• אימת החודש - נובמבר 2019
  • סרטים חדשים: ״בשורות טובות״ של ארז תדמור
  • ״דיוקן של נערה עולה באש״, סקירה וניתוח משותפים
  • ״חיים שלי״, סקירה שלא מפחדת מחג המולד
  • דוקטור סליפ
  • ״המחשמלים״, סקירה
  • מה לראות בפסטיבל סרטים בערבה 2019
  • קוראים לי דולמייט
  • ״המלחמה על הכוח״, סקירה
  • ״שליחות קטלנית: גורל אפל״, סקירה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2019
  • מצעד סרטי העשור של סריטה - ארבעת הגדולים

אוסקר 2019/20: "פיורי", "אקס יקר" ו"ארץ מדומיינת" – סקירה לשלושה מנציגי אסיה לפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר

11 באוקטובר 2019 מאת אור סיגולי

השבוע נקבע שיא אוסקרי חדש, למרות שאנו עדיין כמה חודשים טובים לפני הטקס עצמו – לא פחות מ-93 מדינות הגישו נציג לקטגורית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר (לשעבר "הסרט הטוב ביותר בשפה זרה"), הכי הרבה אי פעם. כך גילינו כשהאקדמיה האמריקאית פרסמה את הרשימה הסופית של המתמודדים.
עקבתי בעניין אחרי המתמודדים בחודשים האחרונים, עם סדרה של חמישה פוסטים, האחרון שבהם הביא את הרשימה המלאה, שם הסתבר שיש לנו סקירות וטקסטים על כמעט 20% מהסרטים השונים. שזה נחמד, אבל תמיד אפשר עוד. לכן פניתי אל מנוי הנטפליקס שלי לבדוק אילו נציגי מדינות נוספים מסתתרים שם. הסתבר לי שלא מעט, וניסיתי לראות כמה שיותר מהם. בסופו של דבר שרדתי שלושה עד הסוף – סרט אקשן, דרמה קומית ומותחן חברתי – והם אלו שיופיעו בסקירה הזו, לחלוטין במקרה יצא ששלושתם אסייתים.
עוד שמשותף להם הוא שלאף אחד מהם אין סיכוי אפילו קלוש להגיע למועמדות.

קטגורית הסרט הבינלאומי של האוסקר, כמו כל האופרציה היקרה והמתוקשרת הזו באופן כללי, איננה כמובן ערובה לאיכות או טעם טוב מדי, אבל היא בכל זאת מרתקת ובעיקר עוזרת להיחשף לסרטים ממקומות שלעולם לא הייתי בודק בעצמי. לעיתים מגלים דברים נפלאים (מהשנים האחרונות זכורים לי "ת'יב" הירדני, "התנגשות" המצרי ו"ארץ המוקשים" הדני שראיתי בגלל רשימות האוסקר המוקדמות עוד לפני שקיבלו תהודה עולמית), ולרוב נופלים על האף. אבל זה כמעט תמיד שווה את זה.

מעבר לשלושת הנציגים האסייתים שעליהם כתבתי בהרחבה פה, בנטפליקס תוכלו למצוא גם את המתמודד של אוסטריה ("ג'וי") שאותו לא הספקתי לראות, ואת מתמודדי תאילנד ("נשיקה לא אנושית") ואת ניגריה ("ליונהארט") אותם ניסיתי לראות אך עצרתי באיזשהו שלב מטעמי החיים קצרים מדי. בסוף נובמבר יגיע לפלטפורמת הסטרימינג אחד הנציגים המסקרנים ביותר – וכזה שחוזים לו גדולות ונצורות – "אטלנטיקס" הסנגלי, זוכה הגרנד פרי בקאן. כמובן שנתייחס אליו בשנייה שנצפה בו.

"פיורי" – Furie

ויטנאם בחרה השנה לשלוח את "פיורי", דרמת אקשן ואומנויות לחימה, שבמבנה שלה הזכירה לי מאוד את "חטוף" בכיכובה של האלי ברי, סרט שנדמה שאיש לא מעוניין בו אבל איכשהו הפך לאחת הסקירות היותר נקראות שלנו.
גיבורת "פיורי" היא האיי פונג (ורוניקה נגו, שגם הופיעה בהפקות הוליוודיות כמו "מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי" ו"בהיר" הנטפליקסי), אישה צעירה החיה עם בתה אותה היא מגדלת לבד בכפר קטן, ואת פרנסתה היא עושה מגביית חובות לאחת מנשות העסקים של הנמל. היא אמנם טובה בזה, כי כשזה מגיע לתאכלס היא יכולה לכסח אנשים גם פי שניים מגודלה, אבל זה לא בדיוק מוסיף לה אהדה באיזור, וגם היא וגם בתה סובלות מזה.
אחרי שבתה מואשמת על לא עוול בכפה בגניבה בשוק המקומי, דרכיהן מתפצלות ודקות ספורות לאחר מכן האיי מגלה שהילדה הקטנה וחסרת האונים נחטפה על ידי אנשים רעים במיוחד. היא תופסת את האופנוע הראשון שהיא מוצאת ויוצאת למרדף מהיר אחרי החוטפים, אבל הם מצליחים להתחמק ונעלמים בעיר הגדולה הו צ'י מין. האיי מגיעה לשם לא הרבה אחריהם, וצריכה עכשיו להתחיל להבין מאיפה היא מאתרת אותם. מזל שיש לה קצת קשרים עוד מימיה כצעירה מסוכנת.

על סיכויי האוסקר אין הרבה מה לדבר בהקשר של הסרט של קייט לה-וואן, כי ברור לנו שזה לא יקרה. בכל זאת, סרט אקשן ויטנאמי. לא בדיוק החומר שקורץ לאלו שכוס התה שלהם הם "רומא" ו"יצירה ללא מחבר". אבל עדיין יש פה סרט אקשן מהסוג שאנחנו לרוב די אוהבים, מרדפים, אמא שתעשה הכל כדי להציל את הבת שלה, וכמה קטעי קרבות שאמורים לגרום לנו קצת כאב פה ושם.
אך בזמן שהכל הדברים בהחלט נמצאים פה, זה לא באמת מספיק כדי להשקיע בו שעה וחצי. אני אינני מומחה סרטי האקשן האסייתי הגדול מכולם, אבל בתור מעריץ גדול של האינדונזים "הפשיטה", "הדשוט" וכמובן "עם רדת ליל" (גם הוא בנטפליקס, ואם לא ראיתם אותו עדיין אני לא מבין מה העניין שלכם), אני יודע מהן הפסגות אליהן הסרטים האלו מסוגלים להגיע. "פיורי" די רחוק משם. יש משהו מאוד עצור, מאוד מרוכך בהקשר של האקשן. כמעט אין דם על אף האלימות, והכוראוגרפיה מרשימה אבל לא במיוחד. גם חשיפת המנגנון האפל מאחורי חטיפות הילדים לא עוזר, והדמויות של הנבלים לא מספיק מעניינות.
בסך הכל הוא מעביר שעה וחצי בסדר גמור, אבל גם בתוך הז'אנר שלו יש סרטים שכדאי לראות הרבה לפני.

"אקס יקר" – Dear Ex

אמא יחידנית במצב מתקדם של היסטריה נמצאת גם במרכז הבחירה הטיוואנית לאוסקר, אבל באמת שקשה לחשוב על שני סרטים שונים זה מזה. אם הויטנאמי הוא סרט אקשן בקצב גבוה, זה הטיאווני הוא דרמה קומית על התבגרות וזהות להט"בית,. הוא גם ארוך יותר בחצי שעה. ויש לי מה להגיד גם על זה, אבל אחר כך.

האירוניה בשמו של הסרט קשורה לכך שהתרגום הישיר שלו בעברית מתאים הרבה יותר מהמקורי. האקס משם הסרט הוא ג'יי, שהיה המאהב הסודי של זנגיואן שנפטר ממחלת הסרטן והוריש לו את כספי הביטוח שלו. מי שמאוד לא מרוצה מהסידור הזה היא אשתו של זנגיואן, סנליאן, שבנתה על הכסף הזה כדי לממן את לימודיו של ילדם המשותף, צ'אנגשי. ואם זה לא מספיק, נדמה היחסים שלה ושל צ'אנגשי המתבגר מאוד עכורים, והוא בכלל מעדיף להיות בחברת המאהב מאשר איתה.

יש משהו מאוד מבולגן ב"אקס יקר", בעיקר כי הוא מתחיל כסיפור מנקודת מבטו של צ'אנגשי שרואה איך אמו מאבדת את עשתונותיה ולא מעניקה לו את היציבות שהוא זקוק לה אחרי מות אביו, ומתעלק על המאהב שממש לא צריך ילד שיסתובב לו בין הרגליים כי הוא מסובך גם ככה. אבל באמצע הסרט, "אקס יקר" נוטש לחלוטין את נקודת המבט הזו, ומתרכז בשני המבוגרים האבלים, ואז איכשהו חוזר לזה בסוף. זה מרגיש מפוזר נורא. בנוסף לזה, אין ספק שהוא לא היה זקוק לשעתיים, והבמאים הסו צ'י-ין ומג הסו יכלו לחתוך לא מעט כדי לשמור על הקצב שלו, ואם כבר בחירות – מדובר בליווי המוזיקלי הכי לא טוב ששמעתי לאחרונה.
ועדיין, מדובר בהפתעה גדולה. "אקס יקר" הוא בשום אופן לא איזו צפיית חובה, אבל הוא סרט ממש מקסים, מאוד מצחיק, ולמרבה התדהמה שלי גם הוציא ממני תגובות אמוציונליות למדי לקראת סופו, כשהוא פתאום מקבל תפנית מאוד עצובה, והדמעות זרמו ממני ללא הכרה.

משהו שבכל זאת הציק לי מאוד במהלך רוב הצפייה אך הסתדר באיזשהו שלב, הוא שנדמה שהסרט מאוד מוטה לצד של ג'יי המאהב, והאמא האומללה זוכה לטיפול ממש בעייתי. היא עוברת כאישה היסטרית ולא נעימה שלא מסוגלת להתמודד עם כלום, חיה בתחושה שמגיע לה הכל ועושה כמה פעולות מאוד מפוקפקות מוסרית. מכיוון שהיא האישה היחידה המשמעותית בסרט זה גרם לי להרגיש לא מאוד בנוח. עם זאת, בחלקו האחרון של הסרט פתאום נזכרו גם להתרכז בה, והיא מקבלת רצף של סצנות שחושפות את הכאב העצום שאתו היא צריכה להתמודד בכל רגע ורגע, והיא הופכת להיות דמות מרגשת נורא. עוזרת לכך ההופעה של סייה יינג-שאן (וואו, איך שאני טובח בשמות האלה, אין לתאר) שברגע שהיא מקבלת משהו לעבוד אתו מוציאה מזה זהב. היא זכתה על תפקידה פה בפרסי הקולנוע הטאיווניים.
אבל לא יעזור, הסרט הזה שייך לחלוטין לרוי צ'יו בתפקיד ג'יי, וממש כמו ב"רעידות" הגוואטאמלי (שמשום מה לא נשלח לאוסקר ולא ברור לי למה), המאהב הגיי הסודי גונב את כל תשומת הלב לעצמו. צ'ין, מעבר לזה שהוא ממש חתיך, בונה דמות אבודה לחלוטין אבל מקסימה ממש באותה מידה, והתסריט חושף באופן מאוד יפה את ההתמודדות האישית שלו, ואת המטען הצורב שהוא מנסה להסתיר על ידי חיוך והתנהגות פרובוקטיבית.

לכל הטוב הזה תוסיפו חופן רגעים מצחיקים נורא, ותקבלו סרט טאיווני קטן שהחיים שלי היו מתנהלים היטב גם בלעדיו, אבל אני בכל זאת מאוד שמח שיצא לי לראות אותו.

"ארץ מדומיינת" – A Land Imagined

הנציגות הסינגפורית היא אחד הסרטים הכי מבלבלים שנתקלתי בהם לאחרונה, והעובדה שהוא זכה בפרס הגדול של פסטיבל לוקרנו מעוררת אצלי לא מעט תהיות נוספות.
זה מתחיל מאוד מבטיח, בסגנון נאו-נואר בלשי רק בסינגפור, עם בלש שנשכר למצוא עובד סיני שנעלם ללא עקבות מהמפעל בו עבד. רגע לתוך החקירה ומתגלה שיש עוד עובד, בנגלדשי הפעם, שגם הוא נעלם ונראה שלאף אחד לא אכפת. בפרמיס הזה יש הבטחה מאוד גדולה – גם סיפור מתח וחקירה, וגם אמירה חברתית מעניינת על האנשים השקופים שהחברה הקפיטליסטית אוכלת ומקיאה מבלי לחשוב על ההשלכות שלה. הסרט הזה, על אף הקלישאות הנואריות שלו, ואולי בגללן (הבלש האבוד שלא מצליח לישון, תאורת הניאון העירונית, הפאם-פאטאל), ממש תופס את הצופה בהתחלה. הוא גם לא ממהר להסגיר אינפורמציה ולא מבזבז זמן על הסברים, ולכן גם מצריך קשב וריכוז מהצופה. אילולא זה רק היה ממשיך ככה.

בערך אחרי 20 דקות, הסרט נוטש את עלילת הבלש, וחוזר בפלאשבק אל סיפורו של הפועל הנעלם, פורש את קורותיו מאל"ף ועד ת"ו. שזה מוזר, כי אז בשביל מה היינו צריכים את סיפור המסגרת החקירתי אם הסרט מספר לנו הכל? העלילה הזו, ליבת הסרט, לא מאוד מעניינת ועל אף שהיא עשויה היטב טכנית, לא באמת דרמטית במיוחד, ולא מצליחה לעורר יותר מדי הזדהות. וגם צפויה נורא. למשל, העובד הזה מתחיל לנהל שיחות אינטרנט עם מישהו מסתורי ומעורר חשש, כשלגמרי ברור מי עמוד מאחורי הזהות הבדויה הזו. ולכן הרגע לקראת הסוף בו מגלים את זה לצופים עובר כמגוחך ממש. וכן, במערכה האחרונה שלו שוב אנחנו חוזרים לבלש ולשותפו, כאילו אכפת לנו אחרי החמישים דקות הנגררות שנאלצנו לשבת בהן.
ככל שהוא התקדם – ובסיכון שיש פה משהו שאני מפספס בגלל הבדלי תרבויות – אני כבר לגמרי הייתי מוכן לוותר עליו, מנסה להבין למה כל הפוטנציאל הזה בוזבז. לבמאי הצעיר סיו הוואי או הפתרונים.