הקולנוע של שון פן חלק ג': "הפנים האחרונות", "חיים במנוסה"

את טרילוגיית הפוסטים שעוסקת בקולנוע של שון פן כבמאי אנחנו נאלצים לסיים בנימה מורידה יחסית, כי למרבה הצער החיים לא תמיד מקבלים סוף הוליוודי. אפשר לומר זאת כך: אם שני הסרטים הקודמים שביים פן, "השבועה" ו"עד קצה העולם", עסקו בדמויות שנענשות על חטא ההיבריס שלהן, אותו הדבר קרה גם הפעם, אבל לא על המסך אלא מחוצה לו.
שני סרטיו האחרונים של שון פן נכון ל-2026 (שאינם תיעודיים) הם פרויקטים מרובי בעיות שהיה מספיק זמן לעצור או לפחות לשפר בשלבים מוקדמים, אבל זה לא קרה. התוצאה היא שהשחקן והבמאי עטור הפרסים עמד מול המתקפות הביקורתיות הכי גדולות של הקריירה שלו, כאלו שאולי אפילו בלמו את המשך הקריירה שלו.

עם זאת, על אף הדרמטיות שכל כך נחמד להשתכשך בה, כן צריך לומר שני דברים על פן: הראשון הוא שבשיא תהילתו, אחרי האוסקר השני שלו, הוא הקדיש הרבה מאוד זמן ומאמצים בפעילות הומניטרית, ביקר מקומות מוכי אסון, פגש מנהיגים עולמיים שבהם תמך, ובאמת נראה שהוא עובד קשה כדי לשפר את העולם המתדרדר שלנו. מעט מאוד אושיות קולנוע בסדר הגודל הזה נתנו כל כך הרבה מעצמם לטובת אחרים, גם אם לעיתים העולם הסתכל על זה בפריזמה די צינית. נראה שהקולנוע היה משני בחייו אז, ולכן הוא לא התרגש מזה מדי (אני משער. אין לי מושג לכאן או לכאן); השני הוא שפן התאושש היטב, וכזכור, את 2026 פתח עם אוסקר שלישי במספר, על הופעתו המעולה ב"קרב רודף קרב". כפי שהזכרתי בפרק הראשון – שעסק בשני הסרטים הראשונים בבימויו, "רץ אינדיאני" ו"שומר הדרך" שלכל הפחות סימנו אותו כקול מעניין בקולנוע האמריקאי – פן הוא אחד מתשעה שחקנים בסך הכול להם שלושה אוסקרים ומעלה.

לפני שני סרטיו האחרונים, נזכיר איפה עזבנו את שון פן בפרק הקודם. ב-2007 ביים את סרטו הרביעי "עד קצה העולם" שהפך להיות הצלחה קופתית מרשימה למדי ואחד הסרטים הבולטים של השנה. ב-2008 הוא זכה כשחקן באוסקר השני שלו, על "מילק", ומשם די אפשר להתווכח האם המשך המסלול היה חיובי או שלילי.
אחרי "מילק" כיכב ב"משחק הוגן" (שיתוף פעולה שלישי שלו עם נעמי ווטס, אחרי "21 גרם" ו"ההתנקשות בריצ'רד ניקסון") שלא ממש הותיר חותם. ב-2011 הוא היה חלק משמעותי מאחד הסרטים הגדולים של השנה, "עץ החיים" של טרנס מאליק, שזכה בדקל הזהב והיה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר. זו הפעם השנייה בה הבמאי והשחקן-במאי שיתפו פעולה, אחרי "הקו האדום", ולכן היה מפתיע כאשר פן הביע חוסר שביעות רצון מהתוצאה הסופית, ואמר באופן פומבי שגם אם הוא ממליץ עליו, הוא חשב שהתסריט אתו יצאו לצילומים היה מוצלח בהרבה מהסרט שהוצג לקהל. האירוניה היא ש"עץ החיים" יתגלה כסרט המוערך והידוע ביותר בהשתתפות שון פן ל-16 השנים הבאות.
"עץ החיים" לא היה הפרמיירה היחידה של פן במהדורת קאן ה-64. בתחרות הרשמית הוא הופיע בסרט נוסף, הפעם בתפקיד ראשי, תחת הנהגתו של פאולו סורנטינו האיטלקי ב"זה בוודאי המקום". בעיני אחת מהופעותיו הטובות ביותר. למרבה הצער, הסרט לא זכה בשום פרס מטעם קאן (בפרס השחקן זכה ז'אן דוז'ארדן מ"הארטיסט" מה שימשיך, כזכור, עד האוסקר), התגובות היו מעורבות, ובארה"ב היציאה שלו נדחתה יותר משנה קדימה, להפצה מצומצמת בשלהי 2012.
אנחנו עוד נחזור לפסטיבל קאן בהמשך הטקסט הזה.

ב-2013 היה לפן דאבל שכלל את "יחידת גנגסטרים", סרט שלמרות נוכחותם של ריאן גוסלינג ואמה סטון, התגלה כברווז צולע למדי; ו"החיים הסודיים של וולטר מיטי", הפקה גדולה של בן סטילר שגם לא זכתה לכבוד גדול במיוחד. בין אלו לבין סרטו החמישי כבמאי, פן הופיע ב"מתנקש על הכוונת" ב-2015, סרט שאני בכלל לא בטוח שקיים.

2016 – "הפנים האחרונות"
The Last Face

מפאת היותו אירוע הקולנוע הגדול והמתוקשר בעולם, אין שנה בה פסטיבל קאן לא מייצר כותרות, ויכוחים וסנסציות רבות. עם זאת, נראה שמהדורת 2016 הייתה סוערת יחסית, ואפילו עדיין ממשיכה לחיות בתודעה הקולקטיבית של מסקרי הקולנוע.
הדבר הידוע והמוכר ביותר מ-2016 הוא שיו"ר חבר השופטים, הבמאי האוסטרלי ג'ורג' מילר, חסם כמעט בגופו פרסים לסרט המהולל ביותר של המהדורה, "טוני ארדמן". לא בטוח אם כתוצאה ישירה מהוונדטה של היו"ר לסרט הגרמני, הפרסים שהוענקו בסופו של דבר תפסו הרבה מסקרי פסטיבלים בהפתעה. זה כלל את דקל הזהב ל"אני, דניאל בלייק" שהוא סרט טוב מאוד אבל קשה לומר שהמשיך להדהד בדברי הימים, בטח ביחס לסרטי התחרות האחרים; פרס הגראן פרי ל"זה רק סוף העולם" של זאבייה דולן, שלא זכה לביקורות חיוביות מדי; פרס הבימוי שנחלק בין "בגרות" של כריסטיאן מונג'ו ל"קניינית אישית" של אוליבייה אסייאס, אחד הסרטים המשעממים ביותר של העשור ההוא; "אמריקן האני" עם פרס חבר השופטים (בעיני הוא היה צריך לקחת את הדקל); ופרס השחקנית לז'קלין ז'וגה של "מא רוזה", שאמנם לא ראיתי, אבל היא ניצחה את איזבל הופר מ"היא" ורות נגה מ"לאבינג" שתיהן יהיו מועמדות לאוסקר, את סוניה בראגה מ"אקוואריוס" של קלבר מנודה פיליו, וכמובן את סנדרה הולר מ"טוני ארדמן".
נראה שהפרסים היחידים שלא עוררו סערה כלשהי היו של התסריט והשחקן, שניהם הלכו ל"הסוכן" האירני, כשנה לפני שזכה באוסקר הבינלאומי.
אם תרצו לדעת עוד, סריטה התברכה בסיקור אינטנסיבי של אורון מאותה השנה, אז יש לכם הרבה מה לקרוא שנכתב שם בזמן אמת.

מבין הסרטים של התחרות הרשמית בקאן 2016 – מהם עוד לא מיניתי את "המשרתת" של פארק צ'אן ווק, "חולייטה" של אלמודובר, "דוגמניות ושדים" של רפן ו"הנערה האלמונית" של האחים דארדן – היה אחד מיוחד שהסעיר את הריביירה, ולא ממקום חיובי. כנראה הסרט שזכה לתגובות השליליות והקיצוניות ביותר היה "הפנים האחרונות" סרטו של, ניחשתם נכון, שון פן.
התגובה אליו הייתה כל כך מזועזעת, שהיה ברור שהסרט נולד ומת באותו הערב של הפרמיירה. בארה"ב וברוב העולם הסרט הושלך הישר לשרתי ה-VOD (ישראל חייבת להיות מיוחדת, ולכן כאן הסרט כן יצא להפצה), ומאז הוא מוזכר כפאנץ'-ליין במקרה הטוב או כצמרמורת בגבם של האנשים שהיו בקאן אז. לראייה, באתר שכלול הביקורות רוטן טומייטוס, "הפנים האחרונות" עומד על שמונה אחוז בסך הכול. לצורך ההשוואה, סרטו הקודם של פן "עד קצה העולם" נמצא יציב על 83 אחוז. התדרדרות די קיצונית.
בשלב ההוא של חיי הייתי במקום קצת אחר, לפסטיבל קאן אגיע לראשונה רק ב-2024, ולא היה לי שום צורך לצפות בסרט המושמץ ההוא. לכן מעולם לא מצאתי לנכון לראות אותו עד עכשיו, כשהחלטתי להשלים את סרטי שון פן. קשה להסביר כמה מעט מוטיבציה הייתה לי לעשות את זה בהתחשב בתגובות הכלליות, אבל נחמה יחידה הייתה לי שציפיותיי כל כך נמוכות שמכאן כנראה אפשר רק לעלות.

בשרשרת סרטי שון פן, "הפנים האחרונות" מאוד יוצא דופן משתי סיבות: זהו סרטו הראשון שאיננו מתרחש בארה"ב שהייתה – סליחה על הקלישאה של מבקרי הקולנוע – כמעט דמות נוספת בכל סרטיו עד כה להוציא את "שומר הדרך"; ובעיקר, זו הפעם הראשונה שהוא מתמודד עם דמות ראשית של אישה. אמנם יש שני תפקידים ראשיים, לגבר ואישה, אבל זה בהחלט שינוי מכל סרטיו עד כה, שהיו מאוד ממוקדים בגברים אמריקאים.
"הפנים האחרונות" עוקב באופן לא כרונולוגי אחר סיפור האהבה של וורן פיטרסן (שרליז ת'רון) ומיגל ליאון (חאוויר בארדם). היא בתו של פילנטרופ מוערך וז"ל שהמשיכה את מפעל חייו ופועלת באפריקה, והוא רופא מנתח שהקדיש את חייו לעבודה באיזורים מוכי מלחמה ואסון. הם נפגשים לראשונה בבית חולים קטן במערב אפריקה, שם עובדת אחייניתה של וורן (אדל אקסרשופולוס). על פני שנים וחלק רחב מיבשת אפריקה, וורן ומיגל נפגשים ונפרדים, מתמודדים לא רק עם זוועות היבשת אלא גם עם סודות מעברם והמשיכה המסחררת שלהם זה לזו.
את הסרט כתבה ארין דינגאם, שסרטיה הראשונים היו בכיכובה של רובין רייט, ממש בתקופה בה השחקנית הייתה בזוגיות עם שון פן. אני מניח שככה הכירו. להפקה עצמה פן השיג כמה מהשמות המרשימים ביותר של התקופה, בהם המלחין זוכה האוסקרים האנס זימר (אתו עבד ב"השבועה"), הצלם בארי אקרויד ("מטען הכאב", "מכונת הכסף" וסרטיו של פול גרינגראס), וכמובן העורך הקבוע שלו, ג'יי. קאסידי.

"הפנים האחרונות" הוא בעצם המקום בו שתי התשוקות של פן נפגשו: קולנוע ופילנתרופיה. אין ספק שזה סרט שהגיע מתוך מקום מאוד אישי של פן, ושהוא ניסה לעשות סרט מצפוני ששואף להביא לצופים ברחבי העולם מראות קשים של מלחמה, דיכוי ואלימות מהחצר האחורית של הגלובוס. למרות שהאישיות של פן יכולה לעורר אנטגוניזם, כנקודת מוצא אני רוצה לחשוב שלא הייתה ציניות בעשיית "הפנים האחרונות". פשוט חבל שפן עשה כל מהלך מוטעה שאפשר לחשוב עליו.
נאמר זאת כך: על אף שניסיתי להכין את עצמי לזה, לא יכולתי לשער כמה רע זה הולך להיות.

זה באמת מתחיל עם החטא הקדמון של הסרט, המציב במרכזו סיפור אהבה טראגי בין שני אנשים מערביים ויפים בצורה קיצונית, שחווים את טלטלות הלב והליבידו שלהם על רקע רצח, אונס, התעללות, טבח, השמדה ועינוי של שחורים אפריקאים. זה כמעט מילולית מבחיל באיזשהו שלב (הסתייגות חשובה לגבי הליהוק: שרליז ת'רון היא דרום אפריקאית, וחאווייר בארדם ספרדי. הם לא "לבנים" במונחים של קליפורניה אמנם, אבל החזות שלהם על המסך כן).
נכון, "הפנים האחרונות" בהחלט פה על מנת להראות את הסבל האפריקאי. אבל בגלל המסגרת העלילתית, זה נחווה כתירוץ לרומן של דמויות חיצוניות, שאינן חלק מהעולם הספציפי הזה, להן אנחנו צריכים לדאוג יותר כי הם דומים לנו. כשוורן פטרסון בוכה על הלב השבור שלה כי מיגל שכב עם אחיינית שלה, כמה דקות אחרי תיאור אונס מצמרר של צעירה אפריקאית, זה לכל הפחות מגוחך. מי שאולי חושב שזו מתקפת ווק חסרת ביסוס כנראה שלא ראה את הסרט הזה. הוא מילולית תחמושת לאלו שאומרים שבמאים לבנים לא צריכים לעשות סרטים על מיעוטים (קביעה שבדרך כלל אני קטגורית מתנגד אליה).

ל"הפנים האחרונות" לא היה סיכוי לעקוף את הבעיה של נקודת המוצא הזו, אבל גם אם איכשהו היה מצליח, כמעט שום דבר אחר מסביב לא עובד. הדיאלוגים ברמה מתחת למחפירה כולל משפטים – אני חייב לצטט את זה למרות שזה טריגרי – בסגנון "חתכו אותה מהוואגינה עד לפי הטבעת, היא מטפטפת שתן, אבל היא עדיין רוקדת איתי…". בחיי שזה משהו שנכתב, נעשו עליו חזרות, צולם (כנראה יותר מטייק אחד), ונכנס לסרט. רק על זה הייתי צריך לעצור את הצפייה באותו הרגע. אגב, זה נאמר על ידי דמות שלא תחזור יותר, לבנה כמובן, אז אפילו אין לזה ערך עלילתי כלשהו.
ברמה פחות מחרידה אבל מטרידה גם היא, וורן מדברת רק בנאומים, לא מוציאה משפט אחד כמו בן אדם נורמלי שאפשר להאמין לו, ומשם גם אפשר לדבר על ייצוג שחור בקולנוע מול המושיע הלבן. איזה מזל לאפריקאים האלה שמלאכים בדמות שרליז ת'רון וחאווייר בארדם באו לדאוג להם כי אחרת לא היה להם סיכוי. הסרט בהחלט לא יוצא טוב מהדיון הזה.

משהו עיוור את עיניו של שון פן בעשיית הסרט, ומדהים שלא היה שם אף אחד להגיד לו ששום דבר מזה לא בסדר. פן היה אז בן 56, בהחלט אדם מתקופה אחרת ומאוד ספציפית, שכנראה לא היו לו את הרגישויות המספיקות על אף הכוונות הטובות. יש כמה נסיבות מקלות שגורמות לי לא לעוט עליו בזעם. ועדיין, צריך ומותר להגיד, הדבר הזה, "הפנים האחרונות", לא היה צריך להיעשות, בטח לא ככה. אין פלא שהעולם הגיב בהתאם וקבר אותו במהירות מסחררת. לצערי, עם כמה שהושקע בו ברמה הטכנית (הסרט נראה מצוין), זה היה הגורל הנכון בשבילו.
"הפנים האחרונות", וכותב את זה מישהו שראה את הטוב בסרטיו של פן גם כשהיה קשה, הוא סרט משעמם במקרה הקל וקרינג' במקרה הרע.

2021 – "חיים במנוסה"
Flag Day

זה כנראה לא קשור לכישלון הקולוסאלי של "הפנים האחרונות" אלא יותר לפעילות ההומניטרית של שון פן, אבל הקריירה שלו כאושיה קולנועית ממש נבלמה אחרי 2016. בחמש השנים בין סרטו החמישי לזה השישי, פן הופיע רק בסרט קולנוע אחד וסדרת טלוויזיה אחת, על שניהם כנראה לא שמעתם.
הסרט הוא "הפרופסור והמשוגע" בו פן מצא לנכון לחלוק מסך עם שחקן מאוד שנוי במחלוקת, מל גיבסון. הסרט צולם ב-2016 אבל גיבסון גרר את הסרט למערכה משפטית שאפשרה לשחרר אותו רק ב-2019 בגרסה שאף אחד לא לקח עליה אחריות. אולי זה חיובי כי אם גם "הפנים האחרונות" וגם "הפרופסור והמשוגע" היו יוצאים בהפרש של כמה חודשים זה מזה, יכול להיות שפן היה בוחר להישאר לנצח באיזה מקום שנהרס מהוריקן; והסדרה היא "The First" ששרדה עונה אחת בלבד. מבחוץ, זה נראה ששון פן בתהליך של מחיקה עצמית מהתודעה הקולקטיבית.

הסרט שביים ב-2021, "חיים במנוסה" לא עזר יותר מדי לשפר את המצב, אבל באותה שנה קרה משהו אחר, חיובי במיוחד. בחסות פול תומס אנדרסון, פן הופיע בתפקיד קטן ובלתי נשכח ב"ליקריץ פיצה", כבן דמותו של השחקן וויליאם הולדן. זה כנראה היה מספיק כדי לאפשר לפן קצת מרווח נשימה, ולאנדרסון להשתכנע שהשחקן יכול לקחת על עצמו את תפקיד הנבל הבלתי נשכח בסרטו הבא, וכאמור יביא לו אוסקר שלישי עם מינימום קמפיין.
"חיים במנוסה", לעומת זאת, הוא חד משמעית הסרט הכי זניח ונשכח של פן, אבל גם פה צריך לתת הסתייגות: הסרט יצא באוגוסט 2021, תקופה בה אולי שיא הקורונה היה מאחורינו אבל עולם ההפצה עדיין היה מבולבל ומפוזר, והרבה סרטים נפלו בין הכיסאות.

"חיים במנוסה", עיבוד לממואר של העיתונאית ג'ניפר ווגל על ילדותה ובגרותה בצל אביה הנכלולי, בכלל לא היה אמור להיות פרויקט של שון פן. לפי מה שהבנתי הוא לקח את זה אחרי שהבמאי המקורי, אלחנדרו גוזנאלס איניאריטו אתו שון פן שיתף פעולה ב"21 גרם", פרש מהפרויקט.
פן גם עשה מהלך ב"חיים במנוסה" שהפך את הסרט לשונה מכל מה שעשה עד כה, מכיוון שהפעם לא רק ביים, אלא גם לקח על עצמו את אחת הדמויות המרכזיות – סרטו הראשון בו הוא חלק מהקאסט. זאת ועוד, את התפקיד הראשי בסרט, של ג'ניפר ווגל שדרכה אנחנו חווים את מאורעות העלילה, מגלמת בתו של פן מנישואיו עם רובין רייט, דילן פן. וממש כמו פרנסיס פורד קופולה שלושה עשורים לפניו, פן יגלה כמה אנשים יכולים להיות אכזריים כלפיך על זה שליהקת את הבת שלך בלי באמת סיבה טובה.
עוד משחקים בסרט בתפקידים קטנים עד קטנטנים ג'וש ברולין (שותפו של פן ל"מילק"), דייל דיקי, זוכת האוסקר רג'ינה קינג ואדי מרסן.

ב"חיים במנוסה" פן חוזר אל המקום הטבעי שלו, אמריקה של השוליים והאנשים הרגילים שמנסים לשרוד כמיטב יכולתם. ובאמת, דרך מצלמתו של דניאל מודר (שוב פן החליף צלם), גם המקומות הפחות זוהרים של ארה"ב נראים נהדר, כמו נוסטלגיה לתקופה שאולי לא הייתה מעולם. לי הסגנון של "חיים במנוסה" הזכיר את סרטי הניינטיז של אוליבר סטון, במאי אגרסיבי ולא מעודן שבשיאו ידע איך להתרפק על ארה"ב "הישנה והטובה" בו זמן שהוא מלא זעם על מה שהיה מתחת לפני השטח ומה שיהיה ממנה ("נולד בארבעה ביולי" שיצא ב-1989, "ג'יי.אף.קיי – תיק פתוח"', "יום ראשון הגדול", "ניקסון"). פן וסטון עבדו יחד ב-1997 על המותחן "סיבוב פרסה", ובאופן משעשע שניהם יעברו לבימוי סרטים תיעודיים פוליטיים בהמשך הקריירה שלהם.
עוד שינוי באיש צוות של פן, מפתיע למדי הפעם, הוא שהעורך ג'יי קאסידי איננו חתום על הסרט. את העורך שליווה את פן מההתחלה החליפו ואלדיס אוסקרסדוטיר ("שמש נצחית בראש צלול") ומישל טסורו ("מאסטרו"). אני לא בטוח מדוע הופסק שיתוף הפעולה שלהם, אבל אם זה אומר משהו, שנה לאחר מכן יצא "אמסטרדם" של דיויד או. ראסל אותו ערך קאסידי, ואם להתייחס לבלגן המוחלט שהוא הסרט הזה, יכול להיות שזה מה שמנע מקאסידי להיות זמין ל"חיים במנוסה". סתם תיאוריה.

עם צאת הסרט לבתי הקולנוע בארץ, עופר היה אחראי על הסקירה הרשמית, ואני חותם על כל מילה שהוא כתב. בזמן שזה לא סרט נוראי בצורה יוצאת דופן, גם אי אפשר להגיד שהוא טוב במיוחד. הוא בעיקר פשוט נשכח ולא משאיר חותם גדול.
הבעיה המרכזית, בעיני, של "חיים במנוסה" היא שדילן פן לא מצליחה להחזיק את התפקיד הראשי של ג'ניפר ווגל. היא מרגישה כמו גרסה לא לגמרי מעניינת עדיין של ברייס דאלאס הווארד (גם לא אילן גבוה במיוחד), וזה שיש איזו מערכה שלמה בסרט שבה היא מסתובבת עם פאה שחורה שאפילו נשים במאה שערים היו חושבות פעמיים אם לחבוש, בטח לא עוזר. עוד החלטת ליהוק משונה היא קת'רין וויניק לתפקיד אימה של ג'ניפר. לא בהכרח כי השחקנית עצמה לא מוצלחת, אלא כי גם אם וויניק שהייתה אז בת 44 יכלה בהחלט לשחק אימה של מתבגרת, היא נראית צעירה באיזה 15 שנה מגילה האמיתי. ברגעים מתקדמים בסרט היא ודילן פן נראות כמו אחיות תאומות יותר מאשר אמא ובת, ולכן הדינמיקה ביניהן לא אמינה.
ומכיוון שזו ההזדמנות היחידה במיני סדרת הפוסטים הזו לדבר גם על שון פן כשחקן, אנצל אותה כדי להגיד שאין מה לעשות, האיש שחקן אדיר. הוא יכול להיות מקסים ומרתיע באותו הזמן, הוא אמין גם כשהסצנות גולשות להיסטריה, ואפילו בעיני מצדיק את הצפייה בסרט. אפשר פשוט להריץ קדימה את הסצנות בהן הוא לא משתתף.

הסרט עשה את בכורתו בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן, שזה מדהים אותי בהתחשב במה שקרה בפעם האחרונה שפן היה בריביירה. אז או שהוא ומנהל הפסטיבל תיירי פרמו לא התרגשו מהמתקפה על "הפנים האחרונות" (ואולי אפילו ראו בה דברים חיוביים), או שהם ממש האמינו שהסרט החדש יביא לתוצאות אחרות. עוד תיאוריה כי אני מלא בהן בטקסט הזה מסתבר, היא ששנה אחרי שקאן בוטל בגלל המגיפה, להביא מישהו בסדר הגודל של שון פן למהדורת השיבה יכול להיות שווה את זה.
העניין עם התזמון של "חיים במנוסה" זה שהוא נקלע למהדורה מדהימה של קאן ובתחרות הרשמית התמודד לצד "טיטאן" (דקל הזהב), "הגיבור" ו"תא מספר 6" (הגראן פרי), "אנט" (פרס הבימוי), "האדם הגרוע בעולם" (שחקנית), "ניטראם" (שחקן), "הנהגת של מר יוסוקה" (תסריט), "הברך" ו"ממוריה" (חבר השופטים), יחד עם "האי של ברגמן", "השבר", "הכרוניקה הצרפתית", "פריז הרובע ה-13", "טיל אדום" ועוד. כך יצא שהוא בקלות אחד הנשכחים של המהדורה הזו. למרבה הצער, גם ההפצה הרחבה שהגיעה כמה חודשים אחרי קאן לא עזרה עם ביקורות לא מסעירות וניסיון להגיע אל קהל מבוגר יותר, כזה שלרוב נמנע מבתי הקולנוע בעקבות המגיפה. תלוי על איזה מקור מסתמכים, אבל כנראה שההכנסות הבינלאומיות של הסרט לא עברו את המיליון, ואם כן לא במספר גדול.
אם זו נחמה, אף אחד מהסרטים שיצא בארה"ב באותו השבוע, 20 לאוגוסט, לא ממש הוכיח את עצמו.

אם לסיים בהסתכלות יותר הרמונית, יש כמה דברים משותפים יפים בין סרטו הראשון של פן, "רץ אינדיאני" לזה האחרון "חיים במנוסה" שיצאו בהפרש של בדיוק 30 שנה זה מזה (מעבר לפעילות הגופנית בשמותיהם העבריים).
שניהם עוסקים במישהו שמתמודד עם קרוב משפחה אהוב שטבעו הבעייתי מזהם את סביבתו, בשניהם מרדף מכוניות מביא את הסרט לשיאו, גם אם התוצאות שונות. אולי זה מעיד על תפיסת העולם המשתנה של פן. אם ב"רץ אינדיאני" אקורד הסיום או של פרידה אבל כזו שיכולה להביא למשהו חדש וטוב יותר, ב"חיים במנוסה" אין באמת סיכוי להתחלה מחדש והמוות הוא האופציה היחידה. בעיני תיאור די הגיוני של העולם בשלושים השנים האחרוונת.

יעברו בסך הכול שנתיים עד ששון פן יביים שוב אבל הפעם זה יקרה בעשייה תיעודית. הוא יחבור לבמאי ארון קאופמן לסרט שעוקב אחר ולודומיר זלנסקי עם פלישת רוסיה לאוקראינה. באנגלית הסרט נקרא "Superpower", אך בעברית נתנו לו שם שהוא יותר סינופסיס: "שון פן וזלנסקי: בצל המלחמה". הסרט הוקרן בפסטיבל ברלין ויצא למדיה הביתית חצי שנה לאחר מכן עם ביקורות מעורבות. בינתיים, כשחקן, אין לשון פן אף פרויקט חדש שידוע לנו עליו לעתיד הקרוב.