• מה לראות ביום הזיכרון וביום העצמאות 2021
  • על ״אהבה ממבט שני״ והקולנוע של מיכל בת אדם
  • סרטים חדשים: ההיסטוריה האישית של דייויד קופרפילד
  • ?״ג׳יו ג׳יטסו״: האם הסרט הזה נורא כמו שהוא נראה
  • ״בארב וסטאר יוצאות לויסטה דל מאר״, סקירה
  • ״ברנשטיין: הפרטיזן האחרון״, סקירה
  • אוסקר 2020/21: פוסט פרסי איגוד השחקנים
  • ״מלמקרוג״, סקירה לסרטו של כריסטי פויו
  • ״מוד הקדושה״, סקירה
  • ״הטיגריס הלבן״, סקירת נטפליקס
  • ״החפרפרת״ ו״מורתי התמנונית״, סקירת אוסקר כפולה
  • אוסקר 2020/21: דירוג המועמדים לפרס הסרט
  • אימת החודש - מרץ 2021

פסטיבל סאנדנס 2021 – קולנוע בינלאומי: Luzzu, Prime Time, Taming the Garden

13 בפברואר 2021 מאת אורון שמיר

שבוע חלף מאז נגמר פסטיבל סאנדנס והחלו הדיווחים שלי בסריטה, אז הגיע הזמן לסיים. פירטתי על החוויות שלי מהקולנוע האמריקאי העלילתי והדוקומנטרי, כמו גם משלל סרטי הז׳אנר שיצא לי לדגום. בין לבין ניסיתי להעביר את חוויית הפסטיבל המקוון עצמה, שהייתה שונה הפעם לוותיקי סאנדנס או לטירונים כמוני שמתנסים בו בפעם הראשונה. הרעיון של לבקר במהדורה רגילה של סאנדנס אם וכאשר יתאפשר עדיין קורץ לי. יש משהו רומנטי בעמידה בתור בשלג כדי לראות בכורה של הבמאי/ת הגדול/ה הבא/ה, כפי שמתארים זאת שוחרי הפסטיבל הזה. אמנם חסרה לי האינטראקציה האנושית וההיתקלויות המשמחות במכרים שמסתובבים בפסטיבלי תבל ורק שם אנחנו נפגשים בעצם, אבל אין להכחיש שבמהדורה המקוונת הספקתי יותר. גם הרשתי לעצמי לדחות את הכתיבה בידיעה שהסרטים עצמם לא יהיו זמינים בישראל בקרוב מאוד, אבל שיש בה ערך משום שחלקם כן יהיה מדובר בהמשך השנה.

אנשי סאנדנס דיווחו על מספרים די מרהיבים מבחינת צפיות – לטענתם היו כחצי מיליון כאלה לאורך שבוע הפסטיבל. האונליין איפשר לכל 50 המדינות בארה״ב להשתתף ולעוד 120 מדינות מרחבי תבל לגשת לתוכן שהיה זמין אצלן. כך שאמנם היו פחות סרטים מעבר (כ-70 פיצ׳רים במקום 120) ועל פני פחות ימים מן הנהוג (שבעה ולא 11 ימים), אבל התכנים שהשתתפו נצפו בידי הרבה יותר אנשים. צריך להזכיר שסאנדנס אינו פסטיבל לאנשי תעשייה ועיתונות בלבד, שהיוו רק כ-3000 ממחזיקי התגים והכרטיסים. כמעט כל הקהל (85%) בחר באופציה של צפיות בודדות לעומת רכישת פס לכל הפסטיבל וכשני שליש נצמדו לרעיון של חלון צפייה בהקרנת בכורה, המאפשר אינטראקציה מסויימת עם היוצרים בסיום הצפייה דרך סשן שאלות ותשובות אונליין. הנתון האחרון שאני מצאתי מעודד הוא שכמחצית מבאי הפסטיבל שייכים לקבוצת הגיל 18 עד 34, כלומר מוגדרים כצעירים. הסינפיליה חיה וקיימת, היא פשוט רובצת על הכורסא בבית, ואני רוצה להאמין שגם תדע לקום ממנה ולחזור אל בתי הקולנוע ואל הפסטיבל הממשיים כשיהיה ניתן לעשות זאת באופן גורף.

את רשימת הצפייה הפרטית שלי אפשר למצוא בלטרבוקסד ומבחינת הכתיבה השתדלתי לשמור את הכי טוב לסוף. שני הסרטים החביבים עליי במהדורה הנוכחית יהיו חלק מהדיווח הזה, אלא שעל אחד מהם כתבתי לגלריה של ״הארץ״. אני מדבר על ״Flee״, דוקו-אנימציה מדנמרק שכאילו נשמע כמו מלכודת פסטיבלים: סיפורו של פליט אפגני גיי, שזהותו מוגנת בזכות אנימציה המאפשרת לצלול אל זכרונות הימלטותו מן המדינה והגעתו אל סקנדינביה, שם פגש את הבמאי. בפועל, הסרט הזה הוא הכל חוץ מקלישאה ורמות המקוריות והרגישות שלו פשוט מדהימות. דמיינו מעין ״ואלס עם באשיר״ פוגש את ״הסנוניות של קאבול״, סרט על הישרדות וזהות כשם שהוא על הדחקה וסיפור-סיפורים. הבמאי יונאס פוהר ראסמוסן וצוותו נהנו מתשומת לב חריגה בסאנדנס, כולל עסקאות מכירה עולמיות וגם דיבורים על גרסה באנגלית אותה ידבב ומפיק בפועל ריז אחמד. זה הסרט הראשון שראיתי בפסטיבל והוא נשאר איתי לכל אורכו, עד לזכייה בקטגוריה התיעודית הבינלאומית. למזלנו, חברת ההפצה שלו שגם השתתפה בהפקה, היא חברת סינפיל הישראלית. כך שאני מקווה ומאמין שנראה אותו גם בישראל.

עוד סרט שכתבתי עליו בטקסט להארץ הוא ״Hive״ של בלרטה באשולי, שאינו תיעודי אך מבוסס על סיפור אמיתי. מקום ההתרחשות וההפקה הוא קוסובו והסיטואציה שבבסיס הסרט נשמעת בדיונית אבל היא היומיום של לא מעט נשים באיזור. נשים שהבעלים שלהן נעלמו במלחמות הבלקן והתפרקות יוגוסלביה והן מחכות לשובם, לא בדיוק אלמנות אבל כבר לא ממש נשואות. זקני הכפר מסתכלים עקום על הרצונות של הנשים להמשיך בחייהן, להתפרנס, או חלילה לעשות מעשה קיצוני כמו ללמוד נהיגה. גיבורת הסרט מבוססת על אישה שהבמאית תירגמה את סיפורה למסך, אותה מגלמת אילקה גאשי, התשובה הקוסוברית לסנדרה בולוק. בעלה האובד הותיר לה כוורת לטפל בה, כמו גם ילדים וחם מזדקן. הגיבורה נחושה להתקיים בעצמה בזמן ונוצרת סביבה מעין כוורת נוספת של אחוות נשים. אחרי שוט פתיחה שמכין את הקרקע, כמעט כל מהלכי העלילה צפויים אך זה לא מפריע לרגש לגאות. כיוון שהסרט זכה בשלושה פרסים בתחרות הבינלאומית העלילתית ומשך הרבה תשומת לב ואהבת קהל, אני צופה גם לו אופק הקרנה אפשרי בארץ.

לפני שנגיע אל הסרטים שחיבבתי עד מאוד אסקור בקצרצרה את אלה שלא. במקרה של ״Fire in the Mountains״ ההודי, דווקא הייתי איתו עד מחצית הדרך. סרטו של אג׳טיפל סינג מתרחש באיזור המכונה ״שוויצריה של ההימאליה״, בו משפחות קשות יום מנסות להתקיים בדוחק. העלילה מתמקדת במשפחה שכזו, בעלת צימר על צלע ההר. הגיבורה היא אם המשפחה, שצריכה לא רק להשיג לקוחות אלא גם לטפל בבעל שתיין, מתבגרת מרדנית, בן זקונים שלא מזיז את רגליו, וגיסה אלמנה. בשלב זה נהניתי עד כמה שניתן מסרט אקזוטי למערביים, עם נופים יפים וקשיי העולם השלישי. אבל אחרי שסיים להציג את הדמויות והקונפליקטים, הסרט ממטיר עוד ועוד צרות רק כדי שיהיו, ואת אלה שכבר היו קיימות מגביר למקסימום. זה לא רק מלודרמטי אלא גם מקשה לעקוב אחר ההיגיון והופך למוגזם עד גיחוך, כאילו נגמרה לבמאי הסבלנות באמצע. שלי נגמרה עוד לפני כן ונותר לי רק להתבאס על הפער בין איך שהתחיל הסרט לאופן בו הסתיים.

כלפי ״Ma Belle, My Beauty״ אפשר להיות סלחני הרבה יותר, משום שעוד מהשוט הראשון ברורים כמה דברים. האחד הוא שסרטה של מריון היל אינו רק עבודת ביכורים, אלא סרט נטול תקציב. שנית, האווירה קלילה כמו אחר-צהריים נטול דאגות בחלק הכפרי של צרפת, שם אכן מתחילה העלילה. שלישית, גם העלילה אוורירית מאוד ונסובה בעיקר על משולש אהבים. זהו סיפור על מערכת יחסים פוליאמורית שהפכה לזוגית, על זמרת ונגן ג׳אז מניו אורלינס שעברו לצרפת וכעת זוכים לביקור של המאהבת לשעבר. הסרט נע בין אנגלית וצרפתית ומי שמוסיפה לו עברית בשלב מסויים והופכת את המשולש למרובע היא סיון נועם שמעון (״ברש״). היא מתפקדת כאופציה רומנטית נוספת, שמשום מה מדקלמת משירי רבי יהודה הלוי ברגעים אינטימיים. זה ממש לא הדבר הכי מוזר שקורה, בסרט הנע בין שיחות אגביות שמסתירות רגשות רציניים לבין שלל תירוצים לסצנות עירום. עליי זה פחות עבד, למרות או בגלל שזה מראש סרט במשקל נוצה שעשוי באופן בוסרי עד סטודנטיאלי. אבל הוא כן יצא עם פרס חביב הקהל של המסגרת המשנית בה הוקרן.

Luzzu

נדמה לי שמעולם לא ראיתי קודם לכן סרט מלטזי. יכול להיות שמלטה הייתה שותפה להפקה בסרט שראיתי, או שסרט הוליוודי כלשהו הכיל סצנה או שתיים במלטה, אבל סיפור מקומי תוצרת מדינת האיים הזעירה פגשתי לראשונה רק עכשיו. הייתי זוכר את השפה הזו אם הייתי שומע אותה, שילוב מוזר בין איטלקית וערבית עם קצת אנגלית, תמהיל ים-תיכוני שהאוזן שלי לא הפסיקה להשתומם למשמעו. הסרט עצמו מעט יותר שגרתי אבל היה משהו צנוע ויפה באופן בו הבמאי אלכס קמילרי לא ניסה להמציא מחדש את גלגל הפילם בסרטו הראשון, אלא יצר באמצעים הקולנועיים העומדים לרשותו דרמה אנושית מרגשת. טונות של הומניזם, קורטוב פשע ומסרים חברתיים, או בקיצור – ניאו-ריאליזם במיטבו. לא מפתיע למצוא את שמו של ראמין בהראני בין המפיקים, או לגלות שהבמאי עבד כעורך בפרויקטים של בהארני ובסרטים אמריקאיים עצמאיים (״העודף בשבילך״).

את גיבור הסרט מגלם נון-אקטור בשם ג׳סמארק שיקלונה (מקווה שכתבתי נכון), שזכה בפרס מיוחד מטעם חבר השופטים על משחקו. זו בהחלט מסוג ההופעות של שחקן לא-מקצועי המשחזר חלקית את חייו מול המצלמה ויוצר בטבעיות דמות רבת קסם אישי פרחחי שאין להתחרות בו. ג׳ס הוא דייג כמו אביו ואבות אבותיו לפני כן, המשתמש בשיטות מסורתיות. המילה ״לוצו״ שנתנה את שמה לסרט, כך מסתבר, היא סירת דייג קטנטנה וצבעונית המזוהה עם הדייגים הוותיקים של מלטה, משלח יד שהולך ונהיה קשה להתפרנס ממנו. במיוחד עם אישה ותינוק, כשהיא צריכה לעבוד והוא זקוק כנראה לטיפול מיוחד עקב חשש לבעיה בהבעת קול. בתחילת הסרט סירת הלוצו של גיבורנו מראה סימני תשישות והוא צריך למצוא דרכים יצירתיות לתמוך כלכלית במשפחתו. לא בטוח אם הן יהיו בצד הנכון של החוק, אבל נדמה לו שכך עושים כולם.

הסרט מתקל נושאים גדולים כמו השפעת משבר האקלים על ענף הדייג, אבל מותיר את המושגים הערטילאיים ברקע ונדבק לדמות הראשית ולמצב הרגשי שלה. שחקני המשנה נוכחים לא רק ברקע ועושים עבודה טובה, אבל זה לגמרי הסרט של שיקלונה, שכל רגע בו הוא נושם מלא בדאגה כנה למשפחתו או עצבים על כך שכולם עוקפים אותו בסיבוב ורק הוא נדפק. זהו אדם שכל רצונו הוא להתפרנס בכבוד, משימה לא פשוטה באקלים הנוכחי במדינות לא גדולות כמו מלטה. בטח ובטח אם הכישורים שלך בלעדיים לדייג, אבל למזלו של ג׳סמארק יש לו גם כישרון להסתדר בחיים. הסרט נבנה לקראת רצף של שיאים עדינים, כמעט פיקסאריים באופן בו חפצים דוממים מואנשים, או פעולה שקטה מספרת יותר על רחשי ליבה של דמות מסויימת מאשר כל מה שאפשר לבטא במילים. העידון ואהבת האדם של ״לוצו״, מרמת הקונספט ועד הביצוע, מחפים על היעדר היומרה הקולנועית והופכים אותו לצפייה נעימה ומרגשת שגם מציגה בפני הצופה עולם אחר.

Prime Time

האם זה יפתיע מישהו אם אכתוב על סרט פולני עכשווי שהוא עשוי לעילא מבחינה טכנית? או שהוא תוקף חזיתית נושאים קודרים וכבדי משקל דרך סיפור על זמן ותקופה אחרת שבעצם משליכים על ההווה? כי זה בדיוק מה שהכי מתחשק לכתוב על ״פריים טיים״, בכורת הבימוי של יעקוב פיאנטק אחרי כמה קצרים ודוקומנטריים. הוא גם כתב את התסריט יחד עם לוקאש צ׳אפסקי, לו גם ניסיון בטלוויזיה, המדיום שהופך להיות זירת ההתרחשות המרכזית של העלילה.

בפולין של 1999, בערב ראש השנה החדשה ובפתחו של המילניום החדש, צעיר חמוש מתפרץ אל אולפן טלוויזיה. התוכנית המשודרת היא שעשעון מהסוג שאני זוכר גם מישראל אבל לא הצלחתי להיזכר או לגלות איך קראו לו – כזה שבו המנחה באולפן מחייגת אל צופים רנדומליים ותמורת פתרון חידות מזכה אותם בפרסים שונים, כולל רכב שחונה לצידה כפרס מנצנץ. ההתפרצות המפתיעה לשידור מניסה בבהלה את כל הצוות הטכני ומי שנשאר נעול באולפן מבחוץ הם הקרימינל הצעיר, המנחה ההמומה והשומר שעליו איים הפושע כדי להיכנס. בקונטרול חותכים את השידור ופוצחים במשא ומתן לא שיוויוני מכל בחינה עם מי שבאמת בקונטרול על המצב. דרישותיו: לעלות לשידור חי ברגע הנצפה ביותר של השנה בטלוויזיה הפולנית, בלי להבטיח מה הוא יגיד. אבל נראה שיש לו מסר לאומה, או למישהו מסויים, שהוא רוצה להקריא.

בשלב זה בטח כבר קפצו לתודעה סרטים אמריקאיים כמו ״רשת שידור״ האלמותי, או ״מפלצת הכסף״ מהעת הנוכחית. הסרט הנ״ל מתחיל אמנם כמו האחרון אבל תמטית נוטה יותר לראשון, אם כי הוא שונה מכל מה שתחשבו עליו בהינתן הסיטואציה המרכזית. זה לא בדיוק סרט חטיפה או מצור שגרתי, כאשר כל אחת משלוש הדמויות שבאולפן חווה משברים והתגברות עליהם. המצטיינים של הקאסט מבחינתי, בעיקר מבחינת מורכבות ואינטנסיביות התפקיד, הם שניים. האחת היא מגדלנה פופלבסקה בתור המנחה חסרת המזל שהופכת ממוכת הלם ובכי לדמות הכי רגועה ושקולה בחדר. השני הוא ברטוש ביילניה, שהקהל אולי יזהה מ״קורפוס כריסטי״, אחרי שהוא מוריד את הכובע. הוא צריך לשחק בעצם פעמיים, או בשתי שכבות, שכן גם הצעיר המעורער שפורץ לאולפן מעמיד פנים ביותר מדרך אחת וצריך להפגין קור רוח כשהוא מבעבע מבפנים.

הסיטואציה הבסיסית לגמרי מחזיקה את השעה וחצי המלחיצות שמרכיבות את הסרט, כאשר מדי פעם הבמאי מעקם מעט את האמינות או המתח לטובת אמירה. לדוגמה, חדר הקונטרול הופך למטפורה על הריב בין רשויות השידור ורשויות החוק על האחיזה והשליטה בציבור. בנוסף, מודגם המרדף אחר התהילה בעידן שלפני הרשתות החברתיות, בלי שום יכולת לדעת מה לעשות עם ״הרגע הגדול״ שלך כאשר הוא מגיע. במובן רחב יותר זהו דיון אפל למדי בדור הצעיר של סוף המילניום, דרך האמירה של הפילוסוף מרשל מקלוהן על כך ש״המדיום הוא המסר״. אם הסרט הזה היה צץ מולי באופן אגבי באחד משירותי הסטרימינג הייתי שמח שצפיתי בו, אבל אני לא בטוח שיש בו מספיק עוצמה או ייחוד בשביל שנראה אותו בהכרח בישראל בקונסטלציה אחרת.

Taming the Garden

נסיים עם הסרט החביב עליי בפסטיבל כולו, אולי בתיקו עם ״Flee״ שהוזכר לעיל ועם ״Summer of Soul״ מהדיווח הקודם. לבמאית שלו קוראים סאלומה ג׳אשי וזהו סרטה הרביעי, כאשר לפי מה שקראתי כולם תיעודיים ומבוססים על סיפורים מעניינים שהתרחשו או מתרחשים במולדתה, גיאורגיה. לאחר הצפייה ב״אילוף הגן״, די מתחשק לי לראות את כל מה שהיא עשתה עד כה. זאת בזכות העין לפרטים, העושר החזותי והקצב המרגיע שעומד לעתים בניגוד להתרחשויות מסמרות השיער שמרכיבות את סרטה הנוכחי. זו הייתה אהבה מדימוי ראשון והיא רק גברה ככל שהסרט התקדם לאיטו.

בדקות הראשונות לא נאמרת אף מילה וגם אנשים אין עדיין בפריים, כך שהרגשתי כאילו גיליתי שכיית חמדה. בסדרה של שוטים רחבים, נגלה מעין גן עדן עלי אדמות, על רקע מוזיקה שמעצימה את המראות. הפליאה מן הפאר של הטבע מתחלפת בהבנה שלפחות חלק מזה מעשה ידי אדם, שכן בין העצים והנחלים מתגלים אנשים שמטפחים אותם. אנחנו כאילו ביום השישי לבריאת העולם ועם בני האדם מגיעות גם המילים והשפה, מה שממקם את הסרט רשמית בגיאורגיה. אבל גם אחרי השיחה הראשונה שנחשפת, הסרט לא חדל להפנט, לאתגר, להרהיב עין ולחטט במוח. זאת משום שהסיפור המוזר שמספר עובד אחד לעמיתו, על אישה שמכרה את העץ בחצר שלה, מתגלה כנקודת המוצא. הגן המדובר הוא אוסף של עצי ענק מכל רחבי החוף של גיאורגיה. צוותים של משא ומתן נשלחים להביא עוד, וזה כולל מבט על תהליך החפירה ושינוע של עצים עתיקי יומין בשלמותם מן המקום בו ננטעו ואל אותו אי מסתורי.

המיליונר האקסצנטרי (כאילו שיש סוג אחר בקולנוע) אינו הנושא של הסרט אלא הבורא הנסתר, למרות שהוא בהחלט אדם אמיתי. הפעולות וההחלטות שלו משפיעות בעיקר על מי שהסרט מתמקד בהם: האנשים הפשוטים. מצד אחד הפועלים העמלים שלו, מצד אחר הכפריים שיום אחד מגיע אליהם נציג של בעל המאה ומציע להם לחפור ולשלוף את העץ שלהם מהחצר. לעיתים בתמורה לכסף, לפעמים בעד סלילת כביש שיוביל אל היישוב הנחשל. כל הצדדים בסרט הקשורים לעבודה עצמה היו ממגנטים בעיניי. בעיקר הדימויים הסוריאליסטיים של משאיות הצומח מתוכן עץ ענק שכאילו ״מהלך״ כמו דמות מ״שר הטבעות״. או אניית משא השטה בים ונושאת על גבה נפיל צומח שלא שייך לסביבה בה הוא מצולם (תמונה בראש הפוסט). הצפייה באנשים מבצעים עבודת כפיים, או עצם הקמת החזון המגלומני המשונה, הכל אפוף באיזה כישוף מוזר שלא יכולתי להסיר ממנו את המבט גם כשלכאורה לא קרה דבר על המסך.

הרגעים השקטים של העבודה המדויקת והמאומצת משמשים גם לאיסוף המחשבות שמתרוצצות אחרי עוד מפגש של יוצרי הסרט עם הצד השני של הפרויקט, הצד שנפרד מן העץ ונותר עם בור בגודל שלא הבין מראש. זה השלב בו הסרט נשען יותר לכיוון של דוקו-חוקר מאשר דוקו-מתבונן, שכן האנשים מדברים אל המצלמה וקרוב אליה, והם עושים זאת ממעמקי ליבם. מעבר למימד האנתרופולוגי או האתנוגרפי, אני חייב לציין שבזכות הסרט התחזקה אצלי המסקנה החשובה לא פחות שגרוזינים הם אולי העם שהקללות שלו הכי יצירתיות. ברמה שכמעט עצרתי את הצפייה כדי לסיים לצחוק ולהתפעל מהמקוריות של כמה מהביטויים שנאמרים. המפגשים הללו מוסיפים נופך נוסף לסרט הפואטי והמדיטטיבי, שלוקח את הזמן ודורש סבלנות. בתמורה הוא מציע משל מפעים על יחסי אדם וטבע, כמו גם על שימוש וניצול של כוח ועוצמה לגחמות אישיות. זה אמנם סרט תיעודי למיטיבי לכת, אבל אני לא יכול לחכות להמשיך את השיחה עליו כשיגיע לישראל, אם וכאשר. או על כל סרטי פסטיבל סאנדנס, כשחושבים על זה.

תגובות

  1. Shai הגיב:

    Flee נשמע מאד מסקרן, אך מאחר והמאמר שלך ב-"הארץ" נמצא מאחורי חומת תשלום, אין לי שום אפשרות לקרוא אותו(אני מודע לעבודה שזהו המודל העסקי של "הארץ").
    יש לקוות שסקירה מורחבת על הסרט תופיע גם פה

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.