• המתאבקים
  • כחום הגוף
  • מאהבת, מטרידנית, רוצחת
  • אוסקר 2023/24: דירוג כל הסרטים המועמדים
  • אוסקר 2023/24: איך הלך עם ההימורים המוקדמים
  • אוסקר 2023/24: רשימת המועמדים המלאה
  • ״תוכנית א׳״, סקירה לסרטם הבינלאומי של האחים פז
  • אוסקר 2023/24: הימורים על המועמדים
  • ״הגול הבא מנצח״, סקירה
  • סיכום 2023: הסרטים שעשו לנו את השנה הקולנועית
  • סיכום 2023: זוועות המציאות בראי הקולנוע
  • סיכום 2023: הניצחונות וההפסדים של השנה בקולנוע
  • סיכום 2023: עשרים הרגעים שעשו לאור את השנה
  • סיכום 2023: מגמות השנה בקולנוע ומשמעותן
  • סיכום 2023: אימת החודש סוגרת שנה
  • סיכום 2023: הסרטים הכי טובים שגילינו השנה לראשונה

סיכום 2023: הסרטים הטובים ביותר של השנה

30 בדצמבר 2023 מאת מערכת סריטה

גם השנה שיבשה המציאות הישראלית את עולם הקולנוע וההפצה, עם חודשיים שהושפעו מהמתקפה שעברנו. אבל מעבר לסגירת בתי הקולנוע בעקבות איומי שיגורים, המצב המוראלי לא לגמרי אפשר צפייה רגועה ונורמלית. הראש היה במקום אחר, הכאב פעם בכל רגע נתון, וכל סרט נראה פתאום כמו סך כל הטריגרים.
באופן טבעי, אך עדיין מתסכל, סוף השנה לא אומר שהכול מאחורינו. להפך, אפילו. אבל אולי דווקא בגלל זה אנחנו פה שוב מסכמים, סוגרים, נפרדים, תקראו לזה איך שאתם רוצים, אנחנו בסדר עם זה. זאת הייתה חתיכת שנה שמסתיימת עכשיו, ואנחנו רוצים לעשות לה את הקבורה הנכונה.

לכן שוב התקבצנו כל ארבעת כתבי סריטה לבחירת סרטי השנה שלנו. על אף השיבושים, החלטנו בכל זאת לעשות שתי עשיריות לכל כותב, זו של הסרטים המופצים (כלומר שיצאו באופן מסחרי לקולנוע) ושל הלא-מופצים (שהוקרנו באופן מיוחד בפסטיבלים או אירועים שונים, או הגיעו ישירות לטלוויזיה דרך הסטרימינג או ה-VOD). כל אחד מאתנו דירג את שתי העשיריות שלנו, הרחיב כפי שנראה לו או לה מתאים, ומתוכם בחר את העשירייה האולטימטיבית שתופיעה כתמונה בסוף כל חלקו של כותב. כעת אנחנו מגישים לכם את הכול ביחד.

כמובן שיש עוד סרטים שאהבנו השנה, כמובן שהבחירה הייתה קשה, אבל זה חלק מהעניין. גם אם אנחנו בטוחים שלא תסכימו אתנו על הכול, אנחנו לפחות מקווים שנשים על הרדאר שלכם כמה סרטים שכדאי לחפש או לחכות להם בסבלנות. לפחות היה משהו טוב אחד בשנה האיומה הזו.

הסרטים הטובים ביותר של 2023

-הלא-מופצים-

10. "הרוצח" – The Killer
ארה"ב, בימוי: דיויד פינצ'ר
המעבר של דיויד פינצ׳ר אל חיקה של נטפליקס זה כנראה הדבר הכי טוב שקרה ליחסים (החד-צדדיים) בינו וביני. לגמרי מקבל את מי שלא נהנו או אפילו השתעממו למוות מפיסת המטא-ז׳אנר על סף הפארודיה עצמית המבריקה הזו. מתקשה לקבל את הדעה לפיה לא מדובר בקומדיה מודעת לעצמה, גם אם ההגדרה של פינצ׳ר ושחקנו מייקל פאסבינדר לקומדיה אינה בדיוק רווחת או קולעת לדעת ההמון.
לביקורת של אורון בגלריה ״הארץ״

9. "על עשבים יבשים" – About Dry Grasses
טורקיה, בימוי: נורי בילגה ג'יילן
גם נורי בילגה ג׳יילן מוכיח שיש לו הומור עצמי, וגם אצלו הוא מוסתר בידי קולנוע טיפוסי לבמאי. אבל אחרי האכזבה הקלה מסרטו הקודם (״עץ האגס הפראי״) אני שב אל מחנהו של גדול במאי טורקיה, שהזכיר איך אמור להיראות ולהרגיש קולנוע אמנותי עז מבע ובעל עוצמה שקטה אך בטוחה. העובדה שיש בו גם חזרה אל שיא כוחו הסגנוני ומאידך גם שבירות סגנוניות הוסיפה להנאה האינטלקטואלית.
לטקסט של אורון מפסטיבל קאן

8. "כולנו זרים" – All of Us Strangers
אנגליה, בימוי: אנדרו הייג
לא ידעתי דבר על סרטו של אנדרו הייג לפני הצפייה בו, להוציא את שם הבמאי ורשימת השחקנים: אנדרו סקוט, פול מסקל, ג׳יימי בל וקלייר פוי. אני מודה שהגעתי יותר בשביל היוצר מאשר השחקנים, בזכות ״סוף שבוע״ ו-״45 שנים״. דבר לא הכין אותי לנחשולי הרגש שהכו בי. בהקרנת עיתונאים שאזכור עוד זמן רב, היה כמעט קשה להתרכז בסרט מרוב התייפחויות חרישיות כקולניות. תרמתי את חלקי כמו גדול, בכמה מהרגעים היפים והנוגים ביותר שאני זוכר בקולנוע על נושאים שחוקים דווקא, למשל ייצוג יחסי הורים וילדים בדגש על שיחות שלא התקיימו.

7. "Do Not Expect Too Much of the End of the World"
רומניה, בימוי: ראדו ג'ודה
לסרט הזה אין שם עברי משום שהוא טרם הוקרן בישראל בשום קונסטלציה, אבל היה אמור. סקופ שכנראה לא יעניין איש – מדובר בשברון הלב הגדול ביותר שלי כלקטור השנה, שכן הסרט הזה שובץ לרגע בתוכניה של פסטיבל הסרטים של חיפה. לבסוף הוא החליף ידיים ובעלי זכויות וכך נמנעה לבסוף הקרנתו על הכרמל. זה חבל משום שלא ראיתי סרט טוב ממנו מבין אלו שנפלו בחלקי מבחינת המלצות לצוות הפסטיבל. קולנוע אוטר ברמות הכי גבוהות שיש, המשלב בין כל השיגעונות של הקולנוען מעקם הפורמטים. אני מאמין שעוד נחזור אליו ונכתוב כשיהיה זמין.

6. "עלי שלכת" – Fallen Leaves
פינלנד, בימוי: אקי קאוריסמקי
סרט קטן ומושלם לסוגו, פנינה נורדית המשלבת בין שנאת האנושות ואהבת אדם. אקי קאוריסמקי זונח את הקולנוע הפוליטי המשמים שנפל לתוכו ושב אל ימי ״הנערה מבית החרושת לגפרורים״. הוא בעצמו קרא לסרט ״החלק הרביעי בטרילוגיה״, ולא נותר אלא לשתות לחייו ולצאת לחפש אהבה בקריוקי או בבית קולנוע (רצוי כזה המקרין סרטים של ג׳ים ג׳רמוש).
הטקסט של אורון מפסטיבל קאן

5. "מפלצת" – Monster
יפן, בימוי: הירוקאזו קורה-אדה
פסטיבל קאן שנוכח ברשימה שלי עד כה עומד להשתלט על הצמרת. סרטו של הירוקאזו קורה-אדה דווקא לא התקבל בחום עז בריביירה, אפילו שיצא עם פרס, אבל עבורי היה אחת הפסגות של קאן וגם אחד הסרטים האהובים עליי של המאסטר היפני מאז ומעולם. אני מסכים שלא כל חלקיו שווים ושאחד מסוים דומה מדי לסרט מדובר מהשנה שעברה, אבל לבצע סגנון ראשומוני באופן יחסית מקורי ולגמרי סוחף זה חתיכת הישג עצום בעיניי.
הטקסט של אורון מפסטיבל קאן

4. "הילד והאנפה" – The Boy and the Heron
יפן, בימוי: הייאו מיאזאקאי
מאסטר יפני אחר התעלה על עצמו השנה עם עוד יצירת מופת, אותה ראיתי בפסטיבל ניו-יורק. עשור חלף מאז הפרישה הקודמת של הייאו מיאזאקי, גדול במאי האנימציה בכל הזמנים לעניות דעתי, וכמה שמחתי ש״הרוח העולה״ אינו האחרון שלו. קיסר ההנפשה מגיש סרט שהוא מצד אחד ״מיטב הלהיטים״ ומצד אחר מכיל יותר יצירתיות, דמיון, יופי, פחד, חזון ותעוזה מרוב הסרטים שראיתי השנה ונוצרו בהוליווד. מבחינתי, הוא במקום הראשון לפחות כמו השלושה שלכאורה מקדימים אותו בדירוג, אבל ביום אחר הסדר היה שונה.
הטקסט של אורון לקראת פסטיבל הסרטים ערבה

3. "אנטומיה של נפילה" – Anatomy of a Fall
צרפת, בימוי: ז'וסטין טרייה
לחשושים על זכייה אפשרית ב״דקל הזהב״ תוך כדי פסטיבל קאן היו ראשית העמסת הציפיות על הסרט הזה, מהבמאית של ״סיביל״, עם כל הכבוד. מאז חובת ההוכחה עליו רק גדלה אבל כפי שתראו בהמשך הרשימה, הכל קטן עליו. זה לא הסרט האהוב עליי מיבול קאן, שכן הוא רק שלישי בדירוג הכולל הזה, אבל בהחלט הסרט הכי טוב שראיתי השנה על זוגיות כמערכת מורכבת של רצונות ומטענים. צפיתי בו ישוב בין שתי אוהבות כלבים מן הגדולות שאני מכיר, מה שהפך את אחת הסצנות בו לחוויה בפני עצמה.
הטקסט של אורון מפסטיבל קאן

2. "לה כימרה" – La Chimera
איטליה, בימוי: אליצ'ה רורוואכר
בתחילת השנה נעתקה נשימתה והתרחב ליבי מול סרטה הקצר של אליצ׳ה רורוואכר, ״התלמידות״, שנגזל ממנו האוסקר באופן מביך במיוחד עבור מצביעי האקדמיה. בקיץ זימן לי הגורל הזדמנות להשלים את סרטה הארוך לשנה זו, הודות לפסטיבל הקולנוע ירושלים, ונכנעתי לקסמו המשכר מפריים ראשון ועד אחרון. אין עוד אף יוצרת (או יוצר) שפועלת כיום ויודעת לכשף כך את הצופה, להציג את הקולנוע כמעשה קוסמות ולבטל לגמרי את ממד הזמן. לכן רק נשאלת השאלה איך ארצה לזכור את השנה הזו והתשובה היא, לצערי, לא כמו קסם מתמשך.
לביקורת של אורון בגלריה של ״הארץ״

1. "אזור העניין" – The Zone of Interest
אנגליה, בימוי: ג'ונת'ן גלייזר
שנה פוליטית מחייבת בחירה פוליטית, או לפחות דחפה אותי לכיוון הזה. שנה שבה מושגים כמו ״שואה״ ו״נאצים״ לא רק סבלו מאינפלציה אלא כמעט ואיבדו משמעות בשל שימוש יתר שגוי. תודה לג׳ונתן גלייזר על התזכורת איך נראו פני הרוע – אנושיוֹת עד אימה. סרט שהוא מראה מבעיתה המזכירה כמה קשה לדעת האם אנחנו, כולנו יחד וכל אחד לחוד, בעצם הרעים באיזשהו סיפור. ממש לא סרט שואה וגם לא בדיוק סרט על נאציזם, יותר כמו דרמה משפחתית על גבר שלא מצליח להפריד ומביא את העבודה הביתה, ואישה שבנתה לה חלקת אלוהים קטנה ממש מול גיהנום עלי אדמות. קולנועית זה הסרט הכי מרשים ומחדש שראיתי השנה, שיעור על שימוש במרחב שלילי בפריים או בניית עולם דרך עיצוב סאונד. כיוון שאינני אקדמאי, אתמקד בהיותו הסרט שנחנקתי בו מצחוק ודמע לסירוגין, עם בדיחת השנה מחד וצמרמורת השנה מאידך.
הטקסט של אורון מפסטיבל קאן

-המופצים-

10. "אלמנטלי" – Elemental
ארה"ב, בימוי: פיטר סון
הקטר הקטן שהצליח. הסרט שנכתבו עליו הספדים בגלל סוף שבוע ראשון פחות מוצלח מהתחזיות (איזו דרך מטומטמת למדוד הצלחה, הלוואי שזה ייפסק) הוכיח שההתמדה משתלמת. הוא נשאר ונשאר על האקרנים, השיב את פיקסאר למקומה הטבעי באולמות הקולנוע והגיע למספרים שמזכירים את העשור הקודם שלה. חשוב מכך, הסיפור על להבת אש צעירה שממיסה את ליבו של נער מים הזכיר לי עד כמה פיקסאר מצטיינים בקומדיה רומנטית. בשנה בה הכל נראה כמו יצירת בינה מלאכותית, סרטו של פיטר סון הוא עמל של אהבה שעוד יזכה יום אחד לכבוד לו הוא ראוי. אפילו רק על מלאכת ההנפשה לבדה, עשירה בפרטים באופן שלא ייאמן.

9. "שומרי הגלקסיה: חלק 3" – Guardians of the Galaxy, vol. 3
ארה"ב, בימוי: ג'יימס גאן
בשנה שהלוואי וחיסלה את אולפני מארוול כפי שאנחנו מכירים אותם, ג׳יימס גאן המשיך בשלו וסגר טרילוגיה פרטית בתוך המכונה המשומנת. רגע לפני שהוא עובר להציל את המתחרים, ואין לי ספק שיעשה זאת, הוא העניק לנו את סרט גיבורי העל המצטיין של השנה והסרט השלישי הכי טוב של מארוול אי פעם, מותיר אותי מלא הודיה על המסע הקוסמי הזה. תודה על המוזרות וערכי החברות, תודה על הריקוד בסוף ועל רוקט ראקון מהתחלה ועד הסוף. ותודה גם על הדמעות, פעם שלישית ברציפות, לעזאזל.

8. "ג'ון וויק 4" – John Wick Chapter 4
ארה"ב, בימוי: צ'אד סטהלסקי
זה לקח אמנם ארבעה סרטים ואינספור חיסולים מטווח אפס, אבל סוף סוף גם אני מאמין. הסרט שהמיר אותי אל כת וויק הוא כשלוש שעות של אקסטרוונגזת אקשן מופרעת אך מלאת אהבה לז׳אנר. עם אינספור מחוות לקלאסיקות עבר, מספיק דוני ין כדי שאהיה מרוצה, ואחד קיאנו ריבס שגם אם תזרקו אותו מכל המדרגות הוא יקום ויחזור להילחם. כיוון שזו הפעם הראשונה במותג בה התסריטאי דרק קולסטד לא מעורב, אניח שהוא תמיד היה הבעיה שלי. אבל אולי עדיף לתת קרדיט לבמאי צ׳אד סטהלסקי שהתעלה על עצמו יחד עם כל הצוות.
לביקורת של אורון בגלריה ״הארץ״

7. "האיש מהחלומות" – Dream Scenario
ארה"ב, בימוי: קריסטופר בורגלי
הסרט החדש ביותר ברשימה, וקשה לי לומר אם היה מדורג גבוה או נמוך יותר אילו הייתי צופה בו שלא בשבועיים האחרונים של השנה. כי הוא מעט חכם יותר מכפי שנדמה ובטח משתנה בתודעה לאורך זמן או בהשפעת שיחות ודעות של אחרים, כמו החלומות שבמרכז עלילתו. ניקולס קייג׳ משלים טרילוגיה פרטית של מטא-תפקידים על תדמית ציבורית והפכפכות התהילה, והבמאי (שגם כתב וערך) הנורווגי קריסטופר בורגלי מוכיח שמקומו בהוליווד, רצוי בשוליים ההזויים שלה.
הסקירה של אורון

6. "חיים שלמים" – Past Lives
ארה"ב, בימוי: סלין סונג
סרט הביכורים של סלין סונג זכה בינואר לכתר או העול של אחד הטובים של השנה עוד כשהייתה בחיתוליה. עד שראיתי אותו סוף סוף, אי אז בקיץ, ההייפ היה מחריש אוזניים עבור סרט כה קאמרי. הדעות הקדומות והרצונות שלי לגבי מה הסרט הזה אמור וצריך להיות התפוגגו בפרולוג העוסק בדיוק בזה. משם התמסרתי לחלוטין אל שתי הדמויות הראשיות ובהמשך אל דמות המשנה גונבת ההצגה. המערכה הראשונה היא סרט קסום על תעתועי גורל אפשרי וחברות בין ילדים, השנייה היא אחד הייצוגים המדויקים לתקשורת בראשית עידן האינטרנט, והשלישית שהיא לב הסרט מוטטה את ליבי שלי.
לביקורת של אורון בגלריה ״הארץ״

5. "אופנהיימר" – Oppenheimer
ארה"ב, בימוי: כריסטופר נולן
כאילו שיכול להיות סרט של כריסטופר נולן על הקשרים בין מדע, מוסר ופוליטיקה שלא יהיה בחמישייה אצלי. זה כנראה נכון שכל המגרעות של אחד היוצרים האהובים עליי בהוליווד של ימינו נוכחים כאן, שלא לומר מזדקרים מעלה. חמוד (או חמור) במיוחד הניסיון שלו להוכיח שהוא יודע לכתוב ולביים דמויות נשיות (סרטים אחרים שלו כבר הוכיחו). באותה נשימה, נוכחים גם כל היתרונות שלו כקולנוען מאז׳ורי, תסריטאי מיומן ובמאי חסר רחמים כלפי הצופה. בניגוד לכל ביוגרפיה אחרת השנה, באמת הרגשתי כאילו אני בתוך ראשו של הגיבור. ואיזה ראש מבריק זה היה, מחובר לנפש מעונה וכלוא בגוף של קיליאן מרפי, בעוד תצוגת ענק שלו.

4. "הצצה ליחסים" – May December
ארה"ב, בימוי: טוד היינס
כיאה לשמו, זה הסרט שחמק ממני בפרימיירה בקאן בחודש מאי והושלם בישראל בדצמבר. סליחה, אשכתב לעברית: הסרט שחמק ממני בפרימיירה בקאן בחודש ״הצצה״ והושלם בישראל ב״ליחסים״. קשה להאמין שטוד היינס רק ביים ולא כתב את התסריט לסרט שכאילו נתפר למידותיו, מחווה אוהבת למללודרמה הקלאסית וגם פארודיה מוחלטת על תרבות הצהובונים בעת ובעונה אחת. נטלי פורטמן במצב רוח ברבורי שחור וג׳וליאן מור שתמיד זוהרת בסרטי הבמאי, מתחרות ביניהם מי יותר מדהימה בגילום דמות מבהילה. צ׳ארלס מלטון לא נופל הרחק מהן, בסרט שחילץ ממני אנחות פליאה, התכווצויות מבוכה ואינספור דיונים אודותיו בזמן המועט מדי שחלף מאז הצפייה הראשונה ולא האחרונה.

3. "ספיידרמן: ברחבי ממדי העכביש" – Spider-man: Across the Spider-Verse
ארה"ב, בימוי: חואקים דוס סאנטוס, קמפ פאוורס, ג'סטין ק. תומפסון
הסדר של שלושת סרטי הפודיום שלי התחלף לא מעט לאורך השנה. הארד נפל בסוף בחלקה של יצירת האנימציה פוערת הלסתות ומרחיבת האישונים, מאת שלושה במאים, שני מפיקים-תסריטאים (לורד ומילר) ואינספור אנימטורים עייפים ולא תמיד מרוצים. קיוויתי שההמשכון לקורותיו המונפשות של מיילס מוראלס יגיע לרמה של הראשון, אך הוא התעלה עליו כמעט מכל בחינה. חששתי שכל נושא המולטיוורס יצא מכל החורים, מסתבר שמיצוי הפוטנציאל הרעיוני עוד רחוק. סרט הספיידרמן האהוב עליי בכל הזמנים, פסקול השנה מבחינתי ויש בי תקווה שבעתיד הוא ייחשב בתור ״האימפריה מכה שנית״ של הטרילוגיה המתוכננת.
הסקירה של אורון

2. "רוצחי פרח הירח" – Killers of the Flower Moon
ארה"ב, בימוי: מרטין סקורסזה
מהקרנת הבכורה העולמית בפסטיבל קאן, שדרשה עמידה של שעות בגשם לפני ישיבה של שלוש שעות וחצי במקום הכי גרוע באולם, ועד להקרנת העיתונאים בחודש שעבר כדי לוודא – הקדשתי לפחות יממה מחיי לסרטו המונומנטלי של מרטין סקורסזה, ואני כבר מוכן לסיבוב הבא. הבמאי הבלתי נגמר רקח אפוס היסטורי שהוא גם סאגת פשע כמו שרק הוא יודע לביים אבל גם ביקר במחוזות קצת אחרים. כאלה שדורשים הבהרה בסיום לגבי מי המספר ומי הקהל של הסיפור על רציחות הילידים של שבט האוסייג׳. בצפייה השנייה קשה היה להתחמק מהקשרים אקטואליים, ואין לי ספק שבזו הבאה הסרט יאיר שוב את ההווה. הנחתי שזה יהיה סרט השנה שלי, אבל בסוף בחרתי ביצירה השנייה שצילם השנה רודריגו פרייטו.
הטקסט של אורון מפסטיבל קאן

1. "ברבי" – Barbie
ארה"ב, בימוי: גרטה גרוויג
קן, זו ברבי. במקום הראשון לא רק בקופות הכרטיסים. אני לא יודע אם זו בחירה דווקאית וחתרנית או כניעה מוחלטת למיינסטרים, קצת כמו היצירה עצמה, אבל לא הצלחתי לחשוב על אף תשובה אחרת לשאלת ״סרט השנה״. נזכרתי בכל הזלזול שהסרט הזה חטף עוד משלב תמונות היח״צ הראשונים ועד לערימות התגובות העלובות אחרי צאתו, מה שרק מבהיר עד כמה הניצחון הוורוד הזה בוהק למרחקים. כמה כיף היה בפרימיירה המיוחדת באמצע פסטיבל ירושלים, וכמה קרדיט מגיע לכל העוסקות במלאכה. למרגו רובי המושלמת על שהביאה התסריט כמפיקה וגם העניקה הופעה מורכבת מן הנראה, לריאן גוסלינג שהוא רק קן וזה מספיק כדי לגנוב לה את הסרט, ולבמאית-תסריטאית גרטה גרוויג על הצלת הוליווד (נואה באומבך גם עזר). אם כך נראה העתיד של הזרם המרכזי, אני כל-כך שם.
לביקורת של אורון בגלריה ״הארץ״

העשירייה המושלבת של אורון – 2023


-הלא-מופצים-

10. "La Bête"
צרפת, בימוי: ברבטראן בונלו
כהרגלו, דומה כי הבמאי ברטראן בונלו עשה מאמצים על מנת שהסרט יוזכר גם ברשימות של הסרטים הכי שנואים השנה, בין אם הבחירה בקצב איטי, גודש גדול מאוד של רעיונות שחלקם פשטניים או סתומים, ופרובוקציה שהופכת את הסרט לספק בעייתי מוסרית. אבל מתוך כל זה הוא מייצר הברקות, חומר למחשבה ותצוגת המשחק אדירה של ליה סיידו. זה כנראה סרט שצריך לאהוב ולשנוא בו זמנית.
הטקסט של עופר מפסטיבל ונציה

9. "אאוריקה" –  Eureka
ארגנטינה-צרפת, בימוי: ליסנדרו אלונסו
במאי הקולנוע האיטי ליסנדרו אלונסו לכאורה חורג מסגנונו עם מערבון מדמם בפתיחה וסוג של סרט מתח אחריו, אבל הכל רק הקדמה למסע רוחני ברחבי יבשת אמריקה בעבר ובהווה, בייצוגים תרבותיים ובאמת שורשית, בין מדוכאים ונצלנים, קפיטליזם וחיבור לטבע. כמו כן, סרט בו כל טרנספורמציה קיצונית נראית בסופו של דבר כמו המשך.
הטקסט של עופר מפסטיבל ירושלים

8. "אזור עניין" – The Zone of Interest
אנגליה, בימוי: ג'ונת'ן גלייזר
סרטו של גלייזר סוגר טרילוגיה של סרטים אמנותיים מפצלי קהל בפתיחת הדירוג שלי, כשבמקרה זה יותר אנשים השתתפו בדיון. סרט שהוא אנטי-בידור, אבל גם משהו שסיפק לי רגעי צחוק לצד חלחלה מתמשכת.
הסקירה של עופר

7. "כולנו זרים" – All of Us Strangers
אנגליה, בימוי: אנדרו הייג
לו החצי השני של הסרט היה טוב כמו החצי הראשון, הוא כנראה היה מדורג גבוה יותר. אבל גם ברגעיו הפחות טובים זו עדיין יצירה עשירה ומרתקת, הכוללת את הרגעים המרגשים ביותר של השנה.

6. "האויב הגרוע ביותר" – My Worst Enemy
צרפת, בימוי: מהארם טמאדון
תצוגת המשחק האהובה עלי השנה היא ההופעה של זאר אמיר אבריהמי בסרט הזה, שהוא בכלל סרט תיעודי. הבמאי מהרן טמאדון מנסה להבין את העינויים שעברו הוא ומתנגדי משטר אחרים מאיראן, דרך שחזור אינטימי על אדמת צרפת ובתוך עדשת הקולנוע. זה לא תמיד קל לצפייה, אבל בסופו של דבר זה מהלך החושף לא רק את זוועות האדם, אלא גם את היכולת שלו לחמלה והתעלות.
הטקסט של עופר מפסטיבל חיפה

5. "אנטומיה של נפילה" – Anatomy of a Fall
צרפת, בימוי: ז'וסטין טרייה
מותחן משפטי, דיוקן של נישואין, הרהור על נקודת מבט, התמודדות עם טראומה ואיכשהו אף לא אחד מן הדברים הללו. סרט שנראה שלא עושה דברים מרהיבים לשם הראווה ודווקא בשל כך הוא חודר מתחת לעור ונשאר לקריאה מחדש במשך זמן.

4. "על עשבים יבשים" – About Dry Grasses
טורקיה, בימוי: נורי בילגה ג'יילן
ג׳יילן לא משתנה ולא מנסה לקסום למי שלא נמצא על הגל שלו, רק משייף יותר ויותר את סגנונו האישי והמבט האיטי על האזורים המרוחקים בטורקיה, המשולב כרגיל בהצגת גיבור אינטלקטואל אנוכי, אכזרי אך עדיין מעורר הזדהות. הבונוס הוא התכתבות עם סרטים קודמים וארוחת ערב שהיא משחק חיזור וגם דיון פוליטי רלוונטי.
הטקסט של עופר מפסטיבל ירושלים

3. "מסכנים שכאלה" – Poor Things
אנגליה, בימוי: יורגוס לנתימוס
גם לנתימוס לא משנה את הסגנון שלו, אבל דומה כי דווקא בסרט זה, בין עדשות עין הדג, הומור שחור וסיטואציות מיניות מטרידות, הוא עשוי לקסום גם למתנגדיו. או לפחות להצחיק מאוד בסרט בו באמת כל פריים נראה כמו ציור מקורי.
הטקסט של עופר מפסטיבל ונציה

2. "Do Not Expect Too Much of the End of the World"
רומניה, בימוי: ראדו ג'ודה
אפשר כבר לצפות להרבה מסרטים של ראדו ג׳ודה, גם בכזה שעוקב אחר עוזרת הפקה בצד הפחות זוהר של תעשיית הקולנוע, בסרט מאחורי הקלעים שהוא הרהור על תנאי עבודה, צביעות וסכנות בימינו. כולל הופעת אורח של במאי מפתיע וסיום שמצדיק שוט ארוך במיוחד.

1. "לה כימרה" – La Chimera
איטליה, בימוי: אליצ'ה רורוואכר
רורוואכר פועלת בשפה קולנועית משל עצמה, בה אירוניה חומלת כלפי ההווה קשורה בחיבור ישיר ולא נוסטלגי לעבר. בדרך פלא היא משתפרת מסרט לסרט ומייצרת משהו שתמיד מרגיש מקורי, חדשני וגם נצחי. חווית השעה האחרונה שלו, בה כל סצנה איכשהו הרגישה לי כהשלמה שלא ידעתי שאני צריך וכהתעלות על השיא הקודם, לא תעזוב אותי הרבה זמן.
הטקסט של עופר מפסטיבל ירושלים

-המופצים-

10. "האיש מהחלומות" – Dream Scenario
ארה"ב, בימוי: קריסטופר בורגלי
סאטירה מדויקת על מדיה חברתית והיחס לפרסום בימינו ובכלל, בסרט שיש בו הומור, אימה וניקולס קייג׳ בשיאו במצב הצבירה שלו שאני הכי אוהב – רגוע ומובס ולא רק מתפרץ וקיצוני (לא לדאוג, יש גם את זה). סרט שגם במקרים (הלא רבים) בהם הוא מפספס, שואף להיות יוצא דופן ולא רק עבור המוזרות.

9. "ספיידרמן: ברחבי ממדי העכביש" – Spider-man: Across the Spider-Verse
ארה"ב, בימוי: חואקים דוס סאנטוס, קמפ פאוורס, ג'סטין ק. תומפסון
בשנה קשה עבור רוב סרטי גיבורי העל, הגרסה המונפשת של מיילס מוראלס ויתר הספיידרמנים המשיכה את האנימציה היצירתית של הסרט הראשון ועשתה כבוד לאינטליגנציה של הקהל בשילוב של סיפור(י) התבגרות ומדע בדיוני, וכמות גדולה ומוצדקת של ספיידר-גוון.

8. "סנט-עומר" – Saint Omer
צרפת, בימוי: אליס דיופ
שתי הערות לגבי ההמשך: החל מהמקום הזה, את כל הסרטים שקלתי לכל דירוג מכאן ועד המקום השני. כמו כן, ניסיתי להגביל את כמות הסרטים ברשימת המופצים שנבחרו בעבר ברשימת הלא-מופצים. אבל ההפצה של סרטה של אליס דיופ בארץ היא אירוע שיש להלל שוב, כמו את הסרט הזה שלוקח מקרה משפט אמיתי קשה ומוצא בו צדדים לא צפויים, בסוג של וריאציה לא נצלנית ורב תרבותית על פשע אמיתי.
הסקירה של עופר

7. "שבע ברכות"
ישראל, בימוי: איילת מנחמי
מדי פעם אני שומע אמירות נגד עוד סרטים ישראלים ששוב עושים ״דרמה משפחתית״. אבל הדרמות המשפחתיות בארץ לא דומות לאלו שנעשו בעולם, ואני חש שזה ז׳אנר כחול-לבן שמתפתח בצורה מבדרת ומעשירה. סרטם של איילת מנחמי, ריימונד אמסלם, אלינור סלע ורונן בן טל הוא אחד מן הטובים בתולדות הז׳אנר, אולי בתולדות הקולנוע המקומי בכלל. עומס הדמויות והדיאלוגים יכול להזכיר את אלטמן, אבל יש בסרט הזה משהו צפוף יותר, ייחודי ומרגש.

6. "חיים שלמים" – Past Lives
ארה"ב, בימוי: סלין סונג
על פניו סרט קטן וצנוע, מה שרק מעצים את ההישג של סלין סונג וצוות השחקנים שלה בהובלת גרטה לי המופלאה: יצירה שנותנת תחושה של משהו גדול יותר שמסתתר מאחורי הסיפור הרומנטי. זה שמדובר בגיבורה שהעדיפה את הפרקטי על הרומנטי רק מעצימה את היצירה, כל הדרך עד לסיום שנבנה לכל אורך הסרט, ומרגיש שהוא עדיין נמשך.
הסקירה של עופר

5. "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם"
ישראל, בימוי: דני רוזנברג
ברשימה של שנת 2020, סרטו של דני רוזנברג היה המקום החמישי שלי מבין אלו שלא הופצו. שמרתי לו את המקום עד להפצה השנה, רגע לפני שהבמאי סיים אותה עם עוד סרט שגם הוא יכול היה להיות ברשימת הלא-מופצים שלי. וכמו ״החייל הנעלם״ החדש, דומה כי גם סרטו הזה מהדהד בדרכו את הסיוט של החודשים האחרונים, מעבר להיותו סרט בדיוני כנה מאוד וסרט תיעודי המשחק עם המציאות.
הטקסט של עופר מפסטיבל ירושלים

4. "ברבי" – Barbie
ארה"ב, בימוי: גרטה גרוויג
לא סרט נטול פגמים, אבל: הסרט הכי מצחיק שהופץ השנה, הנאמבר המוזיקלי של השנה בפער, ותופעה תרבותית שמחזיקה צפיות חוזרות. קן יכול להיות עשר בכל מקום אחר, למרות שהוא תמיד מספר שתיים, משם הוא יכול להסתכל בהערצה על מקום ארבע.
הסקירה של עופר

3. "הצצה ליחסים" (מאי דצמבר) – May December
ארה"ב, בימוי: טוד היינס
בלי להיכנס לשאלה אם זו דרמה, קומדיה, פארודיה או סאטירה, זוהי יצירה חכמה, מפתיעה ומוכרת בו זמנית. סרט שמאיר גם את הבעיה המוסרית של  עשיית סרטים על מקרה אמתי ובכלל, כמו עוד כמה סרטים בעשירייה שלי. ובכל זאת, היוצרים בחרו לעשות את הסרט, זה משהו שמבוגרים עושים.
הסקירה של עופר

2. "רוצחי פרח הירח" – Killers of the Flower Moon
ארה"ב, בימוי: מרטין סקורסזה
מצטער, גם הפעם לא מצאתי את השלוש וחצי שעות של סקורסזה ארוכות מדי. אולי זה יהיה יכול להיות יותר מבדר בטווח הקצר, אבל זאת אמנות המהדהדת לטווח הארוך, של במאי שמתכתב עם גוף היצירה העשיר שלו ועדיין מוצא דרך להמציא את עצמו מחדש ובמקביל להתנצל על מגבלות העשייה שלו.
הסקירה של עופר

1. "טאר – המנצחת" – Tar
מקום ראשון ברשימת הלא-מופצים בשנה שעברה, מקום ראשון במופצים השנה. מה עוד יש לומר ולא אמרתי? סצנות נהיגה ברחובות ברלין מצחיקות ומפחידות. לא רק בלאנשט, כל שחקנית כאן מבריקה. נראה שמאחורי כל מילה ותנועה יש כוונה.
הטקסט של עופר מפסטיבל ונציה
מחשבות נוספות של עופר

העשיריה המשולבת של עופר – 2023


-הלא-מופצים-

10. "Citizen Saint"
גיאורגיה, בימוי: טינטין קאג'רישווילי
קטגורית הסרט הבינלאומי באוסקר היא עניין די מפוקפק ומלא בעיות, אבל יש לה יתרון אחד ענק: לחשוף סרטים מרחבי העולם שאין שום סיכוי שהיינו שומעים עליהם בקונסטלציה אחרת. אחת התגליות האהובות עלי מהמרוץ של השנה הוא הנציגות הגיאורגית, שלא הוקרן בשום מסגרת בישראל ואני מפציר בכם לאתר אותו. הוא מתרחש בעיירת כורים קטנה, שם הפסל של הקדוש המקומי נעלם ובמקומו מופיע בחור צעיר. תושבי המקום ממהרים להאמין שהוא התגלמות בשר ודם הקדוש, אבל את ההתלהבות ההתחלתית מחליפה אכזבה, ושאלות על אמונה ודת דוחקות את המקומיים לפעולות קשות במיוחד.

9. "כולנו זרים" – All of Us Strangers
אנגליה, בימוי: אנדרו הייג
גם אם סרטו החדש של הבמאי הבריטי האהוב גובל בסחטנות רגשית וקיטש ככל שהוא מתקדם, אי אפשר לקחת ממנו את היופי והרגישות, את העשייה הקולנועית המדהימה, ואת חוסר המורא שלו להביט הישיר בעיניים לבדידות, אהבה ואובדן. כל העוסקים במלאכת הסרט נמצאים בשיאם, אבל בעיני זהו השחקן הראשי אנדרו סקוט שסוחב עמו את הסרט לגבהים ולתהומות הכי מפוארים שלו.
הסקירה של אור

8. אלוהים, אתה שם? זאת אני, מרגרט" – Are You there, God? It’s Me, Margaret
ארה"ב, בימוי: קלי פרמון קרייג
סרט ההתבגרות היפה ביותר של השנה מגיע מארה"ב, מבוסס על אחד מספרי הנעורים האהובים ביותר אי פעם. זאת הייתה משימה לא פשוטה להתמודד עם היצירה הקאנונית של ג'ודי בלום, אבל קרייג הוציאה מזה את המיטב. סרט כל כך מקסים, מרגש ומצחיק שאפילו גבר ישראלי בן ארבעים התמוטט ממנו, ואפילו חזר אליו לצפייה נוספת שהייתה נהדרת ממש כמו הראשונה.
הסקירה של אור

7. "הרוצח" – The Killer
ארה"ב, בימוי: דיויד פינצ'ר
בסרט נוסף שלו בחסות נטפליקס, דיויד פינצ'ר אולי לא הצליח – או רצה – להתעלות על יצירותיו הגדולות ומגדירות התקופה, אבל יצא לו כנראה הסרט הכי אישי שלו, ובוודאי הכי מצחיק. מייקל פאסבנדר חזר למסך אחרי היעדרות כמתנקש שיוצא למסע נקמה, בסיפור על פרפקציוניזם, אלתור, התמודדות וגורל. צפיתי בסרט הזה פעמיים ברצף, והוא השאיר לי כמה מהזיכרונות הקולנועיים הכי יפים של השנה.
הסקירה של אור

6. "לה כימרה" – La Chimera
איטליה, בימוי: אליצ'ה רורוואכר
כמו הייג ופינצ'ר שהופיעו לפניה בדירוג, גם במקרה של סרטה החדש של רורוואכר קשה לי לומר שהיא התעלתה על עבודותיה הקודמות, "הפלאים" ו"לזרו השמח". העניין היא שמדובר בבמאית כל כך נפלאה שכנראה כל דבר שתעשה יהיה מרשים ומרחיב לב עשרות מונים מהשאר. "לה כימרה" הוא כולו נבירה – מילולית – בעבר, בהתמודדות עם מי שהיינו, ואז פורש דרך ליקומים מטריארכלים שהופכים אותו לצפייה משלימה נהדרת ל"ברבי". או שזו סתם אשליה שקרתה בגלל שראיתי את שניהם בסמוך זה לזה בפסטיבל ירושלים. אבל המציאות לא באמת תקבע מה שנראה לי נכון.

5. "הרוע אינו קיים" – Evil Does Not Exist
יפן, בימוי: ריוסוקה המגוצ'י
אחרי הדאבל המדהים שלו ב-2021, ריוסוקה המגוצ'י חזר עם סרט חדש, קצר בהרבה מאלו שהביאו לו פרסים בשני פסטיבלים שונים באותה שנה, אבל מופלא ומעורר מחשבה לא פחות. באופן שהופך אותו לסרט אח של "מבט מבפנים" הרומני, המגוצ'י לוקח אותנו לעיירה קטנה ביפן שמאויימת על ידי זרים מבחוץ, והאינסטינקט החייתי יהיה חייב להרים את ראשו. לא צפייה פשוטה מבחינה נראטיבית, אבל יופי עצום בכל זאת.

4. "ימים מושלמים" – Pefrect Days
יפן, בימוי: וים ונדרס
אולי חווית הצפייה העוצמתית ביותר שהייתה לי השנה, וממש לא ראיתי את זה מגיע. וים ונדרס חוזר בכוחות מחודשים אחרי שנים של סרטים שלא ממש עוררו עניין, בסיפור על גבר שפשוט רוצה לחיות את החיים שלו, וליהנות מהדברים הקטנים שמרכיבים אותם. זה היה יכול להיות סחבת אומנותית יומרנית, אבל במקום זה התגלתה יצירה שחנתה אצלי בנפש וגרמה לי לראות את העולם ואת החיים שלי קצת אחרת.
הסקירה של אור מפסטיבל חיפה

3. "נשארים לחג" – The Holdovers
ארה"ב, בימוי: אלכסנדר פיין
לא אתאפק עד סיכום השנה הבאה כדי לחגוג את הסרט החדש הזה, קלאסיקת כריסמס מיידית, שנחשפה לעולם באופן רשמי השנה אך תגיע לישראל רק בפברואר 2024. זה לא עניין של התרברבות בכך שראיתי את הסרט מוקדם (למעשה, די קל להשיג אותו ברגעים אלה אבל לא אני אמרתי את זה), אלא כי הוא באמת היה לאחת מפסגות הצפייה שלי השנה, וככזה חלק בלתי נפרד מ-2023 מבחינתי. פיין, שעדיין מופתע מכך שמכנים את הסרט "מנחם" ו"נעים", יצר מחווה רגשית לקולנוע אמריקאי שנראה שכבר נכחד, ועשה את העולם קצת יותר טוב השנה.

2. "אנטומיה של נפילה" – Anatomy of a Fall
צרפת, בימוי: ז'וסטין טרייה
זוכה דקל הזהב, שהוקרן כמעט בכל פסטיבל בישראל במהלך השנה, היה אמור לצאת בחודשים האחרונים לקולנוע אבל מחדל אוקטובר טרף את הקלפים. מבחינתו הוא הרוויח פעמיים, גם כנוכח ברשימת הלא מופצים של 2023, וסיכוי לא רע בכלל שברשימת המופצים של 2024. קשה לי להאמין שיהיו עשרה סרטים טובים ממנו בשנה הבאה. סרטה של טרייה הוא כנראה היחיד השנה שהגעתי אליו עם ציפיות מוגזמות ומופרכות, והוא עדיין לא אכזב. אפילו לא קרוב לזה.

1. "מסכנים שכאלה" – Poor Things
אנגליה, בימוי: יורגוס לנתימוס
על הסרט החדש של לנתימוס לא נרחיב כרגע כי הוא אמור להגיע למסכים ממש בתחילת 2024 (למרות שבישראל אי אפשר לדעת), ועל אף שכבר נכתב עליו בסריטה לאחר בכורתו בוונציה בחסות עופר.
זה לא מפתיע שסרט של לנתימוס מתברג גבוה ברשימת שיאי השנה של סריטה. הוא בכל זאת אחד מהבודדים שהכניס שני סרטים למצעד העשור שלנו, אז אנחנו קהל שבוי. אבל לא אוטומטית "מסכנים שכאלה" כבש את המקום הראשון שלי, אלא כי הוא מצחיק, מרושע, חכם, יצירתי, ומה שאמה סטון עושה פה משדרג אותה לרמה של השחקניות הגדולות אי פעם. נתראה ברשימת המופצים של 2024.

-המופצים-

10. "אופנהיימר" – Oppenheimer
ארה"ב, בימוי: כריסטופר נולן
כמו תמיד, המאבק על המקום העשירי היה קשוח למדי והחלטות כואבות הוחלטו. עם זאת, אני לגמרי שלם עם הבחירה להקפיץ את סרטו של נולן פנימה ולא רק כי הוא אחד הסרטים הכי משמעותיים של 2023, אלא כי אחרי כל הרעש והצלצולים, הדמויות הנשיות הבעייתיות, העירום המשונה והאורך המוגזם, זו באמת יצירה מהדהדת שמזכירה לנו את העוצמה של הקולנוע.

9. "מבט מבפנים" – R.M.N
רומניה, בימוי: כריסטיאן מונג'ו
אחרי שהשמטתי אותו מרשימת הלא-מופצים של 2022 (אז הוקרן בפסטיבל חיפה), מקבל סרטו של מונג'ו את המקום שלו תחת השמש כאחד מהסרטים הטובים ביותר שהגיעו לבתי הקולנוע השנה בישראל. דרמה מסתורית, לא פשוטה, מטלטלת ועשויה לעילא שבעיני מגיע לה יותר מקום בשיח.
הטקסט של אור מפסטיבל חיפה

8. "צבי הנינג'ה: טירוף המוטנטים" – Teenage Mutant Ninja Turtles: Mutant Mayhem
ארה"ב, בימוי: ג'ף רואו וקיילר ספירס
2023 הביאה לנו שלושה סרטים שיכולים להיות משוייכים לאותה קבוצה: "תוצרים מסחריים מונעים רווחים שהיו הרבה יותר טובים ממה שהייתה להם הזכות להיות". מבין שני הסרטים האחרים תחת הכותרת הזו, אחד יופיע בהמשך הרשימה שלי, והנוסף לא הצליח להיכנס בסופו של דבר. אז זה הזמן לומר, "וונקה" – סחתיין.
בכל מקרה, סרט האנימציה על ארבעת הצבים המוטנטים, אותו ראיתי פעמיים השנה, הוא אחת ההנאות הכי מעולות של התקופה האחרונה. באמת שאין לי מילה רעה אחת להגיד עליו, ואפילו שהצליח באופן יפה אצל הקהל, הגיע לו הרבה יותר.
הסקירה של אור

7. "האיש מהחלומות" – Dream Scenario
ארה"ב, בימוי: קריסטופר בורגלי
שנה אחרי שהתמקם בעשיריות שלי בזכות "חולה מעצמי" הבלתי נשכח, בורגלי חוזר שוב עם "האיש מהחלומות" ועל הדרך גם נותן לניקולס קייג' את אחת מהופעותיו הטובות ביותר אי פעם. זה נכון שהמסר של הסרט לא מובא באופן הכי מתוחכם, אבל הוא כן מטפל בו בצורה מקורית ונהדרת, ובכלל עשוי מעולה בכל אספקט.

6. "רוצחי פרח הירח" – Killers of the Flower Moon
ארה"ב, בימוי: מרטין סקורסזה
על אף תוכניותיי, את סרטו האחרון של גדול הבמאים החיים כיום ראיתי רק פעם אחת (שלוש וחצי שעות, בכל זאת) ואני תוהה האם צפייה נוספת הייתה ממקמת אותו גבוה יותר או נמוך יותר. בינתיים נאלץ להסתפק במקום טוב באמצע, למרות שאין שום דבר ממוצע באפוס המרהיב הזה.

5. "מאי דצמבר" – May December
אני יודע שהסרט הזה הופץ בשם אחר בישראל, אבל אני חייב להעביר את הגבול איפשהו. לא יכול להיות שכל גחמה משונה של מפיץ תמשיך לחיות הלאה. עד כאן. בחדשות הטובות, טוד היינס חזר עם אחד מסרטיו הטובים ביותר אי פעם, מאלו שכל צפייה נוספת מגלה בהם משהו חדש. לא הכול סופר מורכב ומתוחכם פה, אבל הכול במודע, הכול בדיוק כמו שצריך, ודי מדהים כמה שזה טוב.

4. "ברבי" – Barbie
ארה"ב, בימוי: גרטה גרוויג
הסרט השני בקטגורית "תוצרים מסחריים מונעים רווחים שהיו הרבה יותר טובים ממה שהייתה להם הזכות להיות" הוא כמובן הלהיט הגדול ביותר של 2023, אבל פה המצב יותר קיצוני. מי בכלל יכול לזכור שרגע לפני שנחשף לראשונה, כל הרעיון הזה נראה כמו פשיטת רגל ערכית ואמנותית יחד עם הרס אינהרנטי של אחת מהבמאיות המבטיחות של תקופתה? כמה שלא היינו בכיוון. מה שמדהים הוא שאפילו אחרי "ליידי בירד" ו"נשים קטנות", שניים מהסרטים הטובים ביותר כנראה אי פעם, לא האמנו בגרטה גרוויג. הבדיחה היא עלינו, פשוט המזל שלנו הוא שהיא כל כך מצחיקה שכיף להיות חלק ממנה.
הטקסט של אור מפסטיבל ירושלים

3. "רוחות אינישרין" – Banshees of Inisherin
אירלנד, בימוי: מרטין מקדונה
הקומדיה השחורה של מקדונה מכניסה אותנו לשלושת המופצים הגדולים של השנה, כולם, אומר מראש, יבוא מהרשימה הלא-מופצת של שנה שעברה. כלומר, כולם טכנית סרטי 2022, אבל בלוח השנה הישראלי הם של השנה הנוכחית. יותר מזה, כולם הופצו בחודש פברואר. ככה זה כשאוסקר.
למי ששכחו, "רוחות אינישרין" הוא אחד התסריטים הטובים של התקופה (בעולם בלי "הכול בכל מקום בבת אחת" הוא כנראה היה לוקח אוסקר על תסריט, ואולי גם שחקנית משנה) עם הופעות משחק קטלניות. אם במקרה פספסתם, עדיין לא מאוחר. סרט ענק.

2. "קירבה" – Close
בלגיה, בימוי: לוקס דונט
מרסק הלב הרשמי של 2022 הגיע לראש רשימת הלא-המופצים של 2022, אבל כפי שקצת הנחתי שיקרה, ירד מקום אחד בדרכו לרשימת המופצים. אתוודה שלא חזרתי אליו מאז אותה צפייה גורלית בפסטיבל חיפה, רק כי אני לא בטוח שהנשמה לי תעמוד בזה, אבל הזיכרונות עדיין לא התקהו.
הטקסט של אור מפסטיבל חיפה

1. "טאר – המנצחת" – Tar
ארה"ב, בימוי: טוד פילד
גבירותי ורבותי – מהפך! בשנה שעברה המאסטרפיס של טוד פילד נכנס למקום הרביעי של רשימת הלא-מופצים, אבל כבר אז רמזתי ששנה לאחר מכן הדברים כנראה יראו שונים. ואכן, אחרי שהאבק שכך, וצפיתי בו שוב, אין פה מקום לטעויות. זה הסרט הטוב ביותר שהופץ בישראל בשנת 2023 וזה שכנראה יהדהד הכי חזק שנים קדימה. 2022 מבחינתי הייתה הרבה יותר מוגדרת על ידי "קירבה", אז אני לא באמת מצטער על דבר שעשיתי, פשוט, אם להשתמש ממונח נוסף של הפוליטיקה הישראלית, זאת הייתה אמירה נכונה לשעתה. עכשיו זו שעתה של לידיה טאר.

העשירייה המשולבת של אור – 2023


-הלא-מופצים-

10. "פרמונט" – Fremont
ארה"ב, בימוי: בבק ג'לאלי
סרט על הגירה, זרות ואהבה שכל כולו חמלה ועדינות במקומות שבהן חששתי להישיר מבט אליו מתוך דאגה לדמות הראשית שתלושה מהמולדת שלה והכל סביבה זר ומוזר. היא לא נתנה לכל הזרות הזו לבלבל אותה, אלא דווקא אפשרה לה להראות לה את הדרך.
הטקסט של לירון בהמלצות פסטיבל חיפה

9. "לידה/לידה מחודשת" – Birth/Rebirth
ארה"ב, בימוי: לורה מוס
סרט אימה עם פחד מוות ופחד מחיים. הוא לא מושלם, רחוק מכך, אבל יש בו תעוזה, כאב מתפרץ, שתי שחקניות מצוינות בתפקידים הראשיים ואי שקט לגבי המסר שהוא מעביר על מה שנהיה מוכנות לעשות – ולמי – כשהיקר לנו מכל בסכנה.

8. "בריכת האינסוף" – Infinity Pool
קנדה-ארה"ב, בימוי: ברנדון קרוננברג
הסיבה המרכזית שהסרט הסרקסטי והברוטלי הזה לא נמצא גבוה יותר ברשימה שלי היא שביחס לקודמו ("פוזסור" המשובח והמערער) ציפיתי למשהו יותר מסתורי וחמקמק. ועדיין, מדובר בסרט שאי אפשר להתעלם ממנו, לא בגלל הגועל נפש האנושי היהיר שהוא מתמצת, בגלל האופן שבו הוא עשוי לעילא.

7. "פרויקט ציד הזאב" – Project Wolf Hunting
דרום קוריאה, בימוי: קים הונג סאן
נניח שדמויות כמו קפטן אמריקה היו מחויבות להתנדב לניסוי, ומשהו היה משתבש, ולא היינו בקומיקס או סרט ידידותי לנוער אלא בגרסת המד"ב-אימה-אקשן הדרום קוריאנית שלו. ונניח שכל זה היה קורה על ספינת משא שגם ככה מסיעה אסירים מסוכנים ואלימים במיוחד. ובכן.

6. "נבלע" – Swallowed
ארה"ב, בימוי: קארטר סמית'
סרט האימה הקווירי כיכב בפסטיבל הקולנוע הגאה של 2022, אבל הכנסתי אותו אחר כבוד ולבטים קלים כאן, כי הוא יצא להפצה מסחרית בארה"ב ב-2023. מדובר בשעה וחצי של אי נחת על עסקת סמים שמשתבשת במגוון דרכים מטרידות יותר – ויותר. זה גם סרט על חברות ורגשות מודחקים שמשתבשים עד שנהיה מאוחר מדי. הוא גם מותח והחזיק אותי סקרנית ומוטרדת כשחלקו הגדול מתרחש בחלל קטן בין שלושה עד ארבעה אנשים, כשאחד מהם מתפתל על הרצפה במקרה הטוב.

5. "The Passenger"
ארה"ב, בימוי: קארטר סמית'
זה לא היה מכוון, אבל איכשהו לא רק שיש לי לראשונה לדעתי שני סרטים של אותו הבמאי בעשיריה, אלא שהם התמקמו אחד אחרי השני. הפעם מה שתפס אותי הוא סרט על חטיפה, אז אניח כאן אזהרת טריגר, ואמשיך ואציין שמדובר במשהו שונה למדיי מהזוועות שהתרחשו במציאות ב-7 באוקטובר. במרכז הסרט שני גברים. האחד משוכנע שהוא עוזר לאחר להתאפס על חייו, כנראה ראה יותר מדי פעמים את "מועדון קרב". השני לא ברור אם השתכנע או משתף פעולה מתוך אימה או שקורה כאן משהו אחר. עבורי זה היה סרט מפתיע על טראומה ופוסט טראומה, על אחריות, על כאב ועל סליחה.

4. "אף אחד לא יציל אותך" – No One Will Save You
ארה"ב, בימוי: בריאן דאפילד
הסרט כמעט נטול המילים עם הדימויים המלאכותיים במתכוון נשאר איתי וטרד את מנוחתי שעות אחרי הצפייה באופן של חשבתי שיקרה. הבדידות והרגישות שלו הביאו אותו עד הנה.
לסקירה של לירון

3. "Sanctuary"
ארה"ב, בימוי: זכארי וויגון
גבר צעיר עומדת לרשת את תפקיד המנכ"ל בחברה גדולה, בעקבות אביו אליו הוא מעולם לא הצליח להשתוות. כל זה מתגלה לנו בערב האחרון שלו עם מי שמספקת לו שירותי שליטה. כלומר, היא השולטת שלו, דומניטריקס בתשלום. הוא חושב שהגיע הזמן להודות לה על שירותיה ולהמשיך הלאה. היא לא מתכננת לוותר עליו ולו כל כך בקלות. מכאן מתגלגל רצף של עימותים מילוליים ברובם, בלי קלישאות של שוט, אזיקים, או ביגוד פטישיסטי, אבל עם הרבה הצלפות מילוליות ותפניות. בקצה של כל אלו מסתתר סיפור האהבה שלא ידעתי שאני צריכה השנה, ולא האמנתי שאהנה ממנו עד כדי כך.

2. "אנטומיה של נפילה" – Anatomy of a Fall
צרפת, בימוי: ז'וסטין טרייה
הספקות, הזעזוע של אירוע בלתי נתפס במקום שאמור להיות שליו כל כך, המחשבה שזה סרט מתח ששואל האם אישה כן או לא דחפה את בן זוגה מחלון ביתם, הבית במקום בו גדל, המקום אליו עברה בעקבותיו, המקום בו היא עדיין סופרת מצליחה והוא לא. ההבנה שזה סרט על דברים אחרים, על נקודות מבט, על עיוורון רגשי בתוך זוגיות ומשפחה, על האשמה שילדים נושאים כלפי הוריהם, על מה שאנחנו מספרים, על מה שאנחנו מסתירים, על סיפורים, על הכל.

1. "כשהרוע אורב" – When Evil Lurks
ארגנטינה, בימוי: דמיאן רוגנה
אפשר לייצר שיקוף ברור של התחושות שאני נעה ביניהן משלושת הסרטים המובילים ברשימה הזו. מסיבובים רגשיים חדים והמון אהבה, אל עבר מתח והטלת ספק במציאות, ואל הסרט הזה שהוא אך ורק כאב אכזרי ומייאש, אבל מבוצע לעילא. אתנחם בכך שכל אחד מהם היה יכול בקלות להגיע למקום הראשון. אני חושבת שהסרט הזה נמצא כאן כי הוא קיצוני באופן שבו הוא מוכן להראות לנו אכזריות שרירותית כמעט, בלבול מול רצון אנושי לשרוד ולשמור על מי שחשוב לנו, ועד כמה הרצון הזה שברירי לפעמים. מכל האמור לעיל תבינו שזה לא בהכרח הסרט שתרצו לראות עכשיו, אבל למי שסרטי אימה עוזרים לעבד את המציאות, מדובר בתוצר קשה, אבל גם מרשים ביותר במה שהוא עושה ובאיך שהוא מציג התמודדות אנושית עם מצב בלתי נתפס. בסרט מדובר במעין דיבוק דמוני שמרגיש כמו מגיפה וכמו פלישה וכמו כל מה שנורא. אם הוא יכול בבקשה לסגור עבורנו את התחושה הזו מ-2023, מה טוב.

-המופצים-

10. "ספיידרמן: ברחבי ממדי העכביש" – Spider-man: Across the Spider-Verse
ארה"ב, בימוי: חואקים דוס סאנטוס, קמפ פאוורס, ג'סטין ק. תומפסון
במורד הרשימה היה צפוף. בסופו של דבר הסרט הזה נכנס למרות שהוא חלש יותר מקודמו, אבל באמת שהיה בלתי אפשרי לעמוד בציפיות אחרי מהפכת האנימציה של הראשון. הוא כאן כי עדיין מדובר בסיפור רגיש ששווה לעקוב אחריו, עם דמויות מספיק מעניינות ופגיעות, הנעות ברחבי המולטיוורס. וגם כי הוא, על אף פגמיו הלא מעטים, בין הסרטים הבודדים שהשימוש שלו בריבוי יקומים באמת מציג אותם ככאלה וכחלק אינטגרלי מהעלילה שיש בו קצת מעבר להופעות אורח.

9. "ברבי" – Barbie
ארה"ב, בימוי: גרטה גרוויג
האם זה מופת של פמיניזם? זה שיעור ראשון לא רע בכלל. האם זו חגיגת קפיטליזם ותרגיל מפואר בשיווק? ברור, מאטל שיתפו פעולה לא הייתה שום אפשרות אחרת. האם השיר הכי טוב בסרט שייך לקן? קן. האם מצאתי יותר עניין וחמלה דווקא בדמות שלו וזה לא רק בגלל הליהוק? ובכן, כן. ועם כל אלו, עדיין מדובר בסרט מיינסטרים מצליח באופן מסחרר בהובלה נשית. הוא מצהיר מה שאולי נשמע לנו בסיסי, אבל השנים האחרונות הוכיחו שצריך לחזור ולוודא שיש לנו בסיס בכלל, גם של פמיניזם.

8. "צבי הנינג'ה: טירוף המוטנטים" – Teenage Mutant Ninja Turtles: Mutant Mayhem
ארה"ב, בימוי: ג'ף רואו וקיילר ספירס
בזכות פעוט מסוים כבר צפיתי בסרט אי אלו פעמים, חלקן לא מההתחלה עד הסוף. ומה אומר, איזה מזל שהוא טוב מכל בחינה. האנימציה שמיישרת קו עם הרף של ספיידרמן בלי למצמץ ועושה בתחושת הקו המאויר ביד כבשלה, הגרסאות החדשות של הצבים שמספקות לכל אחד קצת אישיות גם בעיצוב הדמות, בדיוק מספיק קריצות ואזכורים תרבותיים שישמחו גם את מי שאהבו את הסדרה אי אז כשגדלו בשנות ה-80, העובדה שהכל חמוד וגם קצת מצחיק בטעם טוב כמעט כל הזמן, הליהוק, המשחק, סוף סוף נוער מגלם את הצבים, פס הקול והמסרים. זו פיסת קולנוע משמחת ועשויה היטב, שעושה חשק לסרט המשך. מה עוד אפשר לבקש.

7. "מבוכים ודרקונים: כבוד בין גנבים" – Dungeons and Dragons: Honor Among Thieves
ארה"ב, בימוי: ג'ון פרנסיס דיילי וג'ונת'ן גולדשטיין
אני אוהבת את המשחק שעליו מבוסס הסרט ואף משחקת אותו בשנים האחרונות. אני אוהבת את הכבוד וההערכה שברור שהיוצרים רוחשים למשחק המקור, ואת התמרון המדויק שעשו כאן כדי שייצא סרט מצחיק שעושה נעים בלב גם לשחקנים, וגם למי שלא ייגעו במשחקי תפקידים עם מקל מדומיין.
לסקירה של לירון

6. "נגעת נרצחת" – Talk to Me
אוסטרליה, בימוי: דני ומייקל פיליפו
הוא אמנם נפרם פה ושם ונחלש לקראת הסוף, אבל היכולת של הסרט הזה לייצר דינמיקה משכנעת של דמויות נוער, או לפחות איך שאני משערת שנוער מדבר ומתרועע היום, עושה את העבודה. מה שעובר עליהם כולל המטאפורה הבוטה של כיף שמידרדר מהר לסוג של סיכון והתמכרות היה משהו שאפשר להאמין לו, מופרך על הנייר ככל שיהיה, עם פחד ועצב עמוק.

5. "ג'ון וויק 4" – John Wick Chapter 4
ארה"ב, בימוי: צ'אד סטהלסקי
הדברים שהפריעו בסרט הרביעי בסדרת המתנקש המעולה בעל כורחו בדמות קיאנו ריבס נראים משמעותיים פחות ככל שהזמן חולף. מדובר בעוד סרט אקשן שהופך את להטוטי האקדחים והמהלומות שלו למחול בידורי ומסוגנן. ובתוך הטכניקה והחליפות עוברת תחושה שהעוסקים במלאכה נמצאים שם מתוך מחויבות והנאה גדולה וסוחפת, מה שעושה חשק להאמין להם ולהיסחף יחד לתוך עולם המתנקשים המקורי והמרהיב עדיין, גם אם קצת יותר כבד בפעם הרביעית.
הסקירה של לירון

4. "אופנהיימר" – Oppenheimer
ארה"ב, בימוי: כריסטופר נולן
סרט שגורם ללכת ולבדוק חלק גדול מהפרטים בו לאחר הצפייה הארוכה כדי לבחון מה כאן אמת, על אף האבסורד שבעצם השאלה הזו בכל הנוגע לסרט עלילתי גם אם ביוגרפי – הוא סרט טוב. דרמה אנושית מבשרת רעות ומלאת נקיפות מצפון במיטבה.

3. "רוצחי פרח הירח" – Killers of the Flower Moon
ארה"ב, בימוי: מרטין סקורסזה
עוד סרט שגורם ללכת ולבדוק את הפרטים בו לאחר הצפייה הארוכה. נרטיב כה מערער שאין לך ברירה אלא להאמין לו. עיוורון של ניצול בוהק. בפעם הבאה, רק צריך שהסיפור יסופר מנקודת המבט של בני האוסייג' עצמם, אבל צריך להתחיל היכנשהו.

2. "חיים שלמים" – Past Lives
ארה"ב, בימוי: סלין סונג
יש משהו כל כך נוגע ללב וכל כך חכם ומדויק בסרט הזה, שמתחיל כמו מחשבות על הגירה ורומנטיקה מופרכת על אהבת ילדות שמתעקשת, וממשיך ומתבגר למשהו אחר, עדין יותר, שלא ניתן לעמוד בפניו או שלא להזדהות איתו.

1. "הצצה ליחסים" – May December
זו הייתה שנה משונה, בלתי נסבלת. והנה ברגע הכמעט-אחרון הגיע סרט שמעביר תחושה הדרגתית של בטן מתהפכת, של קרקע נשמטת, ועוד מגיש עצמו כקומדיה לגלובוס הזהב. לפרקים הוא מייאש ולפרקים מעורר תקווה קטנה, ובין לבין מעז להעלות חיוך, כי בכל זאת, הקטגוריה מחייבת.

העשירייה המשולבת של לירון – 2023


אז מה היה לנו בעשיריות השנה?

בסך הכול 48 סרטים הופיעו בשמונה העשיריות שלנו, אבל בזמן שכמות הלא מופצים הייתה זהה לזו של שנה שעברה, עם 28 סרטים, ברשימת המופצים הייתה ירידה של ארבעה סרטים ל-20. עשרה מתוכם הם סרטי במאיות.
בשנה שעברה שלושה סרטים הופיעו אצל כל אחד מכותבי סריטה. השנה המספר עלה לארבעה: "מאי דצמבר", "רוצחי פרח הירח" ו"ברבי" הופיעו כולם ברשימות המופצים, כאשר בלא-מופצים זוכה דקל הזהב "אנטומיה של נפילה" נכח במקום גבוה אצל כולנו.

הסרטים המופצים כמובן כולם הגיעו לבתי הקולנוע (אם כי חלקם בכל זאת צצו באיזה פסטיבל לפני), אבל מהיכן שאבנו את הלא-מופצים המצטיינים שלנו?
מי שמוביל את רשימת הלא מופצים הוא פסטיבל חיפה שהציג שמונה מהם, ואחריו ירושלים עם חמישה, למרות שחשוב לציין שיש סרטים משותפים לשניהם ("אנטומיה של נפילה", "על עשבים יבשים"). במקרה הזה חישבנו את הסרטים בשני הפסטיבלים. ככזה, פסטיבל קולנוע בערבה נמצא אחריהם עם ארבעה סרטים. פסטיבל הקולנוע הגאה הביא שני סרטים לעשיריות הלא מופצים. ואם אתם צריכים עדות לכך שעולם הסטרימינג לא נתן עבודה השנה, נטפליקס ודיסני+ שכנעו אותנו רק עם סרט אחד ("הרוצח" ו"אף אחד לא יציל אותך", בהתאמה).

כל הרשימות ביחד כוללות סרטים מ-15 מדינות, כשכמובן ארה"ב היא המובילה עם 13 סרטים שונים, במיוחד בעקבות נוכחותה ברשימות המופצים. אחריה בפער מופיעות יפן וצרפת שהכניסו ארבעה סרטים כל אחת. הבאות בתור הן ארגנטינה, רומניה, אירלנד וישראל עם שני סרטים. סרט אחד ייצג את טורקיה, פינלנד, איטליה, גיאורגיה, דרום קוריאה, בלגיה ואוסטרליה.

מכאן נותר לנו רק לארוז את 2023 היטב ולשלח אותה לדרכה. נעשה זאת מחר. לכל הסיכומים שלנו עד כה לחצו על התגית.

תגובות

  1. אריאל הגיב:

    תודה רבה על הפוסט הזו ועל כל הפוסטים השנה. כיף לגלות דרככם קולנוע.
    הצעת שיפור: אולי לינק ל imdb בכל פוסט, שיפתח בטאב חדש? ככה אפשר לראות אותו גם שם ולהוסיף לרשימת הצפיה.

  2. איציק הגיב:

    סרט השנה שלי: ״קירבה״.
    ציון לשבח: ״רומן צרפתי״, ״ז׳אן דו בארי״, ״הרוצח״, ״חיים שלמים״. סצינת השנה: ״שבע ברכות״, ריימונד אמסלם המדהימה על הגשר לקראת הסוף, וואאווו… מת לראות: "הילד והאנפה״, "אנטומיה של נפילה", "לה כימרה" ,"אזור העניין" . תודה לכם על הסיכומים המעולים.

  3. Eyal Braun הגיב:

    סרט השנה "המופץ" מבחינתי הוא "קירבה"- הסרט הכי מרשים ונוגע ללב שראיתי בשנים האחרונות.

    ראיתי בפסטיבל חיפה המון מהרשימה של "הלא מופצים"- ומצטרף להמלצות על "אנטומיה של נפילה" ו"אזור עניין". אהבתי מאוד את "חדר מורים" הגרמני שלא הוזכר כאן, ובמיוחד- את הסרט המרוקני "כלבי צייד" – סרט מטלטל ומופלא שאני מקווה שיופץ השנה, ואם יש הזדמנות לראות אותו בסינמטקים- אל תחמיצו : ואוסיף גם את "במצב קריטי" האיראני המיוחד והמהפנט.

  4. מור נסימיאן הגיב:

    "ג'ון וויק 4" עובד בזכות ההופעה המונומנטלית של ביל סקארסגארד בתור המרקיז. אם לא הליהוק המדהים והמשחק המעולה שלו- 4 סרטי אקשן בלי טעם ובלי ריח.

  5. טאי הגיב:

    אני באמצע הקריאה אבל מודה שלא הבנתי את הדירוגים המשולבים של אורון. מקום עשירי בעשירייה המשולבת שם את כולנו זרים אבל בדירוג הלא מופצים יש כמה וכמה סרטים לא מופצים שהוא שם לפניו שעוקפים את הסרט הזה אבל לא מופיעים בעשירייה המשולבת. זו טעות או יש בזה היגיון אחר?

    1. אורון שמיר הגיב:

      דווקא הבנת, יש היגיון אחר – ״היגיון״ רגשי ורגעי. הרשימות האלה מונעות אצלי מרגש, ומשתנות תדיר. אם אשב להכין עשיריות כעת, הן יהיו שונות.
      המשוקללת אצלי הכי פחות מתמטית, למרות שאמורה להיות יותר, ואני מרשה לעצמי לעקם את החשבונאות הפנימית שלה לפעמים. כמו שהערת.
      אני יכול וצריך גם להודות לאור כי אני מכין אותה בנפרד מהאחרות, ולפעמים ממש אין חפיפה ואז הוא תוהה בפניי מה נסגר ואני מתקן.

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.