• ״סרט המשך בוראט״, סקירה
  • ״משולש פראי״: על תלונות שווא וניצול יחסי מרות
  • ״רבקה״, סקירה לגרסת 2020 בנטפליקס
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 30
  • בחזרה אל ״בוראט״, לקראת סרט ההמשך
  • ועכשיו לפרויקט שונה לגמרי: חלק א׳
  • משפט השבעה משיקגו
  • סקירה כפולה: ״תצילו את עצמכם!״ ו״הייתי פה״
  • המתמודדים בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר – 1
  • שמש
  • פסטיבל ניו יורק 2020: דיווח שני ואחרון
  • פסטיבל ניו יורק 2020: האנתולוגיה של סטיב מקווין
  • רצח אמריקאי
  • ״דיק ג׳ונסון מת״, סקירת נטפליקס
  • הנערים בחבורה
  • אימת החודש - ספטמבר 2020

"שמש", סקירת נטפליקס טיוואנית בדרך אל האוסקר

12 באוקטובר 2020 מאת אור סיגולי

התוכנית הייתה לכתוב על הדאבל האלווין החדש בנטפליקס, "יובי יציל את האלווין" ו"ערפדים נגד הברונקס", שני סרטים די מדוברים שבטוח יעניינו את רוב הקוראים שלנו, ובצדק. אלו סרטים שכדאי לבדוק (אם כי במקרה של השני אפשר לבדוק, אבל בטח לא לראות). עם זאת, בדרך לטקסט הפוטנציאלי הזה קרה משהו, ונפלתי על סרט אחר בנטפליקס שאני רוצה להמר בזהירות שרובכם לא שמעתם או נתקלתם בו. למעשה, אני אפילו לא בטוח אם הוא מופיע בממשק העברי.
אני מניח ששירות הסטרימינג כבר ניסה לפתות אתכם לצפות בשתי קומדיות האימה האמריקאיות, ואתם מאוד מודעים לקיומן, אבל הוא לא ממש סיפר לכם על "שמש", הדרמה הטיוואנית המפתיעה הזו שמתחבאת לה עמוק עמוק בתוך בנק התוכן. לכן החלטתי שאולי זה יהיה שירות מעניין יותר לכתוב דווקא עליה. ובכל מקרה, גם "יובי יציל את האלווין" וגם "ערפדים נגד הברונקס" יגיעו לאימת החודש, אם לא מוקדם יותר. אין מה לדאוג.

השאלה איך בכלל הגעתי ל"שמש" (A Sun) היא עוד תזכורת עצובה לשינויים שהביאה הקורונה. בימים כתיקונם היינו כבר אחרי, או מאוד מתקרבים, לדד-ליין ההגשה של פרס הסרט הבינלאומי באוסקר האמריקאי. השנה, כשהטקס נדחה ומהות הפרס עצמו כולו עומד בסימן שאלה די גדול, גם תהליך הבחירה של המדינות השונות מתעכב. בשלב הזה, רק כעשר מדינות מיהרו להכריז על הסרט שיישלח להוליווד מטעמן. אחת מהן היא טיוואן שבחרה ב"שמש", סרט שהוקרן בפסטיבלי טורונטו ובוסאן הקודמים.
כחלק מהתחקיר שלי לקראת הפוסט הראשון בסדרת "כל המתמודדים לפרס הסרט הבינלאומי" השנתית, בדקתי האם ניתן להשיג את הסרט הזה איפשהו, והופתעתי לגלות שהוא נמצא כבר כמה חודשים בנטפליקס בלי שום תהודה. וזאת אפילו לא הייתה ההפתעה היחידה שלי.

"שמש" מוצג כדרמה משפחתית שאורכה 150 דקות, שזו כמובן דרישה לא פשוטה בכל דרך בה מסתכלים על זה, בטח כאשר לא מדובר באיזה סנסציית פסטיבלים של במאי ידוע. אפילו הזיכרון הנעים מהסרט המשובח שטיוואן שלחה בשנה שעברה, "הלך מאיתנו" ("אקס יקר"), שגם הוא נמצא בנפטליקס לא לגמרי שכנעו אותי לתת ל"שמש" הזדמנות. ואז גיליתי מי הבמאי.
השם צ'אנג מונג-הונג צלצל לי מוכר אבל לא לגמרי ידעתי מאיפה. לבושתי השמות המזרח-אסייתים די מתבלבלים לי בראש, אך לאחר חיפוש נזכרתי שהאיש הזה אחראי על אחד הסרטים האהובים עלי באלף החדש, "נשמה" שמו, והוא ייצג את טיוואן (ללא הצלחה, כמובן) באוסקר 2013, ובסריטה קיבל מקום של כבוד באימת החודש וגם במצעד סיכומי 2014 שלנו. זה כבר לגמרי הפיל את הפור. פיניתי שעתיים וחצי מהלו"ז הכל כך עמוס של ימי הסגר, והתחלתי לצפות בסרטו החדש והחמישי במספר של מונג-הונג, אומר לעצמי שמקסימום אפסיק באמצע. פריבילגיה של נטפליקס, אני מניח. בתום שתי הדקות הראשונות היה לי ברור שאני עומד לצפות בו עד הסוף.

האמת היא שמונג-הונג דופק טריק די מלוכלך כאן, כי הוא משקר לנו בפנים על ההתחלה. שתי הדקות הראשונות של הסרט (ספויילר לשתי הדקות הראשונות של הסרט) מלוות שני גברים צעירים על קטנוע בליל סופה, כאשר ברגע מתנגנת מוזיקת מיתרים חביבה למדי. השניים עוצרים מאחורי מסעדה, נכנסים, חוצים את המטבח, ומגיעים להיכל המרכזי. שם אחד הצעירים שולף מצ'טה, תוקף את אחד מיושבי המסעדה וכורת את ידו, שזו מצדה עפה לצד השני של המסעדה ונוחתת בתוך מרק.
האלימות המפתיעה בליווי המוזיקה שאיננה מתיישבת בכלל עם כל השאר גרמה לי לחייך ועוררה את סקרנותי להמשך. רק אחרי דקות ארוכות, כשמונג-הונג כבר לגמרי שאב אותי פנימה, הבנתי שבין הקצב והסגנון של הפתיחה לסרט עצמו אין שום קשר. "שמש" הוא מלודרמה משפחתית מפותלת, שאמנם יש בה הרבה כאב, אבל אין בה אלימות קיצונית או הומור שחור כמו בפרולוג. לכן בדיעבד הפתיחה הזו מעוררת הרבה שאלות שאני לא בטוח אם הצלחתי למצוא תשובה אליהן. החדשות הטובות הן שזה לא משנה.

את המתקפה במסעדה ביצעו שניים, ראדיש בעל המצ'טה, ובחור צעיר בשם א-הו, שהתלווה אליו לשם ומצא את עצמו כשותף לפשע. לא-הו יש אח צעיר ששמו א-האו (אני לא צוחק, וזה סופר מבלבל), ולשניהם אמא דואגת ואבא שמרן ומבוגר שעובד כמורה לנהיגה, שהחדשות על בנו הבכור ממש לא מפתיעות אותו. הוא תמיד ידע ששום דבר טוב לא ייצא מא-הו. לעומת זאת, א-האו הוא סטודנט לרפואה, נאה, נעים ורגיש. בדיוק ההפך מאחיו.
א-הו נשפט לשלוש שנות מאסר בגין התקיפה, אבל ההשלכות של מעשיו ממשיכות ללוות את המשפחה נטולת האמצעים. אביו של המותקף דורש פיצויים, ולבית המשפחה מגיעה נערה צעירה בליווי אמה הזועמת שמכריזה: היא בהיריון מא-הו.
אבל בשורות איוב של המשפחה לא מסתיימות בזה, וטרגדיה אחרי טרגדיה, הם נאלצים למצוא את הדרך להמשיך הלאה, ואפילו להתחזק.

לא אשקר, הופתעתי מכמה הסרט הזה תפס אותי, ועל פני כמות די מוגזמת של דקות. לאחר הצפייה היה לי קשה שלא להשוות אותו ל"גלים" שעשה המון רעש בשנה שעברה. שני הסרטים זהים בהמון אלמנטים סיפוריים, כאשר זה האמריקאי הוא קולנוע בפול-ספיד (מה שמטשטש את חולשותיו הרבות, כפי שמתברר בצפייה שנייה), לעומת הטיוואני שלא מנסה להדהים אותנו בטריקים של צילום ועריכה, משובחים ככל שיהיו. מעבר לכך יש ב"שמש" כמה מהלכי דמויות שלא לגמרי מוסברים וקו העלילה שפותח את השעה האחרונה שלו הולך למקומות קצת מוכרים, או לפחות לא כאלו שגרמו לי סקרנות רבה לאן זה מתפתח. ואני יודע שלא ככה משכנעים אף אחד לראות סרט, אבל תקשיבו לי – גם אחרי מעל לשעתיים, לא חשבתי להפסיק. וזה היה שווה את זה.

בהיעדר הסבר אחר, אני מאמין שהכוח העצום של צ'אנג מונג-הונג (שגם כתב את התסריט עם יאושנג צ'אנג) ו"שמש" הוא בעיצוב הדמויות, בעדינות הנפלאה בה הבמאי משרטט אותן ומביא אותן למסך, מלהטט נהדר עם המורכבויות שלהן ומציג לנו אנשים טובים אך פגומים שמנסים להתמודד עם סיטואציות קשות בדרכים מאוד אנושיות. הגיבורים של "שמש" עושים טעויות, אבל לנו קל לסלוח עליהן כי אנחנו כנראה היינו מועדים ממש באותם מקומות. הוא מספק מהלכי גאולה מרגשים – חלקם לעיתים באופנים דרמטיים מאוד, אבל זה כבר בשלבים מאוחרים בהם אנחנו נקבל הכל ביתר קלות – ומוסיף רבדים במקומות שאנחנו לא תמיד מצפים למצוא. הקולנוע שלו אמנם לא מסחרר, אבל הוא מרהיב וחכם מאוד בדרכו. והחוט שמאגד יחד את כל החבילה הזו הוא כמובן ההופעות המעולות של השחקנים.

בשונה מ"נשמה", שהיה כולו קולנוע יוצא דופן, סרטו החמישי של מונג-הונג הוא בעיקר חוויה אנושית מרגשת מאוד. איכשהו נראה שעל אף שאין בו אף אלמנט מטלטל בפני עצמו, יחד הוא הופך למשהו גדול מסך חלקיו, ולאחת הדרמות הכי טובות שראיתי השנה, כזו שהאפקט שלה לא מקהה גם ימים לאחר הצפייה.
כמו עם שאר הסרטים שטיוואן שולחת לאוסקר שאינם מבויימים על ידי אנג לי, גם ל"שמש" אני לא צופה גדולות ונצורות בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר. אבל בזכותו גיליתי את היופי הזה שנמצא ממש מתחת לאף שלי, ואין שום סיכוי שהייתי מעז לנסות בלעדיו. זו עוד הוכחה לרלוונטיות של הקטגוריה המבולגנת הזו.