אוסקר 2021/22: כל המתמודדים בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר – חלק ג'

עוד לא הספקתי אפילו לפתוח את הקובץ לחלק מספר שלוש בסקירת המתמודדים לאוסקר הבינלאומי 2021, וכבר הצטברו 33 (!) סרטים חדשים, מעבירים אותנו אל מעבר לשישים (כולל 15 בחלק הראשון, ו-19 בחלק השני). כלומר, אם להסתמך על שנים עברו, מעל לשני שליש מהמדינות המשתתפות כבר יצאו בהצהרות, ביניהן רוב אימפריות האוסקר, אבל בהחלט יש עוד למה לצפות. סין, דרום אפריקה וטורקיה הן חלק מאלו שאנחנו מחכים למוצא פיהן.

בינתיים, מאחורי הקלעים של המרוץ, רחשה לה סנסציה קטנה במהלך השבוע עם הנציגות הבולגרית, "פחד" המצוין. אחד מאנשי הוועדה טען שההצבעה לא לגמרי הייתה חוקית כי חלק מהפאנל נעדר או לפחות הצביע דרך מחליף, וזה מנע מסרט של במאיות לייצג את המדינה. לא יודע לאן זה מתקדם מכאן, אבל רק שתכירו שלכל מדינה יש את כאבי הראש שלה בהקשר לבחירת הנציג השנתי.

במניין האוצרות של פסטיבלי ישראל ונציגויות האוסקר הפער הצטצמם מאוד, והכל עוד פתוח. עם החלק השלישי, פסטיבל ירושלים הוסיף לעצמו שישה סרטים, וכעת הוא עומד על 13. עם זאת, חיפה קלע בלא פחות משבעה נציגים, ולכן כרגע מתהדר ב-15 (כזכור, סרטים שהופיעו בשני הפסטיבלים נרשמים לשניהם. כרגע ישנם שלושה כאלה).
עם זאת, ממש לאחרונה הצטרף עוד פסטיבל לשמחה, וזהו ה-TLVFest לקולנוע גאה, שכבר בשלב זה בתוכנייתו נמצאים שני מתמודדים: "חופש מוחלט" (עדיין סרט השנה שלי, שהיה גם בירושלים), ועוד אחד נוסף שיופיע ממש בסקירה הזו, אז הישארו מרוכזים.
וכך, 33 סרטים מצטופפים להם בחלק ג', מייחלים להעפיל לשלב הביניים של 15 הסרטים, משם יבחרו חמשת המועמדים הסופיים. מזכיר לכם גם את רשימת הלטרבוקסד המתעדכנת שלי, שם אני מדרג את המתמודדים בהם כבר צפיתי.

המתמודדים לפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר באוסקר ה-94
חלק 3

אוסטרליה – "כשהרימונים מייללים" (When Pomegranates Howl)
אפגניסטן טרם הכריזה על מתמודד מטעמה, אם יהיה בכלל, אבל היא כבר מקבלת מקום דרך אוסטרליה שבחרה בהפקה אפגנית-אוסטרלית של גרנאז מוסאבי. הכניסה הזו, בעלת השם שמרגיש כמו פארודיה על סרטי פסטיבלים, גם פותחת קבוצה של הרבה אחרות מהסקירה הנוכחית של סרטים שעוסקים בילידים קטנים באיזורים נחשלים. במרכז הסרט הזה סיפורו האמיתי של הוואד, ילד בן תשע שחולם להיות שחקן קולנוע, ובינתיים מנסה לשרוד את רחובות קאבול.
אוסטרליה הייתה מועמדת פעם אחת עם "טאנה" ב-2016.
סיכוי להיכנס ל-15: הפרופיל הנמוך של הסרט לא מאוד עוזר.

אורוגוואי – "תאוריית הזכוכית השבורה" (La Teoría de los Vidrios Rotos)
סוכן ביטוח צעיר מקבל קידום להיות אחראי מטעם החברה שלו בעיירה קטנה, ונוסע לשם עם אשתו. כבר בהגיעו הביקור מקבל תפנית כאשר מכוניות מתחילות לעלות באש, והבחור מבין שהוא תקוע שם לזמן מה. זאת עלילת הקומדיה של דייגו פרננדז, שנבחרה לייצג את אורגוואי, מביסה שני סרטים אחרים בדרך.
אורוגוואי טרם הייתה מועמדת לאוסקר.
סיכוי להיכנס ל-15: לא.

איטליה – "יד אלוהים" (The Hand of God / E Stata La Mano di Dio)
שיאנית האוסקרים איטליה (14 זכיות) מגיעה השנה לתחרות עם הסיכוי הכי טוב שלה מזה שנים. מזה שמונה שנים אפילו, אם להיות נקודתיים. אז, ב-2013, היא זכתה עם "יפה לנצח" של המאסטר האיטלקי פאולו סורנטינו (זכייתה הראשונה מאז "החיים יפים" ב-1998). כעת היא שבה מגובה לא רק באותו זוכה מהולל, אלא גם בסרט אישי על ילדותו, זוכה פרס חבר השופטים בפסטיבל ונציה, ועוד כזה שנתמך על ידי הכסף והיח"צ של נטפליקס. זה אובר-בינגו מוחלט.
סיכוי להיכנס ל-15: קל.

אינדונזיה – "יוני" (Yuni)
סרטה של קמילה אנדיני, שהוקרן בפסטיבלי טורונטו ובוסאן בין היתר, עוסק ביוני, סטודנטית שממשיכה לסרב להצעות נישואים לתדהמת הסביבה השמרנית שלה, רק כי היא רוצה ללמוד ולכתוב שירה. מופקרת, אין מה להגיד. בכל מקרה, נכנס איזה בחור לעניינים באיזשהו שלב והדברים מסתבכים אפילו יותר.
אינדונזיה טרם הייתה מועמדת לאוסקר, אבל בוא נגיד את זה ככה, שניים מתוך שלושת הסרטים האחרונים שהם שלחו נקראו "מרלינה הרוצחת בארבע מערכות" ו"נשים מהגיהנום". לא נרשמה תדהמה כשהאקדמיה נמלטה מהם מבלי להביט אחור.
סיכוי להיכנס ל-15: לא מרהיב.

איסלנד – "טלה" (Lamb)
עוד דבר שאי אפשר לתייג כהפתעה הוא הבחירה של איסלנד. לסרט "טלה", שזכה לחיבוק גדול מאוד גם אצלנו במהלך פסטיבל ירושלים, יש בערך את כל הדברים שצריך: הוא מגיע מפסטיבל קאן שם זכה בפרס מיוחד במסגרת מבט מסוים, יש לו שחקנית בינלאומית מוכרת בדוגמת נומי ראפאס (שלא מרגישה כמו ייבוא של כוכב באופן מאולץ, ע"ע "אני הגבר שלך" מגרמניה), הבמאי שלו הוא דמות שפעלה בשורות הוליווד כאיש אפקטים ("מהיר ועצבני 8", "רוג אחת"), מהביקורת העולמית והאמריקאית בפרט הוא זכה לתגובות מאוד נלהבות, ועומדת מאחוריו חברת ההפצה A24 שנחשבת לתו תקן של איכות כבר כמעט עשור. מה גם שההפצה שלו הייתה ממש לאחרונה, ונדמה שלא מפסיקים לדבר עליו.
הדבר היחיד שעלול לבלום אותו מלדהור עד הסוף הוא הסיפור שלו, עליו לא ארחיב כי אני מעדיף שמי שטרם צפה יגלה זה בעצמו – אבל בואו נגיד את זה ככה, "גבול" השבדי לא הצליח להעפיל קדימה, ויש מהמשותף ביניהם, לפחות ברמת הסטייה מהתלם. כן אומר שסרט הביכורים של ולאדימיר יוהאנסון הוא אגדה שנעה בין אפלה למתיקות במישורים הקרירים של איסלנד ושבאופן כללי מאוד כדאי לראות אותו.
איסלנד הייתה מועמדת פעם אחת, וזה היה לפני 30 שנה בדיוק.
סיכוי להיכנס ל-15: בהחלט אפשרי.

טלה

אירן – "גיבור"
לא לגמרי ברור מה לקח לאירנים כל כך הרבה זמן להכריז על זוכה הפרס הגדול (שאיננו דקל הזהב) בפסטיבל קאן, בטח בהתחשב בכך שמדובר בסרטו החדש של אסגר פרהאדי, האיש שהביא כבר שני פסלונים לאירן בדמות "פרידה" ו"הסוכן". אבל כנראה שלא היה דחוף להם להיות מהראשונים, וגם ככה אף אחד לא חשב אחרת. והנה זה אכן מה שקרה. על הדרמה הזו תוכלו לקרוא בטקסט של אורון מהריביירה הצרפתית, ולייחל ליום בו נוכל לצפות בו.
סיכוי להיכנס ל-15: אתם יכולים להתערב על ישבנכם.

אלג'יר – "הליופוליס" (Heliopolis)
מי שהשם הזה מוכר לו אני מבקש ממנו להודיע לנו על כך בהתאם, כדי שאוכל להכריז עליו כחבר אמת ולהזמין אותו לבירה על חשבוני. מכיוון שאני ספקטי שזה יקרה, אספר שהכניסה האלג'יראית לאוסקר השנה כבר הופיעה פה בעבר, מייצרת סוג של תקדים, או לפחות כזה שאני לא זוכר מתקופתי עם הסיקורים האלו – זו הפעם הראשונה שמדינה מגישה את אותו הסרט פעמיים רצוף.
כמובן שדבר כזה פועל בניגוד לתקנות, אבל אתם יודעים מה עוד משבש תקנונים? מגיפה עולמית.
מה שקרה הוא שבשנה שעברה הקורונה מנעה את יציאת הסרט לבתי הקולנוע, מה שפסל את "הליופוליס" מהתמודדות. אלג'יר, במהלך על שם עדן אלנה, בחרה לתת שוב הזדמנות לסרט לאחר שיצא למסכים, וכך הוא מופיע שוב ברשימות.
אלג'יר הייתה מועמדת ארבע פעמים וזכתה עם "Z".
סיכוי להיכנס ל-15: גם הפעם לא משהו.

אסטוניה – "על שפת המים" (On the Water)
סיפור התבגרות באסטוניה הסובייטית של שנות השמונים ניצב במרכז הבחירה של המדינה, חלק מתכניית פסטיבל הלילות השחורים של טאלין ב-2020. את הסרט ביים פיטר סים, ואם להאמין לוועדה האסטונית, הסרט מצליח לייצר חום אנושי כלפי הדמויות על אף הסביבה הקשה בה הן חיות, ואפילו לתפוס את מהות הזמן!
אני לא מתווכח עם אסטונים. בכל זאת, הם היו מועמדים לאוסקר פעם אחת עם "מנדרינות".
סיכוי להיכנס ל-15: נמוך.

ארגנטינה – "הנמלטת" (The Intruder / El Profugo)
מפסטיבל ברלין מגיעה הבחירה הארגנטינאית לאוסקר, מותחן של הבמאית נטליה מטה (שעשתה גם את המותחן הלהט"בי "מוות בבואנוס איירס") המבוסס על הספר "הרע במיעוטו". גיבורת הסרט היא אינז (אריקה ריוואס מ"סיפורים פרועים"), מדובבת סרטים, שעוברת איזושהי התמוטטות ומתחילה לאבד את ההבדל בין חלום ומציאות. לצד ריוואס תוכלו למצוא קאסט די להיט שכולל את נאהואל פרז ביסקייאט, ססיליה רות' ועוד.
דבר נוסף שתרצו לדעת הוא שהסרט גם הוקרן בפסטיבל "ספלאט!" (ככה, עם סימן הקריאה) שם התמודד בפרסי בחירת הקהל והנערה האחרונה. נשבע לכם שכל שכתבתי אמת.
ארגנטינה הייתה מועמדת פעם אחרונה עם אותו "סיפורים פרועים" פופולרי ב-2012, וזכתה פעמיים עם "הגרסה הרשמית" ו"הסוד שבעיניים".
סיכוי להיכנס ל-15: למה לא.

בוסניה והרצגובינה – "המבצר הלבן" (The White Fortress)
בשנה שעברה בוסניה והרצגובינה הייתה אחת המתמודדות הכי חזקות בקטגוריה הזו, בזכות חביב הפסטיבלים והמועמד לבאפט"א "לאן את הולכת, אאידה?". השנה הם ינסו לשחזר את ההצלחה עם סרטו של איגור דרלג'קה (איך הם שונאים אהו"י שם בבלקן) שבכלל נולד בקנדה, והיה חלק מתכניית פסטיבל ברלין. הוא גם נכנס לרובריקת "ילדות אומללה באיזורים קשים". הפעם מדובר בסיפור אהבה בין שני מתבגרים עם מלא בעיות והבדלים מעמדיים.
בוה"ר זכתה בעבר עם "שטח הפקר".
סיכוי להיכנס ל-15: קיים, אבל בקושי.

בלגיה – "מגרש משחקים" (Playground)
על אף שאני נוטה לראות מעל ל-30 סרטים בכל מהדורה של פסטיבל חיפה, ולמרות שאני משקיע שעות רבות בתכנון הלו"ז ובהכנה, כל שנה יש סרט אחד שאני נאלץ לפספס וזועם על כך בלב או בקול, תלוי באיזו שעה ביום אתם תופסים אותי. נציג התסכול שלי השנה היה "מגרש משחקים", שרבים מבאי הפסטיבל הכריזו עליו כטוב ביותר שהם ראו בו. גם אורון חילק שבחים כאילו אין מחר.
סרטה של לורה וואנדל נשמע כמו סך כל הטריגרים שלי (חוץ מחיות במצוקה) מכיוון שהוא עוסק בבריונות בחצר בית הספר, דרך עיניה של ילדה קטנה שרואה את אחיה סובל מחבריו לכיתה, ונשבע לכם אני עם דמעות כבר בשלב הזה אז מפסיק כאן.
הסרט זכה בפרס מטעם פיפרסקי בפסטיבל קאן, כמו גם בפרס סרט הביכורים של חיפה. יש לו מפיץ ישראלי תשמחו לשמוע, אז כנראה שעוד נתקל בו.
לבלגיה עדיין אין אוסקר לשמה – או הוכחות שהיא אכן מדינה אמיתית – אבל כן צברה שבע מועמדויות, האחרונה בהן על "הגלגל השבור".
סיכוי להיכנס ל-15: גבוה בהחלט.

מגרש משחקים

בוליביה – "התנועה הגדולה" (The Great Movement)
ב-2017 שלחה המדינה לאוסקר את הסרט "גולגולת שחורה", יצירת הביכורים של קירו רוסו, דרמה חברתית שעוסקת בצעיר בשם אלדר שמגלה סודות על משפחתו לאחר שעבר לגור עם סבתו בעיירת כורים. זה אמנם לא הסתיים במועמדות (כמו כל הנציגויות של המדינה), אבל השנה בוליביה שולחת את סרט ההמשך, שעוסק בעוד פרק מסיפורו של אלדר, המנסה להסתדר על עבודה בעיר לה פז.
הסרט זכה בפרס מיוחד במסגרת אופקים של פסטיבל ונציה.
סיכוי להיכנס ל-15: נמוך למדי.

בנגלדש – "רהאנה"
אירוע די נדיר, לפחות ממה שאני זוכר, שהכניסה הבנגלדשית לאוסקר מגיעה עם גב של פסטיבלים מאחוריה, ואפילו נוכחות מקומית, ספציפית בפסטיבל חיפה. סרטו של אבדולה מוחמד סעד מביא את סיפורה האמיתי של רהאנה מרים נור בת ה-37, העובדת בבית ספר לרפואה ומחליטה לעמוד לצד הסטודנטיות מול המרצים הגברים בעלי הכוח. בכורת הסרט הייתה במסגרת מבט מסוים של פסטיבל קאן, לפי מה שאני מבין הפעם הראשונה שיצירה בנגלדשית מגיעה למעמד.
סיכוי להיכנס ל-15: כנראה הכי טוב שהיה לבנגלדש אי פעם.

ברזיל – "מדבר פרטי" (Private Desert)
15 סרטים ברזילאים התמודדו על הזכות לייצג את המדינה באוסקר, והנבחר הוא "מדבר פרטי" של אלי מוריטיבה. אנטוניו סאבויה ("בקוראו") מגלם שוטר שמושהה מעבודתו בעקבות תקרית אלימה, ומחליט לצאת ולחפש מישהי עמה התכתב און-ליין שנעלמה לו. אני מניח שחלק מזה יקרה במדבר.
הסרט הוקרן בפסטיבל ונציה, שם התמודד גם במסגרת הקולנוע הלהטב"קי של הפסטיבל, אבל מהתקציר והטריילר לא לגמרי הצלחתי להבין באיזה אופן זה קורה. כמובן שאינני מתווכח, למרות שיש לי ניחוש משלי מה התפנית העלילתית שקשורה לזה, וכמוכם אוכל לגלות את התשובה במהלך הפסטיבל לקולנוע גאה שיקרין את הסרט הזה כחלק מהתוכנייה שלו בנובמבר הקרוב בבכורה ישראלית.
יותר מהכל, הסרט הזה אחראי לכך שאני כבר שבועיים מזמר לעצמי "איים יור פרייווט דזרט. א דזרט פור מאני, דו וואט יו וואנט מי טוד דו". וזה, תנו לי לספר לכם, לא עוזר לפופולריות שלי במרחב הציבורי.
סיכוי להיכנס ל-15: תחרות קשה, אבל אולי.

דנמרק – "לברוח" (Flee)
זוכת השנה שעברה ("עוד סיבוב") חוזרת בכוחות מחודשים וכרגע היא אחד האיומים הגדולים לא רק על קטגוריית הסרט הבינלאומי, אלא גם על קטגוריית הסרט התיעודי וסרט האנימציה באורך מלא. לא שאני חושב שלסרטים מונפשים יש סיכוי גדול לזכות בפרס הספציפי בו אנו עוסקים, אבל ישנה פה אופציה שדנמרק תהיה המדינה הראשונה שזוכה פעמיים ברצף מזה 30 שנה.
המדינה האחרונה שעשתה זאת הייתה… חכו לזה… דנמרק! עם "החגיגה של בבט" ו"פלה הכובש" (87-88).
"לברוח" הוקרן לראשונה בסאנדנס והפך להיות אחד הסרטים הכי מהוללים של השנה בקלות, זוכה לשבחים בכל מקום. אולי חוץ מבמקום אחד – אצלנו, בעקבות הטקסט שכתבתי עליו מפסטיבל ירושלים. בכל היקר לי, אני לא מבין את ההתלהבות. אבל, כזכור וכידוע, אני לא תמיד צודק.
סרטו של יונאס פוהר ראסמוסן מביא את סיפורו של אמין, מהגר אפגני שבנה לעצמו חיים בדנמרק כאשר הוא נאלץ להסתיר סוד כואב מכל הסובבים אותו. כדי להגן על זכויותיו וחייו, בחר ראסמוסן באופצייה של אנימציה (די כעורה), ועל כן האפשרות להופיע בקטגוריות נוספות. כדי לא לצאת דוש לגמרי אזכיר שבעיני אמין הוא אחת הדמויות הכי מהממות של השנה בקולנוע, אז הנה. יש לי לב.
דנמרק צברה ארבע זכיות ותשע מועמדויות.
סיכוי להיכנס ל-15: אם הסרט לא שם, זאת תהיה התדהמה הכי גדולה של ההכרזה.

לברוח

הודו – "חלוקי נחל" (Pebbles)
סרט מסע של אב ובנו בעקבות האמא שברחה (כנראה מסיבה טובה) ניצב במרכז הבחירה ההודית לאוסקר, אותה ביים פ.ס. וינתוראז' ועל כך הועמד לפרס הבימוי בפרסי הקולנוע של דרום הפסיפיק.
הודו הייתה מועמדת שלוש פעמים לאוסקר, האחרונה לפני 20 שנה, וטרם זכתה.
סיכוי להיכנס ל-15: איננו מרהיב.

הונג קונג – "מכלום לעצום" (Zero to Hero)
לפי הספירה שלי, זאת כבר דרמת הספורט השלישית שמוגשת השנה לתחרות (אחרי צ'כיה ושווייץ. תהיה עוד אחת בהמשך הסיקור הזה). לא בטוח למה הם חושבים שזה יעבוד, אבל למה לא לנסות?
ואגב לנסות, מה אתם אומרים על ההצעה שלי לתרגום השם? הא? להיט, לא? הרבה יותר טוב מהתרגום שעשו לשיר הזה בגרסה המדובבת של "הרקולס": מאפס לנכס. לוזרים.
האתלט במרכז הנציגות ההונג-קונגית הוא סו ווה וואי, שהתחרה במשחקים הפאראלימפים והביא למדינתו 12 מדליות, מחצית מהן זהב, בין 1996 ל-2012. שלושה שחקנים מגלמים את סו, שעדיין חי ושמח טפו טפו טפו, והבימוי הוא של וואן צ'י-מאן.
הונג קונג הפתיעה את רובנו בשנה שעברה כשהצליחה לקבל מועמדות בזכות "ימים טובים יותר" השנוי במחלוקת, ולדחוק החוצה סרטים שנראו כמשמעותיים יותר במרוץ. זאת הייתה המועמדות השלישית המדינה, עד כה ללא זכיות.
סיכוי להיכנס ל-15: פחות.

לוקסמבורג – "אני בסדר" (Io Sto Bene)
בפעם השנייה שולחת לוקסמבורג סרט של דונאטו רוטונו, והפעם מדובר בסיפור של חברות מפתיעה בין גולה איטלקי לבין אמנית צעירה. זוהי הפקה לוקסמבורגית-בלגית-איטלקית.
המדינה טרם הייתה מועמדת לאוסקר.
סיכוי להיכנס ל-15: אין לי זמן לזה.

ליטא – "הקפיצה" (The Jump)
ההגשה הראשונה השנה של סרט תיעודי (טכנית הם הכריזו לפני דנמרק) מגיעה מטעם ליטא, בסרט העוסק בתקרית דיפלומטית שהתרחשה בתקופה הסובייטית של המדינה, כאשר מלח בשם סימאס קודירקה קפץ מספינה סובייטית אל סירה של משמר החופים האמריקאי כדי לבקש מקלט מדיני. מסתבר שעשו על זה סרט טלוויזיה אמריקאי ב-1978 עם אלן ארקין בתפקיד קודריקה. שני פרסי אמי זה לקח. דברים שאני מגלה פה, זה לא להאמין.
"הקפיצה", שביים גידרה זיקייט או גידר זיקיט או גיידרה זיקיטה, ינסה לעשות מה שעשו לפניו "ארץ הדבש" ו"קולקטיב" (והשנה כנראה "לברוח") ולקבל מועמדות כפולה כסרט בינלאומי וכסרט תיעודי.
ליטא טרם הייתה מועמדת לאוסקר.
סיכוי להיכנס ל-15: לא מצליח לראות את זה קורה.

לטביה – "הבור" (The Pit)
אחת ההנאות שלי מכל החיפוש והבדיקה של הסרטים העלומים האלו, הן גילוי הפנינים שנמצאות בוויקיפדיה. כבר כתבתי בפרק הקודם על תיאור העלילה המופלא של הנציג ההולנדי ("חוליית חיילים הולנדית יורה בעז במהלך משימה במזרח התיכון."), וכעת תוספת חדשה לעניין הזה, מטעם לטביה. וכך כתוב: "אחרי שהיא אומרת מספר הערות פוגעניות על אבא שלו, ילד בן 10 מהתל בילדה קטנה ליפול לבור".
אני חושב שזה מושלם כי מתוארת פה חוויית חיים כל כך אוניברסלית, שלמה, מורכבת ואמינה, שאני באמת מופתע שלא כל הסרטים בעולם הם בעצם על ילדה שאומרת דברים מגעילים על אבא של מישהו ובעקבות זה מוצאת את עצמה בבור. כמובן שלא על זה הסרט, אלא מדובר במעשייה די מרגשת, לא אשקר, על ילד שחי עם סבתו בעיירה קטנה, ולאחר אותו מקרה שתואר בוויקיפדיה מגלה את האנשים לצדם הוא חי. יש אפילו קו עלילה להט"בי מקסים בסרט הזה, שמסתבר שזכה בפסטיבל הלילות השחורים של טאלין בשנה שעברה (השנה היה זה "פחד", נציג בולגריה).
גם בשלב זהות הבמאית אני בבעיה כי אני לא יודע איך לבטא או לתעתק את שמה. התחבטתי קצת, ואני בוחר להדפיס את האגדה. שמה של הבמאית הוא דאצ'ה פוצ'ה. חושבים אחרת? זכותכם.
לטביה לא רשמה מועמדות לאוסקר עדיין.
סיכוי להיכנס ל-15: לא יודע… איך אומרים אצלנו? דאצ'ה פוצ'ה.

הבור

מאלווי – "פטסאני: סיפור הישרדות" (Fatsani – A Survival Story)
מצד אחד נחמד מצד מאלווי להגיש לאוסקר, וזאת רק הפעם השנייה שלה אז אני לא רוצה להוריד או משהו, אבל כשהתקציר הרשמי של סרט על ילדה קטנה מסתיים במילים "אנו צופים בה נאבקת, סובלת סוגים שונים של התעללות דווקא מאלו שהיו אמורים לדאוג לה", אני תוהה לעצמי האם זה מאוד הכרחי.
סרטו של גיפט סוקז סוקאלי (אחד מנבחרי פורבס אפריקה לשלושים מתחת לשלושים. אל תצחקו, אפריקה מקום ענק) ינסה לדכא את האקדמיה מספיק על מנת שתצביע לו. בואו נגיד שזה הוכיח את עצמו בעבר.
סיכוי להיכנס ל-15: כנראה שלא.

מונטנגרו – "אחרי החורף" (After the Winter)
סרט הביכורים של איוון באקראץ' הוקרן, לפי מיטב הבנתי, רק בקארלובי וארי וזה מעט משונה כי באמת נראה שמדובר בסרט יוצא דופן. לא שכל כך קל לקבוע מסינופסיס, תמונות וטריילר, אבל משהו ב"אחרי החורף" מרגיש מאוד כן ואמיתי. זה סיפור על חמישה צעירים שהתבגרו ביוגוסלביה וכעת מפוזרים בכל רחבי המדינה לשעבר, מנסים לשמר את החברות ולהתמודד עם החיים שלהם. לא יודע, כנראה הזכיר לי מאוד את "מוסקבה לא מאמינה בדמעות". אני הולך לחפש את הסרט הזה.
זהו ניסיונה השמיני של מונטנגרו באוסקר, עד כה לשווא.
סיכוי להיכנס ל-15: לא הייתי שם פה כסף.

מלטה – "ספינת עץ" (Luzzu)
הסיפור על הדייג שמסתבך עם השוק האפור של עולם הדיג בעקבות בעיות כלכליות היה בוגר פסטיבל סאנדנס, משם כתב עליו אורון, והגיע לפסטיבל חיפה נישא על מילים חמות ופרסים. כמעט והתפתתי לצפות בו אז, אבל הגעתי למסקנה שעדיף לוותר. לא חלילה בגלל איכות הסרט אלא כי סרטים על דייגים לא תמיד יושבים אצלי טוב בגלל… אה… כל הקטע הזה של הדגים המתים. אם אני יכול להימנע מזה, אני מעדיף.
זוהי הכניסה השנייה בסך הכל של מלטה לאוסקר, אחרי נסיונה ב-2014. את הסרט ביים אלכס קמילרי.
סיכוי להיכנס ל-15: כמו עם רבים אחרים, לסרטים קטנים כאלו כמעט ואין סיכוי.

מקסיקו – "ליל הלהבות" (Prayers for the Stolen / Noche de Fuego)
ומפסטיבל חיפה לפסטיבל חיפה, ולנציגות המקסיקנית שעוטרה זה מכבר בפרס מיוחד מטעם מבט מסוים של פסטיבל קאן. מחיפה עופר היה אחראי על סקירת הסרט הזה, לאחר שגילינו שהוא ראה בו כמה דברים טובים ואף העריך אותו מאוד. לעומתו, אני מצאתי את הסרט הזה מפוזר, לא אחיד ודי משעמם. בחרנו ללכת על החיובי, כי כאלה אנחנו.
סרטה של טטיאנה הואזו מתרחש כמעט כולו בכפר שנשלט על ידי קרטל מזעזע, שמדי פעם כאשר הוא רוצה, מגיע וחוטף את הילדות/נערות ואיש לא שומע מהן יותר. כן, זה מחריד כמו שזה נשמע. הסיפור מתרכז בצעירה אחת ובשעון החול שלה ככל שהיא מתקרבת לבגרות.
מקסיקו זכתה באוסקר הראשון שלה לפני שלוש שנים עם "רומא" ומאחוריה עוד שמונה מועמדויות.
סיכוי להיכנס ל-15: בהחלט מאוד.

נורווגיה – "האדם הגרוע בעולם" (The Worst Person in the World)
כצפוי, נורווגיה בחרה בזוכה פרס השחקנית של פסטיבל קאן האחרון, ואחד הסרטים האירופאים המדוברים של השנה. על הדרך הוא גם אחד האהובים עלי. למרבה השמחה לא רק שיש לו מפיץ ישראלי, אלא שכבר בנובמבר תוכלו לראות אותו בטרום בכורה בסינמטקים כחלק מפסטיבל הקולנוע הסקנדינבי, לאחר שהופיע גם בירושלים וגם בחיפה. ספציפית בחולון שמתי אותו בשתי הקרנות כי ככה זה עם סרטים מעולים.
יואכים טרייר ("אוסלו ה-31 באוגוסט", "תלמה", "השקט שבפנים") מכניס אותנו לעולמה של ג'ולי (רנאטה ריינסווה), בחורה שלא לגמרי יודעת עדיין מה היא רוצה מחייה, ומתאהבת בסופר קומיקס (אנדרס דניאלסן ליי, שהוא גם שחקן מעולה וגם רופא. אמיתי. לא הוגן כלל וכלל), אבל גם לזה יש עליות ומורדות. אבל ברצינות, העלילה לא חשובה, רק כל השאר. איזה סרט פלא.
נורווגיה הייתה מועמדת חמש פעמים, האחרונה ב-2012. טרייר עצמו נשלח שלוש פעמים, אבל אף אחד מסרטיו לא הגיע למועמדות.
סיכוי להיכנס ל-15: אני לא אובייקטיבי, ומכין את עצמי לכאב לב.

סלובקיה – "107 אימהות" (Cenzorka)
הידעתם שבאוקראינה לאסירות מותר לגדל את ילדיהן בכלא עד שהם מגיעים לגיל שלוש? ובכן, למקרה שלא מספיק קשה לכם ביומיום, הנה הנציגות הסלובקית שעוסקת במאה ושבע כאלה. סרטו של פיטר קרקס הוא דוקו דרמה, סוג של, שמבוסס על סיפורים אמיתיים של נשים שעברו את זה. הוא הוקרן במסגרת אופקים של פסטיבל ונציה שם זכה בפרס התסריט.
סלובקיה היא אחת המתמודדות היותר אדוקות של האוסקר, אבל עד כה לא זכתה לחיבת האקדמיה.
סיכוי להיכנס ל-15: לא הייתי פוסל את זה.

פלסטין – "הזר" (The Stranger)
מפסטיבל ונציה מגיע סרטו של אמיר פאחר א-דין, הפקה סורית-קטארית-גרמנית, שמתרחשת ברמת הגולן. במרכז הסרט רופא שעובר משבר אישי חריף, ולחייו נכנס במפתיע פצוע מסוריה. את הקאסט הדי מדהים הזה מרכיבים אשרף ברהום, מוחמד בכרי, הית'אם עומרי, כאשר ברשימת המפיקים תוכלו למצוא את טוני קופטי ("המתים של יפו", "הבית ברחוב פין"). אנחנו כנראה לא נוכל לראות את הסרט באופן מסודר אצלנו, אבל לכו תדעו. דברים משונים יותר קרו בעבר.
הבמאי גם אולי מוכר לכם בשמו אמיר פכרדין, כך הגיש את סרטיו לפסטיבלים ואירועים בארץ, ביניהם פסטיבל סרטי הסטודנטים משם תוכלו לקרוא את דבריו של עופר על הזוכה פרס הבימוי בתחרות הישראלית "בין שתי מיתות", וגם על זוכה פרס הסרט העצמאי בתחרות הישראלית "תא קולי".
פלסטין הייתה מועמדת פעמיים בעבר בזכות האני אבו-אסד וסרטיו "גן עדן עכשיו" ו"עומאר".
סיכוי להיכנס ל-15: חלש, אם להיות כן.

הזר

פרגוואי – "דבר זולת השמש" (Apenas el Sol)
ב-2015 שלחה פרגוואי לראשונה סרט לאוסקר, דוקו בשם "זמן מעונן" של אראמי אולון. השנה פרגוואי מנסה בפעם החמישית, שוב עם סרט תעודה, ושוב בבימויו של אראמי אולון. בסרטו האחרון הוא עוקב אחרי מטאו סובודה צ'יקנו, שעוסק בתיעוד ושימור תרבות נכחדת של ילידים, אלו שהומרו בכוח לנצרות עד שהמורשת כמעט ונעלמה לחלוטין.
סיכוי להיכנס ל-15: לא באמת.

קוסטה ריקה – "קלרה סולה" (Clara Sola)
עוד נציג של החפיפה בין קאן וחיפה נשלח לאוסקר, והפעם מטעם קוסטה ריקה, בסרט שגם שוודיה שקלה לשלוח (היא חתומה עליו יחד עם קוסטה ריקה, בלגיה וגרמניה). קלרה היא אישה בכפר קטן, החיה עם אמה ואחותה, שעליה נאמר שקיבלה כישרון ממריה הבתולה בכבודה ובעצמה לראות מעבר למציאות המוגבלת שלנו. קלרה, לא מאוד צעירה, בעיקר פשוט רוצה לחיות את חייה, אבל סביבתה לא ממש זורמת על זה. ויש גם סוס לבן מאוד יפה. ובאופן כללי זה סרט מאוד יפה. לא משהו לרשימת סרטי השנה, אבל בהחלט קולנוע מהסוג הטוב וברכות לבמאית נטלי אלוורז מסן על ההצלחות האלו שלה עם סרט ביכורים.
קוסטה ריקה עוד לא הייתה מועמדת לאוסקר.
סיכוי להיכנס ל-15: הוא עומד מול מספר סרטים דומים עם יותר נוכחות, כמו מקסיקו למשל.

קניה – "משימת הצלה" (Mission to Rescue)
מכיוון שההכרזה על הסרט הזה כנציג הייתה באיזשהו חשבון טוויטר, ואני לא מוצא שום מידע על זה, ייתכן ומדובר בהטרלה. החלטתי להתייחס לזה בכל זאת כי זה פשוט נראה כמו סרט שהוא פנטזיה של ילד עם פליימוביל וזה הצחיק אותי ממש. אעדכן בעתיד לראות אם זה אשכרה קורה.
סיכוי להיכנס ל-15: אני לא מתכוון אפילו להתייחס לזה כרגע…

רומניה – "מין חסר מזל או פורנו משוגעים" (Bad Luck Banging or Loony Porn)
זה יהיה לכל הפחות קורע מצחוק. לחשוב על חברי האקדמיה נאלצים לראות את כל סצנת הסקס הגראפית והקלוז-אפית בהגזמה שפותחת את הסרט, רק כדי שזה יוכל להיחשב להם כצפייה שתאפשר להם להצביע, זאת אחת ההברקות. ככה שבגדול אני מרוצה על רומניה שהלכו עם זוכה דב הזהב של ברלין עד הסוף, זונחים מכמה סרטים מצוינים שאולי היו יותר מדברים אל המצביעים. אני לא חושב שזה ייגמר במועמדות, אבל גם ללכת אחרי הלב שלך זה טוב.
סרטו של ראדו ג'וד, שהוקרן גם בירושלים וגם בחיפה, עוסק במורה שסרטון סקס ביתי שלה ושל בעלה מגיע לרשת ומאיים על עתידה המקצועי. זה גם אחד הסרטים החביבים עלי השנה.
רומניה שברה את תקרת הזכוכית בשנה שעברה כשלא רק שהייתה מועמדת לראשונה – אלא גם עשתה זאת בשתי קטגוריות עם "קולקטיב": הסרט הבינלאומי והתיעודי באורך מלא. היא בסך הכל המדינה השנייה עם התואר הזה, אחרי צפון מקדוניה.
סיכוי להיכנס ל-15: כן, אבל הגיוני ששם זה ייעצר.

רוסיה – "להרפות את האגרופים" (Unclenching the Fists)
את האכזבה מכך שרוסיה לא בחרה באחד מסרטי השנה שלי, "קפטן וולקונוגוב ברח", אצליח להניח בצד בגלל שהנציגות שלהם גם מצוינת בפני עצמה (אם כי פחות באופן ניכר מ"וולקונוגוב"), וגם כי בעזרת המפיצים שלו בארץ, קולנוע לב, זיהיתי אותו מספיק בזמן כדי לארגן לו הקרנה מיוחדת בסינמטק חולון לנובמבר. ותכירו שמכיוון שאין לו עתיד הפצה מסחרית לפי הבנתי לא יהיו עוד המון הזדמנויות. זה יקרה ב-17.11, לציון יום המאבק באלימות נגד נשים. אפילו תהיה הרצאה לפני.
עד כאן שיווק עצמי חסר בושה. אבל נו, תבינו אותי, אתם לא יודעים בכלל כמה זמן לוקח לכתוב טקסט כמו זה. נראה לי מותר לי. או שלא. אני כבר לא יודע כלום. על מה דיברנו?
אה, אוקי. אז הכניסה הרוסית היא של קירה קובאלנקו, שזכתה על כך בפרס מסגרת מבט מסוים של פסטיבל קאן. הוא מספר על נערה בעיירת כורים עלובה ליד צ'צ'ניה, שקורסת תחת העול של אחיה התלותי ואביה הקפדן, מייחלת ליום שבו תוכל לצאת משם. באמת סרט מצוין.
מאז פירוק ברית המועצות, רוסיה צברה שש מועמדויות (האחרונה על "אהבה חסרה") וזכתה פעם אחת עם "שמש בוגדנית" ב-1994.
סיכוי להיכנס ל-15: מרגיש שהסרט קצת יילך לאיבוד בין שאר המתמודדים.

שוודיה – "נמרים" (Tigers)
רק דיברנו על הונג קונג (וב"רק" אני מתייחס לטקסט שהופיע מוקדם יותר, לפני איזה ביליון מילים), והנה עוד דרמת ספורט המבוססת על סיפור אמיתי. הפעם משוודיה, שדי הפתיעו אותי עם סרט שלא שמעתי עליו מעולם. מבוסס על ספרו האוטוביוגרפי של מרטין בנגטסון, כשהיה כישרון מבטיח בשמי הכדורגל ובגיל 16 נמכר לקבוצה האיטלקית שם הוא מגלה את האמת האיומה על העולם שכל כך רצה להיות חלק ממנו.
את הסרט, הפקה שוודית-איטלקית-דנית, כתב וביים רוני סנדאהל ובינתיים הצליח לצבור פרס בפסטיבל בוסאן, אבל לא יותר מזה.
שוודיה זכתה שלוש פעמים, כולן בזכות ברגמן אז תבינו כמה זמן עבר מאז. המועמדות האחרונות שלה היו על "אדם ושמה אווה" וזוכה דקל הזהב "הריבוע".
סיכוי להיכנס ל-15: סקפטי מאוד.

נראה לי שתסכימו אתי שזה די והותר להפעם. מאמין שהחלק הרביעי יהיה בקרוב מאוד עם קצב ההכרזות. חזרו אלינו.

מין חסר מזל או פורנו משוגעים