• מה לראות בפסטיבל הקולנוע היהודי ירושלים 2021
  • הכרוניקה הצרפתית
  • ״יד האלוהים״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״יד האלוהים״ של פאולו סורנטינו
  • מבט מחודש על סרטי ג׳יין קמפיון: ״שתי חברות״
  • אימת החודש - נובמבר 2021: אחרון לפני סיכום שנה
  • בית גוצ'י
  • ״מכסחי השדים: החיים שאחרי״, סקירה
  • ״משוננת״: סקירה לסרט התיעודי על אלאניס מוריסט
  • מבט על הקולנוע הנורדי 2021: מדריך והמלצות
  • טיק, טיק... בום!
  • ״חוצה את הקו״, סקירת נטפליקס
  • ״משפחה מנצחת״, סקירה
  • כוחו של הכלב

"מילקשייק אבק שריפה", סקירה

19 ביולי 2021 מאת לירון סיני

סצנות אקשן יכולות להציל או להפיל סרט. בעיקר אם הוא, ובכן, סרט אקשן – מהסוג בהם העלילה היא כמו מרק לשקדים, תירוץ שמעביר לנו את הזמן בין אגרוף שלוף לרובה מרסס או מכונית בחלל. ככל שהעלילה בסיסית ודלה יותר, והדמויות מדברות בססמאות יותר, האקשן מקבל את קדמת הבמה וחייב להיות מהוקצע. בין אם ריאליסטי עד אזהרת טריגר או מופרך עד כדי צחוק מתגלגל, הוא חייב להיות מבדר ומספק. בסרטים בהם הדגש הוא יותר על העלילה ופיתוח הדמויות, קל יותר להתעלם אם הספקטקלים שבדרך לא מצדיקים את ההפסקה מהתקדמות בסיפור. החוויה המסעירה, הסוחפת וגם המאתגרת לבנייה מצד מי שיצרו אותה היא כזו שבונה דמויות וסיפור שסוחף אותנו, עם הפוגות אקשן מדממות שמטביעות אותנו לחלוטין, משאירות אותנו קצרי נשימה מרוב התרשמות, ובו זמנית מחוללות דאגה והתלהבות מהגיבורים שלנו. נניח, "שבעה צעדים", סרטי "להרוג את ביל", שאפשר להניח שיוצרי הסרט לשמו נתכנסנו מעריכים וקורצים אליהם. או משהו קטן יותר כמו "משודרג". מדובר באיזון עדין, שיכול להיות קשה מאוד להשיג.

הרגעים הטובים ביותר של "מילקשייק אבק שריפה" (Gunpowder Milkshake) שנבות פפושדו ביים לתסריט שכתב יחד עם אהוד לבסקי הם מהלכי אקשן מרעננים, מופרכים ומצחיקים שמתובלים באכפתיות לדמות הראשית. סאם (קארן גילן שהיא קודם כל איימי הכלה הבורחת מ" דוקטור הו" ורק אחר כך נבולה בסרטי "הנוקמים") היא מתנקשת מעולה. כה מעולה שדי ברור לנו שהיא תשרוד ותפרק לגורמים את כל מי או מה שיעמדו מולה, לא משנה באיזו כמות הם יגיעו, והם תמיד יהיו גברים. הסרט משליך אותה לתוך מאבק כוחות בין עובדת השוליים, המתנקשת של חברה גדולה, לבין אותה חברה בדיוק, שהוא גם מאבק מגדרי. זה פשוט: הם גברים לבנים גדולים וחזקים, היא אישה חזקה והגיע הזמן שהם יבינו שיש מי שיכולה לטלטל את המאזן.
אפשר למנות כשלושה קרבות מרכזיים שמספקים בדיוק את זה. הם כוללים שימוש יצירתי ומצחיק במכשור רפואי, עד כדי אי נעימות כמעט, בכלי רכב, ובשחקניות מפוארות. כי בזמן שמדובר בסרט על פרשית בודדה, הוא מבקש לבנות סביבה סיפור על אמהות ובנות ועל חברות וחיבור בין דורי. במקרה הזה אמא של סאם היא מתנקשת אגדית בעצמה בשם סקרלט (לנה הידי) שנעלמה יום אחד והותירה אותה לבדה לגדול אצל ארגון הפשיעה "הפירמה", מנתקת אותה גם מחסותן של שלוש נשים אחרות מהתחום, אנה מאי (אנג'לה באסט), פלורנס (מישל יאו) ומדליין (קרלה גוג'ינו).

כל אלו יצטרכו לשוב ולהיפגש אחרי שנים של ניתוק כשחיסול אחד יותר מדי מוביל את סאם לסוג של משבר קיומי שגורם לה להציל ילדה (קלואי קולמן), לעצבן את כל הגברים בסרט ולמרוד בדמות האב שלה (פול ג'יאמטי) שהוא עושה דברם של "הפירמה", אותו גוף רב עוצמה שהעסיק אותה, וכעת הולך לצאת נגדה, לצד עוד גוף עצום שהיא מצליחה להכעיס. כסף וחיסולים של אבות, בנים, כאלו מין עניינים. התמה ברורה. זו מסגרת שיכולה ללכת לכל אחד משני הקצוות שתיארתי, אבל היא נופלת רוב הזמן למעין אמצע לא מתחייב, ולכן בסופו של דבר היא לא סוחפת דיה, וברגעים רבים מאכזבת כי היא לא אחידה ולא משכנעת עד הסוף.

ברגעים בהם האקשן מקבל דרור וקדמת במה עם קצת הומור יבש, אפשר ליהנות מהצילום המיומן של מייקל סרסין. הוותק שלו כולל גיוון מ"בירדי" ו"ליבו של אנג'ל" דרך" סטפ אפ" ועד במאי צילום בשניים מסרטי "כוכב הקופים" ו"הארי פוטר" אחד. הוא נותן לנו לקלוט את הצבעוניות הבוהקת והמתחלפת בכל סצנה, מאפלוליות נוארית לכאורה בסצנות הראשונות, גרדיאנט של מה שנראה כמו אקולייזר ענק באולם באולינג נטוש, לובן בוהק עם נגיעות של דם וירוק במרפאה, פסטלים בדיינר, ונגיעות בולטות של צבע לכל מתנקשת בספרייה מפוארת, שמסמנת השפעות תרבות וכתיבה של נשים לצד משחק על שמות קוד וניסיון לבניית עולם ייחודי. יש בחירה נכונה מתי לסגור עלינו בקלוז אפ כדי להראות כמה אקדח שהוא גם פגיון יכול להיות מרשים, ואז להתרחק כדי לתת לנו להבין את מפת הקרב ואת הפירואטים שהיא מצריכה מהמתנקשות, לפני שנתקרב שוב כדי לראות את המאמץ על פני כולם ואת הלכלוך האנושי של דם וקרביים שמשפריץ פה ושם ומעטר את רוב הסצנות, כמתבקש. למעשה כבר גלשתי פה לעריכה של ניקולס דה טות', שחלקה עבדה היטב לדעתי בתוך הקרבות והאקשן, אבל לא עד הסוף. משהו בקצב של החבטות והיריות היה קצת רנדומלי ונוח מדי. גם באופן שבו חותכים ביניהם, וגם מבחינת התסריט בו החליטו מתי כן פוגעים ולא פוגעים, בהתאם למי שרוצים שישרדו, וכדי שתהיה שורת מחץ מבדרת או שתהיה הצדקה לאיזו סנוקרת בהילוך איטי במה שבנוי כמו קרב מסדרון. תצוגת גפיים ואביזרים בחלל צר וארוך, שוב. ושוב.

כל ההסתייגויות האלה הן ממשהו שקורה בהמון סרטים. כמעט תמיד למעשה. התוצאות של האקשן אמורות להותיר אותנו עם דמויות שלמות או שבורות באופן שיתאים להמשך העלילה הרי. אלא, שמאז סרטי "ג'ון וויק" המקצב והריאליזם של אופן השימוש בנשק חם (וקר ופושר וספרים וסוסים וכלבים) התקבע לרף וסגנון מסוים שמאפשר למי שרוצה להבחין מתי דמויות משתמשות בנשק באופן שנראה משכנע ו"אמיתי" ומתי לא ממש. וזה לא שהתוצאה אמינה, ג'ון וויק שורד דברים שאף אחד, כולל קיאנו ריבס, לא אמור לשרוד. אבל זו ההתייחסות למכניקה ולפרקטיקה של כלי נשק, כמה כדורים יש בכל אקדח או רובה, מתי משתמשים בסכין ומתי באקדח ומאיזו זווית מכוונים ויורים שמשוות להתנהלות אמינות בתוך ההפרזה, שמאפשרת להאמין לקרב יותר בקלות, גם אם התוצאה עדיין מופרכת באותה מידה.

התמונות באדיבות רד קייפ הפצה

לא כל סרט שיש בו קרב יריות וסצנות אקשן צריך להתיישר מעכשיו לפי הקו הזה. יש מקום לסגנונות שונים של קרבות. אפילו לא כל סרט שבמרכזו מתנקש או מתנקשת שפונים נגד הגוף אליו השתייכו כי החיים לא הותירו להם יותר מדי ברירה. גם לא סרט על מתנקשת שפונה נגד הגוף הזה ויוצאת למסע נקמה כי היא מגורשת ממנו ואומרת שהיא תחסל את כולם. או סרט על מתנקשת שפונה נגד הגוף הזה ויוצאת למסע נקמה ואומרת שתחסל את כולם כי הם ינסו לחסל אותה קודם, אבל כולם מפחדים ממנה כי שמה יצא למרחוק בתור זו שאף אחד לא יכול לה. והיא פועלת בעולם מדומיין ומסוגנן שנטוע לכאורה במציאות, אבל יש בו מרכיבים מתקופות שונות וכללי התנהגות ושמות קוד ומקום אליו את הולכת כדי להצטייד בנשק אבל קוראים לו בשם אחר והכל טקסי ומאוד אלגנטי. ודמויות המשנה חלקן מוכרות מסרטי ז'אנר קודמים ומשמח לראות אותן שוב על המסך. רגע. זה כבר נשמע דומה. דומה מכדי להימנע מהשוואות.

למיטב הבנתי, התסריט של "מילקשייק אבק שריפה" נהגה ונכתב זמן רב לפני שסרטי "ג'ון וויק" חרכו את המסכים. כך שיכול להיות שבניית העולם כאן על כללי הטקס שלה היו נטועים בסיפור מלכתחילה. זה עולם שמשורטט בקווים גסים וכלליים יותר. הם מכוונים אותנו למחוות ולפרשנות עדכנית ומשפחתית על סרטי נואר, סרטי אקשן עם נקמה מתהווה במרכזם, סרטי הגיבור נגד כל הסיכויים וכל העולם ובואו נראה הרבה דם עם ד"ש לטרנטינו כמובן. ככזה, לגיטימי שהעלילה תהיה תפורה בגסות כדי לספק לנו ספקטקל אחרי ספקטקל, או כדי לעשות להטוטנות פוסט מודרנית שלוקחת מז'אנרים מה שבא לה כדי ליצור פסיפס חדש.
אלא שבזמן שהסרט לא מתיישר בקפידה לחוקי המקום שהוא יוצר, הוא גם לא הולך עד הסוף עם ההתפרעות או שבירת החוקים. קל לזהות שיש כאן כוונה להשתולל וליהנות עם מוסכמות קולנועיות ותיקות, בהיפוך מגדרי. סאם היא הבלש, המתנקש, הפרש הבודד שלנו. כבר ברגעים הראשונים מבהירים שיש שובל של גופות ויהיו עוד, אך משקיעים המון בלגרום לנו לחכות כדי לראות אותה בפעולה, ומה שקורה עד אז לא מחזיק ואפילו צורם. הזווית המכוונת של כובע הבלש שלה והמילים שהיא אומרת, אופן ההגשה שלה ושל שאר הדמויות מלאכותי במתכוון אך לא מספיק מהוקצע. צריך לצלוח בסבלנות מה שהרגיש כשליש סרט של פלאשבקים שמסבירים את תחושותיה ומניעיה למרות שקל להבין אותם, קצת ווייס אובר שנותן רקע כללי על הגוף הכוחני עבורו היא מחסלת אנשים ודיאלוגים לא משכנעים בין אמא לבת. כל זה עד שמגיעים לתצוגות תכלית שיעירו אותנו.

יש תחושה קפואה בשיחות ובמשחק בין סקרלט לסאם בחלק הראשון של הסרט, למרות שמדובר בשתי שחקניות שיודעות להחזיק דמויות וקונפליקטים יפה. הן גם יודעות להעביר ניואנסים. וכאן יש משהו מקוטע ומסומן בכל מה שהן אומרות ולא אומרות זו לזו. וקיטוע זה גולש גם לחיבורים שנעשים בינן לבין יתר הנשים. כולן מסקרנות, כולן רומזות לחיבורים חזקים ומעניינים יותר, אבל בכמעט שעתיים איכשהו לא הצלחנו לקבל את החברות הזו, ועוד אי אלו רמיזות לקשרים שמעבר באופן ברור דיו. אולי זה הרצון לקמץ בהסברים שגורם לדיאלוג להישמע כמו ציטוט של ציטוט של ציטוט שמישהו שכח מאיזה סרט הוא היה במקור. אולי זה מכוון, אבל זה לא מגוחך עד הסוף. מרוב רצון לבסס עולם מהר, יש חזרתיות על דברים שכבר הבנו, שבא על חשבון פיתוח הדמויות עצמן. קיבלנו עולם, קיבלנו בת נטושה ואמא שהיא תגדל להיות בדיוק כמוה, אבל לא הכרנו אותן או את החברות שלהן באמת. רק חלק מהפעולות שלהן.

זה משנה כי לסרט אכפת מהגיבורות שלו, וזה דבר טוב, אבל האכפתיות לא מפותחת דיה ולכן עובדת כאן ככבלים שלא משחררים אותו להפוך אותן לפרועות באמת. הן מדברות בססמאות של "יש עלייך דם" "אה זה רק עוד יום במשרד" שחוזרות על עצמן, בזמן שסביבן פס הקול מזכיר לנו שזה סרט וששום דבר ממה שאנחנו רואים ורואות לא אמיתי, חוץ מהרגשות שלהן, שלא יצוקות לתוך מספיק אופי. מה שמותיר לנו את הסגנון והפעולות. ובזמן שהיו כמה, כמו שציינתי, סצנות שסיפקו הנאה ואפילו התפעלות, בפרט כשאחת מהמתנקשות הולכת ראש בראש ביד ברגל בשן ועין נגד ראש הבריונים והם מתואמים גם בצבעים וגם בתנועות, רוב הזמן הן הולכות לאיבוד בתוך מרכיבים שנראים יותר כמו השאלה מסרטים שראינו כבר, ופחות כמו מחווה שהייתה אמורה לברוא עולם חדש. אני מעריכה בנייה של חבורה מגוונת של נשים שפועלת יחד נגד הזאבים הגדולים והרעים של הסרט ושל העולם המערבי, אבל הייתה חסרה לי החלטיות לגבי הכיוון שהן היו יכולות לקחת. רציתי שנכיר אותן יותר, ואולי גם את הנבלים ששוב ושוב נגמרים להם וגם להן הכדורים בדיוק כשדברים נהיים מסוכנים. שנקבל או יותר פרטים על העולם והסיפור, או יותר מהאקשן שהרים את ראשו המקורי פה ושם. או שניהם, ופחות ססמאות על פמיניזם.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.