• פסטיבל סולידריות 2022: המלצות
  • פארחה
  • בידיים ריקות
  • סרטים חדשים: סנטה קלאוס וגייז הם האופציה ההגיונית היחידה בסופ
  • ספיישל נטפליקריסמס 2022
  • מסע אל הקולנוע הנורדי 2022: מדריך והמלצות
  • ״הפייבלמנים״, סקירה לסרטו של סטיבן ספילברג
  • רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית
  • הפלא
  • סרטים חדשים: ״הפייבלמנים״ של סטיבן ספילברג
  • ״פיפ״א: חשיפה״, סקירת נטפליקס
  • ״מילה שלה״, סקירה
  • התפריט
  • ״הדרקון של אבא״, סקירת נטפליקס
  • המירוץ לאוסקר הסרט הבינלאומי: חלק 6 וכנראה אחרון
  • ״הספינה האחרונה״ וגם ״זה מספיק שחור בשבילך?״
  • ״אל תדאגי יקירתי״, סקירה לסרט של אוליביה וויילד
  • Causeway סקירת אפל+ לסרט
  • הפנתר השחור: וואקנדה לנצח

״סרט בנות״, סקירה לסרט מ״סופשבוע גאווה״ של פסטיבל הקולנוע הגאה

28 ביוני 2022 מאת עופר ליברגל

פסטיבל הקולנוע הגאה של תל אביב נדד מחודש הגאווה לסתיו ונשאר שם, מה שמקל מעט על העומס בעונת הפסטיבלים של הקיץ. אולם, הפסטיבל מארגן גם אירועים והקרנות לאורך כל השנה ובמהלך יוני נערך "סופשבוע גאווה" מאז המעבר של המהדורה העיקרית. השנה הוא כלל בעיקר הקרנות חוזרת לסרטים בולטים מתכנית הפסטיבל בשנים האחרונות וגם בכורה ישראלית אחת, לסרט בעל השם הראוי אך הגורם לבלבול – "סרט בנות" (Girl Picture באנגלית או Tytöt tytöt tytöt בפינית, כלומר "בנות בנות בנות"). סרטה של הבמאית הפינית אלי האפסלו שהספיק כבר להיות מוקרן בפסטיבל ברלין ולזכות בפרס חביב הקהל בתחרות הבינלאומית בפסטיבל סאנדנס השנה. אף כי יחלוף זמן עד להקרנות הבאות של הסרט בארץ, אני חש צורך לכתוב עליו זמן קצר אחרי הצפייה בו בסוף השבוע. לא רק שנהניתי מאוד במהלך הצפייה בסרט, כל מחשבה עליו בדיעבד רק גרמה לי רק להעריך אותו יותר.

יש משהנו מתעתע בייחודית של הסרט, שכן על פניו האפסלו פועלת בתוך הז׳אנר המוכר של סרטי התבגרות/תיכון. לפחות בפתיחה דומה כי היא גם מציבה דמויות המזכירות דמויות מסרטים קודמים בז׳אנר. זה בסדר מבחינתי כי אני אוהב את הז'אנר הזה, אולם זה יותר מבסדר כי האפסלו מוצאת גוון ייחודי בתוכו, הופכת את הדמויות שלה למורכבות גם אם יש בהם אלמנטים שגורמים לקהל להנחות מוקדמות. מבחינת עשייה קולנועית, הסרט מרגיש רענן ובעיקר כן, ובלי לשים לב הוא גם שובר משהו מן המוסכמות על סרטי התבגרות הנוגעים בדמויות גאות.

משהו שקראתי, ואולי אף כתבתי בעצמי, בהרבה תקצירים לסרטים שונים הוא שנערה "מגלה את המיניות שלה". בסרט שיש בו שתי נערות לסביות ונערה אחת סטרייטית, הנטייה המיושנת היא לחשוב כי הלסביות יהיו אלו שיגלו את המיניות שלהן. אולם בסרט הזה, דומה כי שתי הלסביות די גילו את המיניות שלהם עוד לפני השלב המתואר בסרט. מי שעוברת מסע מביך לפרקים להבנת המיניות היא הסטרייטית, שלא חשה סיפוק במפגשים מיניים ומנסה בכוח למצוא את הדרך לכך. אולם זה ממש לא רק סרט על מין, שכן מדובר רק בחלק מן החיים גם בשלב הגילוי הראשוני. זהו סרט על חברות, ניתוק או חיבור יתר למשפחה, פחד ממחויבות. וזה גם סרט ספורט.

הדמות הראשונה שמוצגת לנו בסרט היא דמותה של מימי, תיכונסטית שלא ממש משתתפת במשחק בשיעור הספורט, אף על פי שהיא על המגרש ומרביצה לחברה לקבוצה שמתלוננת על כך. היא נראית כדמות של צעירה זועמת ומרדנית שמתנהגת כמי שלא בדיוק רוצה שיבינו אותה. מימי גרה בחדר בעיר, שכן היא וחברת הילדות שלה, רנקו, לומדת בתיכון מעט מרוחק מהעיירה בה גדלו. השתיים גם עובדת בדוכן מיצים בקניון, שם רנקו מתלוננת על כך שקשה לה להתלהב או לקבל סיפוק ממין. מימי נותנת לה את העצה שהיא צריכה פשוט לנסות יותר. בדוכן הן נתקלות באמה, שלומדת איתן באותו בית ספר אבל רוב הזמן עסוקה באימונים כמחליקה אמנותית על הקרח, ענף בו היא כבר מקצוענית. אמה אמנם נמצאת לקראת תחרות חשובה, אבל אמא שלה מתעקשת שתצא לבלות במסיבה של חברה שלה, כי מתישהו צריך גם קצת חיי חברה. באותה מסיבה, היא נתקלת שוב במימי והפעם האינטרקציה יותר חיובית. השתיים יוצאת ללילה של בילוי שממשיך למערכת יחסים סוערת ורבת תפניות.

כל התפניות הללו מתרחשות בתקופה של מספר שבועות, כאשר הסרט מספק הצצה רק לחלק מהן, שכן הוא קופץ מיום שישי ליום שישי. בגיל צעיר, הרבה קורה בשבוע. מימי באה ממשפחה בה לאם לא ממש איכפת שהיא רחוקה ממנה, בעוד אמה מספרת להורים הקרובים שלה את הכל (אבל רוצה לשמור את מימי בסוד). מערכת יחסים יכולה להיות הסחת דעת מן האימונים עבור אמה, ומימי באופן אמין למדי הורסת לעצמה כל סיכוי למימוש או לאושר. הודות להופעה של השחקניות אהמו מילונוף ולינאה ליינו, כל רגע במערכת היחסים הזו מרגיש אמין. הבמאית מעבירה היטב את שמחת הנעורים בקטעי ריקודים, אך גם את הכאב ברגעים אחרים ודרך צילומים ארוכים על פני אחת מן השחקניות. הדבר גורם לסרט עצמו לנוע בין קצוות, קצת כמו הדמות של מימי.

במקביל, רנקו חווה שורה ארוכה של חווית מינוית שיש בהן יותר מבוכה, השפלה וחוסר מודעות מאשר הנאה או קירבה. החלק הזה בסרט פחות ריגש אותי במהלך הצפייה, אולם כל סצנה של מפגש מיני לא מוצלח נותרה טובה מאוד מבחינה קולנועית בדרכה, מעבר להעלת נושא שלא תמיד מטופל בפירוט ואמינות בסרטי התבגרות. האפסלו שומרת כל הזמן על טון שמאפשר גם רגעים קומיים בתוך מה שיכול להרגיש כמו גיהנום מתמשך וחשוף בו השחקנית, אליונורה קאוהנן, צריכה בכל זאת לשמור על חיוך כי החברה מצפה ממנה להיות קלילה ולהינות. יש משהו מסתכל אך גם מובן בכך שהיא נעה בין גברים עמם היא יוזמת מגע מיני לפני היכרות של ממש, והדרכים השונות בהן הם לא מבינים אותה, או לא מצליחים לדאוג לצרכיה, מוצגות מבלי שהגברים יהיו בהכרח נבלים (אם כי חלקם מצויים על הגבול).

ברקע יש את החברות בין מימי ולרנקו, סוג של שלד סיפורי עבור הסרט. גם בו יש ריבים וחוסר הבנה, אבל דומה כי הוא קרקע עבור שתי הנערות לנחות עליה אחרי הטעויות בהתנסויות האחרות. הסרט מתאר תקופה של פחות מחודש, אך כפי שאומר שם של סרט אחר מן הז׳אנר, נעורים מתרחשים לפעמים בקצב מהיר. אפילו ש״סרט בנות״ לפעמים שובר ומאט את הקצב. בסופו של דבר הוא לוכד רגעים בסיפור ההתבגרות ולא את סוף הסיפור, אף כי כל דמות עוברת שינוי מהותי, באופן שישפיע על כל החיים. זהו סרט שמרגיש קטן וצנוע, אך בעזרת דיוק בפרטים הקטנים, יש בו משהו יעיל וגדול בדרכו. הוא לא בדיוק שובר את חוקי הז'אנר או כותב אותם מחדש ולמעשה, לפרקים הוא במתכוון ז'אנרי. אבל הוא מרוויח היטב כל קלישאה בה הוא נוגע.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.