המדריך לסרטי האימה של דיסני+

עוד מחג האלווין שעבר אני מגלגלת בראש את השאיפה לייצר מדריך מרוכז של סרטי האימה שמתחבאים, חלקם ממש טוב, בדיסני+. אולי זה משהו באלגוריתם, אולי זה משהו בהגדרות, אבל בזמן שיש שם כמה סרטים כאלה שהם פנינים מבהיקות ומחרידות של ממש לכל דבר ועניין, לא תמיד קל להגיע אליהם. גם בנטפליקס וגם בדיסני+, אם תקלידו "אימה" בחיפוש, תקבלו מעט תוצאות, ולא בהכרח את אלו שיעניינו, או שיהיו הכי טובות.
אי אז לפני שנה, כשרציתי לראות משהו בהתאם לרוח החג הפגאני, מצאתי את עצמי גוללת במחילת הארנב של "More like this". וכך ליקטתי לעצמי פיסות קולנוע ישנות וחדשות מז'אנר האימה לכדי רשימה ראויה. כזו שנותנת תשובה לתלונה הנצחית ש"אין מה לראות" בשירותי הסטרימינג השונים. הבעיה היא לאו דווקא במגוון, אלא באופן שהוא (לא) מאורגן כך שיהיה קל ונוח לגשת אליו. 

לקח לי זמן לשבת ולוודא שהרשימה עוד בתוקף, לבדוק מה התווסף ומה ירד, ובכלל להצליח לכתוב. אני חושבת שצפייה בסרטי אימה כשהחיים שלנו בישראל כרגע לא מספקים ביטחון או מנוח, כולל תפיסות עולם שלמות שמתערערות מהיסוד, היא דווקא סימן להתמודדות. העסקת הנפש במשהו אחר, בנרטיבים מדומיינים ומאורגנים היטב, גם אם מפחידים בפני עצמם, מכניסה ולו מעט סדר לכאוס, ומסיחה את הדעת כדי לאפשר התחלה, קצה של עיבוד. ועדיין, אני מתקשה למצוא מילים כבר קרוב לחודש. אז בעוד שמדובר בטקסט ארוך, זה כי יש כאן מעל ל-20 סרטים. אבל ההמלצות עצמן יהיו קצרות, במטרה לספק תפריט קטן שלא מופיע כך בשירות עצמו. 

בפוסט הזה יהיו קלאסיקות שטוב שיהיו בהישג יד כמו "הזבוב" ו"גברים בחלל", לצד סרטים מהעשור הקודם שחקוקים בחיבה כמו "כרוניקה בזמן אמת" (שהכנסתי למרות שהוא לא בדיוק אימה, בעיניי הוא מצמרר מספיק) ו"שמש" וגם לפחות סרט אחד מהשנים האחרונות שההפך לאהבה גדולה כמו "בית הסיוטים". יהיו גם כמה אזהרות קטנות. אלו לא כל הסרטים, כי מן הסתם לא ראיתי את כל מה שיש בדיסני+ להציע בז'אנר, ובחרתי בעיקר בכאלו שאוכל להמליץ עליהם בלב שלם. ואם כבר כתבנו עליהם, יהיה לינק ותוכלו לקרוא יותר לעומק. 

מומלצים לרוב המשפחה

אד ווד – Ed Wood
לא סרט אימה, אלא יותר מכתב אהבה של טים ברטון לבמאי האימה הכושל אך הנודע אדוארד די. ווד ג'וניור. הסרט מ-1994 בשחור לבן רך ונוגה, כשג'וני דפ עוד היה מוצלח בעיקר על המסך ולא בבית המשפט. 

באפי ציידת הערפדים – Buffy the Vampire Slayer
לפני סדרת הטלוויזיה המוערכת למרות ג'וס ווידון, שגם היא זמינה כולה בדיסני+, היה סרט קולנוע. הוא קרוב יותר בטון לעונה הראשונה, כלומר, קליל מאוד, עם בדיחות שטחיות וגיבורה שממש לא מבינה למה היא צריכה את כל הרעיון הזה של כוחות ולחסל ערפדים כי היא מגניבה ובתיכון עכשיו. כריסטי סוואנסון מגלמת את באפי, ולצידה לוק פרי, וגם דיוויד ארקט, דונלד סאתרלנד והילרי סוואנק. זו צפייה שהיא בעיקר טיול שורשים נחמד, מבדר לפרקים, וקצת הרבה מטופש.

הוקוס פוקוס – Hocus Pocus
שלוש מכשפות ביניהן בט מידלר ושרה ג'סיקה פארקר חוזרות לחיים אחרי שהוצאו להורג בסיילם, וכל מה שהן רוצות זה להמשיך לפגוע בילדים ולזכות בחיי נצח. ואיכשהו, זו קומדיה קלילה, מטופשת ועדיין מהנה. 

החבובות: האחוזה הרדופה – Muppets Haunted Mansion
סרט חבובות מ-2021 בו החבורה מגיעה לטירה רדופה, בהתבסס על מתקן "הטירה המכושפת" שקיים במתקני השעשועים של דיסני. כן, מכונת הקפיטליזם לא נחה לרגע. מה שבעיקר אפשר לומר עליו זה שהוא מהנה ומבדר עם וויל ארנט כקולו של הרוח המארח בטירה. יש בסרט אינספור מחוות לסרטי אימה קלאסיים לקהל המבוגר יותר, והוא חמוד דיו ולא מפחיד מדי לקהל צעיר. ובאותה פסקה אציין שצאה השנה גרסה חדשה של "טירה רדופה", עם צוות שחקנים שכולל את לאקית' סטיינפילד, רוסאריו דוסון, אוון ווילסון, דני דה ויטו ושלל הופעות אורח. ומה אומר, הגרסה של החבובות מהודקת ומהנה יותר. פשוט ככה.

המספריים של אדוארד – Edward Scissorhands
האגדה העצובה והקסומה מ-1990 על אדוארד עם מספריים במקום ידיים שמתגלה כספר מהולל עם לב ענק שפועם בעיקר בשביל קים (וינונה ריידר). מהימים הטובים שבהם ג'וני דפ בסרט של טים ברטון היה מהלך לגיטימי ואף מרהיב, ולא עוד פיהוק מביך. סנטימנטלי וגם סרקסטי, צבעוני וגם עגמומי. צפייה בטוחה לרוב המשפחה. 

הסיוט שלפני חג המולד – The Nightmare before Christmas
טים ברטון כתב והפיק, הנרי סליק ביים ודני אלפמן המלחין הקבוע כאן גם שר ומדבב. אנימציית סטופ מושן, שירים, אווירה, כל מה שצריך מ-1993.

מופע הקולנוע של רוקי – The Rocky Horror Picture Show
אישית צפיתי במחזמר הקאמפי, קווירי, סקסי ומצחיק הזה מ-1975 בגיל ממש צעיר מדי, אבל אני עדיין חושבת שנחמד להתחיל לצפות בקאלט של ג'ים שרידן וריצ'רד אובריאן מוקדם (שימו לב שכן יש בסרט תכנים מיניים למדי ואלימים יחסית). הסיפור של הזוג התמים והשמרני למראה שנקלע בלילה סוער לאחוזה פרועה שמשחררת כל עכבות עדיין עובד. לא מעט בזכות הקאסט שכולל את סוזן סרנדון וטים קארי, והשירים. הו, השירים. ואם תכירו אותם מראש, ההנאה בכלל מובטחת. רק אל תזרקו אורז על המסך אם זו צפייה ביתית, כי תצטרכו לנקות אחר כך.  

פרנקנוויני – Frankenweenie
עוד בגזרת טים ברטון, מחוות אנימציה בשחור לבן לעצמו ולסרטי האימה האהובים עליו. סיפורו של פרנקנשטיין והמפלצת, גרסת ילד וכלב בול-טרייר. צפייה קלילה לכל המשפחה, כל עוד מדובר במשפחה של חובבי אימה, כזו שקצת הקמה של חיות מחמד מתות לתחייה לא תטלטל מדי. 

צורת המים – The Shape of Water
זוכה האוסקר הנוגה והנוגע של גיירמו דל טורו על אישה והיצור הדגי שהיא פוגשת ואיך שהוא משנה את חייה ואת הסובבים אותה ואותו הוא אולי לא בדיוק אימה. הוא גם לא בהכרח מתאים לצפייה לקהל צעיר מאוד (גם כאן יש תכנים מיניים ואלימים למדי), אבל חשבתי שכדאי להניח אותו כאן גם כהמלצה למי שפספסו או התגעגעו, וגם כי לצפייה עם בני נוער הוא בהחלט מתאים, בעיניי. 

ותיקים ומטרידים לקהל מבוגר

אות משמיים (הטרילוגיה) – The Omen franchise
"אות משמיים" הראשון מ-1976 של ריצ'רד דונר הוא המשובח מבין השלושה. מדובר ביצירת מופז בעיניי, ובעיני אור. יש בו מוזיקה דרמטית, ילד מבהיל (כי ככה זה כשאתה סוג של חורבן בדמות פעוט ואימצו אותך בקטע נואש וטראגי אבל האבא הביולוגי שלך לא ייתן לאף אחד להתחמק או לחיות בשקט), אימה ומתח שמחזיקים לאורך כל הסרט גם היום וסיום שאי אפשר לשכוח. סרט ההמשך הוא מעין סרט התבגרות, גרסת בנו של השטן, והשלישי כבר הולך לאיבוד, למרות נוכחותו של סם ניל. ובכל זאת, הם כן בונים יחד סיפור שלם. אם תרצו לא להתחייב לשלושה, צפו רק בראשון. הוא קודר כשם שהוא מרשים, אז הוא מצריך הלך רוח תואם. 

גברים בחלל – Starship Troopers
הסרט האלים אך גם החכם והסאטירי של פול ורהובן על פאשיזם בחלל, שקיבל בעברית שם שחוטא לשוויון המגדרי שמתנהל בו. אם אלימות בוטה, ניל פטריק האריס צעיר, חייזרים שנראים כמו חרקים ענקיים ששולקים לאנשים את המוח (פשוטו כמשמעו), מקלחות משותפות, קרבות אפיים ומופרכים ובגדול סרט על צבא שגם מספק אקשן, גם מחריד וגם מבקר את התרבות שלנו יכול להתאים – אין ראוי ממנו. איזון מבריק של בידור וביקורת. 

גבעות הפחד 1 ו-2 – The Hills have Eyes 1+2
אני מודה שאת סרט ההמשך טרם ראיתי, אבל העיבוד של אלכסנדר אז'ה וגרגורי לאבסור מ-2006 של "גבעות הפחד" למקור של ווס קרייבן, הוא סרט אימה אפקטיבי, חכם ומבעית למדיי. הוא כבר עומד בפני עצמו כקלאסיקה מתת ז'אנר "המשפחה שנקלעת למקום הלא נכון ובהצלחה שיהיה לה עם מי או מה שחי שם ומה שיעשו לה". במקרה הזה יש כאן גם ביקורת חברתית. גם אור העריך אותו והמליץ, עוד ב-2012. 

הגוף של ג'ניפר – Jennifer's Body
שיתוף הפעולה של התסריטאית דיאבלו קודי ("ג'ונו") והבמאית קארין קוסאמה יצר קומדיית אימה על התבגרות מינית ברוטאלית. שתי חברות, אותן מגלמות אמנדה סייפריד ומייגן פוקס (הלוא היא ג'ניפר), מבינות שהפערים ביניהן הופכים ליריבות עקובה מדם, בעיקר בגלל שג'ניפר עברה תהליך הקרבה וחניכה מזורז לשטן בסצנה מצחיקה כשם שהיא מטרידה, ומאז היא חזקה באופן על טבעי, וגם משתוקקת לחסל ולאכול גברים צעירים. העיסוק במיניות וביחסי כוחות ברור ובוטה, מייגן פוקס יודעת לשחק (בחיי) וההומור השחור חוגג. 

הזבוב – The Fly
זו קלאסיקת אימה שבהחלט מיועדת לקהל בוגר, חובב גועל, ג'ף גולדבלום וג'ינה דיוויס. היצירה של דיוויד קרוננברג מתנוססת על חולצה שלי, בה רואים את ההשלכות הדוחות על גופו של המדען החביב אחרי שחיבר בין הדי.אן.איי שלו לזה של זבוב. אני הולכת איתה בגאון, אבל גם מודעת לזה שהיא גוררת מבטים, ולאחרונה שאלות מבן הארבע שלי שתוהה ובעיקר צוחק מכך שיש לי איש שנראה שהוא מקיא על הבגד. איתו אני אוספת אותו מהגן לפעמים. חינוך מתחיל בגיל צעיר. וגם מבוכה מאמא שלך. בכל אופן, למי שלא צפו, או שכחו, מדובר בסיפור טוב, חכם ואפילו שובר לב, ולא רק בסרט מפחיד כשם שהוא מבחיל על מדען שעושה טעות והאישה שמשלמת חלק מהמחיר בגלל השגיונות שלו. 

הטורף + הטרף – Predator / Prey
אם תרצו צפייה רציפה במותג קולנועי ותיק – יש בדיסני+ את הגרסאות הטובות יותר ופחות של סרטי החייזר שהוא מכונת ציד מתוחכמת. מארנולד שוורצנגר כחייל נגד היצור שנראה (או בלתי נראה) מנוצח מכוכב אחר ב-1987, ועד הסרט של דן טרכטנברג שמתחקה אחר המפגש הראשון שלו עם בני אדם בגרסה מהורהרת ועדכנית ל-2022, שכוללת גם צילום מרהיב וגם טון רציני הרבה יותר. הסקירה של עופר מנתחת את המורכבות והשכבות. ואם תרצו סתם טראש, יש גם שני סרטי הטורף נגד הנוסע השמיני. כן כן. 

הנוסע השמיני (כל הסדרה) – Alien franchise
אני כנראה אחת הבודדות שהגנו על "הנוסע השמיני: קובננט", ואני מבינה למה הוא שנוא. עם זאת, אני עדיין מוצאת אותו יותר מבדר מאשר גרוע, גם אם לא זו הייתה כוונתו של רידלי סקוט. טוב שאפשר לחזור להתחלה המושלמת והקלאסטרופובית, ההמשך רווי האקשן, הסרט השלישי המלנכולי להחריד, הרביעי שמנסה להקליל וגם להיות מחריד בו זמנית, וגם את "פרומתיאוס", כי יש מי שמחבבים אותו. אני חושבת. בכל אופן, העיצוב של גייגר, תצוגת המשחק השונה של סיגורני וויבר עם התפתחות הדמות של ריפלי בכל סרט, והאופן שבו כל סרט לוקח את הבסיס למקום קצת אחר – הכל עדיין מרשים ומפחיד ביותר. 

כרוניקה בזמן אמת – Chronicle
יש ויכוח האם מדובר בסרט אימה של ממש או רק בסרט התבגרות מד"בי שהולך למקומות אפלים. אני אחשיב אותו בגלל שהוא מעורר צמרמורת באופן שבו הוא מטפל ברעיון הלעוס של קבלת כוחות על, ועוד באמצעות צילום בסגנון found footage השחוק בפני עצמו. הוא הולך רחוק ושלושת החברים שמקבלים כוחות עוברים כאמינים מספיק כדי שיהיה לנו אכפת. כשהחבר הכי נמוך חברתית מביניהם הולך ומאבד שליטה, שיכור מכוח אחרי שנים של אומללות, הסרט עובר הילוך למחוזות טרגיים ומלחיצים. חבל שאחריו הבמאי ג'וש טראנק עשה את "ארבעה מופלאים" הכושל, והתסריטאי מקס לנדיס הואשם בתקיפה מינית והתעללות רגשית בשמונה נשים. 

סיינס – Signs
לסלוד מסרטים של מ. נייט שאמאלן ("זמן", "החוש השישי", "בלתי שביר") כבר הפך לסוג של ספורט תחרותי. כמה מהר יגיעו הביקורות הקוטלות מרגע שייצא עוד סרט. ועדיין, שווה לזכור שיש באמתחתו כמה סרטים טובים, אפילו טובים מאוד. "סיינס" הוא אחד כזה, לפני שנאלצנו לסלוד גם ממל גיבסון (מכל הסיבות הנכונות, ועדיין זה צורב). פלישת חייזרים בגרסה אינטימית, מנקודת מבט משפחתית שלא חסרה הומור ולב בתוך הפחד. יש שם גם מסרים מעיקים על אמונה ודת, אבל השלם גדול כאן מסך חלקיו. ולמרות שהוא נחשב לטוב מבין השניים, אני זוכרת פחות טוב את "הכפר" שגם הוא זמין לצפייה. אז רק אציין אותו כאן בחטף. 

שמש – Sunshine
סרט המדע בדיוני ובעיניי גם האימה של דני בויל לפי תסריט של אלכס גרלנד לוקח את המתח של צוות סגור בחללית בדרך למשימה של הכל או כלום לקצה – שמונה אסטרונאוטים, ביניהם קיליאן מרפי, מישל יו, רוז ביירן, מארק סטרונג וכריס אוונס בדרך להתניע מחדש את השמש. היא גוססת, ומאיימת לקחת את כדור הארץ כולו איתה מטבע הדברים. החללית נושאת בדיוק מספיק חומר לניסיון אחד ויחיד עליו יקום וייפול הכל. אבל המתח והאימה שהולכת ונבנית מתמקדים במצבם הנפשי, בדרך הנפרמת והולכת של הצוות בדרך אל היעד. מומלץ לצפות על מסך גדול, ולקחת נשימה עמוקה לפני שתתחילו, לא מדובר בחומר קל, אבל הוא שווה את זה. 

חדשים ומטרידים לא פחות

איש זאב בלילה – Werewolf by Night
המלחין המוערך וזוכה האוסקר (על "למעלה") מייקל ג'אקינו ביים סרט בן קצת פחות משעה לכבוד האלווין בשנה שעברה, המבוסס על קומיקס של מארוול ומבוים, מצולם וערוך בסגנון של סרטי סרטי המפלצות הנושנים של יוניברסל. גאל גרסייה ברנל מגלם צייד שמגיע לתחרות בין ציידי מפלצות נוספים כדי לרשת את מקומו של צייד גדול שמת. בדרך הוא פוגש את הבת הסוררת של אותו צייד (לורה דונלי) ובזמן שהם חושבים איך לנצח את שאר הציידים, מתגלים עוד מרכיבים בעלילה ובדמויות שמסבכים הכל. הסיפור כאן די פשוט ובעיניי אפקטיבי, והוא בעיקר משרת את הסגנון ואת האפשרות להציג את הדמות של ברנל ברקע דרמטי. במקור הסרט עלה בשחור לבן כמעט לכל אורכו אך השנה במקום, נניח, להפיק עוד אחד באותו סגנון, דיסני מציעים אותו גם בצבע. הצביעה נראית מלאכותית במתכוון, אבל היא קצת פחות מרשימה מהניגוד של השחורים/לבנים/אפורים שהיו לסרט במקור, והיא גורמת לו להיראות מעט יותר זול. אז אולי עדיף לצפות בו בגרסת המקור, שגם היא זמינה. בסך הכל מדובר בסיפור קטן ובסרט קצר שמצליח להיות גם נוסטלגי וגם לדבר על חמלה באופן עדכני ורלוונטי. 

אף אחד לא יציל אותך – No One Will Save You
הסרט עם השם שכבר הפך לבדיחה שחורה הגיע לדיסני+ לפני כחודש. כתבתי עליו בהרחבה, אבל בקצרה אגיד שהוא מציע טיפול קצת גימיקי לפלישת חייזרים, אבל בעיניי לגימיק הזה יש הצדקה והוא אפילו מסיים בטון מעורר מחשבה ורגש שנשאר איתי אחרי הצפייה. 

בית הסיוטים – The Night House
אחד הסרטים האהובים עליי אישית מהשנים האחרונות, אבל מדובר בסרט כבד להחריד, אני מסייגת מראש. בבימוי של דיוויד ברוקנר שגם לקח חלק בכתיבת התסריט, רבקה הול מגלמת אלמנה שבן זוגה התאבד. בזמן שהיא מחזיקה את רוב הסרט על כתפיה, משהו סביבה לא מאפשר לה לשחרר, כי יש מסתורין שאופף את נסיבות התאבדותו של בן זוגה, כולל מכתב שהשאיר לה ובו מסר שהיא מנסה לפענח. החקירה העצמאית שלה מובילה למחוזות קשים, ולסרט שמטפל בנושאים של דיכאון ואשמה באופן רגיש ומפחיד באופן שווה. אור כתב על הסרט כשיצא לבתי הקולנוע.

האיש הריק – The Empty Man
סרטו של דיוויד פריור, שעבד הרבה עם רידלי סקוט ודיויד פינצ'ר לפני שסוף סוף ביים את הסרט שלו, קצת מסורבל וקצת עמוס ומבולגן. וזה חבל כי יש בו הרבה דברים טובים, רגעים מפחידים וסיפור מסקרן. הפתיחה שלו מצוינת, ועומדת בפני עצמה כסרט קצר על טיול שמשתבש עם נגיעות של מיתוסים ושדים. למרות הבלגן, אני חושבת שהוא שווה צפייה. בגדול יש בו חקירה אחרי נערה שנעלמה, וסיפור מסתורי שמשלב את המטען שמי שמחפש אותה סוחב איתו, ושמועות על כת, אמונות תפלות וטקסים משונים. תבואו עם קצת סבלנות, ואולי תעריכו אותו. אור כתב על הסרט באימת החודש.

הבוגימן – The Boogeyman
סרט שיצא גם לקולנוע ממש בחודשים האחרונים. אני לא מכניסה אותו לרשימת האזהרות למרות שגם אני וגם אור התאכזבנו ממנו, כי בשורה התחתונה הוא סרט לא רע. גם כאן אזהיר שהוא מציג כמה רגעים קשים בכל מה שקשור לפגיעה בילדים. רוב סבאג' ביים בהתבסס על סיפור של סטיבן קינג, ובו כריס מסינה הוא אלמן ופסיכולוג שבאופן עגום לא מסוגל לדבר עם הבנות שלו על האובדן שחוו. בינתיים המשפחה השבורה גם ככה מגלה שיש מישהו או משהו שעלול לסכן אותם, שפוגע במיוחד בילדות ובילדים, אורב בצללים ונהנה במיוחד מפגיעות מהסוג שלהם. סופי ת'אצ'ר (הסדרה "צהובות") מובילה את הסרט, שאמנם מציג סיפור מעניין ומשחק מצוין, אבל הולך לאיבוד מבחינתי כי הוא מטפל בדברים באופן שטחי ולא עקבי. 

התפריט – The Menu
מארק מילוד ("היורשים") ביים סיוט מעורר תאבון, סליחה, על מסעדת יוקרה מהסוג הכי בלתי נסבל שניתן לדמיין, בהובלת שף מתוסבך שמגלם רייף פיינס. בערב קיצוני במיוחד הוא מתכנן ומוציא לפועל אירוע חד פעמי, ובזמן שיש סועדים (ניקולס הולט) שמוכנים לאכול כל דבר שיגישו להם, יש מי (אניה טיילור ג'וי) שמעזה לפקפק בההערצה ובכל המופע הקולינרי שהולך ומידרדר למחוזות האימה מרגע לרגע. מדובר בסופו של דבר באמירה שנונה, עם הרבה רעש וצלצולים, ובצפייה מבדרת גם אם מתעללת. אור כתב על הסרט כשיצא לבתי הקולנוע.

מי שעומד מאחורי – Ready or Not
אני לא בטוחה שהשחקנית סאמרה וויבינג מקבלת את ההערכה לה היא ראויה. בכל אופן, בקומדיית האימה הזו בה היא מתחתנת אל משפחה שחובבת משחקים עם טוויסט מסוכן, במיוחד אם את חדשה, היא מובילה את הסרט. אנחנו לגמרי בעדה, בזמן שאפשר לצחוק ולהתמוגג ממגוון הדרכים בהן בני המשפחה ביניהם אדם ברודי ואנדי מקדואל מעוררים סלידה או מציגים גרסה מגוחכת במיוחד של אנשים עם יותר מדי כסף וחשיבות עצמית. אור כתב על הסרט כשיצא לבתי הקולנוע.

מתחת למים – Underwater
קירסטן סטיוארט מגלמת עובדת במפעל תת מימי עצום בקרקעית הים. תקלה איומה גורמת לכל המבנה להפוך לסכנת חיים והיא ועוד כמה שורדות ושורדים צריכים להצליח לצאת, וגם להבין מה קרה. הסרט שביים וויליאם יובנק לפי תסריט של בריאן דאפילד לא מבזבז זמן כדי להראות שהסכנה מוחשית, ומייצר אווירה מלחיצה עם כמה רגעים מבהילים. הוא יותר מותח מאשר מפחיד, אבל מגיע למחוזות מעניינים לקראת הסוף. אור כתב על הסרט באימת החודש.

וגם כמה אזהרות

הוקוס פוקוס 2 – Hocus Pocus 2
סרט ההמשך שיצא בשנה שעברה לקלאסיקה האהובה הוא ניסיון החייאה חינוכי, מעייף וכושל. הסברתי ונימקתי באריכות בסקירה משנה שעברה.

קרניים – Antlers

לא מדובר בסרט נורא, ויש בו רעיון טוב שמבוסס על סיפור קצר מצוין. העלילה על ילדים מוזנחים ומשהו מפלצתי שקשור אליהם, ומולם המבוגרת האחראית שרוצה לעזור להם מתמודדת עם טראומות ילדות משלה – לא מצליחה להתגבש עד הסוף. אולי יהיו מי שיאהבו יותר ממני. כדאי להזהיר שיש בו כמה רעיונות ומראות קשים, בהקשר של משפחה וילדים. התאכזבתי וכתבתי סקירה וניתוח. 

Clock
זה היה נשמע מסקרן, וצפיתי עד הסוף בסרט עם רעיון טוב, וביצוע מסורבל ומלאכותי. השעון הוא שעון ביולוגי, שלא מתקתק אצל גיבורה, דור שלישי לשואה, שלא רוצה ילדים, אבל כן מוכנה ללכת לטיפול נסיוני מוזר של הורמונים והתניות פסיכולוגיות כדי "לתקן" את עצמה. יש כאן דיון שיכול להיות עמוק, אבל הוא לא קורה, כי הסרט מבולגן ומתאמץ מדי. אור גם מסכים, כפי שכתב באימת החודש.

Grimcutty
בשנה שעברה החלטתי לתת צ'אנס לסרט חדש שצץ בדיסניֹּּ+, כי הוא דיבר על משהו שפוגע בנוער באופן ויראלי, אבל לא כווירוס נישא באוויר, אלא דרך האינטרנט. כן, יש כאן מסר חינוכי כלשהו אבל שום דבר פה לא עבד. היצור שמאמלל את הנוער נראה מגוחך, הסיפור מקרטע והחוקיות שלו קלושה. אה ולא ציינתי את השאיפה של הגיבורה להיות משפיענית ASMR, מה שמכניס לסרט לפחות שני סרטונים מביכים ולא נעימים לאוזן. בגזרה דומה אך טובה פי כמה יש את "נגעת נרצחת", שבטח יהיה זמין אונליין בקרוב.