יום הולדת 14 לסריטה!

בדיוק שבועיים אחרי שחגגנו כאן בר-מצווה לסריטה, המציאות הישראלית השתנתה. דרמטית. אמנם עברה כמעט שנה מאז השבעה באוקטובר, אבל כמה דברים בסיסיים נותרו בעינם ובכמה וכמה תחומים המצב איכשהו גרוע יותר. כמעט שנה של מלחמה, שדוחקת כל דבר אחד מסדר היום הציבורי אבל גם איכשהו מייצרת שגרת הדחקה. עד כדי כך שכל צריכת תרבות מקוטלגת בתור בריחה וכל חגיגה כניתוק מהמציאות. כמו כל מי שחגגו יום הולדת באחד-עשר החודשים האחרונים, גם זה של סריטה חלף בלי ציון דרך מיוחד. לרוב אני בוחר בתאריך שקרוב יותר ל-20 בספטמבר, בין היום שבו רכשתי דומיין כי החלטתי משום מה שזה רעיון טוב לאגד כותבים שאני אוהב לבלוג קולנוע, לבין היום שבו האתר עלה לאוויר. אבל השנה יש לי פחות ופחות חשק לספר ביציאת מצרים של כתיבה עצמאית על קולנוע בישראל, מה גם שהכל מתוקצר בעמוד הייעודי. אבל גם להתעלם לגמרי לא רציתי, אז נראה לי שהיום האחרון של ספטמבר איכשהו תופס בתור לא-חגיגה, מאוחרת אך לא מדי. מהר לפני שתעלה עוד כותרת זוועה בחדשות.

בגלל השנה המזופתת הזו, סלחו לי אם הפוסט-הולדת יהיה במתכונת מוכרת אך ללא סממנים משמחים. אין לי מתנות לחלק, רק תודה בחזקת אינסוף על הקריאה. תודה גדולה אף יותר לכל מי שתרמו לנו כספית לאורך השנה הבלתי הזו, אני תמיד מצוי ברמת הערכה והוקרה שאינה יודעת גבול בכל פעם שפייפאל מודיעים לי שנכנסה תרומה. זה קצת משתק אז הנה הודיה קולקטיבית, במקום אישית. תודתי גם לשלישיית ״מה קשור לכתוב ללא תמורה טקסטים מעשירים של אלפי מילים על סרטי קולנוע״, או בשמה המקוצר: אור, עופר ולירון. זה שהם גם עונים להודעות שלי אחרי כל השנים האלה בכלל מדהים אותי כל פעם מחדש. תודה אחרונה חביבה גם לרוי יודקביץ׳ ששב להתארח אצלנו, פעמיים, אחרי הפסקה של שנים. הוא אפילו כתב את אחת הסקירות הנקראות של השנה, ועל כך בחלק השני של הפוסט המוקדש לסטטיסטיקות. זוהי הדרך שלי לאגד כמה שיותר לינקים אז עליה אני לא מוותר, גם לא על החלק השלישי שבו אני זה שאוצר את הבחירות.

לפני כן אני מוכרח להכות על חטא ולהפר הבטחה. כתבתי בסיכום הקודם שעד יום ההולדת הבא נחליף אכסניה, או נשפץ את הקיימת, וכבר היו לי תוכניות מוכנות. הכל התהפך אחרי שבועיים בלבד וכאמור. בשנה האחרונה היינו עסוקים בעיקר בהישרדות, כמו כולם אני מניח. גם במישור האישי עברנו אי אלו טלטלות, אישיות כמקצועיות, כך שהשנה ה-14 למניין סריטה נספרת אחרת. אני מקווה שאפשר יהיה לצאת בכל זאת לכיוון חיובי ואסתטי יותר וגם להגשים את השאיפות, המטרות והחלומות. זה יהיה מאוד נחמד אם כל זה יקרה בעידן בו החטופים חוזרים הביתה בחיים, המלחמה מלאת ההרג המיותר תיפסק בכל הגבולות, והעקורים מבתיהם ישובו לבנות מחדש או ינטעו שורש במקום אחר. אבל על זה יש לנו פחות השפעה, זה כולה אתר על קולנוע. כבר בן 14, כלומר יכול לעלות לבד במעלית (זה מה שיצא כשחיפשתי בגוגל ״גיל 14״) אבל בסך הכל אתר על קולנוע. אגב אחרון, התמונות הן מתוך סרטים עם הספרה 14, כי יש מסורות שאני מחבב, אבל אני לא מבטיח שהם טובים או מומלצים. זו בראש הפוסט היא מתוך ״14 שעות״ של הנרי הת׳אווי, סרט דרמטי ומלחיץ כיאה לשנה שחלפה.

סטיות וסטטיסטיקות

ז׳אן-פייר לאו ב״מותו של לואי ה-14״

אני לא אוהב תירוצים, ועוד פחות אני אוהב לאכזב, אז פשוט אודה ואתנצל – השנה אנחנו לא בקצב פרסום הפוסטים הרגיל שלנו. לא אחד ביום כפי שהיה בתריסר השנים הראשונות, אפילו לא 300 בשנה דאשתקד. יותר בכיוון של חצי שבוע מכוסה ומחציתו השנייה ללא עדכונים. זה גרם ליותר נרשמים מאי פעם למיילינג ליסט שלנו, ואני מקווה שזה מסייע. גם לעקוב אחרינו ברשתות החברתיות, שזה בעצם רק בפייסבוק כי טוויטר רוצים כסף מאז מאי (לא אכתוב מה הם מוזמנים לעשות במקום) ואינסטגרם אין לנו שנים (לטיקטוק אני מתכחש). את הסיבות לירידה בתפוקה פירטתי כבר אבל אני מבטיח שנעשה את המאמצים הדרושים ועד סוף השנה הלועזית נעבור בהרבה את ה-200 פוסטים. אז ארגיש שאנחנו רק מתרשלים, לא מפדחים.

תחושת המחויבות שלנו נותרה משום שממוצע המבקרים והמבקרות השנתי לא פחת, משום מה. מה שמותיר אותי אסיר תודה על הנאמנות וגם מרוגש להגיד שלום ובואו היכנסו לכל החדשים והחדשות. תודה גם לכל דרכי הגישה אל סריטה, זמן להחזיר טובה: גוגל (ונגזרותיו), וורדפרס (בעיקר האפליקציה), פייסבוק, ויקיפדיה, אינסטגרם, דוקאביב, אידיבי, גנזך הרשת, טוויטר, אקוסיה (מנוע חיפוש ״ירוק״), סטארט וגם עין הדג. בזכות כל אלו והכניסות היזומות יש לנו כמה וכמה פוסטים נקראים במיוחד, כולל שבירת שיא יומי. לפני כן רק אגיד שלכתוב על נטפליקס זה תמיד משתלם, כלומר אילו היינו מרוויחים מהכתיבה כאן, אז שירות הסטרימינג יקבל עשירייה משלו (עם מתפלח אחד).

הסקירות הנקראות – נטפליקס

שלוש בנותיו – מעולם לא היה לנו כזה: שבירת שיא יומי ופוסט השנה ברגע. הפרחים לעופר
אם אין נסיך לי – לירון תהתה לפשר השם העברי של Damsel ומכאן המשיכה לעוד תהיות
רבל מון: חלק 1 – רוי יודקביץ׳ שב להתארח אצלנו לכבוד הפרויקט היומרני של זאק סניידר
רסטין – קולמן דומינגו רצה אוסקר, עופר רצה לראות סרט גדול, שניהם לא קיבלו את מבוקשם
אחוות השלג – אור תפס את מועמד ספרד לאוסקר וחיבר אותו עם משהו בשם ״נקמה מתוקה״
*שומר הברים – יש גם חיים מחוץ לנטפליקס! למשל באמזון פריים, בסקירה של לירון
במעמקי הסן – לירון שמעה שיש כריש בפריז ומיד לחצה פליי. לא רק היא, כך מסתבר
להשאיר את העולם מאחור – היה איזה רגע בדצמבר שכולם וכולן דיברו על הסרט. גם אור
הרוצח – דייויד פינצ׳ר, מייקל פאסבנדר, אור לא היה צריך לדעת עוד פרטים בשביל לצפות
ניאד – נסיים עם דעתו של עופר על אנט בנינג וג׳ודי פוסטר ששאפו לשחות אל האוסקר

הסקירות הנקראות – כל היתר

הכוורן – התעמקתי יותר מדי באשפה הזו וחטפתי עקיצות מכוורת המעריצים. לא מתחרט
זעקות ואז שתיקה – נציג סרטי השבעה באוקטובר, בו צפתה לירון בעלת עצבי הפלדה
אל תוציא מילה – הסרט החדש ברשימה וסקירה נוספת של לירון, אחוזי הקלקה משוגעים
נשארים לחג – זוכרים את סרט האוסקרים הנהדר הזה? הסקירה של עופר תזכיר לכם ולכן
רק לא אתה – שנת סידני סוויני וגלן פאוול נפתחה רשמית בינואר, גם עופר נפל שדוד
טהורה – עוד לא הספקנו להגיד סידני סוויני והיא חזרה, גם הפעם עופר היה שם בשבילה
ימים מושלמים – טכנית זה דיווח מפסטיבל חיפה, אבל אור הקדיש טקסט שלם לפלא הזה
אזור העניין – גם זה ניתוח ולא סקירה, של עופר לסרט של ג׳ונתן גלייזר, אבל נו אין חוקים
מסכנים שכאלה – לירון ממשיכה לככב בעשירייה עם סרטו של יורגוס לנתימוס. לא זה, השני
רוצחי פרח הירח – גם סקירה וגם ניתוח של עופר בטקסט אחד, לסרטו של מרטין סקורסזה

הפוסטים הנקראים – מכל סוג

סרטי 2023 – סיכומי השנה שלנו תמיד מוכיחים את עצמם, תודה לכם ולכן על האהבה
סרטים חדשים 11.1 – אינני בטוח מה הזרים כל-כך הרבה תנועה למדור בשבוע ההוא
סרטים חדשים 22.8 – פה אני כבר מנחש שזה ״צאי מזה״ או ״העורב״ שהביאו תעבורה
מהדורת חירום 3 – אוקטובר היה חודש מבולבל במיוחד גם אצלנו, השתדלתי לעזור
תגליות 2023 – משמח מאוד לראות כמה חיבה קיבלה היוזמה הזו של אור בסיכומיישן
המלצות פסטיבל ירושלים 2024 – אחלה תוכנייה, ובהצלחה למנהל האמנותי החדש
סרטים חדשים 9.11 – זה תמיד כיף כשעוד מישהו חוץ מחבריי לבלוג קורא את המדור
הרגעים 2023 – הסיכום האישי של אור הוא הנציג השלישי שלנו לפרויקט סוף השנה
סרטים חדשים 25.4 – לא יודע מה לומר, השתלטתי על מחצית הרשימה וזה נחמד לי
טקס אופיר 2024 – סוגר העשירייה מוכיח שוב שפרסי הקולנוע הישראלי דווקא מעניינים

אוצרות אישית

דוני ין ב״14 להבים״

את החלק הזה של הפוסט-הולדת הוספתי במקור כדי להמשיך להודות, אבל גם להביך, את שותפיי לסריטה. הפעם הוא ישמש גם מקום בו אפשר יהיה להבין קצת יותר טוב מה עבר על חלקנו בשנה האחרונה, ותוך כדי גם יקבץ לינקים לכמה שיותר טקסטים מעולים שאינם בהכרח הכי פופולריים שלנו. לא שאנחנו כותבים וכותבות בשביל טראפיק, לצערי לא יוצא לנו מזה דבר, אבל את מה שאהבתי במיוחד באופן פרטי אני שמח להגיש בשנית בפומבי.

אור סיגולי עבר את השנה הכי משנת חיים מכולנו מבחינת תעסוקה. בערך באמצע של שנת סריטה (אוקטובר עד ספטמבר) התבשרנו שהוא יהיה המנהל האמנותי הבא של פסטיבל הקולנוע ירושלים. השמחה התחרתה רק בגאווה. לאחר מכן השתנה אופי התרומה שלו לסריטה, מסיבות של זמינות מחד ואתיקה מאידך. לכן, למרות שתפר השנה את ברלין-קאן-ונציה, הראשון בסריטה לעשות זאת בשנתון אחד, החוויות שלו תווכו אחרת. אור מצא דרכים להעצים את המקום של סרטי עבר בסריטה, מדאבל פיצ׳ר בראד פיט במונטנה ועד שלושה של ג׳ון יוסטון. הוא אמנם נפרד בכאב לב מאימת החודש, אבל הספיק פרויקטים אחרים כמו הגלגולים של מר ריפלי וכמובן כל זוכי האופיר לפרס הסרט הטוב ביותר. בעיניי גם פוסט ההיסטוריה המלאה של ישראל בפסטיבל קאן, שהיה צריך להיות ערך ויקיפדיה בעולם מתוקן, הוא כמות עבודה של פרויקט. פשוט ארוזה בטקסט אחד. לפני המינוי שלו לירושלים אור גם הספיק לתהות על ההגדרות של קולנוע תיעודי בעקבות הצפייה בנטפליקס, ולגרום לי לאהוב אפילו יותר את ״כולנו זרים״, על אף שכבר אהבתי אותו הכי שאפשר.

עופר ליברגל ממשיך להיות הכותב הפורה ביותר שלנו, מלבד התרומה שלו לכתב-עת סינמטק תל אביב מדי חודש. בגלל הכמות קשה לי תמיד לבחור מה להבליט, אבל מספיק להזכיר שבין סרטים בנטפליקס לדיווחים בלעדיים מפסטיבלי קולנוע בארץ ובעולם, היחס של עופר לכל סרט בלי דעות קדומות ממשיך להוות מודל לכתיבה על קולנוע מבחינתי. עופר התחיל השנה עוד פרויקט שאפתני, ״במערבון אין כל חדש״ על מערבונים לאו-דווקא מוכרים, ומצא זמן להמליץ על פודקאסטים, מצטרף בכך אל יוזמה ותיקה של אור. בעתיד הקרוב מאוד הוא יחליף אותו בעוד סדרת פוסטים אהובה. אבל התרומה הכי מוערכת של עופר, מבחינתי לפחות, היא בהשקעה בסרטים ישנים בכל פעם שיש הזדמנות לכך: מסגרת הקרנות מיוחדת בסינמטק ת״א של צרפת מול ארה״ב, מחוות בסינמטק ירושלים לליב אולמן וגם לאורסון וולס, היתקלות אקראית ב״אהובת הקצין הצרפתי״ באמזון פריים, או מציאת סיבה לשוב אל שיתופי הפעולה של לומט-פאצ׳ינו. לי זה תמיד עושה חשק להשלים חוסרים או לצפות שוב.

לירון סיני כותבת על קולנוע ותרבות במוסף של כלכליסט ואצלנו בתדירות מוגברת מאז החגיגות הקודמות, מעל פעם בשבועיים בממוצע, וכולנו מרוויחים. ולא רק כי אף אחד אחר בסריטה יכול להתחיל סקירה במשפט ״אני אמא לשניים״. השנה לירון לקחה על עצמה את המשימה העצומה של תחזוקת מדור אימה חודשי, לא כתחליף-זהה לאימת החודש אבל כן במקום, ואני מבסוט להתעדכן דרכה על החדש בתחום. זאת בנוסף לסקירות על סרטים שעונים להגדרה, אם מגיע להם סקירה משלהם, כמו במקרה של ״לונגלגס״ – הטקסט הכי טוב שקראתי השנה בעברית על הסרט, ועוד בלי ספוילרים, גם אם מבעד לעיניי הלא-אובייקטיביות. לירון גם מתפקדת אצלנו מדי פעם בתור מדריכת סטרימינג, למשל לאימת דיסני+, וחוזרת בהשראת ההיצע בכל סטרימר לסרטי עבר, כפי שעשתה עם ״שומר הברים״ המקורי. הכי חשוב בעיניי, ויש לנו מדי פעם גם טקסטים חשובים בסריטה, הוא המאמר שלה על ״אזור העניין״ והקשר שלו למציאות העכשווית. בתקופה בה עוד היה מותר להחזיק בדעות כאלה.

אני עדיין אורון שמיר, בפעם האחרונה שבדקתי, ואני עדיין כותב על קולנוע בעיקר באתר ובעיתון ״הארץ״. אם כי אני כבר לא גר בניו-יורק, שזה חתיכת שינוי יחסית לשמונה השנים האחרונות, וזה עדיין מפתיע אותי בכל בוקר כשאני רואה את תל אביב מהחלון במקום את ברוקלין. במקרה שלי אין מה להפליג בשבחים אם הם עצמיים, אז רק אספר שהסרט שהכי נהנתי לכתוב עליו לסריטה היה ״הדונם של סבתא״ (שזכה לבסוף באופיר!), שהיה לי מאוד כיף ומאתגר לנסות לסנגר על ״ילדות רעות״ ושסקירת העבר שאני מבסוט עליה ביותר היא לסרט ״לצאת נקי״, כחלק מפרויקט ג׳ונתן גלייזר המשותף לכל סריטה. קשה לי נורא לדמיין עתיד או להבטיח הבטחות, אז בואו רק נסכם שכל עוד אתם קוראים ואתן קוראות – אנחנו נכתוב. מאחל לכולנו לחגוג עוד יום הולדת, הבא של סריטה יהיה כבר מספר שמצריך חגיגה.