"האחות הטובה", סקירת נטפליקס

אנחנו כבר בסוף אוקטובר, ולנטפליקס עדיין אין סרט לאוסקר. אמנם מבחינת כל העולם (מילולית) זה לא סיפור גדול, אבל בשביל חברת הסטרימינג זה עניין רציני, במיוחד אחרי השנה הגרועה שעברה עליה עם הפסדים של מיליוני מנויים והתחרות הקשה מצד החברות האחרות. נטפליקס עדיין צריכה את היוקרה של תעשיית הקולנוע ואמונם של בעלי המניות, בטח ובטח אחרי שבשנה שעברה נעקפה בסיבוב על ידי "קודה" של אפל, שקבע היסטוריה והיה לסרט הסטרימינג הראשון שלוקח את הפרס הגדול בתחרות של תעשיית הקולנוע האמריקאית.
מאז 2018, נטפליקס תמיד הצליחה להכניס כמה מתמודדים כבדים לפרס הסרט הטוב ביותר. זה התחיל עם "רומא" שהיה די קרוב לזכייה, והמשיך עם "האירי" ו"סיפור נישואים" ב-2019, "מאנק" ו"משפט השבעה משיקגו" ב-2020, ו-"אל תסתכלו למעלה" ו"כוחו של הכלב" בשנה שעברה. כל הסרטים האלו אמנם הפסידו את הפרס הגדול, למעשה סך הזכיות המצטבר של כולם יחד עומד על מספר די מעאפן של שבעה פסלונים, אבל חלקם היו שחקנים די משמעותיים בעונה ונטפליקס נשארה ערה בשיח.

ב-2022 לנטפליקס היו כמה אופציות שלפחות על הנייר אינן רעות בכלל: "רעש לבן" של נואה באומבך (יוצר "סיפור נישואים") על פי ספרו המהולל של דון דלילו, "בארדו" מאת מכונת האוסקר אניאריטו ("האיש שנולד מחדש", "בירדמן"), ו"בלונדינית" המדובר של אנדרו דומיניק על חייה של אגדת המסך מרלין מונרו. עם זאת, ברגע שנחשפו הסרטים בפסטיבלי הקיץ הגדולים, כולם ללא יוצא מן הכלל זכו ליחס מעורב במקרה הטוב, ומיקומיהם בטבלאות ההימורים צנחו בחדות. פתאום נראה שענקית הסטרימינג עלולה להישאר ללא נוכחות בעשרת הסרטים המועמדים, וזה כישלון מאוד גדול (במקביל, אוסיף בנימה אישית, יש לה קלף נוסף אחד שעוד עלול להתגלות כהכי חזק שלה, "במערב אין כל חדש" המוביל במסגרת פרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר, אבל משום מה אף אחד לא מדבר על זה).

אל תוך החלל הזה נכנס "האחות הטובה" (The Good Nurse), שבכורתו הייתה בטורונטו וממש בסוף השבוע האחרון הגיע אל בתיהם של מיליונים ברחבי העולם. בייאושם, מסקרי עונת הפרסים שמנסים להבין מי נגד מי, התחילו לפזול לכיוון הסרט שאולי יביא לנטפליקס מזור כלשהו. על פניו זה די הגיוני. יש לסרט הזה מספיק דברים בשביל לפחות להחשיב אותו כחלק מן המניין, בעיקר כי הוא מתהדר בלא פחות משני זוכי אוסקר (ג'סיקה צ'סטיין, שזכתה ממש בשנה שעברה עם "העיניים של תמי פיי"; ואדי רדמיין, זוכה על "התיאוריה של הכל"), ועל הבימוי אמון אחד מהמוכרים והמהוללים של סצנת הקולנוע הבינלאומית, טוביאס לינדהולם הדני, שבטריטוריית האוסקר הבינלאומי כתב את הזוכה "עוד סיבוב" ואת המועמד "ניצוד" (אותם ביים תומס וינטרברג), ובעצמו היה מועמד בזכות "מלחמה" המעולה.

אם אתם שואלים אותי, לסרט הזה אין באמת סיכוי מעבר לפרס השחקנית הראשית, והשנה במיוחד יש תחרות כל כך צפופה, כך שאם צ'סטיין אפילו תישאר בעשירייה של ההימורים זה יהיה נס. ועדיין, זה מספיק כדי לייצר עניין לסרט הזה בתקופה הזו, אז אני כמובן הראשון ליפול במלכודת הזו ולצפות בו. ככה הגענו למצב בו אנחנו נמצאים ממש ברגע זה.

ענייני אוסקר בצד, "האחות הטובה" (שלמרבה הצער השם העברי היה צריך להתחייב על מין, למרות שהשם באנגלית יכול להיחשב כזכר ונקבה, מה שמוסיף לו רובד נוסף) מייצר סיטואציה שבה בלתי אפשרי לדעת למה לצפות ממנו. מצד אחד, זה מותחן-מבוסס-סיפור-אמיתי עם הלוגו של נטפליקס עליו וכולנו יודעים שסטטיסטית זה לא אמור להיות משהו מוצלח במיוחד. מצד שני מככבת בו שחקנית אדירה שגם בסרטים הלא טובים שלה (וברוך השם יש לה כמה, כולל זה שזכתה עליו באוסקר) היא לרוב הופכת אותם לראויים לצפייה. מצד שלישי הוא זכה למינימום עניין מהעולם. מצד רביעי הוא סרט של במאי שהוכיח את יכולותיו ויותר מפעם אחת (הוא גם ביים פרקים ל"מיינד האנטר"). ומצד חמישי הוא נכתב על ידי תסריטאית שבשלב הזה צריך לעצור ולשאול מה הקטע איתה.

מדובר בקריסטי ווילסון-קריינס, תסריטאית בריטית שחתומה על שלושה סרטים (כולל זה לשמו התכנסנו), ולכולם מספר מכנים משותפים: כולם בוימו על ידי במאים אירופאים מצוינים, כולם יצרו עניין רב עוד משלב ההפקה, ובכולם הדבר הכי בעייתי היה התסריט. אלו הם "1917", סרט המלחמה המרשים ויזואלית אך נגוע הקלישאות של סם מנדז; "אתמול בלילה בסוהו", סרט האימה המרשים ויזואלית אך המאוד מטופש של אדגר רייט; וכעת "האחות הטובה".
והאמת? זה הכי לא מגניב להפיל את כל הבעיות של שלושה סרטים (לשניים מהם לא מעט מעריצים) על מישהו אחד, בטח כזה שכנראה משקיע בעבודה שלו, אבל אילולא כל השאלות שלי לגבי "האחות הטובה" היו קשורות אך ורק למבנה והכתיבה שלו, הייתי אומר שזה צירוף מקרים. ובכל זאת, כרגע ההוכחות בשטח מדברות בעד עצמן מכיוון שהמשחק ב"האחות הטובה" מעולה והבימוי איכשהו מצליח להשאיר אותך ברמת ערנות סבירה, בזמן שיותר מדי שאלות מרחפות מעליו, העיקרית שבהן – על מה הסרט הזה?

על פניו, לא רק שהנראטיב של "האחות הטובה" קל להבנה ופיצוח, הוא גם אוטומטית מעורר עניין וסקרנות. הוא מבוסס על סיפור אמיתי מתוקשר למדי, אותו תחקר צ'רלס גרייבר בספר עליו מבוסס התסריט, המתרחש בתחילת האלף בבית חולים בניו ג'רזי. שם עובדת אחות רחמנייה בשם איימי לאפרן (צ'סטיין), אם חד הורית לשתי ילדות, שסובלת ממחלת לב שעלולה לקצר את חייה משמעותית, בטח בהתחשב באינטנסיביות של עבודתה, אותה היא מבצעת באהבה ובהשקעה רבה. העניין הוא שהיא אפילו לא יכולה לקחת חופש לטובת ניתוח, כי עדיין אין לה ביטוח רפואי. היא חייבת להשלים עוד חצי שנה של עבודה בבית החולים לפני שתקבל כיסוי, והימים האלו הופכים לפצצת זמן מתקתקת.
אל המחלקה שלה מצטרף יום אחד אח רחמן חדש, צ'ארלי קאלן (רדמיין), שכרגע יצא מגירושים לא נעימים וממלחמת משמורת על בנותיו, והוא מתגלה כמלאך לאיימי. לא רק שהוא עוזר לה במשמרות, אלא גם הופך לחבר טוב, ממש בן בית אצלה. מה שאיימי לא יודעת, זה שבית החולים פתח בחקירה פנימית, בעזרת שני בלשי משטרה, כדי לבדוק מה הביא למותה הלא מובן של פציינטית שהייתה תחת פיקוחה של איימי. כאשר שני השוטרים פונים אל איימי לתשאול, מתחברות אצלה כמה נקודות והיא מתחילה לחשוד שקאלן עומד מאחורי הפטירה ההיא, ואולי עוד כמה בבית החולים שלה, וכמה אחרים במדינה.

זו בגדול נקודת המוצא של הסרט, המובא לנו דרך הבימוי השקט והסבלני של לינדהולם. אין פה קולנוע גדול במיוחד, אלא כזה שדווקא הולך על השגרתי, אפילו טלוויזיוני אם להשתמש במונחים של הניינטיז, ובכל זאת משהו כן עובד היטב, כאילו מבקש מאתנו לשמור על ערנות בזכות אווירה אפקטיבית והימנעות מסנסציוניות זולה. צ'סטיין, כהרגלה, סוחבת על עצמה את הדמות המיוסרת והנלחמת כראוי, מייצרת מספר מורכבויות רגשיות בצורה אמינה להפליא, וכמובן זה שהיא יפה באופן לא סביר בהחלט עוזר. רדמיין, שידוע כאחד השחקנים הכי מוגזמים מהצד הזה של האוסקר, שומר על גחלת נמוכה למדי (עד שהוא לא), וגם אם יש לו מראה רציני של קריפ, הצ'ארם שלו כן קיים והכימיה בינו לבין צ'סטיין עובדת היטב.
כל אלו איכשהו, וזה באמת די מדהים, מצליחים להסתיר את העובדה שהסרט הזה מצליח להרוס את הדרמה שהוא בונה בכל רגע נתון, ומסרב להחליט על מה הוא. זה כאילו מיני סדרה של שלושה-ארבע פרקים, שכל פרק צומצם לשלושים וחמש דקות, שוכח לגמרי את הקו שהתחיל זה שלפניו.

בהתחלה אפשר לחשוב שזה סרט חקירה ופענוח פשע. הרי התבצע פה מעשה נורא, וכעת כל הדמויות מנסות לפענח מי אחראי לזה. העניין הוא שזה די ברור. גם אם לא קראתם על מה הסרט, או הכרתם את הסיפור האמיתי והידוע, הבנייה והדגשים של הסרט (שלא נדבר על המהלך השיווקי שלו) לא ממש מתאפקים להבהיר לנו שקאלן הוא הבעיה פה. לכן המסתורין לא באמת מחזיק, או קיים בכלל. אחר כך הסרט מנסה לשאול כיצד אפשר יהיה להוכיח שקאלן הוא הפושע, בהתחשב בכך שבית החולים משבש ראיות והשוטרים חסרי אונים. אז מסתבר שזה גם נפתר די בקלות, רק צריך להדפיס כמה דברים מהמחשב. איימי תדאג לזה, הכל בסדר.
אבל אז הסרט נזכר בקו עלילה שיכול להיות מעניין למדי – איך תתמודד איימי עם העניין? היא מילולית הכניסה לתוך חייה פסיכופט מסוכן, רוצח סדרתי יש שיאמרו, ועכשיו יש לו גישה אל בנותיה, אל ביתה, אל כל עולמה. לא רק שהבגידה שחוותה איימי באמון בבני אדם היא עניין, אלא גם טכנית איך היא תצליח להתנער ממישהו שהוא זאב בעור של כבש? זה הבסיס לעשרות מותחנים, אם לא יותר, אבל "האחות הטובה" לא לגמרי מתרגש מזה. היא פשוט אומרת לו שהיא עייפה ושעדיף שיילך כבר. ואז הוא הולך. פתרנו את זה. מה הלאה?
אה, מה עם הדרך המסובכת בה נפיל אותו בפח ונחשוף אותו? איימי צריכה להשיג את אמונו מחדש, להקליט אותו בסתר, ולהוציא מהפסיכופט המיומן הזה הודאה. זה בטח לא יהיה קל, נכון?
אני לא אענה על השאלה הזו, אבל בהתחשב בכך שבשלב הזה אנחנו משהו כמו רבע שעה לסוף הסרט, וכאמור הסיפור הזה די מוכר, אולי תבינו לבד.

הקטע הכי משונה הוא שיש עוד כל כך הרבה אספקטים מרתקים בסיפור של קאלן שאפשר לנסות לפצח. מערכת היחסים עם איימי היא התחלה מעולה, אבל הסרט לא יודע מה לעשות עם זה, כמעט לרמה שהתחושה היא שההתמקדות בה היא רק כי התסריט לא הצליח להבין את קאלן. הוא בקושי מקבל זמן מסך, אין שום ניסיון להסבר פסיכולוגי, ולכן אין שום מידע בנראטיב הזה שאי אפשר למצוא באינטרנט. ג'פרי דאהמר קיבל שני סרטים ומיני-סדרה על, סלחו לי, פחות קורבנות מקאלן.
יש פה גם מקום לצלול אל הבירוקרטיה של מערכת הבריאות האמריקאית שאפשרה לקאלן לרצוח חולים במשך שנים, ובהמוניהם, מבלי להעמיד אותו לדין כדי לא להיות חשופים לתביעות (בערך כמו שעשה "ספוטלייט") אבל גם זה לא נורא מעניין את "האחות הטובה", שלא נדבר על החקירה המשטרתית עליה הסרט מקפץ בקלילות.

כמותחן טלוויזיה לראות בזמן קיפול כביסה או סתם לסגור את המוח אחרי יום ארוך, "האחות הטובה" יכול להיות בחירה ראויה, והוא באמת מצדיק צפייה בשביל ג'סיקה צ'סטיין, שאלוהים יברך אותה. אבל קשה לי להאמין שזאת הייתה השאיפה של במאי בסדר הגודל של לינדהולם ושחקנית כמו צ'סטיין. אולי פשוט מסגרת של סרט קולנוע לא הייתה נכונה לסיפור הזה שיכל להרוויח מעוד עלילות מקבילות ודמויות מרכזיות. מה שבטוח הוא שיש פה סרט שניסה לתפוס יותר מדי דברים במקביל. או לחילופין לא ניסה לתפוס שום דבר. אוף, טוב, כבר אמרתי לכם שהסרט הזה מבלבל, לא? אפילו על זה אני לא יכול להחליט.