• ״סרט המשך בוראט״, סקירה
  • ״משולש פראי״: על תלונות שווא וניצול יחסי מרות
  • ״רבקה״, סקירה לגרסת 2020 בנטפליקס
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 30
  • בחזרה אל ״בוראט״, לקראת סרט ההמשך
  • ועכשיו לפרויקט שונה לגמרי: חלק א׳
  • משפט השבעה משיקגו
  • סקירה כפולה: ״תצילו את עצמכם!״ ו״הייתי פה״
  • המתמודדים בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר – 1
  • שמש
  • פסטיבל ניו יורק 2020: דיווח שני ואחרון
  • פסטיבל ניו יורק 2020: האנתולוגיה של סטיב מקווין
  • רצח אמריקאי
  • ״דיק ג׳ונסון מת״, סקירת נטפליקס
  • הנערים בחבורה
  • אימת החודש - ספטמבר 2020

אימת החודש – ספטמבר 2020: "מחלת ים", "בחיים", "פנינסולה"

29 בספטמבר 2020 מאת אור סיגולי

ברוב המקרים פינת אימת החודש היא הייצוג המרכזי של סרטי הז'אנר בסריטה, כאשר מדי פעם יש עוד איזו סקירה נוספת אם במקרה איזה משהו חדש יצא לקולנוע, או אולי איזה פרויקט מיוחד. אבל הפעם, בספטמבר 2020, בקלות אחד החודשים המפחידים ביותר בתולדות מדינת ישראל, יצא שכתבנו על לא מעט סרטי ז'אנר כך שאימת החודש הוא יותר כמו סיכום מאשר נקודת שיא.
אם במקרה פספסתם, במהלך החודש היו לנו סקירות מלאות על שלושה סרטי ז'אנר חדשים מנטפליקס – "תמיד השטן" (יותר דרמת מתח מאימה, אבל אפשר להתווכח) ו"מקורות נסתרים", שניהם שלי; ו"השמרטפית מכה שנית" של לירון. בנוסף לאלו, שני סרטי אימה מצאו את דרכם לפוסט ההמלצות שלנו לפסטיבל חיפה – "בית הזאב" המונפש והדי מטורלל מצ'ילה, ו"ספוטניק" הרוסי.
מכיוון שעבדנו קשה עד עכשיו, הפינה הנוכחית תסתפק רק שלושה סרטים בלבד, כולם חדשים מאוד, שניים מהם סרטי זומבים קוריאנים. מצד שני, כמו שמזכירה לנו המימרה היהודית המפורסמת: "מי שכותב על סרט זומבים דרום קוריאני, כמו כתב על עולם ומלואו".
נראה לי שזה של הרמב"ן אבל תבדקו אותי.

"מחלת ים" – Sea Fever

בכל פעם שהמציאות שלנו עוברת איזושהי טלטלה, או אפילו טראומה, נראה שכל הסרטים החדשים בעולם מתחלקים לשניים: אלו שמגיבים אליה ואלו שניבאו אותה. כאילו סרט אף פעם לא יכול להיות מנותק או מקרי. ראינו את זה עם נפילת התאומים, עם הניצחון של טראמפ, עם תנועת ה-metoo# (לא שההתעוררות היא טראומה חלילה, אלא שהיא חשפה הרבה דברים איומים שסרבנו לראות), וכמובן עכשיו עם הקורונה. לא שזה חדש, כן? אני זוכר את המרצה בלימודים שאמר ש"הקבינט של דוקטור קאליגרי" חזה את עליית היטלר לשלטון. תמיד יש משהו.
אני בגדול אוהב את קו המחשבה הזה, אז חוטא בזה בעצמי לא מעט. אבל האמת היא שזה מאוד הגיוני כשחושבים על זה – אנחנו לא יכולים לחוות סרטים לגמרי מחוץ לקונטקסט, ואנחנו קולטים אותם במשותף עם מה שקורה סביבנו.

ככזה, הרגע בסרט האימה החדש "מחלת ים" (שכבר כעת נמצא ב-VOD של yes) בו השורדים שעל ספינת הדיג והמחקר תוהים בינם לבין עצמם האם לחזור לחוף, שם יקבלו עזרה רפואית אבל גם יחשפו את הטפיל לאנושות וכנראה יכחידו אותה, או ימותו לבדם בבידוד על המים, קיבלה משמעות רלוונטית להדהים. אז בקלות הייתי יכול להגיד "יואו, זה הסרט האימה שהכי מתאר את חווית הקורונה", פשוט שהוא נכתב, בוים ונחשף לראשונה חודשים לפני הנגיף, וגם זרקנו את התואר הזה על יותר מדי סרטי אימה אחרים. למעשה, כמעט כל סרט אימה טומן בתוכו חוויה של בידוד וחרדה גופנית, אז אולי זו לא חוכמה גדולה.

זהו סרטה של הבמאית האירית ניסה הארדימן, שגם כתבה את התסריט, והוא מתרחש כמעט כולו על סירה בלב ים, עליה נמצאים הצוות הקבוע וסטודנטית לביולוגיה ימית (אני חושב) שלמרבה הצער היא ג'ינג'ית, מה שמסתבר שמביא מזל רע לימאים. למדנו משהו חדש.
כנראה שהאמונה התפלה נכונה כי במהלך השיט משהו מאוד לאבקראפטיאני נצמד לתחתית הסירה, וממנו יוצאים טפילים שתוקפים את דיירי כלי השיט. עכשיו הצוות צריך להבין מה זה וכיצד אפשר לנסות ולא למות בדרכים די מחרידות, וכמובן – מי כבר נפל קורבן ומי עדיין נקי.
לגמרי קורונה.
את רוב הקאסט אני חייב להודות שלא זיהיתי, מלבד קוני נילסן הדנית, שמבחינתי תמיד תהיה לוסילה של "גלדיאטור" אבל אני מניח שלרוב העולם היא יותר היפוליטה של "וונדר וומן". התפקיד הראשי הוא של הרמיון קורפילד, ולצד שתי אלו נמצאים ג'ק היקי החתיך, אולוון פווארה ודוגראי סקוט. כמובן שקחו בחשבון שאלו שמות אירים, אז יכול להיות שצריך לבטא אותם: יוק האיחי, אולוואקן פאופפרה, וזכארי בובליל. אי אפשר לדעת איתם.

ואם לחזור לעניינינו, "מחלת ים", על 90 הדקות שלו, הוא סבבה סרט אבל הסיכוי שתזכרו ממנו משהו ביום שאחרי נמוך מאוד. כמובן שכל מי שראה את "הדבר" או את הפרק הארקטי מ"תיקים באפילה" שגנב ממנו, כבר יידע בדיוק מה יקרה, מתי ואיך. מצד שני, לחובבי סרטי הבידוד, הטפילים והאימה הגופנית, זו לגמרי אופציה נחמדה למדי. אני מתנצל שאין לי שום דעה נחרצת לגביו, הוא פשוט באמת נמחק לי מהראש תוך כדי שאני מנסה להיזכר בו.

"בחיים" – Alive#

הפרק האחרון של הפודקאסט האהוב Filmcast/, היה מוקדש לביקורת על "תמיד השטן". ובזמן שהדעות של שלושת המנחים היו חלוקות, כולם הסכימו על כך שזאת הייתה חוויית צפייה מדכאת למדי, בטח בתקופה החשוכה הזאת, ושהם לא בטוחים אם יצירות מהסוג הזה מתאימות כרגע. בסוף הם הסגירו על מה ידברו בפרק הבא – "בחיים", סרט הזומבים הדרום קוריאני שעלה לאחרונה בנטפליקס. הם קיוו בקול רם שעל אף הז'אנר הספציפי, הסרט הזה יעניק להם חוויה קצת יותר חיובית וקלילה. בטח אחרי "תמיד השטן".

אני כבר ראיתי את "בחיים" בעת ההאזנה לפרק, ולמשמע התקווה הזו של מנחי הפודקאסט התחלתי לצחוק ללא שליטה. לא בטוח איך ומתי הם שכנעו את עצמם ש"בחיים" יעשה להם נחמד, אבל בואו נגיד את זה ככה – אני לא יכול לחכות לפרק. זה הולך להתפוצץ להם בפנים בקטע לא סביר, וזה יהיה משעשע ממש.
אז מי שמחפש צפייה קלילה ונעימה לימי הסגר והבידוד, בבקשה אל תלחצו על "בחיים" בחיים. אגב סרטים שמקבלים משמעות שונה לגמרי כשיש מגיפה ומבקשים מאתנו לא לצאת מהבתים ומדברים על "ריחוק חברתי" (כשבעצם זה אמור להיות "ריחוק פיזי", וההפך הגמור מ"חברתי". אין לתאר).
לעומת זאת, מי שמחפש את אחד מסרטי האימה המהנים של השנה, וסרט זומבים משובח בפני עצמו, עצרו הכל ולכו לראות – גם אם כבר ראינו כל מה שקורה בו בסרטים אחרים.

האמת היא שבהתחלה הייתי בטוח שמדובר בעיבוד לראיון עם קונדו טאצומי מפרק 6 של הספר "מלחמת העולם Z" שכתב מקס ברוקס (שקראתי בסגר הקודם. ביג מיסטייק). לרמה שאני מופתע שאף אחד לא מדרדס פה איזו תביעת זכויות יוצרים. ואולי זה רק בראש שלי, אבל סרטו הראשון של איל צ'ו, מרגיש ממש כמו הפרק בספר שמתאר את ההשתלטות של המתים החיים על הערים ביפן, דרך העיניים של צעיר שמתנהל דרך מסכים ואינטרקציה מקוונת.
אז לגיבור "בחיים" לא קוראים קונדו טאצומי, והוא כמובן לא יפני, אלא מדובר באו ג'ון-וו הדרום קוריאני, אותו מגלם אה-אין יו, שהוכיח את גדולתו ב"בערה" המשובח. בהתחשב בשני הסרטים האלו, ייתכן ומדובר באחד השחקנים הצעירים הטובים בעולם.
ג'ון-וו גר בדירה גבוהה בבניין מרכזי בעיר, מתקשר בעיקר ברשתות החברתיות ובאון-ליין, כאשר הוא קולט שמשהו ממש קיצוני קורה ברחוב מתחתיו ובמסדרונות הבניין. כאשר הוא לא מצליח להשיג את המשפחה שלו, ברור לו שהוא צריך למצוא דרך לשרוד, וברגע של חולשה שכמעט יסגור הכל, הוא מגלה תקווה חדשה בדמות צעירה שגרה בבניין מולו, שורדת אמיתית, והיא נותנת לו את הכוח להמשיך.

"בחיים" מתרחש כמעט כולו בדירה, אבל הוא לרגע לא מרגיש מצומצם או מוגבל. לא רק שהסרט יוצא פה ושם לרחוב, אלא גם התחושה של עולם שלם שקורס מסביב אפקטיבית ממש. ההצלחה של איל צ'ו בפתיחת הקנבאס גם בלוקיישן מצומצם ממש מרשימה, ובעיקר מאוד סוחפת.
על אף העשייה המרשימה כן יש לי הסתייגות מהסרט, אותה הסגרתי לפני כמה פסקאות – כמו ב"מחלת ים", גם הסרט הזה הולך בתלמים שנחרשו אין ספור פעמים בעבר. כמעט כל מהלך פה כבר נוסה בסרטי זומבים אחרים מכל העולם, ולאוהדי סרטי הזומבים לא יהיו פה הפתעות רבות מדי, אפילו בחלקים המתקדמים של הסרט שם ישנו ניסיון לאיזשהו טוויסט. לא שאני חושב שכל סרט זומבים פוסט "מת על המתים" ו"זומבילנד" צריך שתהיה לו מנה של מודעות עצמית, אבל היה נחמד אם היו מתאמצים פה להוסיף קצת מקוריות או חשיבה יצירתית.

אבל אני כן אנצל את הרגע לעודד את נטפליקס שהביאה לנו סרט זומבים דרום קוריאני עשוי היטב, בכיכובו של שחקן מצוין שעוד עלול להיות כוכב בינלאומי. או לפחות אפשר לקוות.

"פנינסולה" – Peninsula

די מעולה ששני סרטי זומבים דרום קוריאני קפצו לתודעה בטווח מאוד קצר. בטח כשאחד מהם הוא סרט המשך ל"רכבת לבוסאן", אחד מסרטי האימה הבולטים והנהדרים של האלף, כזה ששילב בין דרמה, אימה ופעולה בצורה יוצאת מן הכלל וזכה לאהבה עולמית.
וגם, הסתבר לי ש"רכבת לבוסאן" היה בעצמו סוג של סרט המשך, או לפחות סרט מקביל, של "תחנת סיאול" המונפש מאותה שנה. למעשה, זאת הייתה שנת קו פרשת המים של הבמאי יאון סאנג-הו, שעבר מאנימציה (כמו "תחנת סיאול" ו"הזיוף", אותו ראיתי בפסטיבל ירושלים של 2014) ללייב-אקשן. בין "רכבת לבוסאן" ל"פנינסולה", הספיק סאנג-הו לביים סרט נוסף, "פסיכוקינסיס".

קשה לתאר את ההתלהבות כשאחד הסרטים הטובים של השנים האחרונות מקבל עלילת המשך, ועוד על ידי אותו במאי ואותו צוות, כך שההתרגשות שלי מ"פנינסולה" הייתה די בשחקים. לכן לעולם לא אדע אם אלו הציפיות שלי, או באמת מדובר במבט אובייקטיבי ולא תלוי, אבל בעיני מדובר בנפילה די כואבת. סרט שלא הצליח לעניין אותי כמעט בשום שלב, ואפילו העשייה שלו לא מדהימה.
יש רגעים כאלה בהתחלה של סרט, שמאותתים לך שמשהו לא טוב הולך לקרות, אבל אתה מתעלם מהם כי הכל עוד פתוח ולמה לא לקוות לטוב. רק בסוף, אתה מבין שזה לא היה סתם – משהו השתבש. לי זה קרה ב"פנינסולה" בשלב יחסית מוקדם, כשהאפקטים של מרדף מכוניות בעיר צפופה נראו לי כמו משחק מחשב. שמתי את זה בצד וניסיתי להיסחף עם החוויה, אבל בדיעבד כבר אז היה אפשר להודות שהסרט הזה די מחופף.

אחרי פרולוג מעולה שמתרחש בסמוך לעלילת "רכבת לבוסאן", הסרט קופץ ארבע שנים קדימה כאשר חלק משמעותי מדרום קוריאה בודד כדי להשתלט על הזומבים, וחייל מוצא את עצמו חלק ממשימה להיכנס לשטחים הנגועים של אינצ'און כדי להביא משאית עם כסף לארגון מפוקפק. מהבחינה הזו, המסגרת הסיפורית מבטיחה המון, יש פה לא מעט דמויות שחלקן אפילו די מעניינות, ופוטנציאל להרחבת עולם והתפתחות די מרשימה. אז אני לא בטוח איפה הייתה המעידה, אולי כי יש משהו חסר נשמה ואוטומטי בסרט הזה או שאולי התסריט ניסה לתפוס יותר מדי והכל נפל לו מהידיים, אבל מהר מאוד הבנתי שעניין אני לא אמצא ב"פנינסולה" ו-116 הדקות שלו עברו עלי לאט במיוחד.

אני יודע שאסור להשוות, אבל איכשהו בקרב סרטי הזומבים הדרום קוריאנים של ספטמבר 2020, הילדון של נטפליקס הביס את הגוליית של יוצרי "רכבת לבוסאן". מצד שני, אם יש שנה שבה דבר כזה יכול לקרות, היא זו הנוכחית. איזה פחד.

לכל פרקי אימת החודש, לחצו על התגית פה למטה. ואל תשכחו לבקר את דף הפייסבוק חתולשחור לשיחות סרטי אימה ועניינים שכאלה.