• פסטיבל חיפה 2021: המלצות ואזהרות
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח שני של אור
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח שני
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח ראשון של אור
  • יום הולדת 11 לסריטה. כן, זה כבר די הרבה
  • ״שאנג-צ׳י ואגדת עשר הטבעות״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״סוס מנצח״ עם טוני קולט
  • מורעל
  • ״קייט״, סקירת נטפליקס
  • הרדיפה
  • בית הסיוטים
  • אנט
  • בעקבות ״קנדימן״ המחודש: חזרה לגרסת 1992
  • ״לא לנשום 2״, סקירה
  • ״מסע בזיכרון״, סקירה
  • קנדימן
  • אימת החודש - אוגוסט 2021: צמדים וצרפתים

"הרדיפה" (The Chase), סקירה לקראת ההקרנה בסינמטק חולון

12 בספטמבר 2021 מאת אור סיגולי

נדרש הפעם לפתוח באיזושהי הקדמה קצרה, כי אני עומד לעשות משהו שדי נמנעתי ממנו עד כה, אז אולי כדאי להסביר.
מאז שהתחלתי לעבוד כמנהל האומנותי של סינמטק חולון לפני שנתיים וחצי, היה לי חשוב לא להתייחס לכך באופן ישיר בסריטה מהמון סיבות של גילוי נאות. לא רציתי שזה יראה כאילו אני משתמש במי מהמוסדות האלו, סריטה והסינמטק (שיחד תופסים משהו כמו שמונים וחמישה אחוז מהחיים שלי), כדי לקדם אחד מהם, גם כשהם בעצם יכולים להרים אחד לשני.
הפעם הסיטואציה היא קצת אחרת. את הסרט לשמו התכנסנו הבאתי לסינמטק לאחר שצפיתי בו כמעט במקרה, וגיליתי פלא נעלם שהעולם חייב להיזכר בו שוב. העניין הוא שאני יודע שלא כולם יכולים להגיע ליום ספציפי אחד בחולון כדי לצפות בו, לכן אני גם כותב עליו כאן, לא כקידום להקרנה, אלא יותר כמו שירות לציבור הסינפילים והקוראים שלנו. הרבה פעמים אנחנו כותבים על סרטים ישנים וחדשים שקצת קשה לראות, בטח בתנאים אופטימליים, אז הפעם יש לי תרוץ מושלם. האמת היא שרציתי לעשות את זה בעבר עם "ימי ראשון וסיביל" אבל עצרתי בעצמי בדיוק בגלל החשש לערבב את הדברים. הפעם החלטתי לעשות זאת כי זה חשוב, בעיני לפחות. מה גם שלצערי אף אחד מחברי סריטה האחרים לא צפה בו, אז המשימה היא עלי.
אז אם אתם קוראים את הטקסט הזה, וההתלהבות שלי דבקה בכם, דעו שיש לכם אופציה לראות אותו על המסך הגדול בסינמטק חולון, ב-27 לספטמבר, בשעה 19:00. אני כנראה אהיה בפסטיבל חיפה באותו הזמן, אז דווחו איך היה.
עד כאן הקדמות והבהרות, וכעת כיצד נכנס הסרט הזה לחיי, ומדוע לא ייצא מהם.

כמה שבועות לפני בכורת הסרט שלו, "מילקשייק אבק שריפה", נבות פפושדו הגיע לביקור בישראל, וכמו תמיד ניצלנו את הזמן להיפגש. כשדיברנו על הסרטים הטובים שראינו לאחרונה, נבות שאל אותי אם אי פעם שמעתי על סרט בשם "The Chase" מ-1966, ועניתי לשלילה. כשהוא התחיל לפרט על השמות המעורבים בו, העובדה שהסרט הזה בכלל לא עלה על הרדאר שלי בכלל הדהימה אותי: הבמאי הוא ארתור פן, התסריטאית היא ליליאן הלמן, המפיק הוא סם שפיגל, ואת התפקידים הראשיים משחקים רוברט רדפורד, ג'יין פונדה ומרלון ברנדו. איך יכול להיות שהתקבצות כזו מרהיבה של כוחות מהוליווד החדשה פשוט נעלמה לחלוטין? באותו הרגע הוספתי את הסרט לרשימת הצפייה שלי בלטרבוקסד וחיכיתי להזדמנות.
לפני הצפייה, הרושם שקיבלתי מהסרט, לפחות על פי שמו ומהפוסטר, היה של מערבון, או לפחות אקשן סיקסטיזי על סף האקספלוייטיישן. זה נראה כאילו ברנדו מגלם איזשהו איש חוק, שריף או משהו, שמוצא את עצמו במאבק אלים. משהו בין "בצהריי היום" ל"ריו בראבו". במהלך ואחרי הצפייה הבנתי שלא יכולתי להיות פחות בכיוון, באותה מידה שצדקתי בהחלט.

144 דקות אורכו של הסרט, אבל באמת שלא הייתי צריך לעבור אפילו יותר מחצי ממנו כדי להבין שמדובר באחד הסרטים האמריקנים הטובים ביותר שראיתי מתקופתו. באמת ברמה של מאסטרפיס. כך הפך הבלבול שלי לכפול, הרי ההיסטוריה מלאה בסרטים מלאי כישרונות ושמות גדולים שנעלמו, אבל חלקם הגדול מאוד בזכות סיבות טובות הקשורות לאיכות. המקרה של "The Chase" היה שונה כי זה סרט שלא נופל ברמתו מהפסגות המוחלטות של הוליווד החדשה, התקופה המפוארת של תעשיית הקולנוע האמריקאית בין 1967 ל-1980.
בשיטוט אינטרנטי מהיר, גיליתי שיש עוד מישהו שהתייחס לסרט בעבר, אורי קליין, מבקר הקולנוע של הארץ, שכתב באריכות על הסרט לפני חמש שנים, לרגל יום ההולדת החמישים שלו. אז גם גיליתי שיש לו שם בעברית, "הרדיפה" כך על פי קליין, ושאחת הסיבות שהוא נעלם מהתודעה היא בעקבות הכישלון המוחלט שלו בקופות בשנת יציאתו. לטענת קליין, הסרט הציג מראה כל כך לא מחמיאה של אמריקה בעת ההתעוררות המינית וזכויות האדם של שנות השישים, שהקהל פשוט מאן להגיע.
בעיני יש עוד סיבה לאנונימיות של הסרט, כזו שמשתלבת יחד עם המסקנה של קליין. מה שקרה הוא שבדיוק שנה לאחר מכן, ב-1967, הוציא ארתור פן את הסרט הטוב ביותר שלו, ואחד ממגדירי התקופה, "בוני וקלייד". הסערה שהסרט הזה יצר כנראה מחקה לחלוטין את הכישלון הקודם שלו, והוא בטח לא דיבר על זה יותר מדי. בנוסף אליו גם שתי התגליות של "הרדיפה", ג'יין פונדה ורוברט רדפורד, התפוצצו ב-1967 עם "יחפים בפארק" וזה גם כיסה באבק את מפגשם הקולנועי שנה לפני כן.
כך או כך, ההיסטוריה טעתה. "הרדיפה" חייב לקבל את מקומו כאחת הפנינים של הקולנוע האמריקאי. ואני אומר את זה אחרי שתי צפיות בו.

בראשית היה המחזה שכתב הורטון פוט ב-1952, אותו עיבד לספר ארבע שנים לאחר מכן. זה אותו איש שבעתיד יזכה בשני אוסקרים על כתיבת "אל תיגע בזמיר" ו"רגעים קטנים של חסד". השתלשלות העניינים מכאן לא לגמרי ברורה אבל איכשהו נכנס לעניין המפיק האגדי סם שפיגל, שהיה ממש אחרי אחת ההצלחות הגדולות שלו עם "לורנס איש ערב", ואת התסריט כתבה לא אחרת מאשר המחזאית המהוללת ליליאן הלמן, אבל לפי הדיווחים היא סרבה להתייחס אליו כשלה לאחר שנעשו בו שינויים מרחיקי לכת ללא אישורה.
ארתור פן היה אז בן 44, שעבר לקולנוע ממש כמה שנים לפני כן אחרי קריירה טלוויזיונית, וכבר היה אחרי שלושה סרטים בבימויו, אחד מהם הוא "מחוללת הניסים" שהביא אותו לראשונה לאוסקר ב-1962.
בשנים האלו הוליווד החלה להתעצב מחדש. שיטת האולפנים כבר נשמה את נשימותיה האחרונות, צנזורת קוד הייז כבר לא הייתה חזקה כבעבר, ורוחות של שינוי אמנותי ומתירני נשבו בתעשיית הקולנוע. אמנם ראשית תקופת הוליווד החדשה מסומנת ב-1967 עם "בוני וקלייד" ו"כחום הלילה", אבל כבר שנה לפני זה "מי מפחד מווירג'ינה וולף" מתח את הגבולות. "הרדיפה" בהחלט נמצא על אותו הגל.

"הרדיפה" הוא טרגדיה אמריקאית המתרחשת כולה במהלך יום אחד גורלי בעיירה טקסנית, הנשלטת על ידי איל הנפט וראש הבנק המקומי ואל רוג'רס (אי.ג'י מארשל). העיירה רוחשת לקראת חגיגת יום ההולדת של רוג'רס, אליה מוזמנים רק השמנה והסלתה של המחוז, ובזמן שהמעמד הגבוה יחכך מרפקים באירוע היוקרתי, כל השאר ינצלו את המאורע להתהולל במסיבות בית עמוסות אלכוהול, כאלו שייתנו דרור לדחפים המיניים המודחקים של החברה הבורגנית.
אבל על היום החגיגי מעיבות בשורות מטרידות למדי. מסתבר שאחד מבני העיירה, צ'ארלי ריבס (רוברט רדפורד), הצליח להימלט מהכלא יום לפני כן, ויכול להיות שהוא עושה את דרכו בחזרה. הדיווחים האלו שולחים זרמים לאורכה ולרוחבה של העיירה, נוגעים כמעט בכולם. אלו שהכירו את ריבס כל חייו ויודעים שהוא כנראה נאשם על לא עוול בכפו (ואולי אפילו עמדו מנגד ולא פעלו מספיק למענו), אלו ששמעו כל מיני סיפורים עליו ובטוחים שהוא מגיע להרע להם, ובמיוחד שלושה תושבים ספציפיים: אנה (ג'יין פונדה), אשתו של ריבס, שלאחר כליאתו בחרה לממש את הרומן הסודי שלה עם חבר הילדות של ריבס; ג'ייסון (ג'יימס פוקס), יורש אימפריית הנפט של אביו, הקרוע בין נישואיו הלא מאושרים לרומן שלו עם אנה הנשואה ונטולת המעמד; וכמובן השריף של העיירה האמון על ביטחונה, קאלדר (מרלון ברנדו), שקיבל את המשרה מוואל רוג'רס, והוא לקח אותה על מנת לחסוך מספיק כסף כדי לקנות חווה ולעזוב את המקום עם אשתו.
וכך, עוד הרבה לפני שריבס יבוא בגבולות המקום, העיירה כולה הופכת לקלחת מבעבעת, כל הרסנים ישתחררו, המסכות החברתיות יוסרו, ותושבי המקום יעמדו בפני לילה ארוך שיגיע לקרשנדו של אלימות וגזענות מתפרצת.
בשלב הזה אני מעוניין להזכיר שאנחנו ב-1966. זה שמונה שנים לפני שסטיבן קינג יכתוב את "קארי" (ו-35 שנים לפני "דברים שצריך"), 34 שנים לפני "טווין פיקס" ולא פחות מארבעה עשורים לפני שריק מודי יוצא לאור את "סופת קרח". קחו בחשבון גם שמדובר באותה השנה של "מי מפחד מוויריג'ינה וולף" ותידהמו, כמוני, כמה הסרט הזה הקדים את זמנו.

אלו גם כנראה הדברים שהרחיקו את הקהל מ"הרדיפה". היחס הישיר שלו לרומנים מחוץ לנישואים, לגזענות כלפי שחורים, ניצול לבן של עבודה זרה ממקסיקו, לקפיטליזם ולאלימות שרק מחכה להרים את ראשה, יחד עם השילוב של מיעוט בשמות מפורסמים להביא צופים (ברנדו היה השם הגדול היחיד בקאסט, וזה גם היה ברגעים חלשים יותר של הקריירה שלו), דנו את הסרט לכישלון. לראייה, עונת הפרסים התעלמה לחלוטין מהסרט הזה, ולשמו רק נזכרת מועמדות כסרט הזר הטוב ביותר בארגון המבקרים הטורקי, שלוש שנים לאחר שיצא. הסרט הזה פשוט נמחק עוד באותו הרגע, לא עזר סטטוס הכוכבים העצום אליו הגיע הקאסט הצעיר (לא הזכרתי עדיין את רוברט דובאל. כן, גם רוברט דובאל פה, שש שנים לפני ששיתף פעולה שוב עם ברנדו ב"הסנדק"), לא הצלחותיו של מחבר הספר בעולם הקולנוע, לא הפילמוגרפיה העתידית של ארתור פן, ואפילו לא העובדה שג'יין פונדה גילמה את התסריטאית של הסרט, בסרט שנעשה על חייה ב-1977 וזכה בשלושה אוסקרים.

אבל זה לא רק הקונטקסט שהופך את "הרדיפה" למשהו שצריך להכיר ולדעת. הסרט הזה פשוט מחזיק מדהים. זה מתחיל במסגרת העלילתית המצומצמת והמבריקה (אם כי אני סופר משוחד בתור סאקר מוחלט של סיפורי עיירות קטנות), אבל כל לוח המשחק נערך ללא רבב. לאחר סיקוונס כתוביות קצת מטעה בסגנונו, פן לוקח כמעט חצי שעה להכיר את האנשים בעיירה, אפילו דמויות שלא משחקות תפקיד מרכזי במערך הכללי, רק כדי לתת לנו את התחושה של הזמן והמקום. אני אפילו די בטוח שהיו מריבות בחדר העריכה עליו היה אמון ג'ין ווילפורד (זוכה האוסקר על "חופי הכרך") האם באמת להשאיר את כל סיפורי המשנה, אבל מי שניצח צדק. כבר בשלבים האלו "הרדיפה" מעניק לנו תמונה חדה ולא מאוד מחמיאה של אמריקה המודרנית, הדרום כמובן במיוחד, עולם שלם של היררכיה, של אוכל ונאכל. יש רגע שבו אחת העובדות של רוג'רס מתלוננת על כך שהיא לא הוזמנה למסיבה מכיוון שהיא שייכת למעוטי היכולת. בתמורה, רוג'רס, שיודע היטב ניצול שכבות חלשות מהו, מסנן אליה בסרקזם "אז את ממעוטי היכולת?", מכניס לפרופורציה לא נעימה את ההתקרבנות של המעמד הבינוני. אין ספק שלארתור פן הייתה ביקורת על החברה אליה השתייך.
אלו חלק מהסיבות מדוע אנחנו מקבלים בקלות את ההתדרדרות המהירה של המוסר במקום, בעיקר כי אנחנו יודעים שלא היה הרבה ממנו מלכתחילה, זה פשוט נקבר תחת שכבות של שמלות ותכשיטים.

מעבר לאג'נדות כאלה ואחרות, הסרט תופס תפנית מרגשת להפליא בעיני בחלקו האחרון, כאשר הוא מתמקד במשולש של הצעירים המאוהבים, אלו שתשוקה כיסתה את החיבור שהיה להם כילדים. כך "הרדיפה" מתנתק ממחוזות הסאטירה אל סיפור אנושי של התבגרות מאוחרת, כאשר הם ניצבים מול הבחירות שעשו בשלבים מוקדמים ומאוחרים בחייהם, מנסים להתחרט ולהחזיר את הגלגל לאחור. לפתע הסרט מרגיש כמו משהו ממחוזות "אני והחבר'ה" ו"מרד הנעורים", ילדים לשעבר שנאלצו לקחת על עצמם תפקיד אך זיכרונות הנעורים שלהם, שאמנם לא היו לפני זמן רב אך מרגישים כמו לפני עידנים, ממשיכים לחיות בהם.
זה בעיני מה שהופך את ג'ייסון, בנו של רוג'רס, לדמות הנוגעת מכולן. הוא מוצג בהתחלה כדוש נוראי, ילד מפונק שלא רואה מצוקה, או אולי כזה שרואה אותה ובוחר להתעלם ממנה כדי לקדש את ערכי הקפיטליזם עליהם התחנך, אבל חזרתו של ריבס וההתמודדות עם מאבקה של אנה מוציאים ממנו דברים אחרים. כג'ייסון, ג'יימס פוקס הוא אולי הפרצוף הפחות מוכר מבין הקאסט הצעיר, אבל הוא מעניק הופעה מצוינת ורבת רבדים. הוא ממשיך לעבוד גם היום ללא הפסקה, אבל אני חושב שתפקידו המשמעותי האחרון היה ב"שארית היום" ב-1993.

האמת היא שלבחור את מצטיין הקאסט תהיה משימה די מורכבת, מה גם שהיופי הבלתי נתפס של רוברט רדפורד וג'יין פונדה לגמרי מטשטש כל חוש ביקורת. ועדיין, זה לא אמור לקחת מהעוצמה שלהם על המסך. בולטים בהחלט גם אנג'י דיקינסון כאשתו של השריף, ג'ניס רול כאשתו של אדווין אותו מגלם דובאל, וההורים של ריבס, השחקנית האדירה מרים הופקינס ומלקולם אטרבורי ששוברים את הלב בחשבון הנפש המאוחר שאליו הם נקלעים.
על כל אלו מנצח ארתור פן במיומנות משוגעת. הוא, יחד עם ווילפורד העורך, לרגע לא מפשל בכל סיבובי הצלחות באוויר שלו, עד מעיכת הנשמה לקראת חלקיו האחרונים, זה שמגיע לשיא במשפט הסיום של הסרט ובשוט המלווה אותו אל כתוביות הסיום, שגורם להתכווצות בכל פעם שנזכרים בו.

55 שנים עברו מאז הכישלון הקופתי של "הרדיפה", ולא מעט קרה מאז. ועדיין, הסרט הנשכח הזה מרגיש רלוונטי לא רק באמירות שלו, אלא גם בדרך העשייה שלו, עומד בפני עצמו וגם מכניס אותנו לתקופה חדשה של קולנוע, כזו שייצרה כמה מהסרטים החשובים ביותר אי פעם, קלאסיקות שאנחנו חוזרים ולומדים אותם. הוא לגמרי צריך להיות חלק מהן.