לקראת "נוספרטו": בחזרה אל המקור מ-1922 והרימייק מ-1979

הסרט האחרון בהחלט של שנת 2024 היה "נוספרטו", שיצא סוג של רשמית ב-31 בדצמבר, שבוע אחרי צאתו בארה"ב במיוחד לכריסמס. זה ללא ספק אחד הסרטים המצופים ביותר של התקופה, יצירתו החדשה של רוברט אגרס האמריקאי ("המכשפה", "המגדלור", "מלך הצפון") שהפך לבמאי שמחולל סקרנות גבוהה לכל פרויקט חדש שלו.
כפי ששמו מרמז, מדובר בעיבוד חדש לעלילות הערפד המפורסם, ומככבים בו לילי-רוז דפ, ארון טיילור-ג'ונסון וביל סקארסגארד (אושיית אימה מכובדת בפני עצמו אחרי "זה" ו"ברברי"), בנוסף לשני שחקנים נוספים שגורמים לסרט החדש להיות חלק מיקום קולנועי ערפדי מקרי בהחלט: ניקולס הולט שוב משחק צעיר תמים שמסתבך עם ערפד עתיק ורכושני (אחרי "רנפילד"), ו-ווילם דפו שלפני עשרים וחמש שנה גילם את מקס שרק, השחקן המקורי של "נוספרטו", בדרמת האימה "צלו של ערפד".

על "נוספרטו" החדש בהחלט נפרט בהמשך (הוא כבר הופיע כחלק מסיכומי השנה שלי, בין אם במצעד הרגעים, ובעשיריות). עד אז, חשבתי שאפשר לנצל את הזמן בריענון הסרטים הקודמים מהמורשת שנמשכת מעל מאה שנה – הגרסה המקורית של שנת 1922, והרימייק שנעשה בשנת 1979. אמנם יש עוד הרבה סרטים אחרים שנושאים את השם נוספרטו, אבל לא רק שהם מחוץ לקאנון, רובם הוכרזו כלא ראויים לצפייה אז נתמקד באלו שחשובים. זה גם אולי יעזור לכם להחליט אם להשלים אותם לפני הגרסה של האלף החדש או פשוט להמשיך הלאה בחייכם.
רצוי לומר מראש שבפסקאות הבאות ארשה לעצמי להיכנס לספויילרים ספציפית לגרסאות 22 ו-79, למרות שקשה לי להאמין שזה יהרוס משהו בהתחשב בכמה הם מפורסמים וידועים. ועם זאת, אף אחד מפרטי העלילה לא תקף בהכרח ל"נוספרטו" החדש, שכאמור לא יהיה חלק מהטקסט הזה.

להוציא כמה שינויים שנעמוד עליהם, שני הסרטים מתנהלים די על אותו נראטיב, לפחות בחציים הראשון. זה מתחיל כאשר סוכן נדל"ן צעיר נשלח על ידי הבוס האקסצנטרי למדי שלו אל הקרפטים, על מנת לסגור עסקת רכישה עם רוזן מסתורי שחי בטירה מבודדת. הסוכן הצעיר, שלא מודע שיש פה אג'נדה אפלה שמוסתרת מפניו, מסכים למשימה על אף שאיננו מעוניין להשאיר את אשתו הצעירה לבדה, וגם היא לא משתגעת על הרעיון. אבל הם צריכים את הכסף. המסע אל הרוזן מתגלה כמסובך לא רק בגלל המרחק, אלא בגלל שנדמה שדמות הרוזן מטילה אימה על המקומיים, והם מסרבים להיכנס לאיזור. הסוכן הנלהב עושה את הדרך לבדו, ואחרי ימים רבים של מסע מגיע אל הטירה, שם פוגש את הרוזן המדובר, שכל דבר בו הוא עשרות תמרורי אזהרה. לקראת סגירת החוזה, הרוזן מגלה במקרה את תמונת אשתו של הסוכן, מתאהב בה בקטע שאיננו נורמלי, ומחליט להשיג אותה לעצמו. הוא מעכב את חזרתו של הסוכן על ידי שתיית דמו בלילה, ואז מתחיל במסע הימי לעבר העיר הגדולה. רק לאחר כמה ימים הצעיר מצליח לברוח מהטירה, אבל הרוזן כבר הגיע למחוז חפצו, אחרי שחיסל את כל צוות הספינה, מה שגרם לאנשי העיר להאמין שמגיפה הגיעה. הסוכן ניצל על ידי מקומיים ונשלח חזרה לביתו, שם אשתו מתחילה להבין שיש כוח מאוד אפל שרוצה בה לעצמו, ואולי רק היא יכולה לעצור אותו.

"נוספרטו" – Nosferatu: Eine Symphonie des Grauens

הסיפורים על מאחורי הקלעים של הסרט משנת 1922 ידועים כמעט כמו החומר עליו הוא מבוסס, ויש לא מעט פולקלור והמצאות בדרך. אם לדבוק בעובדות כפי שהן ידועות לנו, "נוספרטו", בקלות אחד הסרטים המשפיעים ביותר בתולדות הקולנוע, היה מאוד קרוב להיעלם לחלוטין עוד לפני שהעולם הספיק לראותו.
בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת, הבמאי הגרמני בן ה-32 פ.וו מורנאו (פרדריך וויליהלם, למחמירים) רצה לעבד את ספרו של בראם סטוקר "דרקולה" לסרט, אבל או שהיה תמים מאוד או חוצפן מאוד, מסתבר שהוא לא לגמרי הכיר בקטע הזה של זכויות יוצרים. מורנאו הרים הפקה עם חברת פראנה פילמס שלקחה יותר מדי מהספר, ולמרות שהשמות שונו והמילה "דרקולה" לא מוזכרת בו בכלל, אחוזת סטוקר לא שיתפה עם זה פעולה. אחרי בכורה מוצלחת למדי של הסרט בגרמניה, מורנאו ופראנה פילמס נתבעו, ולא רק שנאלצו לשלם פיצוי שגרם לאולפן לפשוט רגל ולהיסגר, צו בית המשפט הורה גם להשמיד את כל העותקים. למרבה המזל, כמה גלגלים שכבר עשו את דרכם להפצה בינלאומית ניצלו, וכמה שנים לאחר מכן הסרט שוחזר והתחיל לצבור לעצמו עניין שקיבל מעמד של קלאסיקה ושל סרט פולחן.

באמת שקשה להקטין בחשיבות "נוספרטו" כאבן דרך תרבותית, מעיצוב הערפד שהפך את השחקן שמגלם אותו מקס שרק לאייקון (במשאל מבקרים שעשיתי ב-2019 לבחירת ההופעות הטובות ביותר בסרטי אימה, הוא השתבץ במקום ה-11), למיזנסצנה היצירתית, לאפקטים של תחילת ימי הקולנוע, והדמיון שהוצת אצל מספר בלתי ניתן לתפיסה של צופות וצופים, חלקם הפכו ליוצרי קולנוע בעצמם והמשיכו להפיץ אץ הבשורה עד ימינו.
כחלק מההשפעה הגדולה שהייתה לו, הגיעו גם קריאות בסרט מעבר למה שנראה על פני השטח, וכמה תיאוריות על מהותו "נוספרטו" הפכו לחלק מהשיח עליו. השליליות ביניהן טענו, ולא משום מקום, שיש אווירה אנטישמית לסרט (בעיקר בגלל העיצוב של נוספרטו) או לכל הפחות זנופובית מאוד. זה בכל זאת סיפור על אימה שמגיעה מחוץ למדינה, מביאה מחלות ורודפת אחרי הנשים המקומיות. יש גם קולות שטוענים שזו אינטרפטציה אחת מיני רבות, וגם זה שמורנאו הוא אחד הגרמנים הבודדים בתקופה ההיא שלא היה להם שום קשר לאנטישמיות עוזר לפוגג אותה. חלק גם אומרים שהיותו של מורנאו גיי, כלומר חלק ממיעוט נרדף רוב הזמן, כנראה שהייתה מונעת ממנו ליצור סרט שתוקף את השונה והלא רגיל. על הנקודה הזו אני די חולק עקרונית, כי מאוד ברור (אפילו, ובעיקר, בקהילה הגאה הישראלית) שהרצון להתקבל לאוכלוסייה הנורמטיבית מוציא מאנשים שמשתייכים למיעוט שנאה גדולה מאוד לכל מי שנתפס כחלש מהם, כל עוד זה מקרב אותם להגמוניה.
אולי לא כדאי שנכנס לזה עכשיו.

מה שאותי עניין בצפייה הזו היא פרישת הנראטיב של מורנאו, בה מצאתי כמה דברים מאוד משונים, או יוצאי דופן, אפשר לתת לזה כל הגדרה שרוצים.
על פניו, הנראטיב המרכזי בז'אנר האימה הוא שיש איזשהו כוח אפל שבא להרוס את המרקם הנורמטיבי, ואותו צריך לנצח. השאלה היא האם הגיבורים, לרוב אנשים שגרתיים שחייהם הפכו לסיוט בלי שליטתם, יצליחו או ייכשלו. אז אמנם "נוספרטו" נעשה שנים רבות לפני שהפכנו סיפורים לסט כללים, והכול היה מאוד ראשוני, אבל אם מסתכלים על המהלך של הסרט, זו לא ממש דרמה שפועלת על פי תפיסה קלאסית של אנטגוניסטים ופרוטגוניסטים, רצון ומעצור.
ב"נוספרטו", נראה שבמשך כל הסרט הדמויות החיוביות עסוקות רק בלנסות לפענח מה קורה, ולא באמת מייצרות שום פעולה אקטיבית. זה מאפשר לנוספרטו להסתובב כאוות נפשו ולחסל עיר שלמה ללא מפריע. למעשה, השמדתו של נוספרטו מגיעה בעיקר כי הוא התרשל, ולא כי מישהו הפילו בפח. האהבה שלו לעלמה הצעירה השכיחה ממנו לחזור לארון עם הנץ החמה, והשמש הטובה היא זו שמחסלת אותו. גם כתוביות הסיום של הסרט מסבירות לנו שהשמש היא מי שצריך להגיד לה תודה.

לכן אני מאמין שהליבה של "נוספרטו" ב-1922 היא יותר לכיוון דתי-הרמוני. לא האנושות תצליח להילחם ברוע שקיים, אלא שאנחנו יכולים לסמוך בעיניים עצומות על האלוהים/הטבע, וזה יביס כל סכנה שנשקפת לנו. לתפיסתי מורנאו נשען על היצירה של בראם סטוקר כדי להביא לקטרזיס באמונה שהכול יהיה טוב, שמערכת חיובית אינהרנטית קיימת בעולמנו בתקופה שאחרי מלחמת העולם הראשונה. ככזה, על אף המוטיבים האפלים שנקשרו לעלילות הערפדים בספרות ובקולנוע בעיקר בזכות "נוספרטו", מדובר בסרט מאוד נאיבי.

כל זה כמובן לא לוקח מהעובדה שכיצירת אימה קולנועית הוא בהחלט ראוי למעמד שקיבל, את זה אני לא צריך לספר לכם. אמנם לומר שבעיניים מודרניות הוא סרט מפחיד יהיה קצת מוגזם, אבל על אף שהוא התיישן, יש בו כמות כמעט בלתי סבירה של שוטים מרהיבים שבהחלט יכולים לנטוע חרדה. האיטיות שבה נוספרטו מתנהל, הסטואיות של מבטיו הארוכים ונטולי התנועה, והפעמים בהן מורנאו מציב אותו בשולי הפריים, מקריפים מאוד לא משנה באיזה עשור צופים בהם. מעבר לשוטים המפורסמים מהסרט, בהם נוספרטו מצולם מזווית נמוכה על הספינה, או כשהוא ניצב מעל מיטתה של אלן, יש אחד שהגניב אותי במיוחד, כאשר הוא גוהר מעל האטר הצעיר והאומלל, והחשיכה מסביב מדגישה רק את פניו של הרוזן ואת העיניים הקרועות מאימה של האטר ממש בתחתית הפריים. לא כל השוטים ברמה הזו (למשל, נוספרטו מדלג את דרכו בעיר אוחז בארוך המתים שלו נראה מטופש להפליא) אבל גם בחלוף הזמן אי אפשר שלא להשתאות.

על פני משהו כמו 88 דקות ללא דיאלוג, "נוספרטו" הוא הרבה יותר משרטוט ראשוני של ז'אנר האימה שניתן להעריך רק בעיניים אקדמיות. הוא היה ונותר בית ספר לצילום ועיצוב, מלא פלאות של פריימינג ותאורה מידיים של מאסטר. מורנאו כידוע לא עצר שם והמשיך לביים כמה קלאסיקות לפני שעבר להוליווד באמצע שנות העשרים. שם עשה את "זריחה", אחד מסרטי האוסקר הראשונים והמכוננים אי פעם. ארבע שנים לאחר מכן מצא את מותו בתאונת דרכים והוא בן 42.
11 שנה לאחר מותו של מורנאו, נולד בגרמניה במאי-לעתיד שלימים יגיד ש"נוספרטו" הוא הסרט הגרמני הטוב ביותר אי פעם. כשיהיה פחות או יותר בגיל שבו מורנאו ביים את הסרט שפרסם אותו, הוא יעשה גרסה משלו לסיפורה של המפלצת.

"נוספרטו הערפד" – Nosferatu the Vampyre

כבר בגיל 35 היה ורנר הרצוג אחד הבמאים הגרמנים הפוריים ביותר, עם מעל לעשרה סרטים באורך מלא לטלוויזיה ולקולנוע. ב-1979 החליט לעשות מחווה למורנאו ולסרטו המפורסם, וליצור גרסה משלו ל"נוספרטו". מה שעבד לטובתו של הרצוג, או לפחות הקל עליו, הוא שבתקופה הזו כבר פגו זכויות היוצרים על "דרקולה". הרצוג יכל אפילו להשתמש בשמות של גיבורי בראם סטוקר, מג'ונתן הארקר, ואן הלסינג, מינה ולוסי (למרות שערבב בין שתי הדמויות האלו) וכמובן הרוזן דרקולה. כך נוצר מין פיוז'ן משונה בין "נוספרטו" ו"דרקולה".
מכיוון שעשיית סרט היא דבר מסובך וארוך, והרצוג הוא יוצר ייחודי שלרוב פועל מתוך תפיסה אומנותית מאשר מסחרית, כנראה שהמניע לעשיית "נוספרטו הערפד" היה משהו קצת יותר משמעותי מסתם להרים רימייק. זה מה שסקרן אותי בצפייה הנוכחית – למצוא מה הרצוג רצה להגיד דרך הסיפור המוכר ההוא.

האמת היא שההתחלה של "נוספרטו הערפד" היא הליכה די צפופה בתלם של מורנאו. זה נראה כמו עיבוד של סצנה לסצנה, עם כמה משפטים זהים (שכמובן הפעם נאמרים בשונה מכותרות טקסטואליות) ואפילו שוטים שהם אחד לאחד מ-1922. רק שעה פנימה הרצוג מביא כמה דברים שלא היו חלק מהסרט המקורי, הראשון שביניהם הוא סצנה משותפת לדרקולה (קלאוס קינסקי, באיפור זהה למקס שרק) ולוסי (איזבל אדג'ני), בה היא עומדת מולו חסרת מורא. שם הרצוג מעביר את מרכז הכוח לדמות הנשית שלו, שהופכת להיות אקטיבית הרבה יותר ממקבילתה האילמת. כך בעיני הרצוג בעצם הולך נגד הנראטיב של מורנאו, ומציב את החוויה האנושית במרכז הסרט.
עם זאת, אני חושב שגרעין השינוי המשמעותי ביותר בין שתי הגרסאות נמצא בעיצוב של הערפד. בגרסת מורנאו מדובר במפלצת מיתית שאמנם מונעת מאהבה לאישה, אבל מתנהלת ככוח אפל נטול פנימיות או רבדים. לעומת זאת, הערפד שמגלם קינסקי פחות מאיים, ובעיקר מתגלה כדמות מאוד עגומה, שעצבות קיומה לא הותירה ממנו הרבה. הרצוג, לדעתי, ניסה להבליט את הצדדים הטראגיים של הדמות הזו, שלא יכולה למות ולכן גם נגזרה עליה בדידות שרק לוסי הצעירה יכולה להפיג. דרקולה של הרצוג/קינסקי איננו חיית טרף מתוחכמת במיוחד, והשאלה האם מותו מגיע לו בהפתעה או שמא הוא העדיף להקריב את עצמו לטובת רגע אחד עם אהובתו, די פתוח לדיון.

שאלה שעדיין מעסיקה אותי היא האם הרצוג התכוון לביים סרט אימה, או שהאלמנטים המאפיינים את הז'אנר פחות עניינו אותו, והוא שאף לעשות סרט על מצב קיומי יותר מאשר לנטוע חרדה בצופים. אני מקווה שהאופציה השנייה נכונה, כי במסגרת של סרט אימה "נוספרטו הערפד" לא מאוד מצליח. אמנם יש בו כמה שוטים נהדרים, אבל במקביל הוא גם סרט מאוד מסורבל עם סצנות שלא עובדות בכלל. אסייג ואומר שצפיתי בגרסה דוברת האנגלית של הסרט (הוא צולם גם בגרמנית וגם באנגלית) וזו כנראה הייתה טעות, בעיקר כי לכתוב שהמשחק לא אחיד זה להיות מאוד מעודן.
קלאוס קינסקי מצליח איכשהו לצאת בסדר, אבל ברונו גנץ אהובנו ("הנפילה", "מלאכים בשמי ברלין" ו"ידיד אמריקאי" בין היתר) די נאבק, ואיזבל אדג'ני בתפקיד לוסי (אחרי המועמדות הראשונה שלה לאוסקר על "סיפורה של אדל ה.", ושנתיים לפני הפיכתה לאייקון אימה בזכות "Possession") גבולית מזעזעת פה. גם את קאסט המשנה כאן אין לי מושג מאיפה הביאו. הבימוי הכבד והעמדות מצלמה המשונות בטח לא עוזרות לסצנות שהרצוג המציא להעביר איזושהי אפקטיביות, שלא נדבר על אמינות. יש פער מאוד משונה בין המקרו המרשים של הסרט (המעטפת וההפקה), למיקרו הלא יציב בכלל (הבימוי והמשחק).
לזכותו של "נוספרטו הערפד" נזקפים העיצוב האומנותי היפה ובחינה קצת אחרת של דמות הערפד, וחייבים גם להזכיר את הפוסטר הרשמי של הסרט שהוא איקוני בפני עצמו, אבל ככל שהוא מנסה להתנתק מהסרט של מורנאו הוא עובר כמגושם מאוד. יש בו בהחלט עם כמה רגעים נהדרים, אבל לא מעט שמגיעים לטריטוריות של קרינג' וממש שולפים מחוויית הצפייה.

על אף שצבר אוהדים רבים מיום צאתו ועד עכשיו, ובהחלט ממשיך להיזכר כאחד מסרטי הערפדים הידועים ביותר, בעיני הוא נופל מרוב סרטי דרקולה הקאנוניים, בין אם זו הגרסה של טוד בראונינג מ-1931, הגרסה של קופולה מ-1992 (סרט הערפדים הטוב ביותר אי פעם, אם אתם שואלים אותי), בטח ובטח שתי גרסאות "נוספרטו" ביניהן הוא נמצא – זו של מורנאו, וגם זו רוברט אגרס מ-2024.
בהקשר של האחרון צריך להגיד שאגרס הצליח בשתי חזיתות שהרצוג לא ממש עבר בשלום – גם לברוא עולם קולנועי שנותן לכל הפחות פייט למורנאו, וגם ליצוק משהו חדש לתוך הסיפור המוכר הזה, ולתת זווית ייחודית לו. אבל על אלו אתן לאחרים לדבר כשייחשף לקהל, בתקווה שיתגלה כהצלחה כפי שמגיע לו.