• פסטיבל דוקאביב 2022: המלצות ואזהרות
  • ״אהבה בשחקים: מאווריק״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״אהבה בשחקים: מאווריק״ כבר כאן
  • בין בחירה לבריחה: מבט מחודש על ״עירום״ של מייק לי
  • לקראת ״אהבה בשחקים: מאווריק״, בחזרה אל המקור
  • מערבולת
  • פסטיבל הקולנוע הצרפתי 2022: מדריך מקוצר
  • מדריך לפסטיבל הקולנוע הרומני 2022 בסינמטקים
  • מבט מחודש על שני סרטים מוקדמים של פול שרדר
  • ״הסודות של מרילין מונרו: הקלטות האבודות״, סקירה
  • ״קיארה״, סקירה לסרטו של ג׳ונאס קרפיניאנו
  • דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף

״קרניים״ (Antlers), סקירה

12 במרץ 2022 מאת לירון סיני

אף סרט לא עומד בפני עצמו בחלל ריק. כל יצירת אמנות נוצרת במודע ושלא במודע מתוך פסיפס השפעות אישיות ותרבותיות, ונשענת על יצירות אחרות. אם היא טובה היא תצליח לומר באמצעותן משהו חדש, או יותר נכון, לומר לנו משהו ישן או ידוע, משהו בעל ערך, בידורי, רגשי, אנושי, בצורה חדשה. וכשם שסרט מגיע אלינו מתוך פסיפס של מישהו, לרוב כמה בני אדם שונים כי מדובר בעבודת צוות, אנחנו נגיע אליו עם שמיכת הטלאים האישית של ההשפעות והתפיסות שמרכיבות את הזהות שלנו ושדרכה נצפה ונקרא בו משמעויות. מתוך המפגש הזה נוצרות אינסוף חוויות צפייה ופרשנויות. אף אחת לא בדיוק כמו האחרת, ועם זאת יהיו להן, לרוב, אי אלו מכנים משותפים. זו חוויה אישית ואוניברסלית בו זמנית, לכן לא מפתיע שחלק מההנאה שלנו היא לצפות בסרטים באולם חשוך יחד עם עוד אנשים, ובאותה נשימה להיות שם לחוד, כי אף פעם לא נראה בדיוק את אותו הדבר ולא נחווה את הסרט באופן זהה.
חוויית הצפייה קשורה גם לגורמים חיצוניים לנו כמו מוסכמות תרבותיות כאלו ואחרות, וגם לאופן שבו הסרט מפעיל אותנו אישית. הכפתורים עליהם הוא לוחץ. כשננסה להתחקות אחר המנגנונים וההשפעות בעזרתם הוא פועל, או כושל לפעול עלינו, נמצא לפעמים הצצה מסקרנת לתהליך היצירה או תשובות גם אם חלקיות לסיבות בגללן הוא עובד עלינו או לא. במקרה של ״קרניים״ (Antlers), הזמין מאמצע החודש שעבר בשירותי ה-VOD למיניהם (יס, הוט, סלקום), הכתיבה עליו היא כדי להתחקות אחרי הסיבות שגורמות לסרט לחרוק ולצרום באופן שלא מממש את הפוטנציאל שלו.

מדובר בסרט אימה מהשנה החולפת שביים סקוט קופרחוקי הפשע״, ״לב לא שפוי״, ״אחים בדם״), לפי תסריט שכתב עם הנרי צ'ייסון וניק אנטוסקה (יוצר של הסדרות ״צ'אנל זירו״ המצוינת ברובה, ״טעם דובדבן חדש לגמרי״ המבלבלת ברובה, ו״הפשע: ג׳יפסי רוז״ שלא ראיתי). הסרט מתלווה בעיקר אל ג'וליה (קרי ראסל), מורה בבית הספר היסודי באזור שכוח אל באורגון, אליו חזרה לאחרונה אחרי שעזבה לפני שנים וניסתה לא להסתכל לאחור. בעיקר לא לחשוב על הטראומה ששרדה מאביה המתעלל. היא חיה בבית הילדות שלה ושל אחיה פול (ג'סי פלמונס המועמד השנה לאוסקר, מן הסתם על "כוחו של הכלב" ולא על הסרט הזה). מצד אחד, הוא שמח שהיא חזרה ומצד שני לא לגמרי יודע איך לגשר על פער השנים והאשמה שנפערו ביניהם. הוא גדל להיות השריף של העיירה החצי מנומנמת חצי מוזנחת.

למרות שג'וליה מקבלת את רוב זמן המסך ומובילה את התקדמות העלילה, הסרט לא מתחיל עם הסיפור שלה. הוא קודם כל מציג לנו כתובית ואם אני זוכרת נכון גם קריינות חד פעמית, שמספרת על רוח מלאת זעם על הנזק או היהירות שלנו, שתגרום לנו לשלם. די ברור שמדובר באגדה אינדיאנית, ספציפית לקנדה. משם חייב לקרות משהו עוכר שלווה כדי לתפוס אותנו על ההתחלה ולכן מפציע על המסך ילד קטן, חמוד ובלונדיני להפליא (סוייר ג'ונס) שמשתעמם, אפרופו הזנחה, בזמן שהוא מחכה לאבא שלו (סקוט הייז) שיסיים לבשל מת' מחוץ למבנה נטוש. האב ושותפו לעבירה מתארגנים בזמן שמשהו לא ברור מרעיש ונראה שאורב להם באפלה. הם מתעכבים מספיק כדי שהילד הקט ייכנס לבדוק מה קרה. וברור ששום דבר טוב לא יוכל לצאת מהפתיחה הזו.

מכאן ואילך הסרט מניח לזמן מה לילד ולאבא שלו ומותיר אותנו לנחש מה קרה להם, בזמן שהוא נע לסירוגין בין ג'וליה המורה שמנסה לא לקנות אלכוהול, לא לריב עם אח שלה ולא לחשוב על אבא שלה ומה הוא עשה לה, לבין עניין שהיא מגלה בילד קצת יותר גדול ולא פחות חמוד, אם כי אומלל באופן שמועך את הלב. זהו לוקאס (ג'רמי טי תומאס), אחיו של הילדון מההתחלה, ומתברר מהר מאוד שעובר עליו משהו. האופן שבו הוא מתנהל גם מול עיניה האמפתיות של ג'וליה וגם ברגעים בהם הוא פועל מולנו לבדו מחדדים שזה משהו מבעית, מעבר להיותו ילד יתום מאם ולאב לא הכי מתפקד מלכתחילה. משהו מפלצתי שקשור לשם הסרט ולאזהרה מההתחלה. כמובן.

היסודות המסקרנים נמצאים כולם במקומם, הסרט משוחק מעולה, באמת, כולם עושים עבודה אמינה עם הדמויות האומללות שניתנו להם, והוא גם נראה מרשים: החל מצילומי העיירה הירוקה, חומה, שחורה עגומה, וכלה ברגעים סגורים וחשוכים בהם הדבר המפלצתי מתגלה לנו. כדי ליצור אותו חברו יחד המפיק גיירמו דל טורו, אוהב האימה וזוכה האוסקר, וגאי דיוויס, שותף קבוע שלו לבריאת יצורים ואמן שעבד גם על הקומיקסים המוערכים והמרהיבים של הלבוי ו-BPRD. אבל עם כל הכוונות הטובות וחומרי הגלם המשובחים, משהו פשוט לא מצליח להתגבש כמו שצריך.

ילדים חמודים במצוקה שמוטחת עליהם בגלל עוולות של מבוגרים, בעיקר הורים, היא דרך יעילה לייצר תגובה רגשית. חוסר האונים ואי הצדק מהדהדים בסרט בקולי קולות ובאופן שמנסה להראות את הנזק בהתהוות אצל לוקאס ואח שלו, ואת תוצאות הנזק כפצע שעדיין מדמם בלב הדמות של ג'וליה. אפשר להעריך את הרצון לחבר בין שתי הדמויות, לייצר מוטיבציה לג'וליה שמרגישה זרה במקום שהיה הבית אבל מעולם לא היה בטוח. היא רואה בלוקאס הזדמנות לעשות את הדבר הנכון, לעזור לו לפני שיהיה מאוחר מדי, כפי שמעולם לא עזרו לה, לא בזמן בכל אופן. זה מעניין ויפה ואפילו קצת מרגש על הנייר, וגם יכול היה ללכת למקומות עוד יותר מעניינים אם היו לוחצים יותר על כך שהיא עסוקה יותר בלראות את עצמה כילדה הפגועה שהייתה, ולכן מסתכנת ואולי מסכנת אחרים. בפועל היא כמו שייכת לסיפור אחר, שמסופר בנגיעות של דרמה משפחתית עם פלאשבקים של פוסט טראומה, וכבודם במקומם, רק שיש כאן סיפור שאמור להיות מרכזי על מישהו אחר שלא באמת מתחבר לשלה. אין איזון מספק בין העלילה של לוקאס לבין החקירה העצמאית שג'וליה מנהלת, לבין הסיפור האישי שלה שמקבל המון פוקוס ומעט התפתחות. אחיה שנשאר מאחור נותר דמות עמומה, למעט משפטים מרומזים פה ושם שמעוררים עניין, אבל לא מקבלים שום התרה רלוונטית.

והרי הובטח לנו סרט אימה. יש בו כמה רגעים מוצלחים למדי בכל הקשור לייצור ואיך הוא מתפתח, אבל הם נדחקים הצידה ומחייבים אותנו להמתין בסבלנות לטובת עוד שוט של ג'וליה מצליחה לא לקנות וודקה בסופר, או מנסה לנגן בפסנתר ושוב מופתעת כשעצם העובדה שהיא חזרה לחיות בבית בו התעללו בה מציף זכרונות איומים ופוסט טראומה מן העבר. לגבי החקירה עצמה, גם היא מכילה אפשרות לייצר יותר עניין, לגלות לנו נדבך אחרי נדבך מה קרה לאב ולבן הצעיר יותר, לבנות מתח ותחושת סכנה במקום שמגוון דמויות יבצעו החלטות טפשיות כמו להיכנס לבד לחדרים חשוכים עם קולות מפחידים, וקצת לפני שהדבר המבעית יפעל בחוסר עקביות כדי שדמויות ייפגעו בסדר שמתאים לתסריט. אבל בדיוק שם, בהליך הפענוח שחושף סיפור מיתי רב משמעות וממשיך להלום לנו את המסר בראש, הסרט חושף רובד נוסף של השפעות, וגם של בעייתיות בגלל האופן שבו הוא מטפל בהן.

ג'וליה מבינה שמשהו משונה מתרחש, גם בגלל הציורים שלוקאס מצייר בשיעור ובכלל, היא מזהה ילד שאף אחד לא דואג לו או מאכיל אותו כמו שצריך במקרה הטוב, ומתעלל בו במקרה הרע. היא גם מבינה שרשויות הרווחה בעיירה לא התקדמו יותר מדי מעבר למצב שהיה כשהיא הייתה במצוקה. רמזים נוספים מגיעים בצורת קמעות לא מזוהים עבורה שהיו תלויים במבנה הנטוש, והחקירה מובילה אל מי שכן יידע במה מדובר ויסביר לה ולנו את מקורות האימה והסכנה. וכאן נכנס לתמונה לפרק זמן קצר וורן (גרהם גרין), אינדיאני קנדי שמספק לנו הקשר למיתוס תרבותי מוכר וספציפי. הוא נותן את התיאור, קצת היסטוריה, כמה אזהרות וכמה מבטים מהורהרים ורבי משמעות, וזהו בערך. המיעוט הנרדף עשה את שלו, המיעוט הנרדף יכול ללכת.

זו לא הפעם הראשונה שסרט אימה עושה שימוש במיתוסים מתרבויות אחרות כדי לספר סיפור על אנשים לבנים. אבל עם המודעות ומגוון הייצוגים והסיפורים שיש לנו עכשיו, ויותר אנשים מיותר תרבויות שמשמיעים ומשמיעות את הקול שלהם ומספרים את הסיפור שלהם בעצמם ולא דרך פריזמה של עיניים מערביות, השימוש כאן צורם במיוחד. כל כך ברור ש״קרניים״ מדבר על אימה לבנה, על הזנחה בין-דורית שעוברת מאב לבן בתאווה ורקבון בהקשר של תא משפחתי, וגם של הזנחה סביבתית וכלכלית. המיתוס שבחרו לשים במרכזו יכול להתאים, אבל ההלבשה שלו כאן צורמת בגלל האופן שבו היא נעשתה. אפשר לייצר סרטים עם דיון בין-תרבותי, לקחת השראה, לבנות שיחה, אבל צריך שהצד שממנו ההשראה הגיעה יהיה נוכח במידת מה בסרט לכל הפחות, יגולם בנרטיב ובדמויות, ואם לא – שתהיה לכך סיבה.

בסרט אחר שמתעסק במיתוס אינדיאני זהה, ״רעב מטורף״ (Ravenous) מ-1999, הפוקוס גם הוא על אנשים לבנים מאוד, אבל הוא גם ממוקם בתוך מלחמה, ומשתמש בו כדי להציג בין היתר תרבות של ניכוס, כוחניות וקולוניאליזם. בואו נאמר שזה עדיין צורם, אבל משמעותית פחות ממה שמתרחש כאן. הוא קצת יותר מוצדק, ומראה כיצד אנשי הצבא בסרט משתמשים במה שהם חושבים שהם יודעים על המיתוס כדי לנצל גם אותו לטובתם, ולאילו השלכות הניצול הזה מוביל, וחושף אותם בעליבותם. היה אפשר לפתור את פיתוח המיתוס גם כאן, או על ידי בנייה של סיפור רקע חדש או אחר למפלצת, או לחבר אותו לעלילה בצורה שלא תרגיש מודבקת ומלאכותית כל כך. בלי לוותר על העיצוב שלה, בלי לגרוע מהאימה שהיא זורעת, אבל עם משהו שיחבר אותה יותר לנושא של הורים וילדים נניח. לפחד בלב הסרט דווקא מכך שהאב נותר בחיים, סוג של, ומה עצם הקיום המחריד שלו עושה לשני הבנים שלו.

במקרה של הסרט הזה, יש לנו גם את הבסיס, חומר המקור הראשוני עליו הוא נבנה, כדי להשוות ולראות אילו מרכיבים היו שם מן ההתחלה. אפשר גם לראות איך רוב מה שציינתי כאן שלא יושב כמו שצריך, לא נמצא שם והתווסף אחר כך, ככל הנראה בתהליך קצת סבוך ולא אפקטיבי של עיבוי ופיתוח תסריט. אנטוסקה אחראי בעיניי לפחות לסדרת אימה מעולה אחת, אותה ״צ'אנל זירו״ שציינתי מוקדם יותר. היא מבוססת על סיפורי ״קריפיפסטה״, יצירות אימה קטנות וחכמות שמסופרות ומופצות אונליין ברחבי הרשת. לא פעם הן מתחפשות למשהו שנראה כמו שרשור טוויטר אמיתי או דיון רדיט אמין, וחושפות את עצמן כעושות שימוש במדיום כדי להבהיל אותנו. העיבודים של כמה מהן, בפרט של העונה הראשונה והשנייה שכל אחת מהן עומדות כסיפור בפני עצמן, מהוות עיבוד מרענן ומעובה מספיק להחזיק כמה פרקים טובים. התסריט של ״קרניים״ מבוסס על סיפור קצר שאנטוסקה כתב בשם "The Quiet Boy", והוא זמין במלואו לקריאה זריזה אונליין.

מטבעו כסיפור קצר הוא מהודק ולא משתהה על פרטי רקע. מעבר לאורך והנפח, הוא כולל הבדלים מהותיים בינו לבין הסרט, לצד הגרעין הזהה. בשניהם יש מורה שמבקשת למצוא משהו נחוש בעצמה תוך כדי הושעה של תלמיד שנמצא בסכנה שהולכת ומתבררת כמבעיתה יותר מפסקה לפסקה. שניהם מתחילים באופן מרומז עד שהעניינים הופכים לסיוט מוחשי. בשניהם יש יסוד של טראומה משפחתית שעוברת מאב לבנים ולא משחרת את טפריה וקרניה, לא מרפה ולא מפסיקה לזרוע הרס אדיר עם כוח איום. אבל מה שהופך את הסיפור למהודק ואפקטיבי הוא כל מה שאין בו. הדמות המקבילה לזו של ג'וליה גנרית יותר מצד אחד, מצד שני אין הקבלה מלאכותית ומתאמצת בינה לבין הילד. יש לנו סיפור נוראי אחד להתמקד בו, ואפשר לדאוג לה ולקוות שתשרוד אותו בלי לבנות סביבה סיפור רקע שלם ומסובך נוסף. המוטיבציה שלה משכנעת גם ככה. ואם אני לא טועה, כל האלמנט של ניכוס תרבותי הרבה יותר מרומז בסיפור הקצר והרבה פחות בוטה. לכן דווקא הוא, בשימוש בפחות מילים, פתוח יותר לפרשנות, קצת יותר מסתורי ולכן עובר ככוח מבהיל ומסוכן פי כמה.

הסיפור הקצר והסרט מסתיימים באופן שונה, ובזמן שהסרט מייצר בסוף שתי בחירות מוצלחות וכואבות, הן מגיעות מאוחר, אחרי שכבר הותשנו ויגענו ואישית כבר קצת התנתקתי רגשית. הסיפור הקצר מצליח, במקומות שבהם הוא לא אומר לנו בדיוק מה קורה, לייצר אפקט מלחיץ ומצמרר יותר בסופו. הוא מעביר את אותו מסר ואני משערת שאת התחושה שביקשו להעביר גם בסרט. אלא שההרחבה שעשו לו פיתחה את הדמויות והעלילה לכיוונים שרק מרחיקים אותו מהסיפור וממה שמפחיד בו. בנו עליו שכבות מיותרות של קשר משפחתי אחר והסיחו את הדעת ומשכו את הזמן כך שהדבר המפלצתי והשלכותיו, מרשים ככל שיהיה, הולך לאיבוד בתוך סיפור לא מפותח של אנשים אחרים. לפחות היו נותנים לנו להתפעל מהעיצוב שלו עוד קצת.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.