• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 47
  • אימת החודש - אוקטובר 2017
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

אימת החודש – ספטמבר 2017: "אנאבל 2", "הבאר", "תנים"

23 בספטמבר 2017 מאת אור סיגולי

שנה טובה לכולם וחגים שמחים למי שחוגג. אימת החודש מהדורת ספטמבר 2017 מגיעה בדיוק בשלב שבין ראש השנה לבין חג סוכות שהוא כידוע וכזכור גם פסטיבל חיפה, אז ההתרגשות כמובן בעיצומה.
רגע לפני סרטי החודש, אספר לכם גם שהקלטנו עוד פרק ב"מועדון האימה – הפודקאסט", והפעם שיחה לעומקו של "זה", שפשוט שובר את כל השיאים. אני הנחתי פאנל של ארבעה, כולל אוהבי הספרים וכאלו שלא קראו כלל, אז היו שם כמה תובנות מעניינות. אתם יכולים להאזין לו בלינק הזה, או פשוט להוריד באיי-טיונס או בכל אפליקציית פודקאסטים שבה אתם משתמשים.

בחודש הראשון של השנה העברית יככבו בפינה שלושה סרטים. לא אשקר, הם לא בדיוק יוזכרו כפסגות השנה, אבל בכל זאת כדאי להכיר אותם כי מדובר בכאלו שגם על חולשותיהם יש בהם דברים מעניינים, או לפחות רלוונטיים. הרשימה מורכבת מסרט ספרדי ושני סרטים אמריקאים שקשורים באופן עקיף לעולמו של ג'יימס וואן.

"אנאבל 2" – Annabelle: Creation

שלושה חודשים לפני סיומה, שנת 2017 כבר נחשבת לאחת מהטובות ביותר בעולם האימה. יש לכך ארבע סיבות מרכזיות: "ספליט", "תברח", "זה" ו"אנאבל 2", כולם לא רק שהפכו להצלחות קופתיות מפתיעות, אלא גם זכו לתגובות חמות מהקהל והביקורת. בשנה כל כך קשוחה מבחינת ההכנסות בקולנוע האמריקאי, ארבעת הסרטים האלו הפכו להיות מין מקרה בוחן של סרטים קטנים באופן יחסי, כולם בסיווג R (כלומר לא יכולים לגרוף רווחים מהקהל הצעיר) וכולם הוכיחו שיש קהל לסרטי אימה טובים ממש כמו שיש לסרטי גיבורי העל והמותגים הממוחזרים. באופן מאוד לא מאפיין, כל הסרטים האלו גם הוקרנו בארץ בהקרנות מסחריות, ונשארו על המסכים הרבה יותר ממה שמישהו תכנן.
כל שלושת הסרטים שהוזכרו קיבלו סקירות משלהן בבלוג במהלך השנה, מלבד "אנאבל 2" שיצא לבתי הקולנוע בחופשת הקיץ, תקופה שבה אני נמנע מהסינמפלקסים כמו מפוגרום. אבל הנה הגיע זמנו.
הוא עדיין מוקרן בקולנוע בארץ, ובארה"ב התבשרנו לאחרונה שהוא עבר את רף המאה מיליון דולר בהכנסות.

"אנאבל 2" הוא למעשה "אנאבל 0", כלומר איננו סרט המשך, אלא סרט מקדים. הוא משתייך למה שלאחרונה קיבל את המונח waniverse, יקום קולנועי עליו אחראי הבמאי והמפיק ג'יימס וואן. אז קצת סדר למי שצריך – בתחילה היה "לזמן את הרוע" ששבר קופות בשנת 2013. סיפורם של מגרשי השדים אד ולוריין וורן, נפתח בפרולוג קצר המספר על בובה רדופה ומלחיצה אש בשם אנאבל. בעקבות הצלחת הסרט, נלקח סיפורה של הבובה לספין-אוף בשם "אנאבל" שיצא לקולנוע בשנת 2014, אותו וואן הפיק, אך הבימוי ניתן לג'ון ר. ליאונטי. זה לא היה סרט מאוד טוב. ההתקן הבא היה "לזמן את הרוע 2" שהמשיך את עלילות הזות וורן, גם הוא זכה להצלחה, ועכשיו חזרנו לקורות אותה בובה מהסיוטים, ולסיפור המקור שלה. מכאן שמו המקורי של הסרט "אנאבל: בריאה", שהמפיצים הישראלים בחרו להתעלם ממנו.
מלכתחילה יש פה איזשהו עניין, כי ב"אנאבל" הראשון אל הבובה מתגלגלת רוחה של בחורה רצחנית מכנופיית מנסון בשנות השישים, ולכן לא כל כך ברור מדוע צריך פה סיפור מקור. התסריטאי גארי דאוברמן (שכתב גם את הסרט הקודם, וגם חתום על "זה", מה שהופך אותו לאישיות בכירה בעולם האימה כרגע) עשה ממש סלטות באוויר כדי לטוות איזושהי עלילה מקדימה, וזה ניכר. יש משהו מאוד מגושם בחיבור בין שני הסרטים.

הסרט מתרחש ברובו בשנות החמישים. בובאי (אנתוני לה-פלייה) ואשתו (מירנדה אוטו), החיים בבית חווה מרוחק, מאבדים את ילדתם הקטנה בתאונה ותריסר שנים לאחר מכן מזמינים לביתם הגדול קבוצת יתומות ומלוותן הנזירה כדי שיהיה להם מקום לחיות בו עד שיאומצו. אחת מהילדות היא ג'ניס (טליתה אליאנה בייטמן) שנותרה נכה בעקבות מחלת הפוליו, ודווקא היא זו שנחשפת לכוח אפל הנמצא בחדר נעול ומשחררת את רוחה הרעה של אנאבל שהייתה כלואה בפנים כל השנים.
"אנאבל 2" נראה טוב, בזה אין ספק, גם המשחק לא רע והוא בהחלט יותר טוב מהקודם, אם כי קשה לומר שזהו הישג גדול מדי. ועל אף כל אלו, מצאתי אותו שגרתי וחבוט, כזה שאין פה רגע אחד מפתיע או מעניין במיוחד, ומרגיש כמו עוד סרט רוחות, רק עם תקציב. זה מצער כי במאי הסרט, דיויד פ. סאנברג, הוכיח יכולות לא רעות בסרטו האמריקאי הקודם "כיבוי אורות", שלי לפחות היה הפתעה נעימה עם כמה רגעים מלחיצים באופן יחסי. במקרה הזה נראה שהתסריט לא אפשר לו יותר מדי מקום להראות את כישוריו, או שאני סתם מחפש לו תירוצים. אני מאוד מופתע מההתלהבות היחסית של עולם האימה לסרט הזה, אם כי אולי מדובר בתוצר של ציפיות נמוכות בעקבות הסרט הקודם.

"הבאר" – El Bar

כשזה מגיע לסריטה, כל סרט של הבמאי הספרדי אלכס דה לה איגלסיה הוא סיבה למסיבה. זה התחיל בקיץ 2011, כאשר נקלענו כמעט במקרה להקרנת הסרט "בלדה טריסטה" שלו בפסטיבל ירושלים, שפשוט העיף לנו את המוח. זאת עדיין אחת מהצפיות הכי מדהימות שחוויתי בקולנוע, כזו שבאה לי משום מקום ופירקה אותי לגמרי. התדהמה ההיא גרמה לאורון להתחיל בסדרת פוסטים שסוקרת את כל סרטי הבמאי הספרדי המטורלל והמבריק הזה. אני כתבתי גם על סרטו "המכשפות ביער" שהוקרן באוטופיה 2014.
"הבאר", הוא סרטו ה-13 במספר של דה לה איגלסיה, והוא הוקרן לראשונה בפסטיבל ברלין. אחרי הסרט התיעודי שביים על שחקן הכדורגל ליונל מסי והקומדיה "לילה גדול", החליט אדל"א לשוב למחוזות הטירוף שלו. אז אמנם "הבאר" איננו סרט אימה קלאסי, אבל לא רק שהוא מתכתב עם העולמות האלו, הוא גם טומן בחובו כמה רגעים מטרידים כפי שהבמאי בן ה-52 יודע להרים.

לא יפתיע אתכם לשמוע שהסרט מתרחש כמעט ברובו בתוך באר, או יותר נכון מין בראסרי קטן ומשפחתי, באמצע רחוב ראשי במדריד. הסרט נפתח בשוט-רציף מאוד מוצלח המציג את רוב הדמויות המרכזיות עד הרגע בו ילנה (בלאנקה סווארז היפה, מ"העור בו אני חי" ו"לעוף מהתרגשות") נכנסת למקום, אותו מאכלסים בעלת הבית הקשוחה, העובד הנאמן שלה, צעיר יאפי מזוקן שעומל על הלפטופ שלו, איש עסקים, לקוחה מבוגרת שמתעניינת במכונת המזל שליד השירותים יותר מאשר בסנדוויצ'ים השומניים של התפריט, והומלס דוחה במיוחד. לא יעבור יותר מדי זמן עד שבחוץ ישמעו יריות וגופה של גבר תהיה מוטלת על הרצפה מול הבאר. הרחוב יתרוקן מאנשים, וקבוצת הזרים יבינו שהם כלואים בפנים ומשהו מסתורי ומאוד מסוכן קורה בחוץ. במהרה יעלו החשדות זה מול זה, המתח יעלה, ואיש לא יהיה בטוח בפנים כמו בחוץ. את "הערפל" מ-2007 ראיתם? אז כזה. בערך.

הדבר הראשון שצריך לדעת על "הבאר" הוא שמדובר בסרט מכוער. אין ספק שזוהי כוונתו של דה לה איגלסיה, שביכולותיו לייצר אימג'ים מרהיבים אם רק ירצה, אבל פה הלך כמה שניתן על רתיעה. הסרט כולו טבוע בצבעים חומים ירקרקים של ביוב, הבאר עצמו מרגיש כמו מקום שלא יעבור שום ביקורת של משרד התברואה, הדמויות עצמן מעוצבות בגרוטסקיות כשהשיא הוא אותו הומלס מחליא המכונה ישראל (השחקן חיימה אורדונז, שמראהו המצודד במציאות רק מעיד על כך שצוות האיפור וההלבשה ממש רצה להגעיל את הצופים). אתוודה שלי המונוכרומיות וההתפלשות הזו הייתה קצת קשה, אבל זה עוד כלום לעומת הדמויות, ופה בעיני ניצבת הבעיה הגדולה שלי עם הסרט. גלריית הדמויות בסרט פשוט לא הצליחה לעורר בי איזשהו עניין או הזדהות, ואני לא חושב שזו הייתה כוונת היוצר. סרטים מסוג זה נשענים באופן מאוד קיצוני על הקשר בין הצופים והדמויות, ברצון שלנו בטובתן, ואם שם יש איזשהו כשל קשה מאוד לרצות להמשיך לעקוב אחריהן.
התסריט שכתב דה לה איגלסיה עם התסריטאי העסוק חורחה גווריקאצ'וואריה (משתף פעולה קבוע עם איגלסיה, שגם חתום על "אהבת בשר ודם", "אל ניניו" ו"תא 211") מייצר שתי דמויות מרכזיות, זו של ילנה וזו של נאצ'ו היאפי (מריו קסס), אבל מכיוון שהוא שואף גם שנהיה חשדנים כלפיהם, ממני זה מנע חיבה יתרה אליהם. גם פיתולי העלילה הצפויים שכבר ראינו לא מעט פעמים בעבר וההומור שהרגיש מרושע שלא לצורך, כל אלו גרמו לשעה וארבעים של "הבאר" להרגיש ארוכות הרבה יותר ממה שהיו.
אמנם לא ראיתי את כל סרטיו של דה לה איגלסיה, אבל מבחינתי זהו הפחות חביב עלי מכולם.

"תנים" – Jackals

יש הרבה במשותף בין הסרט הזה ו"הבאר". שניהם מספרים על קבוצת אנשים הנמצאת במצור כשהסכנה מבחוץ הופכת גם לסכנה מבפנים, שניהם שמים דגש על אמירה ויזואלית, וגם במקרה הזה מדובר בסרט שפתיחתו הייתה מבטיחה, אבל ככל שהתקדם עלו אצלי שאלות לגבי מהותו והדרך אותה הוא בחר. את הסרט הקטן הזה כתב וביים קווין גראוטרט, שהתחיל כעורך בשני סרטי "המסור" הראשונים, וקיבל לידיו גם את בימוי השישי והשביעי. הוא גם חתום על שני סרטי אימה נוספים, "חזיונות" ו"ג'יזבל" שלא ראיתי, אך זכור לי שלא התקבלו בחיבה יתרה.
על אף ההסתייגות, סרטו הנוכחי מעיד על לא מעט מיכולותיו. מבחינת צילום יש בו כמה מהרגעים המוצלחים ביותר שראיתי בסרט אימה לאחרונה, סיקוונסים ערוכים היטב (גראוטרט חתום גם על זה) וכמה רגעי אלימות משובחים, אבל לא יכולתי שלא לגרד בראשי מספר פעמים במהלך הצפייה, ולתהות למה בעצם אנחנו פה.

"תנים" נפתח בסצנה שמזכירה באופייה את אותה פתיחה מפורסמת של "האלווין" המקורי והמופתי מ-1978, המובאת מנקודת מבטו של רוצח. בסיקוונס הזה אנחנו רואים דרך עיניו של מישהו כיצד הוא נכנס מאוחר בלילה לבית משפחה ישנה, רוצח באלימות את זוג ההורים ואז פונה לחדר אחר בו ישנה בחורה צעירה. כאשר היא מתעוררת ורואה אותו אנחנו מבינים כי לא רק שאיננו זר למשפחה, אלא הוא למעשה אח אובד ששב לאחר היעדרות ארוכה. אבל קשר הדם לא עוזר גם לאחותו, והיא לא עומדת לשרוד את הסצנה הזו, שבסופה נראה את השתקפותו של הבחור כאשר הוא מניח על עצמו מסכת חיה. אתן לכם לנחש איזו.
הסיבה שהרשיתי לעצמי לפרט באופן קצת יותר מדוקדק מבדרך כלל את הפתיחה הזו, היא מכיוון שעלילתית היא לא באמת רלוונטית לשום דבר שיקרה בהמשך. אף אחת מהדמויות המופיעות בה איננה חלק מהעלילה שתבוא, והסיפור המרכזי של "תנים" קשור אליה בצורה כל כך עקיפה, שאני חושש שזוהי סצנה שהתווספה לאחר הצילומים כדי לעבות את אורך הסרט ולהצדיק את היותו פיצ'ר.
לאחר הפרולוג הזה, אנחנו עוברים לבקתה יפה ומבודדת, בה נמצאים ארבעה אנשים. גבר צעיר, אמא צעירה לתינוקת, ואישה המביטה בדאגה אל החלון (דברה קארה אונגר, שלא ראיתי בסרט מאז, לדעתי מאז "סיילנט היל" ב-2006). אנחנו מקבלים מעט מאוד אינפורמציה על הקשר והדינמיקה בין הדמויות, וזה בהחלט עוזר להכניס אותנו למתח. הסצנה הבאה היא סצנת חטיפה – שני גברים ברכב נאלצים לעצור בצד הדרך בעקבות תקר בגלגל, ובאותו רגע מגיחה ואן אטומה, ממנה קופצים שניים במסכה וחוטפים את אחד הגברים.
הסרט משתמש במערכת הציפיות המובנית שלנו כדי לתעתע בנו בסצנות הבאות. מי שחשבנו שהוא רע הוא בעצם טוב, ומי שחשבנו שהוא קורבן הוא למעשה… ובכן, קורבן, אבל אחרת ממה שציפינו. מסתבר לנו שאותו נחטף הוא בעצם חבר של כת רצחנית, אשר נלקח חזרה למשפחתו על מנת שישכנעו אותו לשוב אליהם ולוותר על דרכו הרעה, זאת בעזרת מין יועץ… פסיכולוג… מומחה כתות… לא לגמרי ברור, העיקר שמגלם אותו סטיבן דורף.
מה שהמשפחה האוהבת לא יודעת, זה שאותה כת אפילה לא עומדת לוותר על אחד מחבריה, והם מגיעים כולם לבקתה, לא בטוח האם על מנת להחזיר את הבחור, או שמא פשוט לחסל את כולם במשחק סדיסטי וארוך.

זה אולי הדבר שפגם הכי הרבה בסרט האמריקאי החדש, על אף עשייתו הטכנית המשובחת. פשוט לא ברור מה קורה שם. אני באמת לא דורש תשובות והיסטוריה לכל דבר, ולהסתיר את הקלפים הוא חלק משמעותי ואפילו קריטי בסרטי אימה, אבל פה באמת נדמה שהתסריט בחר שלא לבחור בכל כך הרבה צמתים, שקשה מאוד להישאב לתוך העולם. אז עזבו את זה שאנחנו לא יודעים מה הכת הזו רוצה או צריכה מעבר ללהיות מרושעים, אנחנו גם לא לגמרי מבינים הרבה ממניעי הדמויות, למה מניין הגופות עולה ועולה, ומה הקשר בין סיבה ותוצאה. זה הופך להיות חריף במיוחד בשנייה האחרונה של הסרט – אותה כמובן לא אסגיר – שמעידה על כך שליוצרים לא היו שום דרך או מתווה. הסיום המהיר והקטוע של הסרט הוא מקור די רציני לתסכול.
לאוהבי קטעי אלימות וכאב יש לא מעט מה לחפש ב"תנים", אבל כשזה מגיע לדרמה, הסרט לא מספק יותר מדי.

לכל פרקי אימת החודש מאז מרץ 2003, לחצו על התגית פה למטה.

הבאר