סיכום 2025: אימה לנשמה
27 בדצמבר 2025 מאת לירון סיניגבירותיי, רבותיי, יקיריי, הגענו. 2025 כמעט נגמרת, ורק על זה, אם קראתן כאן, או קראתם בכלל, או צפיתן, או הצלחתם לעסוק בכל דבר שהוא לא רק החרדה הקיומית והזוועות שבתוכה אנו חיות – זה הרגע למחוא קצת מחיאות כפיים. באמת. זו הייתה שנה איומה בכל כך הרבה מובנים. על אף, ואולי עם הקשר די ישיר כשחושבות על זה, שהיו בה כמה דברים נפלאים בכל הקשור לז'אנר לשמו נתכנסנו לסיכום השנה השני של אימה לנשמה בסריטה.
מה שנורא, עם המקום בו אנו חיות בכלל, ועם מה שמנסים לעשות לקולנוע ולתרבות פה, ברור. מה שנפלא, או לפחות מנחם: היו סרטי אימה ראויים ביותר השנה, ורבים מהם זכו להפצה בבתי הקולנוע, עד כדי כך שהיו צרות טובות כמו להספיק ולתפוס כמה שיותר מהם לפני שירדו מהמסכים הגדולים. יכולנו לצפות בסרטים של מותגים מוכרים כמו "לזמן את הרוע", או של שמות כמו אוז פרקינס, מייק פלנגן (אף שהסרט שלו השנה לא בז'אנר, רק מתכתב איתו) שהם ואחרים עיבדו סיפורים של סטיבן קינג, אבל גם בסרטים קטנים ופחות מתיימרים.
אם נלך לקצוות, גם "טוקסיק אוונג'ר" ורוב הגרסאות המזוויעות במתכוון ליצירות שהפכו לרכוש הציבור, או יותר מדויק – חופשיות לאיזה עיבוד מעורר פלצות שירצו, מבמבי ועד פיטר פן, צצו פה בבתי הקולנוע ולו לזמן קצר. גם במסגרות שונות בפסטיבלי הקולנוע הייתה נציגות יפה לז'אנר, ואם כבר ציינתי פסטיבלים, אוטופיה שמקרין סרטי אימה, מד"ב ופנטזיה חדשים, קלאסיים וכאלו שאולי פספסתם מהשנים האחרונות חוזר לסינמטק תל אביב ממש בסוף החודש, עם סרטים מרחבי העולם, קצרים ישראלים ופאנלים על יוצרים ויצירות.
אם נרחיב מגבולות הקולנוע, היה לנו גם עושר טלוויזיוני לא מבוטל, מ"ברוכים הבאים לדרי" (שתגיע רשמית לישראל רק בחודש הבא עם HBO MAX), העונה האחרונה של "דברים מוזרים", "פלוריבוס" המאיימת בדרכה (בעיקר אם קוראים לך קרול), העונה השנייה של "האחרונים מבינינו", ההמשך של ״מלון הרוחות״ בנטפליקס וזה רק על קצה הקלשון המחודד בן שלוש השיניים.
לרוב אני לא נכנסת לתחום הספרות פה, כי באמת שלא נצא מזה. אבל אם לציין שני קומיקסים שנוגעים בז'אנר או במפלצתיות, ״Nice House by the Lake״ של ג'יימס טיניון ה-4 ואלוורו מרטינז קיבל את סיפור ההמשך שלו, ״Nice House by the Sea״, ועל אף הטרוניות על כך שטיניון כותב ללא הרף ונראה לפעמים שמה שהוא רוצה זה שאיזה סטודיו סוף סוף ירכוש קומיקס שלו לעיבוד למסך, ופחות להתמקד בלסגור אותם יפה, אני יכולה להמליץ בלב שלם, גם אם הנרטיב עוד לא הסתיים. מדובר בשלושה אוגדנים עד כה בסך הכל, והקונספט שלהם מספיק מעניין, מחריד ושובר לב, עם אמנות מספיק מרהיבה כדי שגם אם היו אומרים לי שהאוגדן האחרון הוא הסוף – אחיה עם זה בשלום.
קומיקס נוסף, שאפרופו סיומים מסרב להתקרב לאחד, הוא ״Monstress״ של מרגרט ליו וסאנה טקדה. הוא יותר אפי, ונמצא כבר באוגדן העשירי בלי שום סוף שנראה באופק. עם כמה שמתסכל להמתין בכל פעם – ואז לקוות שאת זוכרת איפה נעצרת, ולשקול אם לקרוא הכל מחדש (שוב!) או לקרוא תקציר, או לקוות שפשוט תיזכרי תוך כדי תנועה – שווה לעקוב אחר קורותיה של מייקה חצי-הזאבה שמחוברת, אם תרצה או לא תרצה, למעין אל-שד חייזרי, מפלצתי, עתיק ועצום ממדים וכוח. מדובר במופת של אמנות הסיפור תוך כדי דיון על המפלצתי שבתוכנו – ומחוצה לנו. והכל גם פמיניסטי מבלי להתאמץ, ככה שאפשר ליהנות ממשהו עם ניחוח לאבקראפטיאני מינוס התפיסות הבעייתיות של היוצר המוערך ששנא את כולן וכולם, בעיקר אם הם לא היו גברים לבנים כמוהו.
נקודה אחרונה בגזרה הזו, היא שבזמן שטיניון ממתין לעיבודים, התבשרנו ש"Black Hole", קומיקס מהולל בצדק של צ'רלס ברנס על זהות מינית וזהות בכלל עם מטאפורות מפוארות של מוטציות מדאיגות, אמור לזכות סוף סוף בעיבוד לסדרה. הטוב: עבודת הבימוי הופקדה בידי ג'יין שונברן, ועם התמות של סרטיה עד כה (״We're all Going to the World's Fair", ״I Saw the TV Glow״) זו בחירה נכונה. המהוסס: הסדרה תהיה של נטפליקס. אבל הבה נשמור על אופטימיות זהירה.
בגזרה המקומית הכתובה מגזין האימה "בלהות" השיק גיליון ראשון, ויש עוד אחד שעוד רגע מגיע מהדפוס. גילוי נאות, יש לי את הזכות מלאת הענווה להיות חברת מערכת וטקסט קולנועי שלי יהיה בגיליון השני, אז לא ארבה במילים, רק אציין את הטוב שבעצם קיומו, ושיש למה לצפות ב-2026. ואחרון חביב, אם ספרתי טוב, לפחות שניים מספרי הרשימה הקצרה לפרס ספיר כוללים בתוכם זומבים. מה זה אומר עלינו? אולי שסוף סוף האמנות שלנו מתחילה להדביק, לפרק לחתיכות מרקיבות ולהדביק לנו מחדש את החיים.
פה אצלנו, כתבתי במדור 20,454 מילים על 35 סרטים שראיתי ועוד כמה שלא, לרוב מדי חודש. לא כולל הפוסט הזה. מאז יוני, ובכן, חלו שלושה דילוגים או איחודי חודשים – כולל זה האחרון. מה שאומר שינואר יגיע עם ערימות (ערימות!), זנבות של סרטי אימה מהשנה שהלכה, ועוד חדשים. אלו לא כוללים את שלל הסקירות המלאות על אימה שכתבנו בסריטה, אם לציין כמה שכדאי לבקר, או לבקר שוב: "צמודים" של רוי, "חוטאים" של עופר, ההכנה לנוספרטו של אור, ואם יורשה לי, "להחזיר אותה" שלי. וכעת, בואו נבקר כמה נושאים שבלטו בסרטי האימה של 2025, ומה הם מספרים לנו על עצמנו.
להזדקן זה מסוכן, בעיקר למי שסביבך
קולנוע האימה לקה באייג'יזם מסוים השנה, כשחלק מהנבלים היו כאלה מתוקף היותם זקנים או זקנות שמבקשים למצוץ את לשד החיים של הצעירים. כאילו שהקמטים וסופיות החיים לא יגיעו גם אליהם בסופו של דבר, כאילו שיש מישהו שהזמן עוצר עבורה מלכת. בחלק מהסרטים היה קשה לנתק את הזיקנה כמשהו שמיוצג כעול על צעירים העולם, כמו ב"דיור לא מוגן" (הסרט עם תרגום השם המשובח! אני מפרגנת כשמגיע) של ג'יימס דמונקו. הזעזוע הוא קודם כל מכך שיש בית אבות שבו השוהים עדיין מקיימים יחסי מין, או נראים כאילו שיש להם חיים, בגדול. רק אחר כך מתגלות שלל זוועות ומזימות. גם "שעת הנעלמים" לוקה בגוון הזה כאשר נחשפות הכוונות של דמות שהיא בו זמנית אחד הדברים הכי טובים בסרט, וגם קצת לוקחת אותנו אחורה לימי המכשפות הזקנות שהן פשוט בוז לנשים לא-צעירות באשר הן, בטח אם יש להן רצון, כוח או כוונות משל עצמן. יש בסרט עוד דרכים לפרש אותה ועוד קצת רבדים, אבל הצרימה מורגשת.
לעומתה ב"The Beldham", סרט שלא סקרתי עדיין כי הוא הגיע מאוחר יחסית, הטיפול במיתוס של ציפור שמסמלת אישה זקנה שחומדת תינוקות מתנהל בעמימות ובמסתורין מכוון, שמבקש להציג דווקא עין חומלת על חלוף השנים והזמן הקצר שיש לנו פה, ומה הוא עושה ליחסים שלנו עם עצמנו ועם המשפחה שלנו. קצת באותם אזורים יושב ״The Rule of Jenny Pen״ שמתרחש כל כולו בבית אבות שבו שופט חמוץ שמגלם ג'פרי ראש מבין שהוא נטול לחסדיו המטורללים של הפסיכופת בערוב ימיו שהוא ג'ון לית'גו. כאן לפחות, הסרט אולי לא מתרומם כמו שהוא היה יכול, ולפעמים הוא מעט מביך בדיעבד, אבל הוא מדבר על תפיסות העולם שלנו, סט הערכים ומה נשאר מאיתנו, כשלא נשאר לנו הרבה זמן. יש בו הפשטה אכזרית אבל חיונית כמעט של מה שאנשים תופסים כתמצית של מי שהם, החשיבות של מה שמגדיר אותנו. זו בחינה נבזית אבל מרעננת של היסודות שלנו.
הסרט שאורז את הכל יחד הוא "Best Wishes for All", עוד הבלחה בשלהי השנה והפעם מיפן ומאת יוטה שימוטסו. הסרט במקור מ-2023 אבל נהיה זמין יותר לאחרונה, ובו זקני השבט, או יותר נכון כל התא המשפחתי שהם נותנים לו את הטון, מעמתים את הבת שיצאה מן הכפר אל העיר הגדולה עם מסורות משפחתיות וכפריות. היא לא מקבלת את זה יפה, והסרט מתרכז באופן שבו סבה וסבתה החביבים מבהירים לה על מה, או יותר נכון על מי, הם מסתמכים כדי לספק לה קן חם עם המשכיות. הסרט שניכר שיש בו היקשים והקשרים תרבותיים שחלקם חומקים לנו מתחת לרדאר לוקח את הזקנה המבעיתה לקיצון של אי נוחות, אבל לא כדי לזלזל בגוף המאט לקראת עצירה, אלא כדי לבחון את גם פה את היסודות עליהם אנחנו משתיתים תפיסות עולם ותפיסות עצמי, ומה קורה כשאלו מתערערים.
הזיקנה הזמינה לנו בסרטים השנה מרחיקה דווקא כי היא מקרבת אותנו אל עצמנו באופן המערער ביותר, משקפת לנו איך מה שגדלנו על ברכיו מרגיש לא בטוח, וגובה מאיתנו מחירים והקרבות שונות בשל מונחים של כבוד ותפיסות של הסיפור שלנו שהגיע הזמן לבחון מחדש, במיוחד כשהאדמה תחתינו כל הזמן בוערת.
ערפדים, שדים ומי שביניהם
מי שחזרו לקולנוע עם תיאבון גדול הם ערפדים במיני דרכים. אציין לרגע את "ראיון עם הערפד", הסדרה הכי טובה שאני כנראה לא רואה, על אף שיש לא מעט מתחרות על התואר הזה, שגם היא חלק מאותה תחיית אל-מתים של היצורים חדי הניבים ורבי היצרים. סיכומי השנה רוויים ב"חוטאים", הסרט שמצליח להיות טראשי, פוליטי, תקופתי, סקסי, מטופש לפרקים, מפחיד ומהנה ולהיות סרט ערפדים. אפרופו תקופתי, ממש בין סוף להתחלה של שנה הגיע העיבוד החדש של "נוספרטו" הכבד והבומבסטי, והתגובות אליו חלוקות אך אוהביו אוהבים אותו בלהט. בגזרות העצמאיות והקטנות יותר ראיתי את ״It Feeds״, סרט שבו משהו במרתף מחייב אמא להעניק לו מישהו לזלול בתדירות גדלה והולכת, או שהוא יכלה אותה ואז את הבת שלה.
אלו מגוון ערפדים שממשיכים לטפח את הקן עוד משנה שעברה, ורובם הפעם משקפים תחלואים שמרנים כאלו ואחרים בחברה. הערפד או מה שזה לא יהיה במרתף ב-״It Feeds״ מתלבש על הפחדים של האם לגבי הקשר שלה עם בתה ומציג באור גרוטסקי קשרים מזדמנים. ב"חוטאים" מדובר בין היתר בפחד מכור היתוך שהוא יותר אובדן העצמי של קהילות שונות בתוך אמריקה לבנה מאוד שמבקשת לרוקן ולהחוויר אותן עד להיטמעות והיבלעות מלאה. ו"נוספרטו" נע בין אשמה נשית על תשוקות לא מכובדות, לבין ניצול גברי. המראה הרעבה שהערפדים מציבים לנו לא מחמיאה.
במקביל, הדור הצעיר כנמען לצפייה קיבל השנה לפחות שלוש גרסאות מתאימות לגילים שונים של לוחמי שדים וסוג-של ערפדים. מ״ציידות השדים של הקיי-פופ״ המתאים והראוי בהחלט להתלהבות הטף, דרך ״Demon Slayer״ המדמם והקיצוני יותר בתנודות הרוח שלו, ועד ״Chainsaw Man״ ההורמונלי והמתעניין בשדיים כמעט כפי שהוא מתעניין בחיסול שדים, כולם מציגים נושאים דומים.
יש שדים בעולם, והם בחלק מהמקרים מזכירים ערפדים, בין אם ברגישות לאור, בשתיית דם או בהזדקקות לבני אדם כמרכיב תזונתי עיקרי. מולם ניצבות או ניצבים לוחמים עיקשים, שמהר מאוד או בהדרגה מתברר שיש להם לא מעט במשותף עם יצירי השאול מולם הם נלחמים, חלקם ממש חולקים איתם גנטיקה. ובכל זאת, סרטי האנימה או אלו ששואבים מהז'אנר מעבירים לנו מסר בהיר לדור הצעיר: הבחירה אצלכם. להיות מקורבים לשדים ולשאת את התכונות שלהם, או להיקלע לנסיבות חיים שמספיקות כדי לאבד את החמלה האנושית ולעבור לצד הטורף של החיים, דבר מכל אלו לא קובע אם תהיו בני תהום תחתיות, או שתהיו בני אדם.
הפאונד פוטאג' מצא את עצמו
הנה משפט שלא חשבתי שאכתוב אי פעם: אני נלהבת מסרטי פאונד פוטג' שוב. הנושא הזה עלה גם בפודקאסט האימה המשובח ״Colors of the Dark״, וגם שם המנחים דיברו על כך שהפורמט או תת-הז'אנר נהיה מרענן ומסקרן יותר השנה. נכון שאחד הסרטים המדויקים בערבוב בין הומור דק לפחד מחריד הוא ״Rec״ שכל כולו צילומי הדוקו המשתבש של תכנית בידור על כבאים שמגיעים לבניין שנכנס להסגר. ועמודי התווך כמו "פרויקט המכשפה מבלייר" ו"פעילות על טבעית" ועוד רבים אחרים כבודם במקומם, אבל הם גם כוללים תמיד אלמנט מתיש, והסתמכות על גרעיניות מסוימת כדי שהטשטוש יחריד אותנו מתוך חוסר הוודאות ובשלב מסוים זה חוזר על עצמו לעייפה. על החזרתיות הזו מצביעים באופן מאוד מודע ומטא מנחי תכנית הרשת "Corridor Crew" על אמני אפקטים מיוחדים, שמתארחים בסרט ״VHS Beyond״ שיצא בשנה שעברה.
אם לא נתקלתם בסרטי VHS (סדרת הסרטים, לא הפורמט) אלו שמונה סרטי אנתולוגיה, כולם ברמה כזו או אחרת פאונד פוטאג', שיוצאים כל זמן מה מאז 2012. בהתחלה הרעיון המאחד של כל אנתולוגיה היה שמדובר בסרטי VHS (קלטות וידאו, נו) ישנות שנמצאות במקומות לא חשודים כלל. עם הזמן, סיפור המסגרת הפך כל פעם למשהו אחר, והסרטים הפכו למקורות מגוונים ומשוחררים יותר. בסרט מהשנה שעברה התמה הייתה בגדול דברים אחרים שלא אמורים להיות קיימים, חייזרים ודומיהם, והשיחה שציינתי התקיימה כחלק מסיפור המסגרת שהתנהל בסגנון מוקומנטרי (אסתטיקה של דוקו, רק בדיוני).
החבורה של אמני האפקטים המיוחדים מדברת על כך שברגע שבמציאות מישהו מסתמך על כך שהראייה שהוא מציג לך גרעינית ומטושטשת מספיק כדי שתאמין לה, זה נהיה סימן קצת מוכר וקצת חשוד שלא מדובר בעדות אמינה בהכרח. הם מדברים על תיעודי עבור תופעות שונות, אבל זו אמירה נכונה לסרטי פאונד פוטאג' והסגנון שלהם. הסתמכות על גרעיניות יתר כבר לא מספיקה. בטח לא כשכבר נעשו עשרות רבות אם לא מאות של סרטים כאלה. ובהתאמה, גם הסרט מלפני שנה, וגם הסרט של השנה ״VHS Halloween״, שמרכז כולו סרטים שקשורים לחג הנחמד, בעצמם משוחררים יותר, בעיקר בבחירה בסיפור המסגרת שאולי כן גרעיני בסרט של השנה, אבל לפחות לא מוותר על זוויות צילום ברורות.
מה שבלט יותר בסרטים אחרים הוא המשך מגמת השחרור הזו, או שמא יותר דגש על השילוב הנכון. ב"לשחרר את השדים" (לעולם לא אפסיק להתלונן על השם הזה שמסליל אותנו לחשוב על מה הסרט באופן שרק פוגם בהנאת הצפייה. לעולם!) מערבבים לנו פאונד פוטג' שמורכב מהרבה קטעים שהיו ביוטיוב שנים קודם, קטעי מוקומנטרי של ראיונות עם הדמות הראשית, וגם בלי בושה – וטוב שכך – קטעים עלילתיים של קולנוע עם מבע "רגיל".
בסרטים אחרים כמו ״Man Finds Tape״ ו-״Strange Harvest״ אין קטעים עלילתיים, אבל יש יותר נטייה לגיוון מוקומנטרי, אבל שכן משלב כמות נכבדה של חומרי ארכיון שנמצאו. התוצאות פחות מכאיבות לעיניים, פחות מונוטוניות, ומאפשרות לזוז בין נקודות מבט, וגם לאפשר לנו שוטים סטטיים לצד תזיזיתיים, גרעיניים לצד ברורים ומוארים היטב, בהתאם לדבר ולאווירה שירצו שנתמקד בה.
ב-״Solvent״ שהוא באופן כללי סרט שלא ראיתי כמותו ואציין אותו בהמשך, הפאונד פוטג' ערוך, בהצהרה ובאופן מודע, על ידי המספר. הכל גם מוצג מנקודת מבטו גם מבחינת הנרטיב וגם כזווית מצלמה, כזו שנראית כאילו אנו רואים מהעיניים שלו ממש. גם אם בשלב מסוים, כמו בהרבה סרטים, העובדה שהמתעד גם ערך את החומרים נהיית חסרת היגיון, כאן ההסבר שלו שהוא בחר לחזור ולתעד ממצא משונה באחורי מחסן נטוש כי הנושא ממשיך להטריד אותו, ושהוא עורך פנימה רשמים וחומרים קיימים מאפשרים לנו לצפות בסרט כמהלך של תודעה שהולכת ומתבלגנת או נטמעת לתוך עצמה ולתוך צרות אחרות. המספר מייצר מונטאז'ים ממגוון "חומרי מציאות" (חלקם אמיתיים, אגב) ודרכם מתברר הסיפור. עד שהוא יוצא משליטה.
ב-״Milk and Serial״ שנעשה עבור ועלה כולו ביוטיוב השימוש הוא מסורתי וטיפוסי יותר, כלומר יוטיוברים שמתעדים את עצמם באופן כפייתי משהו, אבל הנרטיב גם הוא מטא – על מתיחות שיוצאות משליטה והוא כולל המון הומור שחור ומודעות עצמית. ואפילו ב"להחזיר אותה", שנעשה על ידי יוטיוברים שהתפתחו לבמאי סרטי אימה מוערכים ו"מכובדים" יש נגיעה של המגמה הזו. יש לנו קצת רגעים של וידאו ישן נושן, כמיטב המסורת של סרטי פאונד פוטאג', רק בשביל להחריד אותנו קצת יותר בתוך סרט עלילתי למשעי.
אני חושבת שהגישות המעורבבות האלו שבולטות יותר השנה מעידות גם על הבנה שלא צריך להיצמד רק למצלמה אחת ש"במקרה" תיעדה אנשים שנעלמו או עשו משהו מוזר ואז נעלמו או עשו משהו נורא ואז נעלמו, כי הבנו שאפשר למתוח את גבולות הז'אנר. ובנוסף, יש כאן חיבור לעלייה של עוד סוג של עשייה של קולנוע עצמאי, כי לפחות שלושה סרטים שמניתי פה נעשו על ידי יוטיוברים, והם מכניסים את האסתטיקה והתפיסה הזו למבע שלהם, מחד באופן די ברור, מאידך באופן די חופשי. והשנה יצאו לנו מכך כצופות רק דברים טובים. או בעיקר. חכו שאדבר עוד קצת על Solvent.
נעדרי המדור שכדאי להכיר
Solvent – עוד יקבל התייחסות בשנה הבאה כי התמיסה שלו מורכבת מאווירה קלילה איכשהו סביב עיסוק בפשעי מלחמה מכמה נקודות בזמן, כולל השואה והתחקות אחר נאצי מסוים. הוא מצולם מנקודת מבטו של המספר שהופכת דברים מטרידים שקורים לגוף האנושי הגברי עם צינור צילום (לפרוסקופ) למשונים אפילו יותר.
The Toxic Avenger – היה הרבה מבדר יותר מהמצופה.
It Ends – סרט חדש, חלקו אימה, רובו אימה קיומית עם שאלות על מסלול החיים שלנו ומי יימצא לצידנו.
VHS Halloween – לא כל הסרטים הקצרים באותה רמה, אבל יש כמה מבדרים במיוחד, כולל סיפור המסגרת.
Chain Reactions – סרט תיעודי שחוגג ומדגיש את האמנות שהיא "המנסרים מטקסס", דרך עריכה יפהפייה של קטעים מהסרט עם ראיונות של יוצרים ומבקרים שמספרים על החשיבות שלו עבורם. פנינה חכמה ומרגשת שעושה חשק לעוד. הוקרן בפסטיבל ירושלים.
ולקינוח, חמישיות של כל כתבי סריטה, חלק עם מילים וחלק בלי
החמישייה של עופר
5. שעת הנעלמים (Weapons) – לא תמיד מעמיק או מקורי כפי שהמעריצים שלו נשבעים, אבל כן מכיל דימויים טובים והרבה קטעים עשויים היטב.
4. פרנקנשטיין (Frankenstein) – גיירמו דל טורו מעבד ישירות את הספר שהוא תמיד סוג של עיבד ולפעמים הוא ישיר מדי במסר. אבל הוא החדיר מקוריות לסיפור ויצר גרסה שוברת לב של המפלצת, חזקה ואנושית מתמיד.
3. הנער הקדוש (The Holy Boy) – מטאפורה לדת שהיא גם סרט התבגרות וסרט משבר אמצע חיים בסרט איטלקי לא הכי מהודק, אבל עם רגעי שיא שקולעים לרוח התקופה. בעיקר בסיום, שהוא גרסה קצרה ואפקטיבית של משהו שגם יצירות אחרות מנסות לעשות לאחרונה.
2. חוטאים (Sinners) – הסרט מצליח להיות לא מעט ז'אנרים ודווקא באימה יש קצת חריקות, אבל כמה קטעים אפקטיביים שמתחברים ליצירה שלמה שעובדת.
1. האחות המכוערת (The Ugly Stepsister) – בשנה שעברה בחרתי למקום הראשון את "יופי מסוכן" והסרט הזה הוא בדרך לא מכוונת פריקוול שלו, שמפרק את ההקרבה והכיעור שבאדיאלים של יופי, גם בקרב נערות. הוא לא רק סיפור מחדש של אגדה, אלא פירוק האופן בו אנו מספרים לעצמנו ולאחרים סיפורים, וכשדרגת ההבנה של המימד המלאכותי שונה מאדם לאדם וזה יכול להוביל לתוצאות קשות.
החמישייה של אורון
5. יעד סופי: קשר דם (Final Destinations: Bloodlines)
4. חוטאים (Sinners)
3. האחות המכוערת (The Ugly Stepsister)
2. פרנקנשטיין (Frankenstein)
1. נוספרטו (Nosferatu)
החמישייה של רוי:
5. צמודים (Together)
4. שעת הנעלמים (Weapons)
3. חוטאים (Sinners)
2. נוספרטו (Nosferatu)
1. פרנקנשטיין (Frankenstein)
החמישייה של אור:
5. Man Finds Tape
4. The True Beauty of Being Bitten by a Tick
3. האחות המכוערת (The Ugly Stepsister)
2. פרנקנשטיין (Frankenstein)
1. The Plague
החמישייה של לירון:
5. יעד סופי: קשר דם (Final Destinations: Bloodlines)
4. פרנקנשטיין (Frankenstein)
3. נוספרטו (Nosferatu)
2. להחזיר אותה (Bring Her Back)
1. האחות המכוערת (The Ugly Stepsister)






תגובות אחרונות