דירוג 100 ההתעלמויות הגדולות ביותר של האוסקר – חלק אחרון (מקומות 1-25)

זהו. אנחנו בסוף. החלק הרביעי, 25 ההתעלמויות הגדולות ביותר בתולדות האוסקר. ומכיוון שרמת הריכוז של כולנו גם ככה קצרה בשלב הזה, אפתח ברשותכם עם הדברים החשובים לקראת סיום הדירוג.
יש כמה מילים בהן אפשר להשתמש כדי לתאר מועמדויות אוסקר שלא קרו, אף אחת מהן לא מדויקת באופן מוחלט. אני בחרתי ב"התעלמות", מקבילה מרוככת לזו האנגלית שלה – snub, אבל עשיתי את זה בעיקר כברירת מחדל.
העניין הוא שיש באמת המון יוצרים וסרטים שהאקדמיה, גוף שכיום כולל כמה אלפי אנשים, פחות נוטה לכיוונם מתוך סוג של התנשאות או דעה קדומה. באלו אפשר למצוא סרטי ז'אנר קיצוניים שרוב המצביעים לא טורחים לראות, קומדיות פרועות, או שחקנים ויוצרים שלא נחשבים כתרבות אלא כבידור (צ'בי צ'ייס, ג'ים קארי, אדם סנדלר, ג'ניפר לופז…). אנחנו רואים את זה בחתך הרוחבי של המועמדים ב-95 השנים האחרונות. אבל – וזה אבל חשוב – מכיוון שמונה ההצבעות לא נחשף, אנחנו לא יכולים לדעת בוודאות.
יש רק חמישה מועמדים בממוצע לקטגוריה. אין לנו שום סיכוי לדעת מי הוא המקום השישי, מי לא נכנס בגלל מספר קולות זעום. אתם תראו כמה זה נכון לאלו שהגיעו ל-25 הגדולים. סתם כדוגמא טרייה יחסית, אנחנו לא יודעים כמה קולות הפרידו בין דני וילנוב של "חולית" לבין הבמאי שנכנס כמקום החמישי בקטגורית הבימוי של 2021. יכול להיות שאלו היו חמישים הצבעות. במקרה כזה, האקדמיה לא "התעלמה" מווילנוב, הוא פשוט, מסיבה כלשהי, לא צבר מספיק כדי להיות חלק מחמישה מועמדים.
אז אמנם הדירוג הזה נקרא "ההתעלמויות הגדולות של האוסקר" אבל יכול להיות שאלו רק פספוסים. תוצאה אקראית לחלוטין.

בגלל זה אחזור על מה שכתבתי בסוף הפתיחה של החלק השלישי – האוסקר הוא פחות מה שחשוב כאן. אנחנו בסך הכל עושים כבוד לא.נשים שהגיע להם להיכנס להיכל התהילה הרשמי, ולעיתים האקלקטי, של הקאנון בתעשיית הסרטים הגדולה בעולם. אנחנו מפנים זרקור אל אלו שמסיבה כזו או אחרת לא הגיעו לקו הסיום. אנחנו פה לחגוג, וגם לעיתים לתפוס את הראש בתסכול אל מול מי שכן צלחו במקומם.

אלו שאר החלקים הקודמים של הדירוג, מחווה למצעד המקביל שהתקיים על פני חודש של בפודקאסט "This Had Oscar Buzz", ממליץ להתחיל משם למי שטרם עשה זאת:
חלק ראשון
חלק שני
חלק שלישי

ועכשיו, כמו תמיד, החוקים והכללים של הדירוג:

1. הסרטים שמרכיבים את הדירוג הם חלק מהיקום הכללי של האוסקר, גם אם לא באמת היה להם סיכוי גדול אצל האקדמיה (סרטי אימה, נגיד). כלומר, סרטי מיינסטרים שזכו לחשיפה גדולה אצל קהל והיו מדוברים בתקופתם, מאפשרים לאוסקר להכיר בהם, גם אם להפנות להם כתף קרה בסופו של דבר.

2. כשזה מגיע לסרטי תעודה או קטגורית הסרט הבינלאומי/הסרט הטוב ביותר בשפה זרה, בחרתי רק סרטים שהוגשו לאוסקר כמתמודדים. להבהרה, "ויהי בוקר" יכול להיות חלק מההתעלמויות כי ישראל שלחה אותו לתחרות, אבל "אגדת חורבן", שהפסיד את האופיר, לא.

3. כדי להתמודד עם מלאכת הסינון, החלטתי שכל סרט יכול להופיע רק פעם אחת במצעד. גם זה היה מתכון לכאבי ראש כי כשיש יצירת מופת שזכתה לאפס מועמדויות לך תבחר בין המשחק, לבימוי, לתסריט, לעיצוב או למוזיקה, אבל ככה יכולתי להתייחס ליותר סרטים ולבחון יותר נושאים.

4. היחס שלי אל ההתעלמויות היה בקונטקסט רחב יותר, ולא בהכרח שנתי. הדוגמא הכי טובה היא בן אפלק ו"ארגו". בשנת 2012, ההשמטה של אפלק מקטגורית הבימוי הייתה ללא ספק התעלמות מהדהדת וקיצונית שהעניקה לנו שעות של שיחות. אבל אם פותחים את העדשה ומסתכלים על תולדות האוסקר והקולנוע, קשה לומר שנפקדותו של אפלק כבמאי "ארגו" היא משהו שאמור להדיר שינה מעינינו.

5. עם זאת, יש גם מקום להסתכל על ההקשר של התחרות ולבדוק האם באמת נעשה עוול. לדוגמא, מאוד רציתי להכניס את התסריט של "מועדון ארוחת הבוקר", אבל המועמדים באותה שנה היו "העד" (שזכה), "בחזרה לעתיד", "ברזיל", "הסיפור האמיתי" ו"שושנת קהיר הסגולה". האם הייתי יכול להעיף משם מישהו לטובת ג'ון יוז? לא בטוח. קחו בחשבון שהסרטים במצעד הם רק כאלו שבעיני יכלו להיכנס במקום אחרים.

בחלק הרביעי נשייט משנות הארבעים ועד האלף החדש, והאמת היא שאם בחלקים הקודמים הופיעו התעלמויות שפה ושם העידו יותר על טעמי האישי מאשר האובייקטיבי, הפעם אני חושב שמדובר בקבוצה שהיא בלתי ניתנת לערעור. כלומר, כמובן שתפיסותיי האישיות משחקות תפקיד משמעותי, פריבילגיות של מדרגים אני מניח, אבל קשה לי להאמין שיציתו ויכוח. מדובר באמת בכמה מההישגים הכי מופלאים של הקולנוע. שלא היו מועמדים לאוסקר, כמובן.

ההתעלמויות הגדולות ביותר של האוסקר – חלק אחרון

25.
הקטגוריה: שחקן ראשי – 1980
ההתעלמות: דונלד סאת'רלנד – "אנשים פשוטים"

אי מועמדותו של סאת'רלנד כואבת במשהו כמו עשרה מקומות שונים. זה מתחיל בכך שהשחקן הענק הזה, עם קריירה מפוארת של שבעים שנה, מעולם לא היה מועמד לאוסקר. הזיה שאין לתאר. זה ממשיך עם העבודה ש"אנשים פשוטים" היה הזוכה הגדול של הטקס ה-53, כלומר האקדמיה התאהבה בדרמה הנפלאה הזו של רוברט רדפורד ונתנה לה את תואר סרט השנה. בנוסף, לא פחות מארבעה שחקנים אחרים היו מועמדים על הסרט הזה, למעשה כל הקאסט המרכזי להוציא את סאת'רלנד. ואם להתעצבן עוד יותר, לדעתי הכל קרה בגלל חשיבה אסטרטגית פסולה.
האמת שלי היא כזו – דונלד סאת'רלנד איננו השחקן הראשי של "אנשים פשוטים". הדמות שלו לא עוברת את התהליך המשמעותי של הסרט, וקו העלילה שלו יחסית פחות מפותח. השחקן הראשי של הסרט, וקשה מאוד לערער על זה, הוא טימותי האטון. משקל המהלך הרגשי בסרט הוא כמעט כולו עליו, ואמנם לא בדקתי אבל כנראה גם יש לו את זמן המסך הגדול ביותר. אבל בגלל גילו הצעיר של האטון (23) הוא נשלח לקטגורית המשנה, יחד עם שחקן נוסף מהסרט, ג'אד הירש. מהרבה בחינות זו הייתה בחירה חכמה – להאטון לא היה סיכוי מול רוברט דה נירו של "השור הזועם" בקטגוריה הראשית, ואת זו המשנית הוא לקח בקלות, הופך לזוכה הצעיר ביותר בתולדות הקטגוריה. "אנשים פשוטים" הרוויח עוד אוסקר, פשוט על חשבון הלב הפועם של הסרט.
את סאת'רלנד, שחקן ותיק שמגלם את ראש המשפחה (על הנייר), היה קל יותר לקטלג כשחקן ראשי לצד מי שמגלמת את אשתו, מרי טיילר מור, אבל לא היה לו הרבה סיכוי שם. ההופעה של סאת'רלנד נטולה סצנות דרמטיות בטון גבוה, אין שם התייפחות, אין שם היסטריה כי המהות של הדמות שלו לא מאפשרת את זה. סאת'רלנד, כאבא שמנסה להיות החלק המאחה במשפחתו המתפוררת בעקבות טרגדיה, לא יכול להרשות לעצמו את סצנות הפירוק שמהן עשויות מועמדויות לאוסקר. וזה כואב כי הוא כל כך מדהים בסרט הזה.
לא היה סיכוי לאף מנצח אחר בשחקן הראשי של 1980 חוץ מדה נירו. ובצדק. הופעה מיתולוגית. אבל כל שאר הארבעה יכלו להתפנות לטובת סאת'רלנד. הוא אמנם זכה באוסקר של כבוד ב-2018, אבל זה לא מאלחש את התסכול.

24.
הקטגוריה: מוזיקה מקורית – 2000
ההתעלמות: קלינט מנסל – "רקוויאם לחלום"

עוד בעיה בכל הקטע הזה של "התעלמויות האוסקר" היא שהאקדמיה עובדת במתכונת של ענפים, ובשלב המועמדויות כל אחד מצביע לקטגוריה שלו, יחד עם פרס הסרט. כלומר, עורכים מצביעים לעריכה, צלמים לצילום, מאפרים לאיפור ועיצוב שיער. זו שיטה מאוד טובה כי ככה המצביעים באמת מכירים את התחום שבו הם בוחרים (שיעול*פרסיאופיר*שיעול), אבל זה גם מייצר מצב שבו לסרטים אין הזדמנויות שוות בכל הקטגוריות.
קחו למשל את "רקוויאם לחלום", שהיה צריך לתפוס תשומת לב מול סרטים עצומים אחרים שיצאו בשנת 2000 וסחפו את הקהל והביקורת. ייתכן שענף השחקנים מאוד הסתקרן ממנו בגלל הנוכחות של זוכת האוסקר אלן ברסטין, אגדת מסך שכבר שנים לא הופיעה בסרט גדול. מדיווחי הפסטיבלים והביקורות בעיתונות (אז היינו בעולם עם מעט מאוד אינטרנט) נשמע שהיא עושה משהו שמעולם לא עשתה. לכן השחקנים תעדפו אותו ברשימת הצפייה וזה נגמר במועמדות.
ענף המוזיקאים, לעומת זאת, שהוא בקלות המתנשא והסגור ביותר מכל הענפים, לא שמע על הבחור הזה, קלינט מנסל, וכנראה לא מצא לנכון לשבת מול סרט שנשמע קיצוני ומרתיע על התמכרות לסמים. היה להם יותר דחוף לראות את הסרטים עם שמות המלחינים הגדולים כמו ג'ון וויליאמס ("הפטריוט"), אניו מוריקונה ("מלנה"), זוכת האוסקר רייצ'ל פורטמן ("שוקולד") או לסרטים המדוברים ביותר של העונה: "גלדיאטור" ו"נמר, דרקון".
זאת התיאוריה שלי למה אחת המוזיקות העוצמתיות, המשפיעות, הזכורות והמושמעות ביותר של האלף החדש לא הייתה מועמדת לאוסקר. ייתכן ואני טועה, אבל אני לא מצליח למצוא תירוץ אחר איך דבר כזה לא קרה. בכל מקרה, בראייה היסטורית, זה היה חייב להיות שם. קלינט מנסל, אגב, עדיין לא הצליח לשכנע את חבריו לענף להצביע בעדו, לא עזרו "המעיין", "ברבור שחור" או "סטוקר".

23.
הקטגוריה: סרט – 2000
ההתעלמות: "כמעט מפורסמים"

בואו נישאר עוד קצת בשנה 2000. מה אכפת לכם. באותה שנה היה מקום לחמישה מועמדים בפרס הסרט הטוב ביותר, והוליווד, כרגיל, בחשה בקדירה. בתוך כל זה, "כמעט מפורסמים", דרמת ההתבגרות הקומית ודי אוטוביוגרפית של קמרון קרואו הייתה בכל מקום בעונה. שש מועמדויות לבאפט"א, ארבע מועמדויות לגלובוס הזהב כולל זכייה בפרס הסרט קומדיה/מחזמר, מועמדויות לאיגוד התסריטאים, העורכים, הבמאים, השחקנים, ופרסי מבקרים מכל עיר ועיר. היה ברור שהוא עומד להיות חלק משמעותי מהאוסקר הקרוב, במיוחד שקמרון כבר פרץ את שערי האקדמיה ארבע שנים לפני כן עם "ג'רי מגוויר".
כשהוכרזו המועמדויות לטקס ה-73 "כמעט מפורסמים" בהחלט קיבל מקום תחת השמש עם שתי מועמדויות לפרס שחקנית המשנה, יחד עם העריכה והתסריט המקורי, שם אפילו זכה. מסיבה כלשהי, פרס הסרט לא היה שם.
תמיד אפשר להאשים את הארווי וויינשטין שיכולותיו השטניות הצליחו להכניס את "שוקולד", סרט שאיש לא באמת התעניין בו, לקטגורית הסרט לפני "כמעט מפורסמים". מצד שני, "בילי אליוט" היה מועמד גם לתסריט וגם לבימוי, אז אולי הוא היה המקום השני? העובדה היחידה שיש לנו היא שאחד מהסרטים הכי יפים ומרגשים של האלף החדש כמעט ונגע. עם דגש מצער על "כמעט".

22.
הקטגוריה: שחקן ראשי – 1993
ההתעלמות: דיויד ת'יוליס – "עירום"

כבר עם הקרנת הבכורה של "עירום" בפסטיבל קאן, קיבל ת'יוליס שבחים שהציבו אותו הופעתו כאחת הטובות והאינטנסיביות ביותר של התקופה. הוא אפילו זכה בפרס השחקן הטוב ביותר שם, וגם עשה היטב את המעבר לקו החוף של היבשת מול, כשקיבל את תואר שחקן השנה מטעם מבקרי ניו יורק. זה לא עזר לו בדרך לחוף המערבי, ואת הסיבות לכך אנחנו יכולים רק לשער. ייתכן והתעשייה ההוליוודית לא מצאה את הזמן להכיר בקולנוע של מייק לי עדיין (זה ישתנה ממש לאחר מכן. סרטו הבא, "סודות ושקרים", כבר יהיה מועמד לחמישה אוסקרים כולל סרט ובימוי), אולי הדמות הבעייתית והמרתיעה של ת'יוליס ב"עירום" עשתה להם רע. ובכלל יכול להיות שזה היה עניין של תחרות, כי קטגורית השחקן הראשי של 1993 הייתה אחת הצפופות.
בין טום הנקס ב"פילדלפיה" (הזוכה), ליאם ניסן של סרט השנה שלהם "רשימת שינדלר", מאהב האוסקרים של אותה תקופה אנתוני הופקינס בהופעתו המושלמת ב"שארית היום", העוצמות של לורנס פישברן ב"מה זה קשור לאהבה", וחזרתו של זוכה האוסקר דניאל דיי-לואיס עם "בשם האב" (שבאותה שנה היה לו דאבל עם סרט אוסקרים נוסף, "עידן התמימות", שתהיו בטוחים שיוזכר בקרוב), לשחקן מאוד לא מוכר בסרט מאוד לא קל לעיכול פשוט לא הייתה דרך לפרוץ את החומה.
התירוצים קיימים, אבל הטעם הרע עדיין נותר. כל חמשת המועמדים הסופיים נהדרים, אבל אי אפשר לדבר על ההופעות הגדולות של הניינטיז, ואולי אי פעם, בלי להזכיר את ת'יוליס, שלא הוזמן למסיבה הספציפית הזו. לא אז, וגם לא מאז.

21.
הקטגוריה: מוזיקה מקורית – 1968
ההתעלמות: אניו מוריקונה – "הטוב, הרע והמכוער"

וידוי קטן מראש: מעולם לא הצלחתי לגמרי להבין את היחס של הוליווד למערבוני הספגטי, אם הסתכלה עליהם כבידור לגיטימי או פטרה אותם כקולנוע סוג ג'. הידע בטוח קיים שם בחוץ, ייתכן וחלקם בטח שוחים בחומר, אבל אצלי זה קצת מבולבל. ככזה, אני בכלל לא בטוח שהמאסטרפיס של סרג'יו ליאונה בכלל היה חלק מהשיח אפילו במעגל שני. אחת החששות שלי לכך היא שהסרט יצא באיטליה ב-1966 ורק שנתיים אחר כך הגיע לארה"ב יחד עם שאר סרטי הטרילוגיה (לכן הוא היה כשיר רק ב-68').
ובכל זאת, אני מניח את כל אלו בצד כי המוזיקה שהלחין אניו מוריקונה כשהיה בן 40 למערבון האפי היא ללא ספק אחת מאבני הדרך של פסי הקול בתולדות הקולנוע. לא לקחת כלום מאף אחד ממועמדי המוזיקה של אותה שנה, אבל קשה לי להאמין שמישהו כיום יכול לזמזם אפילו תיבה אחת מהזוכה "אריה בחורף" או שאר המועמדים, "השועל", "כוכב הקופים", "נעלי הדיג" או "השוד המושלם".
מוריקונה יקבל את מועמדותו הראשונה רק עשור לאחר מכן עם "ימים ברקיע" ויזכה ב-2018 בזכות "שמונת השנואים". אתם ודאי זוכרים שמוריקונה וליאונה כבר הוזכרו בדירוג הזה, בהקשר של "היו זמנים באמריקה" שהצבתי במקום ה-95.

20.
הקטגוריה: תסריט מעובד – 1966
ההתעלמות: ליליאן הלמן – "הרדיפה"

אפשר להבין את חוסר היחס המוחלט לסרט הזה בשנת יציאתו, בטח בהתחשב בכישלון הקופתי שלו. מה שבכל זאת טורד את מנוחתי הוא למה העולם מסרב להיזכר בו, בעיקר כשחושבים על השמות העצומים שמרכיבים אותו.
זה מתחיל במחזאי הורטון פוט (זוכה האוסקרים על "אל תיגע בזמיר" ו"רגעים קטנים של חסד") שאת מחזהו עיבדה הסופרת המפורסת ליליאן הלמן ("ג'וליה", ביוגרפיה על חייה שכנראה הייתה מומצאת לחלוטין, הפסידה את האוסקר ב-1977). הבמאי היה פאקינג ארתור פן שנה לפני הטירוף של "בוני וקלייד", וצוות השחקנים כלל את רוברט רדפורד, ג'יין פונדה, מרלון ברנדו, אנג'י דיקינסון, מרים הופקינס ורוברט דובאל בין היתר. איך הסרט הזה פשוט נשכח?
אני שמעתי את שמו רק לפני שנתיים, מיהרתי למצוא אותו, וגיליתי את אחד הסרטים האמריקאים הכי טובים של תקופתו, שנייה לפני לידתה הרשמית של "הוליווד החדשה". צפיתי בו שוב מאז, בכל 140 הדקות שלו, ואהבתי אליו רק התעצמה. סרט ענק.
לא רק האוסקר, אלא כל עונת הפרסים התעלמה ממנו (אף שהייתה די דלה בשנות השישים), שזה פסיכי אפילו יותר בהתחשב בכך ש-1966 היא שנת אוסקר חלשה לחלוטין. ככזה, היה לי קל – ואולי אפילו מתבקש – לדרג אותו כהתעלמות מהדהדת בפרס הסרט, אבל אם הייתי צריך להיות מציאותי ולבחור רק מועמדות אחת שתמקם את הסרט בקאנון האוסקרי, זה היה התסריט, על בניית העולם המרתקת שבו, השילוב בין המון דמויות והדינמיקה שלהן, הדיאלוגים המשובחים, ההתייחסות המעודנת לגזענות ופחד מהשונה, הרגישות ביחסים המורכבים בין כל אנשי העיירה ואיך הסרט לאט לאט הופך להיות טרגדיה על חברות.
מבין חמשת המועמדים לתסריט המעובד של הטקס ה-39, ארבעה היו מועמדים לפרס הסרט: "אדם לכל עת" (שזכה), "מי מפחד מווירג'יניה וולף?", "הרוסים באים הרוסים באים" ו"אלפי". החמישי היה המערבון "המקצוענים", שטרם ראיתי אבל הוא לגמרי על הרדאר שלי. מישהו מהם בוודאות יכל ללכת הביתה לטובת הלמן ו"הרדיפה". הסרט הזה עוד ייזכר כקלאסיקה, ולי יש סבלנות.

19.
הקטגוריה: בימוי – 1955
ההתעלמות: דאגלס סירק – "כל שהשמיים מרשים"

האמת היא שעברו שנים רבות מאז שצפיתי ב"כל שהשמיים מרשים", אבל הזיכרון שלי מההנאה והתדהמה מסרט שכבר קצת קיבל מעמד של "שיעורי בית" טרי אצלי עד היום. אבל גם אם לא הספקתי להתרענן בו (אתם לא מאמינים כמה סרטים שנכנסו לדירוג נפלו לאחר שמצאתי את הזמן לחזור אליהן), שני דברים אובייקטיביים למדי מצדיקים את מועמדותו של סירק לאוסקר: הראשונה היא שאחד הבמאים החשובים בתולדות הקולנוע האמריקאי מעולם לא היה מועמד. כלום. זה פסיכי; והשנייה היא שיש קייס חזק מאוד להכריז "כל שהשמיים מרשים" כאחד הסרטים המשפיעים ביותר אי פעם. פאסבינדר, אלמודובר, טוד היינז ועוד (חלקם אפילו סטרייטים) הגיעו לשיאי הקריירה שלהם כאשר אמצו את הסרט הזה ופעלו בסמוך אליו.
האקדמיה כמובן לא קלטה את זה אז. כנראה סנוביזם אל המלודרמה הקולנועית שלא צברה פרסים בתקופת השיא שלה (וגם בשנות השמונים, כאשר הייתה טרנדית שוב, קיבלה בעיקר מועמדויות על משחק). כמו כל כך הרבה סגנונות שלא הוערכו כראוי עד שדור של סינפילים גילה אותם מחדש, המלודרמות של סירק הן חלק חשוב בהתפתחות הקולנוע, ועל הדרך גם סרטים מהנים ועשויים לעילא. רק על שוט הסיום של "כל שהשמיים מרשים" היה צריך למצוא לסירק מקום.
שלושה ממועמדי הבימוי בטקס ה-28 הרוויחו בצדק את מקומם: דלמברט מאן על "מרטי" (הזוכה), איליה קאזאן עם "קדמת עדן" וג'ושוע לוגן של "פיקניק". אמנם לא אוכל להעיד על ג'ון סטראג'ס ("יום רע בבלאק רוק") או דיויד לין ("סאמרטיים") כי לא צפיתי בהם, אבל נו, דאגלס סירק.

18.
הקטגוריה: תסריט מקורי – 1996
ההתעלמות: קווין וויליאמסון – "צעקה"

בשנתיים האחרונות, בעיקר בזכות שני סרטי ההמשך (זה המעפאן, וזה המוצלח), יצא לי לאוורר לא מעט את עמדתי לגבי סרט האימה המיתולוגי הזה. אפילו כתבתי על כל המותג כדי לעשות סדר. כך שאם אתם קוראי סריטה ותיקים ואדוקים, לא מפתיעה אתכם הכניסה הזו. אחד התסריטים הטובים ביותר שאני מכיר, וכנראה אחד החשובים ביותר בתולדות הקולנוע הפוסטמודרני שאחרי "ספרות זולה".
אני תמיד נכון לברבר על גדולת התסריט של קווין וויליאמסון, אבל יש לנו עוד דרך ארוכה אז אחזיק את עצמי הפעם, ונכנס שנייה לענייני האוסקר, ברשותכם.
לסרט המופת של ווס קרייבן, כזה שאני יכול לראות שוב בכל זמן ובכל מקום, לא היה סיכוי באוסקר בגלל שיוכו לז'אנר. בשביל זה היו לנו את פרסי האמ.טי.וי, כדי לקבל מנת רלוונטיות כמו שצריך. אבל אם רגע להפסיק את הקנטרנות, מועמדי התסריט המקורי של 1996 היו דווקא לא רעים. הזוכה היה "פארגו", כבודו במקומו מונח לנצח, ומאחוריו "ג'רי מגוויר" (שנחשב כסרט סנטימנטלי על אהבה ורוח האדם, אבל כיום נצפה כמניפסט על גבריות רעילה), המועמדות היחידה של חביב המבקרים "כוכב בודד", והכניסה הראשונה של מייק לי לאוסקר עם "סודות ושקרים". היחיד שבדיעבד היה די מיותר, אבל מאוד הגיוני בקונטקסט, הוא "ניצוצות", הזוכה הקל של פרס השחקן הראשי. עם כל הכבוד לשמות הגדולים והמרשימים, להוציא את "פארגו", התסריט של קווין וויליאמסון עוקף בענק את כולם.
ל"צעקה" גם הגיעה מועמדות לבימוי, לסרט ולעריכה, אבל יותר מכולם לבסיס המדהים שלו, זה שהתחיל הכול ושינה את פני קולנוע האימה מאז.

17.
הקטגוריה: שחקנית ראשית – 1940
ההתעלמות: איירין דאן – "אשתי המועדפת"

בעלי הזיכרון הטוב מבינכם זוכרים שכבר התלוננתי על התעלמות מקומדיית סקרובול קלאסית בקטגוריה הספציפית הזו ומהשנה הספציפית הזו, עם רוזאלינד ראסל ששובצה במקום ה-35. אז כן, הנה עוד אחת, הנציגה האחרונה של קטגורית השחקנית הראשית בדירוג, וכזו שאני אוהב ברמות שאינן פרופורציונליות.
ההיגיון הבריא אומר שלא חייבים את איירין דאן בדירוג ההתעלמויות. היא אמנם מעולם לא זכתה, אבל לשמה הצטברו חמש מועמדויות, שתיים מהן על קומדיות. בטח יש דברים דחופים יותר להרים להם.
אני לגמרי אקבל טענות כאלה, ומתנצל מול אלו שבסופו של דבר לא נכנסו לדירוג המאה, אבל אני בטח לא מתכוון לעשות רשימה כזו ולפספס (עוד) הזדמנות לדבר על איירין דאן. לפחות עד שכל מי שלא נחשף אליה יעשה זאת, יגלה את אחת השחקניות הקומיות הגדולות ביותר בכל הזמנים.
בסרטו של גארסון קנין, לצדו של קארי גרנט (שגם היה צריך להיות מועמד), דאן מגלמת חוקרת שחוזרת לבעלה לאחר שבע שנות היעלמות, בהן לא נודע דבר על גורלה. למרבה הצער, בן זוגה כבר מצא לעצמו אישה חדשה וזה בהחלט מסבך עניינים. אז כן, התסריט לא באמת הגיוני, אבל כמה שהוא מצחיק. וכמה שדאן מפרקת כל ביט, חוטפת כל פאנץ', ורסטילית ומרהיבה. האישה הזו היא מתנה, תרופה לכל דיכאון.

16.
הקטגוריה: מוזיקה מקורית – 1993
ההתעלמות: מייקל ניימן – "הפסנתר"

יש כל מיני סוגי התעלמויות באוסקר. יש את אלו שרק בדיעבד מבינים כמה הן כואבות, יש את אלו שמלכתחילה לא היה להן סיכוי, יש את אלו שאפשר להצדיק בקונטקסט, יש את אלו שתלויות טעם אישי, יש כאלה שהן שילוב של הכול, ויש את אלו שפשוט אי אפשר להבין. אי אפשר להסביר. שנים יחלפו והמסתורין לא ירפה.
מבין כל ההתעלמויות הביזאריות אי פעם, זו של מייקל ניימן ב-1993 היא הגדולה ביותר מבחינתי. למעשה, כל כמה שנים אני מנסה לבדוק אולי זאת הייתה מעידה בירוקרטית שהביאה לכך. אולי המוזיקה לסרטה של ג'יין קמפיון לא הייתה כשירה מאיזושהי סיבה (כמו "האביר האפל"), אולי לא נרשמה בטפסים (כמו "היו זמנים באמריקה"), אבל אני לא מצליח למצוא משהו שיעיד על כך.
הנה הסיבות למה זה לא נתפס אצלי: קודם כל, כי מדובר בסרט שהיה אחד השחקנים הכי חזקים של האוסקר ה-66, כזה שכנראה היה המקום השני ל"רשימת שינדלר" אם לשפוט לפי שלוש זכיותיו המשמעותיות (שחקנית ראשית, שחקנית משנה, תסריט מקורי) וחמש מועמדויותיו הנוספות (סרט, בימוי, צילום, עיצוב תלבושות, עריכה). יותר מכך, קוראים לו "הפסנתר". הוא מילולית על מוזיקה. וזה בכלל בלי לקחת בחשבון שמדובר בעבודת הלחנה מופלאה שעדיין מלווה אותנו. זו אמורה להיות סערה מושלמת, וגם אם לא תעמוד מול הפיצוץ הגלקטי של "רשימת שינדלר" (בטח כשזה מגיע עם ג'ון וויליאמס), תיתן פייט בקטגוריה הזו עד הרגע האחרון.
שלושה מתוך מועמדי הסרט הטוב ביותר היו חלק מפרס המוזיקה: "רשימת שינדלר", "הנמלט" ו"שארית היום", אז בואו נגיד שהם נסחפו יחד עם החיבה הכללית. לזה אפשר להוסיף את "עידן התמימות" שכנראה גם היה קרוב לפרס הסרט, וגם הולחן על ידי אלמר ברנשטין, אחד מהאהודים על ענף המלחינים. זה משאיר לנו מקום אחד. שהלך ל"הפירמה" בקטע ביזאר.
אני לא יודע. אני באמת לא יודע מה קרה.
כאן, אגב, אנחנו נפרדים מקטגורית המוזיקה המקורית אחרי שש התעלמויות שנכנסו למאה הגדולים, ואלו רק ההתחלה.

15.
הקטגוריה: שחקן משנה – 1974
ההתעלמות: ג'ון קאזאל – "הסנדק 2"

יש דרך להסתכל על ג'ון קאזאל כאחד המקרים הטראגיים ביותר של הוליווד החדשה. שחקן ענק עם סטרייק שאין לו מתחרים (הוא השתתף בחמישה סרטים, כולם יצירות מופת), אבל האקדמיה פספסה אותו. על אף שכל הסרטים אתו היו מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר, וכל אחד מהם הוזכר בקטגוריות המשחק, קאזאל לא נכנס לרשימות אפילו פעם אחת בזמן שחלון ההזדמנויות שלו נסגר במהרה. ב-1978 הוא הלך לעולמו בגיל 42.
יש גם דרך להסתכל על זה באופן אופטימי יותר. שחקן שעלה לגדולה לא בגלל מראהו אלא בגלל כישרונו העצום, אמנם דעך מהר מדי, אבל השאיר מאחוריו רצף של פסגות קולנועיות ואת שמו תלוי באוויר לנצח.
אבל קאזאל לא נמצא בדירוג הזה בגלל שידע לבחור תסריטים ולעבוד עם הטובים שבבמאי הקולנוע. ממש לא. הוא פה כי כל הופעה שלו, כולן בתפקידי משנה, היא מהאלמנטים החזקים והצורבים ביותר של הסרטים בהשתתפותו. הוא יכל להיות מועמד בכיף גם על "הסנדק" הראשון, גם על "אחר הצהריים של פורענות" וגם על "צייד הצבאים", אבל בעיני השיא שלו הגיע ב"הסנדק 2" (שיצא באותה שנה של "השיחה"), שם חזר לגלם את פרדו קורליאונה, האח האמצעי והלא יציב של המשפחה, כזה שבכל רגע עושה את הצעד הלא נכון, אף פעם לא מדביק את הקצב, חופר בעצמו את הקבר שלו.
בהקשר של "הסנדק 2" זה מרגיז יותר, כי כמו הראשון, גם הוא היה מועמד לשלושה פרסי שחקן המשנה: רוברט דה נירו (שזכה), לי סטראסברג ומייקל וי. גאצו. שלושתם נהדרים, אבל קאזאל מדהים יותר מכולם.
התהייה מדוע קאזאל לא הצליח להיות אחד מתוך שלושה פעמיים ברציפות היא אחת הרציניות, ואני לא בטוח כמה תירוצים מניחים את הדעת היו לאקדמיה. הוא היה צריך להיות שם, הוא כנראה היה צריך לזכות.

14.
הקטגוריה: אפקטים חזותיים – 1982
ההתעלמות: רוב בוטין – "הדבר"

המרוץ לקטגורית האפקטים החזותיים של 1982 היה צפוף, בטח כשהיה מקום רק לשלושה מועמדים. על המועמדים הסופיים בקטגוריה בהחלט אין עוררין: "אי.טי.", "בלייד ראנר" ו"פולטרגייסט" כולם עשו קסמים בתחום, ושלושתם עדיין סרטים אהובים שצברו דורות של צופים.
אל מול אלו, וכנראה גם "מסע בין כוכבים: זעמו של קאן" ו"טרון", לכישלון של ג'ון קרפנטר לא היה בכלל סיכוי. אני מתאר לעצמי שבאותה שנה אף אחד לא שם לב ש"הדבר" נעדר מהרשימה הזו. קשה להאמין שמישהו בכה עליו, אולי להוציא את קרפנטר עצמו. אף אחד לא יכל לדעת שהאפקטים של "הדבר" ימשיכו להחזיק גם שלושה עשורים לאחר מכן, שסצנות ממנו ימשיכו להיות אפקטיביות כאילו נעשו היום. זה די מדהים. בתקציב של 10 מיליון דולר, בוטין הצליח לעצור את השעון, להרים עבודה שהולכת בגו זקוף מול רוחות הזמן האכזריות. מעט מאוד סרטי אפקטים מתיישנים היטב כמו "הדבר", מאסטרפיס שניצח את דברי הימים.

13.
הקטגוריה: סרט – 1989
ההתעלמות: "עשה את הדבר הנכון"

איך שלא הופכים את זה, אי אפשר לעשות דירוג התעלמויות בלי סרטו של ספייק לי, אחת הנקודות הכואבות ביותר בתולדות האוסקר. האמת היא שאם ההשמטה הזו הייתה מתרחשת בכל שנה אחרת היו פשוט פוטרים את מצביעי האקדמיה כקבוצה מיושנת וארכאית שלא התחברה לסגנון החדשני, הצעיר והבועט של הבמאי בן ה-32. הבעיה ההיסטורית הייתה הקונטקסט של 1989, כזו שהוציא את האוסקר רע מאוד.
שני סרטים בולטים עסקו בנושא החוויה האפרו-אמריקאית והגזענות בחברה האמריקאית באותה שנה: "עשה את הדבר הנכון", מבט מבפנים על הקהילה השחורה ומאבקיה, שהובא בסגנון קולנועי יוצא דופן, מלא גרוב וזעם; ו"הנהג של מיס דייזי", מעשייה מנחמת וקלה לעיכול על אישה לבנה ועשירה שרואה את בעיית הגזע באמריקה של תחילת המאה העשרים דרך עיניו של הנהג השחור ונעים המזג שלה, עמו היא מפתחת יחסי חברות.
כך עמדה הוליווד מול שני ייצוגים של הנראטיב השחור: אחד כועס וייחודי שנעשה מתוך החוויה, ואחד מתנחמד ומלטף שנכתב, הופק ובוים על ידי לבנים.
הבחירה הקולקטיבית של האקדמיה הייתה מאוד נחרצת (אולי כדאי להזכיר שהם יכלו גם לבחור בשניהם, לפחות בשלב המועמדויות). "הנהג של מיס דייזי" היה מועמד לתשעה פרסים (בלי בימוי), מהם זכה בארבעה (סרט, שחקנית ראשית, תסריט מעובד ואיפור). "עשה את הדבר הנכון" גילח שתי מועמדויות, לתסריט המקורי, ולשחקן המשנה דני איילו – מהלבנים הבודדים בקאסט (שהיה מעולה, ולא ניקח את זה ממנו). את שתיהן הפסיד.
מעטים הסרטים של 1989 ששרדו היטב בקאנון כמו "עשה את הדבר הנכון", ואגב, ייתכן וכל עניין האוסקר אפילו עזר לזה. אבל גם אם מפשיטים ממנו את כל המהלך המפותל, זה בלי שום קשר לשום דבר אחד הסרטים הטובים ביותר אי פעם.

12.
הקטגוריה: צילום בצבע – 1948
ההתעלמות: ג'ק קרדיף – "הנעליים האדומות"

ההיעדרות של קרדיף מהטקס ה-21 היא ברמת הכאוס של מייקל ניימן ב"הפסנתר". אין פה שום היגיון. הרי היה ברור שהאקדמיה התאהבה בסרטם של הקשתים מייקל פאוול ואמריך פרסבורגר, עם חמש מועמדויות כולל פרס הסרט, בתקופה שבה מעט סרטים שאינם הוליוודיים הצליחו להשתחל פנימה. "הנעליים האדומות" נכח גם בפרסי התסריט, העיצוב, המוזיקה והעריכה. כולם בהחלט הורווחו ביושר, מה שבלתי נתפס הוא שהצלם לא שם.
"הנעליים האדומות" הוא אחד הסרטים היפים ביותר שצולמו אי פעם. חוויה ויזואלית מרהיבה שלא מפסיקה להדהים על פני מעל לשעתיים. הטיפול של קרדיף בהתרחשות על הבמה ומאחוריה, בחללים הומי אדם ובחדרים אינטימיים, ברגעים של פנטזיה ושל כאב פיזי, הוא ללא רבב. אי אפשר לנתק את הסחף של הסרט הזה מהצילום.
היה ניתן לחשוב שאולי הייתה תחרות קשה במיוחד באותה שנה, או שאולי קרדיף התמודד עם מספר סרטים שביטלו זה את זה, אבל לא. ממש לא. למעשה, זה נראה כאילו נעשתה טעות ופשוט שכחו להקריא את השם שלו. עד כדי כך.
בטקס ה-21 שלוש קטגוריות היו מחולקות לסרטים בצבע ולסרטים בשחור-לבן, בכל אחת מהן בין שניים לחמישה מועמדים: צילום, תלבושות ועיצוב אומנותי. "הנעליים האדומות" התחרה, כמובן, בקטגורית הצבע. המועמדים לפרס הצילום בצבע באותה שנה היו "ז'אן דארק" (הזוכה), "הדשא הירוק של וויומינג", "אהבותיה של כרמן", "שלושת המוסקטרים" ו… זהו. רק ארבעה מועמדים. למה קרדיף לא היה במקום החמישי? האם היה תיקו שאפשר רק ארבעה מועמדים? האם זה משנה?
אמנם קרדיף זכה באוסקר שנה לפני כן על "נרקיס שחור" (גם הוא של הקשתים), ויהיה מועמד שלוש פעמים נוספות, אבל "הנעליים האדומות" הוא עדיין פספוס עצום ולא סביר.

11.
הקטגוריה: בימוי – 1993
ההתעלמות: מרטין סקורסזה – "עידן התמימות"

זאת הפעם השלישית שהטקס ה-66 מופיע בחלק הזה של הדירוג, אבל אני חושב שספציפית במקרה הזה זו עדות לחוזק של השנה יותר מאשר לרפיסות האוסקר. טעם אישי בצד, קשה מאוד להתווכח עם הזוכים של 1993, גם כאשר הם באו על חשבון נהדרים אחרים.
"עידן התמימות"', עיבוד לספרה של אידית' וורטון, הוא קצת "הכישרון של מר ריפלי" של 1993 – דרמה היסטורית מרהיבה ומוערכת שבשינויים קלים של הטיימליין יכלה די בקלות להיות מועמדת לפרס הסרט הטוב ביותר. עם זאת, בסופו של דבר, לאוסקר התקבלה רק לקטגורית משחק משנה אחת, תסריט מעובד ועוד כמה אזכורים בפרסים הטכנים-אומנותיים (אזכיר שגם השחקן הראשי של הסרט, דניאל דיי-לואיס, כנראה היה מועמד על הסרט הזה אילולא "בשם האב"). כדי להעיד על חוזקותיו, הסרט אפילו הצליח לגנוב אוסקר אחד מתחת לאפו של "רשימת שינדלר", פרס התלבושות לגבריאלה פסקוצ'י. הוא כנראה גם היה המקום השני בהצבעות של קטגורית שחקנית המשנה (וינונה ריידר הפסידה לאנה פאקווין) ופרס העיצוב האומנותי.
האמת היא שהיו לי מספר אופציות בהן "עידן התמימות" נרשם לדירוג הזה. קטגוריית הסרט בוודאי, אבל בעיקר בזכות השחקנית הראשית שלו, מישל פייפר כנראה בתפקידה הטוב ביותר. אני מאמין שהיא הייתה קרובה למדי, ובסופו של דבר מאוד מפתיע שסטוקרד צ'נינג לקחה את המקום החמישי בקטגוריה. אולי זה קרה בגלל שפייפר הייתה מועמדת שלוש פעמים בחמש השנים האחרונות (ב-1992 הייתה מועמדת על "שדה אהבה" במקום "באטמן חוזר", למרבה הצער) והמצביעים רצו לתת הזדמנות לאחרות.
בכל מקרה, בסופו של דבר התפשרתי עם עצמי למקם את יצירת המופת הזו, אחד הסרטים האהובים עלי בכל הזמנים, בזכות האיש שהפך אותו לכזה – הבמאי מרטין סקורסזה.
על מסלול האוסקר המפותל של גדול הבמאים החיים כיום פירטתי בפרק על "החבר'ה הטובים" של פרויקט המפסידים, אז לא אכנס לכל זה שוב. רק אזכיר שהחל מ-1986 כל סרטיו של סקורסזה התקבלו בקונסטלציה כזו או אחרת לאוסקר, גם אם לא בזכות הבמאי. "צבע הכסף" זכה בפרס השחקן הראשי וצבר עוד שלוש מועמדויות, "הפיתוי האחרון של ישו" נתן לו מועמדות בודדת לבימוי, "החבר'ה הטובים" היה אחד מהשחקנים החזקים ביותר של 1990 (זכה בפרס שחקן המשנה), ו"פסגת הפחד" הכניס את ג'ולייט לואיס ורוברט דה נירו לרשימות. הסטרייק הזה יעצר ב-1999. אחרי "קזינו" ו"קונדון" יגיע "לגעת במוות" שיהיה הראשון של סקורסזה עם אפס מועמדויות מאז "שגעון של לילה" 14 שנה לפני כן.
ב"עידן התמימות" סקורסזה התרחק מהסגנון שאפיין אותו, גברי, עירוני ואלים, לטובת דרמת תלבושות רומנטית, אבל העוצמה והאינטנסיביות עדיין שם. במחווה ל"הנעליים האדומות" שיכולה לגרום לסינפילים דמעות, הוא לקח סיפור שיכול היה להיות עוד סרט תקופתי משמים והפך אותו למופע זיקוקים שאין בו פריים אחד שאיננו מלאכת מחשבת עם הופעות משחק מפרקות.
רשימת הבמאים המועמדים של 1993 היא אחת היציבות: "רשימת שינדלר", "הפסנתר", "בשם האב", "תמונות קצרות" ו"שארית היום". בעיני יש פה שני סרטים שיכולים לפנות את מקום לסקורסזה ו"עידן התמימות" אבל לא אגיד לכם מי הם כי זה נושא רגיש מדי.
סקורסזה הוא גם ההתעלמות הגבוהה ביותר בדירוג של פרס הבימוי (אם כי סרט נוסף שלו יוזכר בהמשך). כך שפה אנחנו נפרדים מהקטגוריה הספציפית הזו, ונכנסים לעשרת הגדולים.

10.
הקטגוריה: שחקן ראשי – 1991
ההתעלמות: ריבר פניקס – "איידהו שלי"

יש משהו ביופי, בכישרון ובטרגדיה של ריבר פניקס, שהופך את כל שיח האוסקר סביבו למיותר. אין שום סיבה להכתים את ההילה של המלאך הזה בדיבור על דברים ארציים ולעיתים קצת סליזיים כמו פרסים. הוא יותר מזה. אבל אם אנחנו כבר מדברים על המועמדויות הטובות ביותר שלא קרו, ההופעה של פניקס בסרט הטוב ביותר של 1991 (סליחה, קלאריס), שהוא גם הסרט הלהט"בי הטוב ביותר בכל הזמנים, היא כזו שחייבת להיות מוזכרת, ובמקום גבוה למדי.
פניקס, אז בן אז בן 21 ושנתיים לפני מותו, עבר מילד פלא למעמד של אחד השחקנים הבולטים של דורו בזכות סרטו של גאס ואן סאנט, עיבוד מודרני וחופשי ל"הנרי הרביעי" של שייקספיר. פניקס מגלם את מייק ווטרס, צעיר אפילפטי שעובד בשירותי המין ויוצא למסע לחפש את אמו, בליווי חברו הטוב ביותר, צעיר כריזמטי שמתכחש להונו של אביו (קיאנו ריבס). אני לא יודע אם יש עוד הופעה קולנועית כמו זו שבה הצופים נלחמים בדחף לקום ולחבק אותו, להגיד לו שהכול יהיה בסדר למרות שאין לזה שום סיכוי. העדינות והחיבה שפניקס מוציא מהדמות השקטה והרדופה שלו, היא כזו שמתיישבת בזיכרון ולעולם לא תעזוב. איזה עומק של רגשות ורגישות בוקע מכל מבט ומבט שלו, זה לא להאמין.
מה שהכי מתסכל בהקשר של "איידהו שלי", הוא שאם הסרט הזה היה יוצא בתחילת שנות השבעים, ההופעה של פניקס הייתה מועמדת לאוסקר ואולי אפילו זוכה אם היו מלהקים אליה מישהו כמו ג'ון הארט או ג'ף ברידג'ס. החברה האמריקאית, וכנראה בכלל, הייתה בריגרסיה קשה משנות השמונים, וסרטים מהסוג הזה, שבעבר נחגגו ("קאובוי של חצות", "רסיסי חיים", "הטנגו האחרון בפריז") נדחקו הרחק לשוליים. זה מנע מהאקדמיה להכיר ב"איידהו שלי", ולתת מקום לפניקס, אולי על חשבון וורן בייטי ("באגסי") או רוברט דה נירו ("פסגת הפחד").

9.
הקטגוריה: סרט – 1956
ההתעלמות: "המחפשים"

כמו סרטי אימה וקומדיות, גם מערבונים לא בדיוק מקבלים חיים קלים כשזה מגיע לאוסקר. הז'אנר האמריקאי ביותר שיש, כזה שלא פעם הגדיר מחדש את אומנות הקולנוע בזכות במאים ענקים, והעניק כמה מיצירות המופת המשמעותיות ביותר אי פעם, לא קיבל את המעמד הראוי לו מחברי האקדמיה. במשך כל 95 שנות האוסקר, רק "סימארון" ב-1930 ואז "רוקד עם זאבים" ו"בלתי נסלח" בניינטיז הם מערבונים זוכי הסרט הטוב ביותר, ובשאר הקטגוריות גם לא תמיד נרשמה הצלחה מסחררת.
"המחפשים" של ג'ון פורד, לדעת רבים המערבון הגדול ביותר אי פעם ואחד הסרטים הטובים באופן כללי, לא רק שכשל מלהגיע לפרס הסרט הטוב ביותר בטקס ה-29, אלא גם נשמט משאר הרשימות מבלי אפילו מועמדות אחת לשמו. זה מוזר לא רק בגלל איכויות הסרט, אלא גם בגלל שמדובר בעוד מאסטרפיס של ג'ון פורד, הבמאי האהוב ביותר על האקדמיה אולי אי פעם, שרק שלוש שנים לפני כן זכה בפרס הבימוי הרביעי שלו, הפעם בזכות "האדם השקט". מעניין מאוד מה גרם לחברי האקדמיה להתרחק מהסרט, בטח בתקופה הכל כך לא יציבה ומטרידה של הוועדה לפעילות אנטי-אמריקאית, אבל התוצאה היא פאדיחת אוסקר מהמעלה הראשונה.
יצא שראיתי את כל מועמדי הסרט של 1956, והאמת היא שמדובר ברשימה לא רעה בכלל: "מסביב לעולם ב-80 יום" (הזוכה), המערבון "שכנוע ידידותי" שזכה בפסטיבל קאן של אותה שנה, "ענק", "המלך ואני" ו"עשרת הדיברות". אבל טובים כמה שיהיו, אף אחד מהם לא מגיע לפסגות של "המחפשים". חותם על זה.

8.
הקטגוריה: צילום – 1972
ההתעלמות: גורדון וויליס – "הסנדק"

הנה כמה מהסרטים עליהם חתום אגדת הצילום גורדון וויליס: "נערת הטלפון והבלש", "כל אנשי הנשיא", "הרומן שלי עם אנני", "רגשות", "מנהטן", "שושנת קהיר הסגולה", "מטבעות מהשמיים", "הסנדק 2", "יריב אינטימי", "המעקב".
הנה הסרטים עליהם היה מועמד וויליס לאוסקר: "זליג", "הסנדק 3". את שניהם הפסיד. זהו. אין ספק שהאקדמיה פישלה עם האיש הזה, ובגדול.
מכל הסרטים עליהם היה צריך וויליס מועמד, וכנראה גם לזכות, זו של "הסנדק" היא המופרעת מכולם לא רק בגלל שהסרט הזה מצולם מדהים, אלא כי מדובר, כזכור וכידוע, בזוכה הגדול של 1972. שמונה מועמדויות ושלוש זכיות יש לאחד הסרטים הטובים ביותר אי פעם, אף אחת מהן לא לצלם שלו, זה שפתח את הסרט בחשיכה מוחלטת עם דולי אחורי שחושף לאטו אל לב המאפליה במשרדו של דון קורליאונה, זה שהעמיד את השוטים בסצנת ההתנקשות של המטלטלת של סאני, זה שהרהיב בצילומי החוץ של סיציליה, זה שהניח את המצלמה במקום המדויק מנקודת המבט של קי שרואה איך בעלה הופך למפלצת ברגע שהדלת נסגרת עליה, זה שבנה שלוש שכבות של פריימינג בסיקוונס החתונה ככה שבכל צפייה מגלים בה משהו חדש. יש עוד דוגמאות, אבל הבנתם את הנקודה.
אז מה נסגר, אקדמיה? כמה יותר טוב היה הצילום של "פרפרים הם חופשיים" או "מסעותיי עם דודתי", בחייאת אמא שלכם?

7.
הקטגוריה: עיצוב אומנותי – 1971
ההתעלמות: ג'ון בארי – "תפוז מכני"

לפני הכול צריך להודות באמת – גם ארבע המועמדויות של "תפוז מכני" הן בגדר נס, בטח כשמדובר בקטגוריות העריכה, והסרט, הבימוי והכתיבה לקובריק. כמה נפלא היה בסבנטיז שסרט כל כך קיצוני, מתריס ומופרע הגיע למעמד שכזה בלב לבו של המיינסטרים. אז נכון, כמובן שהגיע לו יותר. נגיד פרס השחקן למלקולם מקדואל או פרס הצילום לג'ון אלקוט (שנכנס למצעד במקום ה-40 בזכות "הניצוץ"), אבל באמת שאין מה להתלונן.
סתם, ברור שיש ובדיוק בשביל זה אני פה.
הרבה דברים הפכו את "תפוז מכני" לאיקוני, ואני טוען שהסטים המטורללים והאקספרסיביים של ג'ון בארי (ששש שנים לאחר מכן יזכה באוסקר היחיד שלו, על "מלחמת הכוכבים") הם כנראה בראש הרשימה. בארי וקובריק, על בסיס ספרו של אנתוני בורג'ס, יצרו עולם שלא לגמרי נראה כמוהו לפני או אחרי. מקורקע אך עתידני, מרהיב אך מרתיע, מוגזם אך מדויק. למרבה הצער זו באמת לא מסוג העבודות שענף המעצבים של האקדמיה נוטה להבין, אבל בקטגוריה שהורכבה משלושה סרטים תקופתיים ("ניקולס ואלכסנדרה" הזוכה, "כנר על הגג" ו"מרי מלכת הסקוטים") ושני סרטי פנטזיה-מד"ב ("זרע אנדרומדה" ו"המיטה המעופפת"), העבודה של ג'ון בארי – שעדיין משפיעה על התרבות הפופולרית שלנו – הייתה צריכה להיות שם, וכנראה גם לזכות.

6.
הקטגוריה: תסריט מקורי – 2008
ההתעלמות: צ'רלי קאופמן – "סינקדוכה, ניו יורק"

"האביר האפל" נחשב לפאדיחת האוסקר הגדולה ביותר של 2008 (ולכן נכנס למקום ה-59), אבל אני אומר – לא כך. ההתעלמות הצורבת ביותר בטקס המושמץ ששינה את פני האוסקר היא של יצירת המופת הבלתי נתפסת של צ'רלי קאופמן, עבודת הביכורים שלו כבמאי. מדובר לא רק בסרט הטוב ביותר של אותה שנה, אלא כנראה בסרט הטוב ביותר של אותו עשור.
ככזה, הייתי כפסע מלהכניס אותו לדירוג כנציג של קטגורית הסרט, כי בהחלט מגיע לו, אבל איכשהו הסתדר לי יותר לנעוץ אותו פנימה בזכות התסריט שלו. אם היה זוכה, זה היה הניצחון הכי מעולה של הקטגוריה הזו מאז "שמש נצחית בראש צלול", ואתם יודעים היטב מי כתב את הסרט ההוא.
ברור למה צופים רבים נרתעו מהאפוס הבלתי נתפס להכלה של קאופמן. זה סרט עמוס, מאתגר, מורכב, מטריד, מתעתע ועוד דברים שמתחילים ב-מ'. זאת גם הסיבה למה בעיני לא ראינו שום דבר כזה לפני או אחרי. ובין המועמדות שהייתה צריכה לקרות בשביל פיליפ סימור הופמן (באותה שנה היה מועמד כמשנה על "ספק"), העיצוב האומנותי, העריכה, השיר המקורי, או מבחינתי לאכלס עם הסרט הזה את כל קטגורית שחקנית המשנה (סמנתה מורטון, דיאן וויסט, אמילי ווטסון, מישל וויליאמס, קת'רין קיניר, ג'ניפר ג'ייסון לי, הופ דיויס), התסריט השאפתני ברמות תנ"כיות של קאופמן הוא הפלא המוחלט.
"סינקדוכה, ניו יורק" צץ פה ושם בעונת הפרסים אבל באופן פחות בהרבה משהגיע לו. הוא היה מועמד לשלושה פרסי הספיריטס לקולנוע עצמאי, שם זכה בפרס הצוות הטוב ביותר וסרט הביכורים (את פרס התסריט הפסיד ל"ויקי כריסטינה ברצלונה" כי וואט דה פאק); מועמדות לתסריט של איגוד המבקרים הלאומי, זכייה בפרס העיצוב האומנותי של מבקרי לוס אנג'לס שגם נתנו לו מועמדות על תסריט, ועוד כמה פירורים פה ושם. האוסקר חתך אותו לגמרי, מתעלמים מפסגה קולנוע שאי אפשר להשוות לשום דבר אחר.
המועמדים לפרס התסריט המקורי של הטקס ה-81 היו "מילק" (הזוכה), "חופשיה ומאושרת", "וול-אי", "נהר קפוא" ו"ברוז'". אף אחד מהם לא מתקרב ל"סינקדוכה, ניו יורק".

5.
הקטגוריה: שחקן ראשי – 1990
ההתעלמות: ריי ליוטה – "החבר'ה הטובים"

אזכור שלישי ואחרון בדירוג לסרט של סקורסזה, אז הנה מה שאני מנסה לומר בעצם: ההשמטה הכי נוראית מכל הפילמוגרפיה של מייצר המאסטרפיסים הזה, הוא של השחקן הראשי שלו בטקס ה-63.
גם אם באופן מסויג, "החבר'ה הטובים" הוא הצלחת אוסקר. עם שש מועמדויות כולל סרט ובימוי, וזכייה בפרס שחקן המשנה (ג'ו פשי), לפחות האקדמיה ידעה לעשות עמו חסד, גם אם נתנה את הפרס הגדול ל"רוקד עם זאבים". מה שאני לא מצליח להבין, וכנראה זו תהיה השאלה האחרונה שעל שפתיי ביום בו אחזיר את נשמתי לבורא, היא איך ריי ליוטה לא היה מועמד כזה שסחב את רוב הסרט המפואר הזה על כתפיו והיה נוכח בכמעט כל סצנה בו.
ליוטה היה בן 36 בצילומי "החבר'ה הטובים", שנים בודדות לאחר התפקיד המשמעותי הראשון שלו כריי הפסיכופט של "משהו פראי". אפשר לומר באיזשהו מקום שסקורסזה הימר על הבחור היפיוף הזה כשנתן לו את התפקיד הראשי באופרת הפשע ששינתה את פני התרבות הפופולרית מאז (לא היה לנו "הסופרנוס" בלי "החבר'ה הטובים"), ואיזה הימור זה היה.
להיות תפקיד ראשי בסרט של שעתיים וחצי זה קשה מלכתחילה. להיות תפקיד ראשי בסרט של שעתיים וחצי שאין בו רגע של מנוחה, לחלוק מסך עם רוברט דה נירו, ג'ו פשי ופול סורבינו, להיות גם גיבור רומנטי, גם נבל, גם דמות שצריכה לייצר הזדהות כי אחרת כל הסרט הזה הולך לעזאזל, גם לשכנע שהוא על גג העולם ותוך רגע בתחתית של התחתית, זה כבר אתגר מסוג אחר. ליוטה לא מפספס ביט אחד. ככל שאני חושב יותר על העובדה שהאקדמיה הייתה מטומטמת מספיק כדי לפספס אותו, אני מתעצבן עוד יותר.
ליוטה, שמסתבר שננטש כתינוק וגדל בבית יתומים, הלך לעולמו בשנה שעברה מהתקף לב בגיל 67 ללא מועמדות לאוסקר (הוא זכה באמי על הופעת אורח ב"ER"). סרטו האחרון היה "חומר דוב", וזה דיכאון בפני עצמו.

4.
הקטגוריה: סרט – 1957
ההתעלמות: "שבילי התהילה"

כנראה ש"הגשר על נהר הקוואי" היה סרט המלחמה היחיד שהאקדמיה הצליחה להכיל ב-1957, כאשר העולם עדיין מתמודד עם טראומת מלחמת העולם השנייה. זו הסיבה היחידה שאני יכול להסביר עמה את אפס המועמדויות ליצירת המופת המלחמתית של סטנלי קובריק (כן. שוב הוא. אבל פעם אחרונה. מבטיח).
"הגשר על נהר הקוואי" הוא בקלות אחד מהסרטים הטובים ביותר אי פעם, אבל כמו עם נושא הגזענות והחוויה השחורה באוסקר של 1989, האקדמיה לא הייתה חייבת לבחור רק אחד. "שבילי התהילה" יכל להיות מועמד לצד האפוס של דיויד לין, כנראה במקום "פייטון פלייס" או "סיונארה". וגם אם לא, מה עם תסריט מעובד? שחקן ראשי? צילום? עיצוב אומנותי? סאונד?
"שבילי התהילה", שעוסק במשפט צבאי של גנרל ממלחמת העולם הראשונה לאחר שסרב לסכן את חייליו בהתקפה חסרת ערך, מיקם את עצמו כאחד מסרטי האנטי-מלחמה המשובחים ביותר שידענו. מדהים לחשוב שזה רק סרטו השלישי של קובריק, שכנראה לא היה על הרדאר של האקדמיה אז. רק שלוש שנים לאחר מכן, כאשר ייפול למטחנת הבשר ההוליוודית ויחווה את קשיחות לבה עם "ספרטקוס", האוסקר יתחיל לשים אליו לב. ועדיין ייקח להם תשע שנים לתת לו מועמדות ("ד"ר סטריינג'לאב").
ראינו הרבה קובריק במצעד ההתעלמויות, מהסאונד של "2001" דרך הצילום של "הניצוץ", העיצוב של "תפוז מכני" וכעת עם "שבילי התהילה", אבל באמת שלא גירדנו את קצה הקרחון. לכן ברשותכם, אקח רגע כדי להזכיר עוד שני סרטים שלא הוזכרו והיו קרובים למדי: "מטאל ג'אקט" (סרט, בימוי, צילום, עריכה, סאונד, שחקן משנה לר. לי ארמי) וכמובן סרטו האחרון "עיניים עצומות לרווחה" (סרט, בימוי, תסריט מעובד, צילום, עריכה, מוזיקה, עיצוב אומנותי, שחקן משנה לסידני פולק, שחקנית משנה לניקול קידמן).
תודה על כל מה שנתת לנו, קובריק. למרות שיצאת דוש עם שלי דובאל.
יאללה, שלושת הגדולים!

3.
הקטגוריה: אפקטים חזותיים – 1989
ההתעלמות: ריק פיכטר, דיויד סוסלה, פיטר צ'זני – "מותק, הילדים התכווצו"

הייתי צריך לבדוק את זה כמה פעמים בשביל להיות בטוח. איך יכול להיות שהלהיט של 1989, סרט שהוא כמעט כולו אפקטים מיוחדים יצירתיים במיוחד, שיש בו ילדים שצפים על דגני בוקר ונמלה מכנית שהיא כנראה הדמות הכי טובה של האייטיז (בגלל הסרט הזה כל נמלה שאני נאלץ להרוג מלווה בייסורי מצפון מביכים), לא הגיע לפרס האפקטים?
אז כמו עם שאר ההיעדרויות של הקטגוריה הזו במהלך הדירוג, זה כנראה עניין של תחרות צפופה על שלושת המקומות האפשריים. המועמדים של הטקס ה-62 היו "מצולות" שכנראה זכה בהליכה, "הברון מינכהאוזן" שהיה יציאה לא רעה של האקדמיה, ו"בחזרה לעתיד 2". בחוץ נותרו "באטמן", "אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון" וכמובן הסרט לשמו התכנסנו.
סרטו הראשון של ג'ו ג'ונסטון, למקרה שנולדתם לאחרונה ולא מכירים, מספר על אבא ממציא מפרבר קטן (ריק מוראניס המלך) שעובד על מכונת כיווץ. בתקלה שיכולה להתרחש רק בקומדיות לכל המשפחה, המכונה מופעלת על ילדיו שאחרי התקלה המצערת צריכים לנסות להודיע על כך לאביהם אבל זה מאוד קשה כשאתה בגודל של שני סנטימטר, ואפילו המדשאה של הבית הופכת לסכנה אמיתית.
צוות האפקטים של הסרט הזה עשה פלאות בלי מחשבים, רק משחקי מצלמה ומכניקה, וזה כל כך מקסים ופלאי, שהכי מגיע לו להיות בשלושה הראשונים.

2.
הקטגוריה: סרט בינלאומי – 1985
ההתעלמות: ברית המועצות – "צא וראה"

שלושים מדינות הגישו סרטים לקטגורית הסרט הבינלאומי של 1985, אז "הסרט בשפה זרה" (כיום מגישים באיזור התשעים, רק כדי להיזכר), ביניהן גם ישראל עם "עד סוף הלילה" של איתן גרין. מתוך כל אלו, רק סרט אחד שרד את הזמן, הוכרז כיצירת מופת מונומנטלית, ממשיך להיות מדובר ואפילו זכה להערכה מחודשת בשנים האחרונות. הוא לא הצליח להיות מועמד לאוסקר.
השאלה הגדולה ביותר היא מי, בשם כל מה שקדוש, יכול לצפות בדרמת המלחמה צורבת הנפש של אלם קלימוב ולא מבין שמדובר במשהו לדברי הימים? כנראה שלא היה מדובר באדם אחד או שניים, אלא רוב של חברי האקדמיה שראו את הסרט הזה, בתנאים ראויים של אולם הקולנוע (לא בטוח כמה שלחו לינקים ב-1985), ואז כשהיה צריך להצביע לאוסקר סימנו במקום את הקומדיה הצרפתית שהייתה הבסיס ל"שלושה גברים ותינוקת".
נכון ש"צא וראה" הוא מעמסה רגשית מוגזמת. נכון שיש אינסטינקט לנסות למחוק מהזיכרון את מה שהעיניים ראו. אני לא אומר שזה סרט לכל אחד, בטח לא כזה שנהנים ממנו. ובכל זאת, פיסה כל כך מדהימה של קולנוע היא משהו שאני לא מצליח להבין איך מתעלמים ממנה.
וזה לא שהייתה תחרות מאוד גדולה. המועמדים בסופו של דבר היו "הסיפור האמיתי" מארגנטינה שזכה (והיה מועמד גם לפרס התסריט המקורי), "קציר זועם" מגרמניה המערבית, "קולונל רדל" מהונגריה, "שלושה גברים ועריסה" מצרפת, וזוכה דקל הזהב "מסע העסקים של אבא" שייצג את יוגוסלביה. גם מבט ברשימת המתמודדים שלא נכנסו לא מקפיצה איזשהו סרט שמישהו זוכר מחוץ למולדתו (וגם זה לא בטוח).
כשסרט כמו "צא וראה" מתמודד על קטגוריה מול 29 סרטים נוספים, ולא מצליח להיכנס כאחד מחמישה, זה אומר שאפשר לקפל וללכת הביתה. אמנם מאז האקדמיה עשתה עוד המון תיקונים לקטגוריה, המצב השתפר (ואז התדרדר ואז השתפר שוב), אבל על הפספוס הזה צריך להמשיך וליפול עליהם. חוסר אחריות משווע.

1.
הקטגוריה: סרט – 1952
ההתעלמות: "שיר אשיר בגשם"

את הדירוג הזה התחלתי לבנות אחרי הפרק השני של מצעד ההתעלמויות ב"This Had Oscar Buzz" וסיימתי לפני הפרק החמישי והאחרון, בו הכריזו כריס פייל וג'ו ריד על מה שהם תופסים כפספוס הכי גדול אי פעם. לקח לי המון זמן לסגור את רשימת המאה, אבל האמת היא שדבר אחד היה לי ברור מהרגע הראשון – אין שום סיכוי שמישהו יעקוף את "שיר אשיר בגשם" לראש הדירוג. לכן כשג'ו ריד הכריז גם הוא על הסרט הזה כהתעלמות האוסקרית הראשונה במעלה שלו, חייכתי כי צדק נעשה, בו בזמן שגם קצת רטנתי על כך שהם הספיקו להגיד את זה לפני.
אבל קל לשים את האגו בצד ולהתנחם בחוויה קולקטיבית של אוסקרפילים שיודעים מה נכון ומה היה צריך לקרות. "שיר אשיר בגשם", המיוזיקל של ג'ין קלי וסטנלי דונן, אחד הסרטים המשובחים והלא מזדקנים ביותר אי פעם, פלא קולנועי שמעלה חיוך רק מהזיכרון, שהעניק לנו כמה מהנאמברים הכי מושלמים בהיסטוריה, הוא גם הכתם הכי גדול על האקדמיה.
בשונה מהמון מקרים אחרים, פה אי אפשר לעשות לאוסקר הנחות. הסרט הצליח יפה אצל הקהל ואפילו היה על הרדאר של האקדמיה, שהעניקה לו שתי מועמדויות: לשחקנית המשנה ג'ין הייגן ולמוזיקה של לני הייטון. כדי להוסיף חטא על פשע, הטקס ה-25 הוא אחד המושמצים בתולדות הפרס לא רק כי "שיר אשיר בגשם" כשל מלהגיע לחמישייה הראשית, אלא גם כי הזוכה של אותה שנה, "ההצגה הגדולה בתבל", נחשב למנצח הגרוע ביותר אי פעם (אם אתם שואלים אותי יש אחד גרוע ממנו, אבל זו עדיין תחתית).
1952 הייתה שנה רעה בהוליווד עם כל מה שקשור לציד המכשפות של מקארתי והרדיפה אחר יוצרים שהואשמו ב"פעילות אנטי אמריקאית". חיים וקריירות נגדעו על ימין ועל שמאל. באמת שהכול היה די אפל. אולי זו הסיבה ששמחת החיים של "שיר אשיר בגשם" לא הייתה מסונכרנת עם הלך הרוח, אבל זה לא מצדיק. אמנם חלק ממועמדי הסרט בהחלט הרוויחו את מקומם, כמו "בצהרי היום" או "מולין רוז'". הם לגמרי יכולים לעמוד לצדו של "שיר אשיר בגשם". אבל "אייבנהו", "האדם השקט" וכמובן הזוכה לא בליגה שלו בכלל.
בדיעבד, כמו שלעיתים קורה, "שיר אשיר בגשם" ניצח. אין רשימת הגדולים ביותר בלעדיו, הוא ממשיך להיות מחובק על ידי דורות של צופים שדואגים שהוא לעולם לא יישכח.
האוסקר, על כל מעלותיו ומגרעותיו (ויש המון משניהם), הוא הרבה יותר מפרס. המועמדים והזוכים הם סיכה בזמן, כזו שלעיתים מסמנת לנו את מה שצריך לזכור ולעיתים מנציחה את מה שהמיינסטרים לא הצליח להבין בזמן אמת. אבל הדברים ממשיכים להתעצב גם הרבה אחרי שהשטיח האדום קופל. "שיר אשיר בגשם" הוא הדוגמא האולטימטיבית. אנחנו נעזרים בטקס המוגזם הזה כדי למצוא מקום למה שאנחנו אוהבים, לעיתים נהנים להיות חלק מהקונצנזוס, ולעיתים מקרבים את השוליים למרכז כדי ליצור קאנון חדש שרץ במקביל. וזה פשוט ממשיך וממשיך, לעיתים בקו ישר, לעיתים במעגלים. החלק הכיפי הוא שאף פעם אי אפשר לדעת מה יקרה.

ועם ההשתפכות הזאת סיימנו את דירוג 100 ההתעלמויות הגדולות ביותר של האוסקר. זו כמובן רחוקה מלהיות רשימה אובייקטיבית או מסכמת, אבל בכלל לא בטוח שאחת כזו יכולה להיות קיימת, אז עובדים עם מה שיש. העיקר שנזכרנו בהרבה דברים טובים עד לנקודת הזמן הזו. מכאן הסיפור רק ממשיך…