• סרטים חדשים: ״פרזיטים״ של בונג ג׳ון הו
  • ״השיר של רוז״, סקירה חצויה
  • ״ילדים טובים״, סקירה
  • פרזיטים
  • ״היו זמנים בהוליווד״, סקירה
  • מבט מחודש בסרטי האחים כהן: ״יהודי טוב״
  • The Art of Self Defense :מחכים לתרגום
  • טוויסט בעלילה: וידוי של אדם שלא חושש מספוילרים
  • מידסומר
  • ״סיפורים מפחידים שמספרים בחשיכה״, סקירה
  • הכירו את
  • המלצות סינמטקים: מהדורת אוגוסט 2019
  • ״מהיר ועצבני: הובס ושואו״, סקירה
  • פסטיבל ירושלים 2019: דיווח אחרון ומסכם
  • פסטיבל ירושלים 2019: הזוכים וסיכום התחרות
  • אימת החודש - יולי 2019

מחכים לתרגום: The Art of Self-Defense

12 באוגוסט 2019 מאת אורון שמיר

לפעמים היקום שולח לך מסרים. לעתים הם די ברורים אבל ברמה שעדיין מאפשרת להתעלם מהם. עד שזה מצטבר. הפעם זה התחיל עם צירוף מקרים, כשפסטיבל ירושלים מציג סרט בו מככבים ג׳סי אייזנברג ואימוג׳ן פוטס – ״ויואריום״, עליו כתב אצלנו אור. השניים חולקים מסך גם בסרט אחר שראיתי לאחרונה, והתלבטתי אם לכתוב עליו – ״The Art of Self-Defense״. לצורך הטקסט אקרא לו ״אמנות ההגנה העצמית״, למרות שאין לו שם עברי או תאריך הגעה לישראל ולכן הוא מופיע במדור המוקדש לסרטים כאלה.

עוד קטע מצחיק שקרה הוא שפעמיים רצוף ראיתי את אלסנדרו ניבולה בסרט שלם בלי לזהות שזה הוא – גם בסרט המדובר לעיל וגם ב״אתר הצלילה בים האדום״ בנטפליקס. אבל לראות שוב ושוב את אותם שחקנים על המסך זה משהו שקורה כל הזמן, לא כזה משונה. לכן, הרמז העבה ביותר שקיבלתי מן היקום הוא הצטלבות המקרים הבאה – זוגתי הזכירה לי שרצינו לערוך צפיית 20 שנה ל״מועדון קרב״, בדיוק כשהפודקאסט החביב עליי, ״The Next Picture Show״, הקדיש פרק לפייט קלאב – כדאבל פיצ׳ר ל״אמנות ההגנה העצמית״! זה כבר ברמת של גליץ׳ במטריקס, לא? חשוב להבהיר שהפרק שלהם שוחרר כחודש אחרי שהסרט הצנוע ערך את בכורתו, מה שאומר שאולי הם התלבטו כמוני ואולי חיכו לתת לי סימן אחרון. או שאני סתם מחפש אישור חיצוני כדי להצדיק את איך שאני מרגיש ומה שאני עושה. קצת כמו גיבור הסרט, אגב.

הדמות המרכזית, בגילומו של אייזנברג, היא של בחור בשם קייסי, שכבר בפתיחה זוכה ללעג על ההתנהגות הרכרוכית שלו. הסרט עושה בכך עבודה מעולה גם בביסוס הדמות וגם בהעברת הסימפטיה לצד שלו, מעצם הצבתו כאחד שאמנם לא עונה להגדרות הנוקשות של החברה לגבי גבריות, אבל לא מגיע לו להיות קורבן תמידי בשל כך. גם בעבודה הוא לא שייך לחונטה הגברית, והניסיון שלו לצאת בשעת לילה לרכוש מזון לכלב התחש החמוד-מלהכיל שלו, מסתיים במפגש עם כנופיית אופנוענים ששולחת אותו חבול אל בית החולים. התקרית גורמת לקייסי להיות עוד יותר פחדן ומסוגר. בדיוק כשהסימפטיה אליו מסתיימת והגיע הזמן שתהפוך להזדהות, הוא מחליט לקחת את גורלו בידיו – ולהניח בהן גם אקדח.

אולם, כיוון שהוא צריך להמתין לקבלת רישיון נשק, הפתרון המיידי יותר שמוצא את קייסי הוא דוג׳ו מפוקפק למראה, בהנהלת סנסיי (ניבולה) שעושה עליו רושם עז. הוא לא רק מתחיל לקחת שיעורי קראטה, אלא גם מוצא את המנטור שלו בדמותו של סנסיי. כן, זה שם הדמות – סנסיי. או לפחות כך הוא מציג את עצמו. עוד דמות מעניינת בדוג׳ו היא אנה (פוטס), הבחורה היחידה בסביבה עתירת הטסטוסטרון, שעליה מוטל להעביר את השיעורים לילדים. קייסי מתחבר אליה, בקטע ידידותי, אבל ההשפעה של המאסטר שלו לא מאפשרת לו להתקרב – סנסיי סולד מכל דבר נשי, כולל נשים. הוא מבקש מקייסי להיפטר מגינוניו ולהתחיל להיות גב-גבר אחשלי-גיבור מאצ׳ו-מאצ׳ו-מן. קייסי לוקח את זה למקומות די קיצוניים, יותר מהמורה.

למקרה שזה לא ברור, מדובר בקומדיה. קראתי כבר תגובות של קהל שלא הבין כך את הסרט. בעיניי זה ברור מהשנייה הראשונה, למרות האנרגיות הנמוכות ובזכות היציאה המכוונת מהקצב, אבל בכל מקרה לוקח לא מעט זמן להסתנכרן להתחיל לצחוק יחד עם הסרט על המתרחש בו. לכל צופה ודאי יהיה רגע מפתח אחר בו זה יקרה, אבל אחרי הקליק ל להיסחף פנימה לעולם הרציני-עד-אבסורד. הסרט מספק עוד ועוד סיבות לא להפסיק לחייך, גם ברגעים דרמטיים, לצד פרצי אלימות שאותי הבהילו. בכל מקרה, סגנון ההומור הוא כל-כך יבש עד שברגעים מסויימים אפשר בהחלט לתהות האם הוא אכן שם. אבל כשהמזכירה האלקטרונית של הגיבור מתנהגת באופן פאסיב-אגרסיב ומביעה יותר רגש מחלק מהדמויות האנושיות, נראה לי שהאירוניה עוברת. אפשר לקחת את רוב הסרט בהומור ספוג ביקורת עצמית על התרחשויות העלילה ובעיקר על הנושא המרכזי שלו – תפיסת הגבריות בעולם המערבי.

היחס לעצם הגדרת הגברים מול עצמם ומול הסביבה נמדד בסרט דרך שלוש הדמויות שציינתי. מצד אחד ניצב הסנסיי שכל-כך נחרד מן האופציה שגבר יגיד או יעשה משהו שייתפס כנשי, שהוא כבר מזמן עבר את שלב המיזוגניה ונחת איפשהו בין הומו-אירוטיקה מודחקת לבין מצג שווא של זכר אלפא שמאחוריו מסתתר פודל היסטרי. נדמה לי שזה מה שקרוי גבריריות (גבריות + שבריריות), מושג שרק קראתי אונליין ואני מקווה שאשתמש בו נכון. ניבולה עושה פלאים עם הדמות הלא-מורכבת במבט ראשון, כמו דופק סולו גיטרה שלם עם תו אחד – הוא נותר בלתי צפוי למרות שיש לו רק תגובה אחת לכל מצב, והוא משדר ביטחון מבלי להיות באמת כרזימטי.

מן העבר השני ישנה הדמות של אנה, האישה המבקשת להוכיח את עצמה בעולם הגברי עד כדי פארודיה של הדוג׳ו (המעפן למדי יש לציין, מה שרק מגביר את האפקט הקומי). אנה משחקת במשחק של הגברים ומבקשת להביסם, אבל המתכון של הסרט להפלת הפטריארכיה הוא קצת אחר, כפי שיתברר עד הסיום. פוטס מצליחה גם היא להפתיע בהופעה שלה בעודה נשארת עקבית ונאמנה לדמות, שמתחילה כזרה מסתורית שהאאוטסיידריות שלה מקבילה לגיבור, אך אין שום סכנה שתהפוך למכשיר עלילתי רומנטי או למדריכה ותו לא.

בין שניהם ניצב קייסי, כנראה הדמות המורכבת בסרט, או לפחות זו שעוברת תהליך ולא רק מקלפת מעליה שכבות כמו האחרים. אייזנברג מפגין כאן לראווה את שני סוגי הכישורים או הטייפקאסטים שלו. הוא מתחיל את הסרט בתור הלפלף האולטימטיבי, חסר ביטחון עצמי באופן מגומגם ומסורבל, מסוגר בקליפה של עצמו אבל איכשהו מעורר יותר חיבה מאשר רצון לבעוט בו. כשהוא עובר לצד האפל של הקראטה יוצא ממנו הצוקרברג של ״הרשת החברתית״, זאת אומרת הפסיכופט הרהוט המקרין שליטה במתרחש ובעיקר ברגשותיו. בזכות השילוב בין שני סוגי הדמויות שהוא מתמחה בהן זו כנראה ההופעה של השחקן שהכי נהנתי ממנה שנים. עד שהוא הופך למכונת הקראטה שהלשון שלה מכאיבה יותר מכל בעיטה, אפשר להספיק להתאהב בגולם שעתיד לבקוע ממנו פרפר קטלני.

בקיצור, אולי אפשר להבין למה המשולש הזה מזכיר (ולא רק לי, כאמור) את ״מועדון קרב״, שאכן ראיתי שוב. אני הולך להפר את החוק הראשון והשני בפייט-קלאב ולדבר רגע על איזה סרט עצום זה. בצפייה הנוכחית לא רק שניכר בבירור הזרם האירוני והחתרני שכולם מדברים עליו כל השנים, ובזכות ״אמנות ההגנה העצמית״ אני כבר לא מבין איך אפשר לקחת את סרטו המכונן של דייויד פינצ׳ר בשום דרך אחרת מלבד כפארודיה על גבריות רעילה. מושג שלא היה בשימוש כה תדיר כשנוצר הסרט, כמובן. בכלל, ״פייט קלאב״ כל-כך הקדים את זמנו בעיניי שרק עכשיו ב-2019, עם האלימות ברשתות החברתיות וכל מיני תאים מיליטנטיים במציאות, אפשר להבין אותו במלואו. הדמיון בין הסרטים הוא כמובן לא אחד לאחד, למשל כי בדוג׳ו הקראטה יש אחד-עשר חוקים ולא שמונה, או כי ״אמנות ההגנה העצמית״ מכיל סוג אחר של הפתעות שאינו טוויסטים עלילתיים שומטי לסת מודל 1999. אבל אין ספק שהאחרון חייב את קיומו לראשון וגם מאיר אותו באור חדש, לפחות עבורי.

מי שכתב וביים את ״אמנות ההגנה העצמית״ הוא ריילי סטרנס הצעיר, שזהו סרטו השני באורך מלא אחרי ״Faults״. את סרטו הנוכחי בהחלט אפשר לראות כפארודיה על סרטי אמנויות לחימה מערביים בסגנון ״קראטה קיד״, או כמעין קרוב-רחוק של ״The Foot Fist Way״. אפשר גם לחוות אותו פשוט כקומדיה על ההפיכה מחננה לגבר-גבר, אבל אני לא בטוח שהוא יצחיק את כולם. לדוגמה, מי שתיפגע לו הגבריריות שהוזכרה לעיל, עלול להגיב אחרת. כי בניגוד ל״מועדון קרב״ אין כאן את הרובד הקרוב לפני השטח, אין פטישיזציה אלא רק הגחכה. עליי באופן אישי זה עבד מעולה, בתור מי שמעולם לא הצליח להבין את הציפיות של החברה ממנו בתור גבר. אם היו מכריחים אותי להילחם בערב הראשון של פייט קלאב כנראה שהייתי עוזב את המרתף, ואם הייתי נקלע במקרה לדוג׳ו של סנסיי ייתכן שהייתי צוחק לו בפנים. אז מבחינתי, נחמד שיש סרטים כמו זה שעוזרים לשחרר קיטור במקום בטוח, קצת כמו שהדמויות הקולנועיות הללו מבקשות לעשות.

לעוד סרטים שעדיין מחכים לתרגום, או שכבר הקימו בית בישראל, לחצו על התגית

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.