה של שירה בקולנוע.

באחד מקווי העלילה, הסרט עוסק באופן מילולי בשירה דרך דמות של משורר ותיק. העיסוק הוא הן במהות השירה והן בהצלת אנשים מהתאבדות באמצעותה. קו העלילה זה הוא עבורי המקום בו ניתן לחוש בבוסריות ובמידה מסוימת בשטחיות בקולנוע של ז'אנג. אולם, קווי העלילה האחרים מפצים על כך, דרך מבט ארוך על דמויות מעניינות שמקבלות גאולה פואטית באופן שהוא לא דקלום שירה, או הצגת שירים על המסך, גם אם הרוחניות של השירים עוברת.

אחת מן הדמויות מאמינה כי היא מלאך הצריך למצוא דרקון להילחם בו, והמסע הרוחני הלא-טבעי שלו מעניק לסרט קצב וגם קסם מיוחד. בייחוד כאשר נוצר חיבור בינו לבין להקת רוק. מאידך, יש חיפוש רוחני של גבר מבוגר המקבל מבט מחודש מחייו דרך חיפוש אחר טבעת שאבדה וגם סיפור חיפוש אחר, של צעירה שמצפים ממנה לחפש בעל. מה שהיא מחפשת הוא שונה וקשור גם ברצון למרוד בפטריארכיה המוכרת לה מן החברה בכלל וממשפחתה.

המסע של הדמויות מוביל בסופו של דבר לשורה של דימויים יפיפיים וזכירים, הנבנים לאט, בדרך לסיום המספק כמה שיאים. הסרט יוצא מספר פעמים מהשימוש בשחור-לבן והוא יודע למצוא מקומות לצאת מן האסתטיקה המגדירה אותו. התחושה היא כן של יצירה מגובשת המצביעה על כישרון, גם אם כפי שציינתי יש גם חלקים שפחות עובדים, או מרגישים בהם את הבנאליות. עדיין, זוהי יצירה ששווה את המאמץ.

שיטפון חרישי
Silent Flood

האם באמת ניתן להיות מבודדים מן העולם בימינו? סרטו של דמיטרו סוחוליטקי־סובצ'וק עוקב אחר קהילה כפרית דתית מסורתית הקיימת באוקראינה של ימינו, כולל אורח חיים של הפניית עורף חלקית לאמצעי נוחות מודרניים כמו חשמל. בדומה לקהילת האימייש באמריקה איתה נטען כי היה לחברי הקהילה המתועדת בסרט קשר בעבר. הכפר גם נמצא באזור מלחמה בהווה ובעבר. בפרולוג, זקני הכפר מדברים על שיטפונות העבר וגם על גשר שהיה בו ונהרס במלחמת העולם השנייה. הזיכרונות לפעמים סותרים קלות, אבל משלימים ובעיקר מייצרים תמונה של ניתוק לא שלם מן העולם, וגם הכרה בכך כי כעת הבתים בנויים כולם בצורה עמידה יותר מאשר בתים שנבנו מחימר ונהרסו בשיטפונות. כעת השיטפון הוא המלחמה המקיפה את המקום, שהאמונה שלו כוללת גם פציפיזם. גם אם המדינה רוצה לגייס את הצעירים, או לרתום את הכפר למאמץ המלחמתי. יש לציין כי הניתוק מהעולם אינו מלא וכי יש לתושבים מודעות לחדשות ולחלק מן הנוער גם חולצות כדורגל וסקרנות.

בעזרת צילום יפהפה עליו חתומים ארבעה צלמים שונים, כולל הבמאי, מתוארת שגרת חיים מסורתית בקצב מדוד. בפסקול ישנם מספר מונולגים של אנשים שונים המספקים תמונה מקיפה של הקהילה והעמדות הדתיות/רוחניות/פוליטיות שלה שהן אולי לא תמימות כפי שיכול להיות נדמה למתבונן מבחוץ. בו בזמן, וכל הזמן, זה לא רק סרט על  הקהילה, זה סרט גם על המלחמה, השיטפון האנושי שהופך לרועש יותר ועובר להיות פחות ברקע, כולל סוג של מהלך עלילתי שנבנה בהדרגה ויוצא מן הכפר והעורף לחזית ולבסוף למבט אחר על החיים בכפר. עם או בלי אפשרות לניתוק או דרך לברוח מן הסכנה.
זהו סרט שמבקש לתאר קצב חיים אחר וגישה אחרת לחיים והוא דורש מצד הצופה סבלנות מסיומת. מאידך, עקב הנושא מצאתי אותו מרתק ובסופו של דבר יחסית נגיש כמעט לכל אורכו, תוספת שקטה אבל רועמת בדרכה לכמות הסרטים הגדולה המתארים את המלחמות הקשות של העשור הנוכחי.

תור הזהב
L'âge d'or / The Golden Age

בשנים האחרונות חזינו כבר בלא-מעט דרמות היסטוריות שעושות שימוש בחומרי ארכיון, המשולבים בקטעים החדשים שצולמו עבור הסרט. לזכות סרט הביכורים של ברנז'ר תואין ניתן לומר כי השילוב של החומרים בסרטו הוא הטבעי ביותר. עושה רושם שזה בעיקר דרך ההשקעה בעיצוב התמונה של הקטעים שצולמו עבור הסרט, המדמים היטב הן צילומים ישנים בשחור-לבן והן קטעים אשר לכאורה "נצבעו" עבור הסרט. במקרים רבים לא ברור מדי הוא מתחיל לשלב את השחקנים המודרניים בתוך חומרי הארכיון, מתי מה שמצולם הוא רק הארכיון ומתי יש בפריים שילוב של שחזור של סרט ישן וצילום עכשווי שמשחזר את העבר.

מבחינת העלילה, הסיפור שרקח הבמאי ביחד עם שני תסריטאים נוספים הוא קונבנציונלי בהרבה, סוג של מבט על המאה העשרים (והשנים האחרונות של המאה ה-19) דרך סיפור חייה של אישה אחת. היא נולדה בכפר ולא הסתפקה בגורל שיועד לה כבת למעמד נמוך בחברה שהיא גם מעמדית מבחינת כלכלה וגם מבחינת המקום של נשים. לזכות הסרט, הגיבורה בגילומה של סוהליה יאקוב מורכבת למדי. לא פעם היא מבצעת בחירה שהקהל ישפוט כלא בהכרח נכונה או מוסרית, בעודה לומדת דברים לגבי תפיסות פוליטיות או אפשרות לצבור כוח, או להימנע להפוך לקורבן פעם נוספת. חייה הסוערים כוללים גם מערכות יחסים רומנטיות מורכבות, כולל עם אישה אנרכיסטית ועם גברים בני מעמד חברתי-כלכלי מכובד יותר לכאורה.

הכותרת מתייחסת כמובן לתקופה כולה והדמות היא סוג של שער למבט מחודש על עולם שעליו הקולנוע הצרפתי נהנה להביט מחדש, אבל במקרה זה בצורה משוחזרת באופן חי ואסתטי יותר. גם חלק מן הקטעים הרומנטיים מוצלחים וחלק ניכר מדמויות המשנה מתגלות כבעלות יותר רבדים ממה שנדמה תחילה. זה לא העיקר בסרט שלא יכול באמת להעמיק בדרמה או בבניית הדמויות בעודו סוקר תקופה של עשורים רבים בפחות משעתיים. "תור הזהב" הוא סרט קולח למדי במהלך הצפייה וגם מרשים בדימויים שהוא יוצר, אך בו בזמן דומני כי אין בסיפור שלו מספיק ייחוד על מנת שיהיה זכיר במיוחד. חובבי הקולנוע הצרפתי החוזר לעבר המפואר-לכאורה ישמחו לצפות בו.