אימת החודש – מרץ 2023: מצעד חגיגת העשור (מקומות 1-25)

יום ההולדת העשירי של אימת החודש, שהתחיל אתמול, ממשיך אל החלק האחרון של מצעד הטובים ביותר – 25 הסרטים שהגיעו הכי גבוה, מבין כמעט 400 סרטים עליהם כתבתי במרוצת השנים בפינה החודשית. אם פספסתם את החלק הקודם ובו מקומות 50 עד 26, אל דאגה, הנה הוא פה.

על ההקדמות הארוכות אוותר, אבל שני דברים בכל זאת: שוב תודה לכל הקוראות והקוראים. באמת שאני ממשיך עם זה כל כך הרבה זמן רק בזכותכם; בנוגע לקו הסיום, אני מניח שהמקומות הראשונים לא יפתיעו אף אחד, בכל זאת מדובר בקאנון, אבל כמאמר הקלישאה הדי נכונה – הדרך לשם היא הדבר שחשוב. הרי בסופו של דבר זה רק דירוג אישי של בן אדם אחד. המיקומים (גם אם נבחרו בקפידה, שחלילה לא תחשבו אחרת) הם לא יותר מתירוץ לדבר על מה שאנחנו אוהבים.

אני משלב פה שוב את חוקי הפורמט שהופיעו גם בחלק הקודם, לפני שמישהו יתבלבל. אם קראתם כבר, רוצו למקום ה-25.
1. אימת החודש עוסקת לא רק בסרטים חדשים, אלא גם בוותיקים ובקלאסיקות. עם זאת, החלטתי שבמצעד יופיעו רק החדשים (כלומר, כאלה שנחשפו לראשונה בטווח של שנתיים מהכתיבה עליהם), בעיקר בגלל שזה לא כוחות. אם אכניס פנימה את הקלאסיקות, ראש המצעד יהיה כולו שייך להם. סתם חבל.
2. הרבה סוגי סרטים השתרבבו לאימת החודש במרוצת השנים, בין אם כחלק מסקירת פסטיבלים או דברים בסגנון, אבל למצעד הזה בחרתי רק את סרטי האימה, קומדיות האימה, והמותחנים. כלומר, בלי סרטי תעודה או מותחני פעולה.
3. זוהי בהחלט לא רשימת סרטי האימה הטובים של עשר השנים שחלפו, אלא רק של הסרטים מאימת החודש. כזכור, בסריטה אנחנו כותבים המון על סרטי ז'אנר, אם בסקירות בפני עצמן או חלק מפסטיבלים, אבל הפעם אנחנו מביטים רק לתוך הפינה החודשית. זה אומר שהרבה – המון – סרטים נפלאים וחשובים נשארו בחוץ. לא תמצאו פה את ג'ורדן פיל, ארי אסטר, "גרין רום", "פוזסור", "ברברי", "מורעל", "לא לנשום", "מקום שקט", "בלתי נראה", "המשחקים של ג'ראלד", "סוספיריה", "מז"ל טוב", "גרזן העצם" ועוד, כי הם קיבלו את הכבוד שלהם מחוץ לפינה החודשית.
וכן, גם הפעם אני משאיר בחשש ובאופן מיוחד את איזור התגובות פתוח, אם תרצו לספר מה סרטי האימה האהובים עליכם. ובכל מקרה, תקפצו לדף הפייסבוק חתולשחור שם גם יש דיונים מעניינים על אימת החודש.

מצעד העשור של אימת החודש – מקומות 1-25

(לינקים לטקסטים המפורטים יותר יהיו מתחת לכותרת)

25.
"קרמפוס" – Krampus
ארה"ב, אפריל 2016

במסגרת "איך זה לא קאלט כבר, בחייאת!" מגיע סרטו השני של מייקל דוהרטי, סרט כריסמס שהוא הדבר הכי קרוב ל"גרמלינס" מזה שנים. האמת היא שחוסר ההתייחסות אליו מפתיע לא רק כי הוא סרט כיפי פצצות, אלא גם בגלל הקאסט המעולה שלו, מובל על ידי טוני קולט ואדם סקוט.
לא אתווכח עם העובדה שלא מדובר פה באיזה מתחרה אוסקרים, אקסטרים מופלא או הברקות בזו אחר זו. ובכל זאת, מעט הסרטים מעולם האימה שלוקחים על עצמם משימה ומבצעים אותה טוב כמו שעשה דוהרטי במקרה הזה, קומדיה משפחתית שעובדת גם בתחום ההומור, גם בתחום הדרמה ולגמרי בתחום האימה. מבחינה טכנית הסרט מרשים, מאוד מאוד מצחיק, והוא לגמרי הצלחה אמיתית בתחום ה-gateway horror – הסרטים שילדים מגלים בשלב מוקדם מדי, ומצד אחד עושים להם סיוטים והורסים להם לילות שלמים, אבל מצד שני פותחים להם את הסקרנות לגבי מה שעוד קורה בחוץ. אבל עזבו הכל, זה פשוט סרט מאוד מאוד מהנה.

24.
"אביב" – Spring
ארה"ב, יולי 2015

בעשר השנים האחרונות הפכו ג'סטין בנסון וארון מורהד, צמד הבמאים-תסריטאים-שחקנים, שגם מצלמים ועורכים, ליוצרי הקולנוע הפעילים האהובים עלי כיום. כאלה שאני מתייצב לכל דבר שהם עושים (כלומר, חוץ מסדרות דיסני-מארוול). בהקשר של מצעד חגיגת העשור של אימת החודש יש חדשות מעט מתסכלות, כי שניים מהסרטים הטובים ביותר שלהם – "האינסופי" עליו כתב עופר ו"Something in the Dirt" ששיבצתי במצעד סרטי 2022 שלי – לא היו חלק מהפינה החודשית, ולכן לא יהיו חלק מהפרויקט הספציפי הזה. אם הם כן היו כשירים, הם כנראה היו סוחפים את ראש המצעד.
אבל תוגה קלה בצד, יש לנו שני סרטים שלהם לחגוג, וכעת מגיע הראשון ביניהם – דרמה רומנטית בסגנון "לפני הזריחה" שהופכת לסרט מפלצות כל כך יפה, כל כך מרגש, כל כך מצמרר, שהוא באמת צפיית חובה בעיני. אני יודע שזה כבר משפט שאני מתיש פה, אבל יאללה, תראו אותו ובואו נעשה ממנו קלאסיקה מודרנית כבר.

23.
"הרעבים" – Les Affames
קנדה, מרץ 2018

מבין עשרות סרטי האימה של נטפליקס בהם צפיתי במהלך השנים, רק שלושה מהם נכנסו למצעד חגיגות העשור, אף אחד מהם לא אמריקאי. הראשון היה "קליבר" שהופיע בחלק הקודם במקום ה-36, והאחרון יגיע בהמשך. זאת לא סטטיטיקה מרהיבה לחברת הסטרימינג. האמת, אם הייתי עושה מצעד מקביל של הגרועים ביותר, כנראה שהיא הייתה מככבת בו.
אבל נניח להשחרה הזו בינתיים, ונתרכז בסרט הנטפליקס השני של המצעד, יציאה מרהיבה ובלתי נשכחת בעיני, שנשענת על ז'אנר הזומבים כדי להרים סרט לירי ונוגע. זוהי יצירתו של רובין אובר, סרטו האחרון נכון לכתיבת שורות אלו (הוא ביים לטלוויזיה מאז), וגם הוא אחד מאלה שאני מתבאס על כך שנעלמו מהתודעה. אמנם בהחלט איננו מספק מנת הבהלות וגועל, ולכן יכול לאכזב מי שנכנס אליו בציפייה לסרט אימה מסחרר, אבל כמה שהוא יפה ומרגש. באימת החודש של מרץ 2018 כתבתי שהוא מזכיר את הסגנון של טרנס מאליק, והנה ספויילר קטן להמשך – הבמאי האמריקאי יוזכר שוב.

22.
"האנטר האנטר" – Hunter Hunter
ארה"ב, ינואר 2021

לזכותי ייאמר שאהבתי את הסרט הזה גם לפני דקות הסיום הטראומתיות שלו אבל כן, יהיה קשה להכחיש שהוא במצעד הזה בעיקר בזכותן. זה באמת היה הלם, אבל לא נכנס לזה כי ספויילרים. בואו נדבר על כל השאר.
סרטו של שון לינדן, מטריד ומעורר חשש מתחילתו ובהחלט עד סופו, עוקב אחרי משפחה קטנה שחיה מתחת לרדאר עמוק בתוך יער עבות, ומגלה שהיא צריכה להתמודד עם שתי סכנות מאוד מוחשיות – הראשונה היא זאב אלפא אכזרי שחזר לשטח, והשנייה היא כנראה רוצח סדרתי. זה סרט אפל מאוד, מצולם מדהים, ומשוחק היטב. במיוחד היה משמח לראות את דבון סאווה (סטן מהקליפ של אמינם ואהובינו מ"יעד סופי") מקבל תפקיד ראשי ונראה לוהט מאי פעם, אבל גם ניק סטאהל (פעם שנייה שלו במצעד אחרי "מה שישעיהו ראה" במקום ה-33) הוא תבלין מעולה. סרט מצמרר על אמת.

21.
"הכל בשביל ג'קסון" – Anything for Jackson
ארה"ב, ינואר 2021

אימת החודש של ינואר 2021 היא כנראה המהדורה הטובה ביותר שלנו, או לפחות בתיקו עם אוגוסט 22, אם לשפוט לפי הדירוגים במצעד. שלושה מתוך ארבעת הסרטים בה נכנסו לחמישים הגדולים: "פריקי" בחלק הקודם, והנה שניים נוספים שמגיעים בזה אחר זה. היחיד שלא נכנס – והאמת היא שהוא אפילו לא היה בכיוון – היה "שהשטן ייקח אותך 2" המאכזב.
מה שמאוד משעשע ב"הכל בשביל ג'קסון" הוא ששני היוצרים שלו, הבמאי ג'סטין ג. דיק והתסריטאי קית' קופר, לא הגיעו מעולם האימה, אלא דווקא זה ההפוך ביותר – סרטי הכריסמס. השניים חתומים על עשרות דרמות וקומדיות לחג המולד, מהסוג שמושרץ ללא הכר החל מאוקטובר. זה מצחיק לחשוב שהיוצרים של כמה מסרטי הפרווה המנחמים שהאמריקאים כל כך אוהבים הם בעצם אשפי אימה. יש פה מחקר ששווה לעשות. בכל מקרה, סיפורם של הזוג הקשיש שרוצה לזמן מהמתים את נכדם המת הוא אולי לא התסריט הכי מורכב אי פעם, אבל הוא נהדר ויזואלית, עיצוב המפלצות אדיר, והמשחק בשמיים. שילה מקארתי (שגם גנבה את ההצגה בזוכה האוסקר "נשים מדברות") וג'וליאן ריצ'ינג מובילים קאסט מצוין, בסרט מושלג ומרושע שמזכיר לנו שוב לא להתעסק עם כוחות האופל. למקרה שטרם שוכנענו בזה ממאה שנות קולנוע.

20.
"הבאבאדוק" – The Babadook
אוסטרליה, יוני 2014

לפני הצעקות – מסכים אתכם שיש משהו קצת לא לעניין לדרג את אחד מסרטי האימה המשמעותיים והחשובים ביותר של האלף החדש רק על ספם של עשרים הגדולים. סרט הביכורים של ג'ניפר קנט יצר איזושהו מסלול חדש לסרטי האימה, אפילו לפני "תברח", "המכשפה", ו"תורשתי" – סרטי אימה מפחידים שיש בהם סאבטקסט מאוד ברור ולכן המבקרים ואנשי הפסטיבלים יכולים להעריך אותם גם. זה גם מה שיצר את המונח השקרי Elevated Horror, כזה שיכול להפריד בין סרטי האימה "הנמוכים" לאלו המתוחכמים יותר. אני שונא את המושג הזה באופן מיוחד, כי האמת היא שלרוב סרטי האימה יש סאבטקסט חברתי או פוליטי, ולכן להתייחס אל חלק מהם כ"מורמים" מרגיש מתנשא ובעיקר מגיע מבורות. אבל זה פחות העניין עכשיו.
אז אמנם מצאתי 19 סרטים מאימת החודש שאהבתי או הערכתי יותר מאשר "הבאבאדוק", אבל אף אחד לא יכול לקחת את הצלחותיו, חשיבותו, ואת ההופעה המעולה של אסי דייויס, עוד תצוגת משחק שהייתה ראויה לאוסקר אבל נזנחה בגלל הרתיעה מסרטי הז'אנר. ממש כמו מה שקרה ממש לאחרונה עם הסרט הבא בדירוג.

19.
"תחייה" – Resurrection
ארה"ב, אוגוסט 2022

באמת שאין לי מושג מה עוד רבקה הול צריכה לעשות כדי שהאקדמיה תשים לב אליה. אחרי "כריסטין", "בית הסיוטים" ו"בבקשה תני" בין היתר, סרטים טובים יותר או פחות בהם הראתה איזו שחקנית אדירה היא, אני לא יודע למה אין לה ארון פרסים בבית. הסיפור של "תחייה" הוא הקיצוני ביותר מכולם, כי היא כל כך טובה פה, ונדרש ממנה כל כך הרבה, שבאמת מרגיש שנעשה פה עוול.
ב"תחייה" הול מגלמת את מרגרט, אם יחידנית לילדה מתבגרת ואישה עצמאית וחזקה בלי קשר. למרבה הצער, כל מה שבנתה הולך לעזאזל כאשר לחייה נכנס איש מסתורי מעברה (טים רות', בעוד מועמדות לאוסקר שהייתה צריכה לקרות אבל כולם מטומטמים) שגורם לה לאבד את הגולות שלה. סרטו של אנדרו סמאנס, שזכה לשבחים בפסטיבל סאנדנס, הוא יותר דרמה פסיכולוגית מסרט אימה רוב הזמן, אבל עוכר שלווה ומטריד באופנים קיצוניים. ובעיקר, יש בו סצנת מונולוג אחת ארוכה בשוט רציף שהיא משיאי הקולנוע של 2022.

18.
"שיר אפל" – A Dark Song
אנגליה, יוני 2017

מילה אחת לא שמעתי על הסרט הזה מאז שראיתי אותו שנה אחרי שנחשף לעולם, לרמה שתהיתי האם דמיינתי אותו. לשמחתי קיימת הוכחה בדמות אימת החודש כדי להבהיר שלא המצאתי – זה סרט אמיתי, וכזה שצריך להכיר.
כמו "הכל בשביל ג'קסון" גם פה יש ניסיון להחזיר מהמתים ילד קטן, אבל הפעם זוהי אמא שרוצה להתאחד עם בנה, ובשביל זה מביאה לביתה איזשהו שאמאן שיוכל להדריך אותה אל תוך תורת הנסתר. די מהר זה הופך להיות משחק כוחות פסיכולוגי, כאשר האימה של הלא נודע והמפלצתי הולכת ומתקרבת. ליאם גאווין לא ביים אף סרט מאז, אבל כן לקח על עצמו שני פרקים ב"מי מתגורר באחוזת בליי" הנטפליקסית. אני חושב שהגיע הזמן לקבל ממנו עוד.

17.
"סקינאמרינק" – Skinamarink
ארה"ב, ינואר 2023

הסרט החדש ביותר במצעד, נציג 2023 היחיד, הוא כזה שתפס את העולם בהפתעה ונכון לרגע זה – ממש תחילתה של השנה – הוא סרט האימה המדובר ביותר שלה.
יש לי את ההסתייגויות שלי מסרט הביכורים של קייל אדוארד בול, בעיקר כל מה שקשור לאורכו ולשתי הקפצות מיותרות במהלכו, אבל הנה משהו שאני יכול להגיד עליו אבל לא על הרבה סרטים אחרים: דבר כזה עוד לא ראיתי. באמת. סגנון העשייה שלו כל כך ייחודי ומסוייט, שחייבים להכיר בו כמשהו יוצא דופן, אולי אפילו חשוב (אבל כדי לקבוע את זה נצטרך קצת יותר מרחק).
בסרט אימה שכמעט אין בו עלילה או התרחשויות, מתעוררים שני ילדים פעוטים בביתם הפרברי ומגלים שהוריהם נעלמו יחד עם כל החלונות. בול מכוון את המצלמה שלו אל החללים המתים בבית, המשקופים, המסדרונות, פינות החדר, וגורם לנו להתאמץ, ולעיתים לראות דברים שבכלל לא נמצאים שם, כל זה עם עיצוב פסקול משוגע. סרט שבו לא ברור כמה מהאימה באמת על המסך או בראש שלנו בלבד, ואיזו חוויה מדהימה זו.

16.
"בחיים" – Alive#
דרום קוריאה, ספטמבר 2020

לפני שלוש שנים אף סרט אימה לא יכל להפחיד אותנו יותר מהמציאות בה חיינו. זה נורא מוזר איך שמנו את זה מאחורנו בכזו מהירות, אינסטינקט השרדותי אנושי יותר מכל דבר אחר כנראה. ועדיין, לרובנו תחילת 2020, כאשר מגיפה חדשה השתלטה על הפלנטה, הייתה רצף חרדה שכמוהו לא חווינו כבר כמה עשורים, אם בכלל.
בסגר הראשון החלטתי לקרוא ספר שדחיתי די הרבה זמן, "מלחמת העולם Z" של מקס ברוקס, הבסיס לסרט המקרטע עם בראד פיט. זאת הייתה טעות די רצינית בהתחשב ברמת החרדה הכללית, אבל מה שהיה משונה במיוחד הוא שבסגר השני נטפליקס (זה הסרט השלישי והאחרון שלה במצעד) שחררה למליוני המנויים המבודדים שלה סרט זומבים דרום-קוריאני, שבשום שלב לא נותן קרדיט לספר המפורסם, אבל מרגיש כמו עיבוד לאחד מפרקיו. קטע די מוזר. בכל מקרה, השילוב הזה של הבידוד, הספר, והסרט, הפכו את כל העניין לסערה מושלמת שהגניבה אותי לגמרי.
סרטו של איל צ'ו מתרחש כמעט כולו בבניין שם מתגורר בחור שאת העולם חווה בעיקר דרך משחקי מחשב (אה-אין יו, שזכור לטובה מ"בערה"), ולראשונה בחייו צריך להתמודד עם המציאות כאשר מתקפת זומבים מתחילה להתקרב אליו. זה לא משהו שטרם ראינו בעבר, אבל הוא עשוי מצוין, סוחף ומפתיע. אחלה יציאה שבעולם.

15.
"לבד" – Alone
ארה"ב, אוקטובר 2020

אישה בורחת מפסיכופט באיזורים פראיים. וואו. איזה סרט שראינו חמש עשרה אלף פעם. מה עוד יש לעשות במתכונת כל כך חבוטה? אז מסתבר שלא תמיד צריך לחדש. אפשר פשוט לעשות את זה ממש ממש טוב.
הבמאי ג'ון הייאמס, שמגיע בכלל מז'אנר האקשן (כל מיני "חייל אוניברסלי" למיניהם), לקח את התבנית הכי מוכרת שיש לקולנוע האימה להציע, והביא שני דברים משלו: הראשון הוא שהגיבורה חכמה ומבינה מה קורה, והשני הוא צילום מבריק. אני זוכר את הערב בו צפיתי בסרט הזה עם חברים והתפוצץ לי המוח מהשוטינג של הייאמס והצלם פדריקו ורארדי. בידיים של כל במאי אחר זה פשוט היה עוד סרט מיני עשרות, אבל "לבד" בא לעשות קולנוע, הוא רצה לאתגר את הדמות הראשית כמו את הצופים, והתוצאה היא סרט שעובד אש, מותח, נראה פגז ולא מפסיק לעניין לרגע.

14.
"אמא ואבא" – Mom and Dad
ארה"ב, ינואר 2018

על אף אהבתנו הבלתי תלויה אליו, אין ספק שלסרטים עם ניקולס קייג' נכנסים עם איזושהי זהירות מדודה. כולנו יודעים שהוא שחקן ענק כשהוא רוצה, אבל הרבה פעמים הפרויקטים שהוא בוחר די מעאפנים. ב-2017 לזוכה האוסקר היו ששה סרטים בהשתתפותו, ששה!, כמעט כולם סוג של תחתיות (כולל "הצעה גורלית" ישמרנו האל) אבל אחד מהם התגלה כאחד הדברים הכי טובים שהוא עשה מזה שנים, לצד "פיג", "צבע מהחלל החיצון" ו"האמון". זה היה סרטו של במאי האקשן בריאן טיילור ("קראנק"), שלו נקודת מוצא מאוד… אה… ספציפית: יום אחד, כל ההורים בעיירה אמריקאית קטנה מקבלים סיבוב ומחליטים לרצוח את הצאצאים שלהם. לא בטוח למה ואיך, אבל כל מי שיש לו ילד מתמלא באינסטינקט הרג בלתי נשלט לחסל את זה שהביא לעולם. ואיכשהו, זה אחד הסרטים המצחיקים של השנים האחרונות.

13.
"רוח זדונית" – Sinister
ארה"ב, מרץ 2013

עברו, מילולית, עשר שנים מאז שצפיתי בלהיט של אולפן האימה בלומהאוס בכיכובו של אית'ן הוק ובבימויו של סקוט דריקסון. בהתחשב בזה, אקבל בהכנעה שיכול להיות שבצפייה עכשווית הוא עובר כמטופש, כארכאי. לגמרי אופציה. ובכל זאת, אני לעולם לא אשכח את הצפייה שלי בו, בדירת השותפים הראשונה שלי בתל אביב, כשאני מכווץ מרוב חרדה. רציתי למות. היה שלב שבו שמעתי את השותפה שלי נכנסת, ובמעמקי לבי הודיתי לאלים על כך שיש עוד מישהו בבית כי עכשיו אני אפחד פחות. לא מאוד מגניב אותי להודות בזה, אבל אני כן צריך להסביר למה הוא במקום ה-13 במצעד העשור של אימת החודש.
זה בסך הכל צ'יזבט בסגנון סטיבן קינג על סופר שעובר עם משפחתו לבית חדש, מבלי לידע את יקיריו שמספר מקרי רצח די מחרידים התבצעו בו בעבר, וזה לגמרי יתנקם בו. באמת שזה הבסיס של הבסיס, אבל במקביל גם אפקטיבי ברמות קיצוניות. אפילו ששוט הסיום שלו מרגיז, אפילו שיצא לו סרט המשך נוראי, "רוח זדונית" הראשון הוא סוג של אבן דרך באימה המודרנית – בעיקר כהוכחה ליכולותיו של המפיק ג'ייסון בלום, אבל גם כסרט מהסוג שמפחיד לך את התחת, ושעה אחר כך אתה כועס על עצמך כמה פתי יצאת.

12.
"אל לבן" – White God
הונגריה, יולי 2014

כשראיתי את חביב הפסטיבלים של קורנל מונדרוצ'ו עדיין לא נכנסה לחיי הכלבה שלי, פייק. זה קרה רק שנה אחר כך. צפיתי בו בתקופה בה לא הייתי אחראי על אף יצור חי, בטח שלא החיה הפרוותית המושלמת שאנחנו כאנושות לא ראויים לה. אני בכל לבי מאמין שאם הייתי רואה את הסרט ההונגרי הבלתי יאומן הזה, זוכה פרס מבט מסויים של פסטיבל קאן, אחרי שאימצתי אותה כנראה שלא הייתי שורד יותר מעשר דקות. זה היה יותר מדי בשבילי.
למרבה המזל (אם אפשר להתייחס לזה ככה) החיים שיחקו אחרת. לא רק שצפיתי בו עד תומו אלא גם כתבתי עליו לאימת החודש, והנה הוא במצעד, מאלץ אותי להיזכר בו שוב. אז העלילה, בגדול, היא כשהייגן, כלב חמוד להפליא, ננטש בצד הדרך על ידי אבא מרושע. הוא מתחיל לשוטט ברחובות בודפשט ושם נחשף להמון כלבים אחרים, גם הם ננטשו, ואחרי שנתפס והופך תחת עינויים לכלב קרבות, מחליט להוביל את הנקמה בבני האדם – הנקמה הכי מוצדקת שראיתי בסרט. באמת שעד היום אני לא יודע איך הם צילמו את הדבר הזה, אבל באמת שהלסת שלי הייתה פעורה לכל אורכו. אני ממש לא ממליץ עליו, בטח לא לאנשים שמגדלים כלבים, אבל זה פשוט סרט ענק.

11.
"אנטי ויראלי" – Antiviral
קנדה, מרץ 2013

שני סרטיו האחרונים של מי שמפלס את דרכו להיות אחד מבמאי האימה החשובים של תקופתנו, ברנדון קרוננברג, לא היו חלק מאימת החודש. אלו הם "פוזסור" עליו התבטאתי בהזדמנות שונה, ו"אינפיניטי פול" עליו אורון כתב מסאנדנס. זה הופך את סרט הביכורים שלו ליחיד שכשיר למצעד. אבל אל תבינו אחרת – את מקומו ממש מחוץ לעשירייה הראשונה "אנטי ויראלי" לא הרוויח רק בגלל ההזדמנות היחידה להזכיר את קרוננברג הבן, וגם לא בגלל שהוא הסרט הראשון של אימת החודש אי פעם. הוא פה כי מדובר בסרט מיוחד, יצירתי, עשוי לעילא, מטריד למדי, שהתגלה גם ככזה שמזהה את הכיוון של כמה תהליכים חברתיים. היה ברור כבר אז שבמאי אימה יוצא דופן חדש נולד, והוא לא אכזב אותנו מאז.

10.
"הסר חבר" – Unfriended
ארה"ב, אוגוסט 2015

את העשירייה הגדולה פותח הסרט עם הפער הכי גדול בין מה שחשבתי שהוא יהיה, לבין התוצאה הסופית. זה מדהים אותי בכל פעם מחדש מה שקרה עם סרטו של לוואן גבריאנדזה (שזהו סרטו הבדיוני האחרון, נכון לכתיבת שורות אלו), על פי תסריט של נלסון גריווס. כשאי שם ב-2015 שמענו על צ'יזבט רוחות שמוצג כולו דרך מסך מחשב, זה נראה כמו הרעיון הכי מתיש אי פעם. סרט שלם של חלונות קופצים ונסגרים, צלילי התראה, הורדות קבצים ושיחות פייס-טיים, הוא כאב ראש כבר משלב הקונספט. ואיכשהו, בעשייה חכמה ועבודת סאונד שאני עדיין עצבני שלא הייתה מועמדת לאוסקר, "הסר חבר" התגלה ככיף מוחלט ואפקטיבי גם בצפיות נוספות. הוא גם היה מבשר קונספט ה"סקרין-לייף" שמאז הביא לנו את "חיפוש", "נעדרת", "הוסט" וסרט ההמשך ל"הסר חבר", בין היתר.

9.
"מוות אכזרי" – Evil Dead
ארה"ב, יולי 2013

להרבה זעם ובוז זכה סרט הביכורים של פדה אלוורז, שכנראה הגיע בעיקר ממקלדות אוהבי הטרילוגייה המקורית של סם ריימי. העיבוד המחודש הוריד את סף ההומור והעלה את סף הקיצוניות, ואולי לאינטרנט זה לא בא טוב מדי. אני, עיניכם הרואות, במקום אחר לחלוטין. אהבתי אותו עוד בצפייה הראשונה (עם הסתייגויות כאלו ואחרות) ולפני כמה חודשים צפיתי בו שוב, וההנאה הייתה זהה. הסרט עשוי מדהים, באמת לא רואה בעיניים ברמת האכזריות שלו, האפקטים והאיפור בליגה אחרת, ואפילו המשחק מצוין – משהו שלרוב אנחנו די מחליקים לסרטי אימה. זה גם כבר הסרט השני במצעד עם לו טיילור פוצ'י, אחרי "אביב", רציתי להסב את תשומת לבכם.
לא אנטור למי שחושב שזה סתם סרט סדיסטי עם אפס אמירה, אבל כשזה עשוי כל כך טוב, אני לגמרי זורם.

8.
"לא תהיי לבד" – You won't be Alone
אוסטרליה-סרביה, מאי 2022

בתחילת החלק הזה של המצעד הזכרתי את טרנס מאליק בהקשר של "הרעבים", והנה מגיע עוד סרט שמרגיש כמו השפעה ישירה של היוצר האמריקאי הייחודי. גם הפעם זה סרט מדוד ואיטי שמתנהל בעולמות האימה, נוגע לא נוגע בהם, לא מתעסק בזוועות או קיצון אלא בחוויה אנושית שקשה להישאר אדישים אליה.
אלמנט האימה שלו מגיע מסיפור המסגרת: במקדוניה של המאה ה-19, אישה מנסה להסתיר את בתה היחידה ממכשפה לה היכולת לשנות צורה למי שלקחה את חייו. זה כמובן לא מאוד מצליח, ובגיל 16 הילדה-שהפכה-לנערה נלקחת על ידי המכשפה, ומגלה שגם לה יש יכולת לשנות צורה. כך היא עוברת מאיש לאישה, חווה את העולם דרך עיניהם של האנשים שהרגה, ורואה איך העולם מגיב אליה בחזרה. סרט הביכורים של גורן סטולבסקי, שגם נשלח לייצג את אוסטרליה באוסקר, הוא יותר מסה לירית על המצב האנושי יותר מכל דבר אחר, אבל זה באמת סרט נפלא ויפהפה.

7.
The Battery
ארה"ב, מאי 2014

במהלך שהפתיע אפילו אותי, חברו אלי כל כותבי סריטה ויחדיו הכנסנו את הסרט הקטן והלא מוכר הזה אל מצעד סרטי העשור שלנו. באמת שלא יכולתי להיות יותר מרוצה מהם. ואם כבר הזכרנו את "הרעבים" שוב לפני רגע, הנה נדבר בו שוב – כמוהו, גם סרטו של ג'רמי גרדנר (שכתב, הפיק ושיחק בתפקיד הראשי לצד אדם קורנהיין) משתמש בז'אנר הזומבים כדי להעביר חוויה קיומית. מה שיוצא דופן בסרט הזה הוא שגרדנר לא הולך על הסצנות שאנחנו מכירים מתת הז'אנר הפופולרי – המרדפים, ההתבצרות, הנשיכות – אלא כאילו מסלק את כל נקודות השיא ומתמקד בה שקורה בין לבין: נסיונות ההישרדות, הגעגוע, תחושת הלבד. אני אולי לא מוכר את זה יותר מדי טוב, אבל זה באמת חזק. וכן, אגיד את זה שוב, סצנת האוננות היפה ביותר בקולנוע.

6.
"הזאב מסנואו הולו" / "זאב בשלג" – The Wolf of Snow Hollow
ארה"ב, אוקטובר 2020

הזאב מסנואו הולו

כמה שאני אוהב את הסרט הזה. שילוב מעורר פליאה של תסריט מצוין, סיפור חקירה במקום קטן ומושלג, דמויות מעולות, משחק משובח, עשייה חכמה, ואפילו אלגוריה טובה ככה על הדרך.
ג'ים קאמינגס כתב, ביים ושיחק בתפקיד הראשי בסיפור על שוטר המתמודד עם אלכוהוליזם, שבעיירתו נמצאות גופות במצבים לא נעימים של תקיפה, ממש כאילו זאב עצום קרע אותם לגזרים. הוא לרגע לא קונה את הקונספט שאיש זאב מסתובב במקום, ונחוש להוכיח זאת, אבל בעיות ההתמכרות שלו והסביבה מונעים ממנו להגיע לשורש האמת. כל כך הרבה סיפורי חקירת רצח אנחנו רואים בכל שנה שמאוד קשה לחדש או להתעלות, אבל הסרט הזה לחלוטין עשה זאת.

5.
"אתה הבא בתור" – You're Next
ארה"ב, ינואר 2014

סרטי המצור היו בקולנוע מאז ומתמיד, אבל בתחיל העשור הקודם הם קיבלו איזשהו בוסט מפתיע (אולי בעקבות "הערפל"). "הטיהור", "שקט", "הוא שם בחוץ", "The Void", "מקום שקט", "הבאר", "תנים" ועוד, כולם עסקו בקבוצת אנשים המוצאת את עצמה לכודה באיזשהו מקום, בזמן שבחוץ ישנה סכנה שלא מאפשרת להם לצאת במקרה הטוב, ורוצה להיכנס פנימה במקרה הרע. אחד הבולטים והאהובים שבהם הוא סרטו של אדם ווינגארד, על פי תסריט של שותפו סיימון בארט, שהפך אותו לאחד מהקולות המסקרנים ביותר של עולם האימה. זה לא החזיק יותר מדי זמן.
המסגרת הסיפורית די מוכרת: משפחה מתכנסת לחגיגת חתונה בבית מרוחק, ושם מגלים שהם ניצודים על ידי קבוצה של אנשים במסכות. הם מנסים לברוח אבל זה לא מצליח (סצנת החוט עם איימי סיימיץ היא הסיבה שלא הצלחתי להחזיר את עצמי לצפייה נוספת), ונדמה שרק מישהי אחת יכולה להתמודד עם הסכנה, והיא בכלל לא מהמשפחה. זוהי ארין (שארני וינסון) שהגיעה כבת זוג של אחד האחים, ואף אחד לא ידע שהיא יכולה לכסח כמו גדולה.
לא ממציא את הגלגל מחדש, אבל בכל זאת סרט קיצוני ומצחיק שנסמך על קבוצת שחקנים מצוינת שבאה לתת עבודה. אני קצת מופתע שהוא נשכח עם השנים, האמת.

4.
"נשמה" – Soul
טיוואן, ספטמבר 2014

מכאן, ברביעיה הגדולה, אנחנו נכנסים לטריטוריה של סרטי אימה שהולכים על המיוחד והלא מוכר. סרטים שאמנם יכולים להפחיד או לזעזע, אבל בעיקר יש בהם עשייה קולנועית ייחודית ונראטיב שבודק גבולות. הם מסרבים להתכופף לחוקי הז'אנר, ומשתמשים בכל הכישרון הארסנל הקולנועי שעומד לרשותם (לעיתים בתקציב דל למדי) כדי לתת לנו חוויה יוצאת דופן.
המקום הרביעי הוא יצירה מרהיבה ומכושפת מאת הבמאי צ'אנג מונג-הונג, רגע לפני שהפך לנציג האוסקרים החביב על מולדתו ("חרטה" ו"סגורות"). בסרט שביים, כתב וצילם, מונג-הונג מאחד בין איש מבוגר שחי בבקתה רחוקה בהרים, ובין בנו, שחזר למקום מיפן לאחר אישפוז. לא לוקח הרבה זמן להבין שמשהו מאוד לא בסדר בבחור הצעיר, שהוא לא כתמול שלשום, ושאולי הוא תחת השפעתה של רוח זדונית כלשהו. או שלא. התשובות לא יגיעו בקלות.
מבין כל סרטי העשיריה הפותחת, זה כנראה הכי פחות מוכר, שלא הצליח למצוא לעצמו תפיסה אצל הקהל, וזה חבל מאוד, מה אני אגיד לכם.

3.
Resolution
ארה"ב, פברואר 2014

את החלק הזה של המצעד פתחנו עם סרטם של ארון מורהד וג'סטין בנסון, "אביב" במקום ה-25, והנה הם חוזרים שוב – הפעם לשלישייה הגדולה. זה הופך אותם, יחד עם קימו סטמבואל האינדונזי מהחלק הקודם ("קילרז", "מלכת הכישוף השחור"), ליוצרים היחידים שנמצאים עם שני סרטים בחמישים הגדולים. וכמו שכבר הזכרתי, אם "האינסופי" ו"Something in the Dirt" היו חלק מאימת החודש, כנראה שהיה להם הישג מרובע. עד כדי אני גמור מהשניים האלה.
"רזולושן", סרט הביכורים שלהם, הוקרן באוטופיה ואפילו שכנע את הצמד להגיע לביקור בארץ הקודש (לנצח אוכל את עצמי שלא הייתי שם), וכבר אז היה ברור כמה יחודיים ומוכשרים השניים האלה. האמת היא שבאיזשהו מקום זה דאבל פיצ'ר מושלם ל"נשמה" מהמקום הרביעי – שני גברים בבקתה מבודדת, והדברים הכי משונים ומלחיצים מתחילים לקרות סביבם, בלי שלגמרי נדע מה ואיך.
מה שמפואר בסרט הזה הוא שבעצם מדובר בהפקה קטנטנה, לפחות על פניו. לוקיישן מצומצמם, שתי דמויות מרכזיות, זה הכל. אבל בזכות תסריט מדהים והבנה מורכבת של מה שמעורר חשש ורתיעה, הדרמה הזו מקבלת ממדים אדירים, מלאה הפתעות ומרתקת לכל הדרך. עוד הוכחה שלא צריך הרבה כסף לעשות סרט מעולה.

2.
"המכשפה" – The Witch
ארה"ב, ינואר 2016

ומסרט שהשתתף בפסטיבל אוטופיה, לאחד נוסף, כזה שהקרנתו זכורה במיוחד כי העותק היה ללא תרגום מה שהפך את הכל למאתגר אפילו יותר. זהו גם הסרט הראשון במצעד של חברת A24, אבל זה כמובן רק עניין טכני. רוב סרטי החברה שכבר סידרה שני זוכי אוסקר לסרט הטוב ביותר ("אור ירח", "הכול בכל מקום בבת אחת") קיבלו מקום של כבוד מחוץ לאימת החודש, ולכן לא חלק מהמצעד – ביניהם "X", "גרין רום", "מידסומר", "קליימקס", "בור באדמה", "תורשתי", "להרוג אייל קדוש" ו"זה בא בלילה".
"המכשפה", סרט הביכורים של רוב אגרס, הוקרן לראשונה בסאנדנס 2015, ומאז לא הפסיקו לדבר עליו. הוא נחשב כאחת מיצירות האימה המרשימות של התקופה האחרונה, ויחד עם "אויב" של וילנוב מיצב את נוכחותה של A24 כמבשרת האימה החדשה (בקו שונה לחלוטין מבלומהאוס ששלטה בסצנה), והפך את אניה טיילור-ג'וי לשחקנית מבוקשת. אלו הרבה מטענים להניח על סרט אחד, אבל "המכשפה" עומד בהם, ואפילו מצליח להפתיע. האווירה המדהימה, הופעות משחק אדירות של כולם כולל תיש, ויחד עם הדרך בה אגרס משחק בנו, האימג'ים הבלתי נשכחים שלו, באמת שאין דרך לערער את המעמד של הסרט הזה.
הוא כנראה היה לוקח גם את המקום הראשון, אילולא שנתיים לפניו ל-A24 כבר היה מאסטרפיס מוחלט אחר…

1.
"מתחת לעור" – Under the Skin
אנגליה, יוני 2014

וכמו שקרה בטקס האוסקר האחרון, גם את ראש מצעד חגיגות העשור של אימת החודש סחפה A24. את הסרט הזה ראיתי במסגרת הפריוויו של פסטיבל ירושלים ב-2014, מרתון שנתי והאהוב של שלושה סרטים שמקדים את הפסטיבל בכמה שבועות לטובת ענייני יח"צ ותצוגת יכולת. הסרט שפתח את היום ההוא היה "מיס אלימות" היווני, ואם חשבנו שהגענו לשיא האינטנסיביות של היום, נכנסתי אל סרטו החדש של במאי הקליפים הבריטי ג'ונתן גלייזר, ושום דבר לא היה אותו הדבר לאחר מכן.
מבוסס באופן מאוד מאוד חופשי על ספרו של מישל פייבר, "מתחת לעור" מספר על חייזר במראה של סקרלט ג'והנסן, שתפקידו לפתות גברים אל תוך חלל משונה, שם הם יופשטו מעורם כנראה לצורכי מאכל. עכשיו שימו את כל פרטי העלילה האלה בצד, כי הם לא רלוונטיים לכלום. היצירה הרדופה של גלייזר היא סרט על בדידות, על שייכות, על אמפטיה, וכל אלו בדרכים שלא ראיתי בקולנוע לפני או מאז. תוסיפו לזה את המוזיקה של מיקה לוי, ותקבלו סרט שלא מרפה, שלא מתקהה בזיכרון אפילו שנים לאחר הצפייה, יצירת מופת אמיתית. כראייה, זה לא המצעד הראשון בסריטה בו הוא זוכה לאהבה חסרת תנאים – "מתחת לעור" גם ניצב במקום החמישי והמכובד של מצעד סרטי העשור שלנו. בנוסף, הוא גם משלים את הניצחון המרהיב של שנת 2014, שבשביל פרטים נוספים עליו תצטרכו להמשיך לפסקת הסיכום ממש עוד רגע.

והנה, כאן סיימנו את מצעד חגיגות העשור של אימת החודש. אין ספק שיצרנו לעצמנו כמה זיכרונות.

סיכום מצעד חגיגות העשור של אימת החודש

תזכורת ברמת הנתונים – 400 סרטים הופיעו באימת החודש במהלך עשר השנים האחרונות, משהו כמו 350 מהם היו כשירים למצעד (כלומר, בלי הקלאסיקות והתיעודיים), ורק חמישים הגיעו למצעד הגדולים ביותר.
הנה כמה דברים שהתגלו לי:
2014 הייתה בקלות השנה הטובה ביותר של אימת החודש. תריסר סרטים מתוכה נכנסו למצעד, ארבעה מהם בחמישייה הפותחת, וכמובן המקום הראשון שלה. 2022 הגיעה אחריה. ואם מתעלמים רגע מ-2023 כי היא נולדה לפני שנייה, אז בתחתית הרשימה מופעות 2017 ו-2019 עם סרט אחד בלבד.

לפני המצעד, אם הייתם שואלים אותי מהם החודשים הכי טובים בקולנוע האימה, הייתי עונה אוקטובר-נובמבר (בגלל הצפת האלווין) או ינואר (בגלל הסרטים החזקים של סוף השנה הקודמת). המצעד, לעומת זאת, אומר משהו אחר. החודש שהכניס הכי הרבה סרטים הוא אוגוסט עם 9. כנראה עונת הקיץ עובדת גם בהקשר הזה. אחריו אכן ינואר עם 8, יוני עם 7 ואוקטובר עם 5.

14 מדינות מופיעות במצעד, כשבאופן די טבעי ארה"ב היא השלטת, עם מעל לחצי ממנו – 28 סרטים. המקום השני נמצא אצל קנדה, הרחק מאחור, עם 3 סרטים. עם זאת, המקום הראשון שייך לאנגליה, לה שני סרטים בלבד. כמוה טיוואן, אירלנד, צרפת, ניו זילנד, אינדונזיה ואוסטרליה. ייצוג אחד בלבד קיבלו נורבגיה, פינלנד, דרום אפריקה, דרום קוריאה והונגריה.

חשוב לי להדגיש פעם נוספת שאין פה שאיפה למפות את האימה הקולנועית של עשר השנים האחרונות, אלא רק דרך החרך הקטן שהוא אימת החודש, אבל עובדים עם מה שיש. וכעת כשזה מאחורינו, אולי אני בטח לא יכול להבטיח עוד עשור, אבל כל עוד אתם חוזרים לקרוא, אנסה להמשיך.
אז עד אימת החודש של אפריל אאחל לנו שהפחד יהיה רק בקולנוע ופחות בממשלה וברחובות. שנדע קצת שקט בקרוב.