פסטיבל סאנדנס 2022: ״Dual״, ״Gentle״, ״A House Made of Splinters״, ״Fire of Love״

שבוע חלף מאז פתיחת פסטיבל הקולנוע ה-31 של סאנדנס, שכמו בשנה שעברה התקיים באופן מקוון ברחבי ארה״ב. מדינת יוטה בכלל ופארק סיטי בפרט כבר היו נכונות לקבל את האורחים והאורחות שבחרו להשתתף באופן פיזי, ולא רק וירטואלי, בפסטיבל הגדול והחשוב לקולנוע עצמאי באמריקה. ממש ברגע האחרון השתנו התוכניות עקב נסיקת וריאנט האומיקרון בארה״ב וקברניטי הפסטיבל נאלצו להרים ידיים מהרעיון של פסטיבל היברידי. המעבר למהדורה דיגיטלית נוספת עבר חלק ומהר, מינוס סרטים ספורים שבחרו לפרוש (השם הגדול היחיד שמצאתי הוא מישל הזנוויציוס והרימייק שלו ל-״One Cut of the Dead״).

מעבר ליוצרים, ליבי יצא גם אל מי שכבר הזמינו לינה וסידרו שהות במדינת המורמונים, אבל באופן אישי לרגע לא הרגשתי בנוח לטוס ולכן אני חווה את הפסטיבל כפי שתכננתי – בבית. קצב צריכת הסרטים שלי קצת נמוך מן הרצוי אבל יש לי עוד יומיים עד שיוכרזו הזוכים ואז יומיים נוספים להשלמות. תזמון טוב, גם אם מעט מאוחר, להתחיל לדווח מהשטח. כלומר, מהספה בסלון, שם הטלוויזיה מרצדת דרך קבע את הלוגו וסרטוני ההקדמה הקבועים של הפסטיבל, שכנראה יישארו לי במערכת הדם בזמן הקרוב. הסטרימינג אפילו יותר יציב ואיכותי מאשר בשנה הקודמת כך שמדובר בתענוג אמיתי, גם אם אווירת הפסטיבל חסרה. פרימיירה בזום זה פשוט לא אותו הדבר, לא משנה כמה האנשים על המסך מפורסמים ומאופרים כשהם יושבים בבית (תמונה להמחשה בראש הפוסט, מתוך הקרנת ״When You Finish Saving the World״ של ג׳סי אייזנברג).

בחרתי להתחיל את הדיווחים מסאנדנס-אונליין, ותודה להם על כל התמונות, עם נציג לכל קטגוריה תחרותית מארבע הגדולות: אמריקאית/בינלאומית עלילתית/תיעודית. אלה לא בהכרח, או אפילו ממש לא, ההימורים שלי לזכייה ואולי גם לא הפייבוריטים בכל מקצה. אבל זה נראה לי יותר מעניין כפוסט ראשון מאשר לכתוב על הקרנות ראווה, כמו פרימיירה לחדש של לינה דנהאם (כאילו שהיא צריכה את סאנדנס בשביל חשיפה), או דוקומנטריים מדוברים שהוצגו מחוץ לכל תחרות (על הנסיכה דיאנה, שינייד אוקונור או ביל קוסבי). אולי יהיה מקום גם להם בדיווח הבא, בעוד יש סרט אחד שכבר כתבתי עליו, אבל לגלריה של ״הארץ״. זהו סרטו הישראלי מעורר הדיונים של אלון שוורץ, ״טנטורה״. מטרתי בפוסט הזה היא לסמן סרטים שאולי לא ידעתם או ידעתן כמה שווה לחכות לבואם, בתקווה שהם אכן יגיעו ארצה אל אחד מפסטיבלי הקולנוע המתאימים להם. כללתי הצעות שלי לשמות עבריים, אבל רק שם הסרט באנגלית רשמי בשלב זה.

Dual
כפולה

נתחיל בתחרות האמריקאית העלילתית, עם סרט שיש בו שמות גדולים יחסית למה שיגיע בהמשך הפוסט. כתב וביים אותו ריילי סטירנס של ״אמנות ההגנה העצמית״, שזהו לו ביקור ראשון בסאנדנס מאז סרטו הקצר ״The Cub״ ב-2013. מי שצפו בסרטו הקודם ודאי לא יופתעו שגם הנוכחי מכיל רגע מכריע בו הדמות הראשית מגיעה אל דוג׳ו כדי להתאמן ולהתקשח. אבל יותר מעוד כמות רפרנסים נכבדת ל״מועדון קרב״, מצאתי הפעם בסרטו של הבמאי השפעות חזקות עד סוחפות ממש מהקולנוע של יורגוס לנתימוס. כדי שלא אובן אחרת, בעיניי כמעט ואין מחמאה גדולה יותר מזו.

קארן גילן ממשיכה לגלם דמויות קשוחות וקרות המאופיינות בלקויות חברתיות ותסביכים משפחתיים, כפי שעשתה לאחרונה ב״מילקשייק אבק שריפה״ וכמובן בתור נבולה בסאגת ״הנוקמים״. אחרי פרולוג שאינו קשור בה אבל בהחלט מכניס לאווירה מבחינת רמת הציניות והאלימות, נפגוש בה בתור שרה, שחייה עומדים להשתנות לבלי היכר. שרה (לא) מתמודדת עם הבעיות שלה בעזרת פורנו ואלכוהול, בזמן שהחבר שלה (באולה קואלי) מרוחק, פיזית ורגשית, והמחשבה על לפגוש את אמא שלה (מאיה פאוניו) עושה לה סיוטים. כשהיא מתחילה להקיא דם בלי שליטה, דיאגנוזה מבשרת לגיבורה כי יש לה מאה אחוז סיכוי למות (אבל עם טווח טעות) ולכן היא זכאית להשתתף בתוכנית סטנדרטית של שיבוט מחליף. כאן הסרט מפסיק לרמוז ומתחיל לאותת בחוזקה כי הוא לא רק קומדיה שחורה משחור, אלא גם סוג של מדע-בדיוני, המתרחש בעולם אלטרנטיבי בו הליך רפואי מסוג זה קיים.

רק אל תצפו לעוד ״שירת הברבור״. כי אם זה לא מספיק לנתימוסיאני, יש עוד סעיף בחוק השיבוט – במידה והאדם המקורי לא הולך לעולמו כמתוכנן, ובכדי למנוע כפילות לאורך זמן, זכותו של השכפול שלו לתבוע חזקה על חייו בדו-קרב עד המוות מול המקור. והנה פתאום הכותרת היא לא רק כפולה מעצם משמעות המילה Dual, אלא גם טומנת בחובה משחק מילים בשינוי אות והיגוי, Duel (דו-קרב). לכן אני מקווה שיקראו לסרט ״מכה כפולה״ אם וכאשר יגיע ארצה ולא משהו מבזה יותר. הקרב והכפילות הם חלק מצרור הרעיונות שהסרט יורה אל עבר הצופה, ביניהם: החצנה של מאבק פנימי, זרות בסביבה מוכרת, דיכוי או התמסרות לאלימות שבתוכנו, השלמה או לחימה בעובדת היותנו בני תמותה וכיוצא בזה. עוד בארסנל של הסרט שאלות מטרידות כמו מהו הדבר שבני זוג או משפחה אוהבים בנו שהופך אותנו למי שאנחנו, או האם יש מקום לאלימות ככוח בונה ולא רק הורס. בחיי שלא גיליתי כמעט כלום, על העלילה או הנמשל.

גם לא הזכרתי עדיין נוכחותו של אהרון פול, שמרגע הופעתו על המסך הסרט מבצע עוד תפנית ז׳אנרית קלה. בכלל, זה מסוג הסרטים שמאוד קשה לנחש לאן ילכו או אפילו להניח מה מסתתר מאחורי הפנייה הבאה. במובן שגורם לסקרנות והתחדדות החושים והקשב, לא במובן של ויתור מחוסר עניין, לפחות במקרה שלי. מה שחשוב יותר לקחת בחשבון הוא הסגנון. כל הדמויות בסרט, אבל במיוחד שרה, מתנהלות במעין רובוטיות תבוסתנית של השלמה עם הגורל וחוסר ריגוש מן החיים (או המוות), עד שהן מקיצות. אותי זה מאוד הצחיק כמו גם הגשה של שורות דיאלוג אמוציונליות בפנים חתומות, מה שאמור להצחיק. אבל זה הומור יבש כמו קיץ ישראלי אז קחו זאת כהמלצה או אזהרה בהתאם לטעם. השחקנים מסונכרנים היטב לתדר האבסורדי של הסרט ולבניית העולם המופרע של סטירנס, הנעה בין ניואנסים זעירים להנחתות בוטות. הסרט אמריקאי אך צולם בפינלנד בחסות המגפה, מה שמסייע לתחושה כי לפנינו עולם זר ומוכר בו-זמנית, והוא כל מה שאפשר לבקש מקולנוע עצמאי – ייחודי, משונה, בלתי מתפשר ובלתי צפוי.

Fire of Love
אש של אהבה

אם אהבתי לסרט שלעיל עברה בקריאה אפילו קצת, ואני מקווה שכן, תצטרכו להכפיל אותה באינסוף כדי להבין איך הרגשתי מול ה-סרט של הפסטיבל, עד כה ובעיניי כמובן. אחרי שנה של הצלחות דוקומנטריות בפסטיבל דאשתקד, התרגשתי לבדוק מה מציעה התחרות האמריקאית התיעודית הפעם. היה לי בינגו כבר בניחוש הראשון, כשמצאתי סרט פשוט מדהים שעשה מהלב שלי כרצונו. בהשאלה מתחום המחקר של שני מושאי התיעוד, הרגשתי שאני מצד אחד שט על נהר לבה רותחת המתגבשת לנגד עיניי, אבל גם נתון בסכנה כי בכל רגע ודאי ימחץ אותי סלע געשי שניתז לאוויר, נורה מתוך לועו של אותו הר געש שהוא הסרט הכביר הזה.

הבמאית שרה דוסה, הידועה יותר כמפיקה (״דמוקרטיה על סף תהום״), שבה אל סיפורו של זוג וולקנולוגים צרפתי. שניהם חוקרים הרי געש אך מכיוונים גיאולוגיים שונים, שניהם התאהבו בנושא וגם זה בזו בגיל צעיר, תרו יחדיו את העולם בעודם מתרוצצים מהתגעשות להתפרצות. בני הזוג הם קטיה ומוריס קראפט, מדענים חלוציים בתחומם בכל הקשור בתיעוד וניסוח התנהגויות של הרי געש, במטרה למפות ואולי אף לחזות את ההתפרצות הבאה. שניהם דמויות מוכרות בקהילה המדעית ואפילו בקולנוע, בין אם בשל סרטים שיצרו בעצמם או הודות לאזכורים שלהם ושל הדימויים שלכדו בסרטים של אחרים (״אל תוך התופת״ של ורנר הרצוג הוא דוגמה טריה יחסית).

האקטואליות של הנושא המתואר מבהילה, שכן רק לפני כשבוע וחצי התפרץ הר געש תת-ימי סמוך לטונגה שבאוקיינוס השקט, והנזקים ההיקפיים של האירוע עדיין נאמדים. אבל בעיניי הסרט יהיה רלוונטי גם בעוד חודשים או שנים, בזכות ההתנגשות הטקטונית של הנושאים הגדולים יותר בהם הוא עוסק. אלה שבזכותם אפשר לכנותו גם ״אהבה געשית״, תרתי משמע. כסרט טבע, הוא מנגיש מדע מסובך בקלות ומלא אימג׳ים מרהיבים, שכן הזוג קראפט העז להתקרב יותר מכל מי שקדם להם אל התופת הלוהטת של הרי געש בשעת התפרצות. התעוזה שלהם גם הובילה לסכנה תמידית לחייהם, מה שהופך את הסרט גם למותחן אסונות אפקטיבי – ככל שהם חוששים פחות לחייהם, ביחד ולחוד, כך האחריות הזו עוברת אל הצופה.

הפחד מטרגדיה מרחף גם מעל המימד הרומנטי של הסרט, אותו מצאתי מרגש עד דמעות ומעבר. ספק אם תראו סרט תיעודי על שני אנשים שאוהבים אחד את השנייה יותר מהצמד המבריק והמטורלל הזה, הנצחה של אהבת אמת על רקע עבודה מדעית פורצת דרך. לבסוף, זהו בעצם גם קולנוע על קולנוע, בשל העיסוקים המשיקים של הגיבורים: הבחירה של קטיה ללכוד רגעים במצלמת סטילס, לעומת הצורך של מוריס לתעד הכל בפילם, והלבטים המתוארים ביומנים שלהם כיצד להעביר הלאה את המידע באופן נהיר וספקטקולרי כאחד. את שלל הז׳אנרים השונים הללו כורכת הקריינות של מירנדה ג׳ולי, שהפרסונה שלה מתאימה לגיבורים: בחיוך הרחב אל מול הסכנה והן בחיבוק של החריגות וחדוות החיים, האדישות הקלה אל מול הסופיות שלהם וההתרגשויות הקטנות מתגליות או התלבטויות. הסרט נרכש להפצה על ידי נשיונל ג׳יאוגרפיק (לבית דיסני) מה שאומר שייתכן והוא עוד יגיע לקולנוע בהמשך. כשזה יקרה אצפה בו שוב, על המסך הכי גדול שיימצא.

Gentle
עדינה

דמיינו את ״המתאבק״ של דארן ארונופסקי, רק בהונגרית ובשינויים קלים, למשל היפוך מגדרי והחלפת הזירה של הגיבורה מהיאבקות בידורית לפיתוח גוף. כעת יש לכן ולכם שמץ של מושג למה לצפות מהסרט הזה, המתמודד בתחרות הבינלאומית העלילתית של סאנדנס ונוצר בידי הצמד לזלו צ'ויה ואנה נמש (הערה: הם אינם שני חלקים באישיות של הבמאי בן ארצם, לזלו נמש). מבחינה סגנונית הסרטים שונים כמרחק ארה״ב מהונגריה, אבל משהו בעלילה ובקונפליקטים הזכיר לי את הסרט בו מיקי רורק מתקשה לעזוב את אורח החיים השרירי וההרסני שלו. נטיעתו של ״עדינה״ בעולם פיתוח הגוף בכלל ובקטגוריה הנשית בפרט מקנים לו ייחוד משלו, גם בהשוואה לסרטים אירופאים עכשוויים שעסקו בשרירנים (״חיבוק של דוב״) או מכורות לכושר (״זיעה״).

בצירוף מקרים יפה בעברית, לגיבורה קוראים עדינה (טוב נו, אדינה) ואנו פוגשים אותה לראשונה כשהיא לגמרי באלמנט שלה, מתמודדת מול מפתחות גוף הונגריות על הזכות להעפיל לתחרות הבינלאומית. המפגש הראשוני מערער מיידית תפיסות וסטיגמות על מה נחשב גברי ונשי בחברה, מבחינת מראה חיצוני. בהמשך מתברר כי מי שנראית חזקה בקטע על-אנושי למעשה שברירית ומותשת בשל ההכנות לתחרות. עוד דיסוננסים נערמים על המסך כשנלמד להכיר יותר את הגיבורה, שככל שהיא נעשית שרירית יותר כך היא דווקא מתקשה להשיג ספונסרים בתחום המקדש שרירים. אהובה הוא גם המאמן שלה ומפתח גוף מפורסם לשעבר בעצמו והעלילה תתמקד במערכת היחסים הרומנטית-מקצועית, בדרכים הפרוורטיות בהן אדינה נאלצת לכלכל את עצמה, ובהכנות שלה לתחרות הכוללות עוד סוגי הקרבה עצמית שהיא הכל חוץ מבריאה. השאלה היא האם התהליך של בניית הגוף חייב לכלול בתוכו גם ריסוק של הנפש.

בתפקיד הראשי מככבת אסתר צ׳ונקה, שאת השרירים שלה אין צורך לזייף משום שזה מקצועה, אבל ניכר כי גם במשחק היא מצטיינת כבר בהופעתה הקולנועית הראשונה. אי אפשר להסיר ממנה את המבט, מה שמעורר המון שאלות על האופן בו החברה מביטה באישה, בדגש על גוף האישה, כעוד דרך לנסות ולהכניסה למשבצות או להגביל את ההגדרה העצמית שלה. מי שמביט עליה בכמה אופנים הוא המאמן-מאהב, אותו מגלם גיורגי טורוש, אך הוא לא היחיד. עוד מביטים בה שופטים, מעריצים וגם לקוחות בקו העלילה הכלכלי של הסרט, השואל מה ההבדלים בין שלל מקצועות מכירת הגוף הקיימים בעולם. מבחינה תסריטאית, כל מערכה של הסרט כתובה קצת פחות טוב מקודמתה בעיניי, אבל כיצירה שלמה הוא מאוזן יחסית בזכות הרבה חסד בתוך המון דיכאון, מה שמתבטא צורנית וסיפורית כאחד. מגיע לו דיון יותר רחב וכולל ספוילרים אבל אשמור את הזכות או אעבירה הלאה ליום בו יהיה זמין בישראל, אם וכאשר.

A House Made of Splinters
בית עשוי רסיסים

חברת ההפצה הישראלית-בינלאומית Cinephil יצאה מנצחת מפסטיבל סאנדנס הקודם, ספציפית בתחרות התיעודית הבינלאומית בזכות ״לברוח״ הנהדר. הסרט ההוא מנסה להתמודד בימים אלו על הזכות להיות מועמד למספר קטגוריות באוסקר, בעוד הפקה אחרת עם מאפיינים דומים תבקש להשתמש בפסטיבל סאנדנס בתור קן שיגור להמשך הדרך ב-2022. כמו ״לברוח״, גם ״בית עשוי רסיסים״ הוא הפקה דנית המתמקדת במיעוט חסר מזל ממדינה אחרת, בדגש על נזקים וטראומות ילדות שנגרמו בידי מלחמות ושינויים דמוגרפיים. בניסוח חידתי פחות, הבית מן הכותרת הוא מקלט זמני עבור ילדים וילדות אוקראינים הזקוקים לו מסיבות שונות. לרוב בהשפעת המצב הבטחוני בחלקים באוקראינה המצויים בסכסוך מתמשך, וכמעט תמיד בגלל הורים אלכוהוליסטים שנטשו אותם או גרוע מכך, מאסו בגידולם. בעודם ממתינים להחלטות משפטיות בעניינם, הם מוצאים חברים ונחמה בדרכם למשפחה אומנת, אפוטרופוס חוקי או בית יתומים. בחלק מן המקרים קשה לדעת מהי האפשרות המתאימה יותר או הגרועה פחות.

די בנקודת המוצא הזו כדי לפתוח את הברזים שמאחורי העיניים, ואכן מדובר במסחטת דמעות אמיתית עם סיפורים מרסקי לב של כמה וכמה זאטוטים מוכי גורל. או שמא דווקא סיפורים מרחיבי לב, כי לי באופן אישי לא יצא להתייפח וזאת משתי סיבות. האחת היא שעוצמת הרגש בה פועל הסרט לאורך כמעט שעה וחצי היא הרבה מעבר למקסימום האישי שלי וכך הוצפתי לגמרי. אך כמעט ואין בסרט זמני פורקן מוגדרים, למעט אולי שביבי תקווה לסוף טוב עבור חלק מן המצולמים. רוצה לומר, או שבוכים רצוף ללא שליטה או שנותרים על הסף וללא הצלחה לקחת נשימה עמוקה. כאן נכנסת הסיבה הנוספת בגינה לא התפרקתי אלא נמסתי, שהיא צורך או הרגשה שהייתה לי לפיה אסור להתייאש. זה לא ״בשביל הילדים״, רובם עמידים בצורה יוצאת דופן יותר ממה שאהיה אי פעם, כיוון שנאלצו להתבגר מוקדם כמי שידעו רק סבל מגיל אפס. זה היה יותר בשבילי ובהשראתם, כמו גם בהשראת המטפלות המסורות, שעושות את המירב והמיטב בנסיבות אימים.

יותר מאשר עצב או תוגה, חשתי במהלך הצפייה מאבק בין זעם קדוש אל מול עליבות האדם, לבין התפעמות מן הרוח האנושית. התחושות הראשונות הגיעו ברגעים כמו זה בו אמא של ילדה מקסימה ואופטימית בשם אווה משוחחת בטלפון עם בתה, ופשוט מפילה עליה את כל השיט שלה במקום להיות המבוגרת המנחמת. אם שהזניחה ונטשה אותה עד כדי כך ששירותי הרווחה נאלצו להתערב. האופן בו אווה מסרבת להישבר אפילו כשהיא עוד רגע פורצת בבכי ריגש אותי יותר מדי מכדי לבכות. היא הגיבורה שהכי התחבבה עליי בסרט, העוקב אחרי מספר ילדים וילדות שהולכים והופכים מורכבים מבלי שנפסיק לרצות בטובתם. הבמאי סימון לרנג וילמונט (״כלבים נובחים רחוק״ זוכה דוקאביב) בחר לצלם את הילדים מקרוב, ולכאורה בלי להתערב בנעשה. גם כאשר הם ספק משחקים וספק אלימים, או ברגעים בהם עצה חינוכית הייתה מועילה יותר מצילום אובייקטיבי. יש בכך משהו ספק מניפולטיבי וספק פסיבי וטהור מבחינת הקולנוע התיעודי. כך או אחרת, הגישה מתגלה כנכונה לחוויה שהסרט מבקש להעביר את הצופה.

All Images Courtesy of Sundance Institute