• סרטים חדשים: ״הפורצת״ של הגר בן אשר
  • ״הארץ שמעבר להרים״ ו״איפה לילבס ילדת הקרקס״
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 52
  • מחשבות נוספות על ״בלייד ראנר 2049״
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • האוורסט של הסינפיליה - Out 1
  • תור: ראגנארוק
  • סרטי רוחות לא כולל אימה: מצעד הרפאים של סריטה

פסטיבל סרטי הסטודנטים 2017 – על הזוכים והזוכות

26 ביוני 2017 מאת עופר ליברגל

במהלך השבוע שעבר התקיים פסטיבל סרטי הסטודנטים הבינלאומי של תל אביב, פסטיבל אשר מאורגן כולו בידי סטודנטים מבית הספר לקולנוע וטלוויזיה על שם סטיב טיש באוניברסיטת תל אביב. השנה, בלוג הזה היה מעורב בצורה מוגברת בשיפוט בפרס פורום המבקרים בתחרות הישראלית, כאשר לצד אלברט גבאי (טלסינמה) צוות השופטים הורכב ממני ומאורון שמיר, שהוקפץ למשימת השיפוט ברגע האחרון. בנוסף למסגרת התחרות הישראלית, בה הוענק גם פרס פורום המבקרים, צפיתי גם בסרטים רבים מן המסגרות האחרות של הפסטיבל ועליהם אכתוב בפוסט זה. קודם כל, אכתוב את דעתי על הסרט שזכה בפרס הפורום ועל ארבעת הסרטים אשר זכו בציון לשבח. הפרס של הפורום הוא למעשה ערב הקרנה מיוחד לסרטים אלו אשר פרטים לגביו ימסרו בהמשך, כך שקהל הקוראים יוכל גם לצפות בסרטים הללו על המסך הגדול לפחות בהזדמנות נוספת אחת.

לאחר מכן אכתוב על יתר הזוכים בתחרות הישראלית וכן על הזוכה בפרס הראשון במסגרת הסרט העצמאי הקצר, שגם היא מסגרת ישראלית. על סרטי התחרות הבינלאומית לא אכתוב בשלב זה, אף כי ראיתי גם את כל הסרטים אשר זכו בה וחלקם בהחלט מרשימים מאוד, בהם גם הסרט הישראלי ״בן ממשיך״ של יובל אהרוני שזכה בפרס התסריט. סרט שהרשים אותי דווקא בגלל בחירה אחת יפה בבימוי – סצנה אחת אשר חורגת מן הסגנון הקולנועי של כל הסרט. זוהי סצנה של מפגש ראשון בין שני גברים למטרות מין, במהלכה השימוש בצילום ובעריכה מבטא את המשיכה וחוסר הנחת הנובע מן הסיטואציה, אם או בלי קשר למצב המיוחד של הקשר בין שני הגברים, אשר ידוע רק לצעיר מבין השניים. ייתכן ואכתוב על הסרט הזה בהרחבה גדולה יותר במועד אחר. וכעת, לזוכים במסגרות הישראליות.

זוכה פרס פורום המבקרים:

212
בעז פרנקל
(ביה"ס לקולנוע וטלוויזיה ע"ש סם שפיגל)

סרטו של בעז פרנקל, לו בחרנו להעניק את פרס פורום המבקרים, מתרחש כולו בבית אבות בבוקר שעל פניו הוא שגרתי. אומנם בחדר 212 נפטרה דיירת, אבל התמודדות עם הצד הבירוקרטי של הטיפול בגופה מתנהל כסוג של מכונה משומנת וכמעט נטולת רגש. מנהל המוסד טרוד, אבל בגלל שמישהו תפס לו את החנייה השמורה מה שאילץ אותו ללכת מעט בגשם. הפקידה שלו מזכירה לו כל הזמן את הדיבור מול הדיירים בארוחת בוקר ובמקביל דואגת לחלוקת תה והדפסה של מודעת אבל. כולם מתנצלים על כך שלא הגיעו לבריתה של בתו של איש צוות מד"א אשר לא ממש מתאמץ בביצוע החייאה או חקירת סיבת המוות. השוטרת החדשה אומנם מתרגשת מעט יותר מן אלו המורגלים במוות, אבל הצורך למלא טופס נראה עבורה קשה לא פחות מן הנוכחות של הגופה.

השפה הקולנועית של הסרט יוצרת תזוזה תמידית ודינמית, כמו עוד סוג של מערכת קרה ומחושבת היטב, בה המצלמה תמיד מנחשת מראש את מוקד ההתרחשות. פשוט למדי לעקוב אחר המתרחש בסרט – המאורע המרכזי הוא המוות והאדישות של הסביבה לגביו, אבל גם אפיון הדמויות החיות והדינמיקה של ההיכרות בניהם ברורה למדי. עם זאת, יש יותר מדרך אחת לפרש את הסרט והדבר עלה גם בישיבת השיפוט שערכנו: ניתן לפרשו כמבטא מחאה כנגד היחס הקר והלא מתחשב בבני גיל הזהב, בעיקר בקרב אנשים אשר בחרו, כנראה במקור מתוך תחושת שליחות, להקדיש את חייהם לשירות הציבור. אך עם הזמן הטיפול הפך לסוג של פעולה מכנית, כאשר גם הבעת רגשות במילים היא בעיקרה מחווה ריקה. ברובד האחר, הסרט מבטא תפיסה עולם מעט אבסורדית בה המוות הופך ממאורע גדול לפרט זניח, כאשר לא רק האנשים הספציפיים, אלא היקום כולו נותר אדיש. המוות לא עוצר דבר בעולם, במידה רבה הוא אפילו חלק קבוע משגרת היום, אף כי לאישה אשר מתה בסרט יש שם, הכותרת היא רק מספר החדר שלה, מה שמנתק אותה מן הזהות האנושית שלה עוד יותר.

יחד עם זאת, יש בסרט גם בני אדם ואפילו מגוון אנושי רחב, דבר אשר מושג בעזרת ליהוק מדויק של כל צוות השחקנים, הגדול יחסית לסרט בן 20 דקות המתרחש באתר צילום בודד. יש בסרט שילוב של שחקנים לא מוכרים עם שמות גדולים כמו ליליאן ברטו ובאופן בולט גם משה איבגי, כמנהל בית האבות. הוא עדיין שחקן גדול למרות שלא ניתן להשתחרר מתחושת הרתיעה ממנו עקב האישומים הקשים נגדו. אולם, בשיפוט של הסרט כעבודה משותפת של אמנים רבים, אני סבור כי יש לשים את הרתיעה בצד (להבדיל מליהוקו לתפקידים חדשים).

ציונים לשבח מטעם פורום המבקרים:

בתים
עומר רדק
(ביה"ס מנשר לאמנות)

הסרט מציג מפגש בין שני זוגות, הכרוכים ביחד בקשרי העבודה ומגיעים מסביבה קרובה מבחינת הקילומטרים, אך למעשה מעולמות שונים. לכאורה, הזוגות חולקים ארוחת צהריים משותפת בסצנה הראשונה של הסרט מתוך ידידות וממקום של שיוויון ותחילת עבודה משותפת. למעשה, הפער המעמדי ניכר בכל רגע לא רק בנושא של הבקיאות בגבינות בוטיק, אלא גם ובעיקר באופן שבו השיח מובל ובשיתוף הפעולה העתידי המוצע בין הזוגות. הגבר בזוג העני יותר הוא עובד זוטר בחברה אשר הגבר העשיר והמעט יותר מבוגר הוא אחד הבכירים בה. הארוחה היא חלק מהצעה כי אשתו של העובד הצעיר תשמש כשמרטפית לזוג המבוגר, כהשלמת הכנסה לעבודתה כמיילדת. מאחורי הטון החברי, האישה הצעירה חשה חוסר נחת בכל רגע מטיב ההצעה, אשר אומנם מעניקה לה פרנסה אבל שמה אותה בעמדת נחיתות הן מול המעמד העשיר יותר והן מול שני הגברים אשר דומה כי החליטו  בניהם על גורלה המקצועי. כאשר מתברר כי הגבר המבוגר יישאר לעבוד בחדר אחר של הבית בערב הראשון של השמירה על הילדים, החשש מהטרדה מינית עולה. התחושה היא כי בכל רגע הגבול ספק-נחצה ספק-לא, מה שמגביר את תחושת חוסר הנחת של הגיבורה ושל הקהל.

הסרט מכיל הרבה דרמה סביב הנושא הטעון של פער חברתי, פער מיני וגם היעדר תקשורת בתוך הזוגיות בגלל פערי השליטה, אבל העיקר שבו אינו השינוי והדרמה, אלא המתח המצטבר. לתחושה זו תורמת השפה הקולנועית של הסרט – שוטים ארוכים נעדרי תנועת מצלמה ולעתים בעלי תנועה מוגבלת של הדמויות. מדובר בשפה קולנועית המופיעה בהרבה סרטים בימינו, אך בסרטו של רדק יש התאמה בינה לבין נושאי העיסוק של הסרט וקצב התקדמות הסיפור. סגולה חשובה נוספת להצלחת הסרט היא המשחק של לירון בן שלוש בתפקיד הראשי, כדמות נשית אשר מרגישה כל הזמן כי יש משהו לא בסדר בסיטואציה ובו בזמן יודעת כי מצופה ממנה להסכים להצעות של יתר הדמויות על מנת לשמור על נימוס ולא לצאת מן המקום שלה בחברה. מובן גם כי יש גבול מבחינתה לכמות הזמן בו תוכל להתנהג ככה בעוד הסיטואציה הופכת למביכה ומטרידה יותר ויותר. היא מוטרדת לא רק בידי הגבר העשיר אשר ייתכן והוא מעסיק אותה רק מנת לנצל אותה מינית (גם אם בלי מגע ממשי), אלא גם בידי בעלה אשר מעוניין להוציא אותה לעבודה זו על מנת שיוכל להתקדם בעצמו, ובמידה מסוימת גם בידי האישה האחרת בסרט. היבט נוסף חשוב בסרט הוא העיצוב, המדגיש את ההבדלים בין הבתים השונים בסרט – הבית העשיר הוא בית של מרחבים סימטריים, בכל חדר בו (כולל בבריכה שבחצר) מולו הבית השני הדחוס, מה שיוצר תחושה חמה יותר אבל גם סגורה, שלא מאפשרת מרחב או סדר.

שאריות
יעל ארד צפריר
(בית ספר לקולנוע וטלוויזיה ע"ש סטיב טיש באוניברסיטת תל אביב)

סרט זה עוסק באישה בסביבות גיל 60 אשר דומה כי כל חייה מוקדשים לטיפול בבעלה אשר עקב אירוע מוחי נותר בלי יכולת דיבור, ומשותק כמעט לגמרי. הבעל מתקשר בעזרת הקשה באצבעו בלבד, אך הוא עדיין נותר צלול במוחו וברצונות שלו, כולל בתשוקה המינית אשר אשתו מנסה לספק, אם כי לא בתדירות שהוא רוצה. הבעל הוא דמות טרגית, אבל האישה היא הגיבורה של הסרט אשר שואל האם הטיפול המוסר הוא לא מחיר כבד מדי עבורה, בגיל שהוא אומנם מבוגר אבל עדיין לא זקן, בטח לא בתוחלת החיים בימינו. הרצון שלה לקיום עצמאי לא כמטפלת אלא כאישה בעלת צרכים נוכח בסרט דרך פלירטוט מקרי שהופך למתמשך, עם גבר צרפתי אותו היא מדריכה מעט בתל אביב.

הרגעים הטובים שבסרט הם אלו של קונפליקט פנימי בין הנאמנות לעצמי ובין המחויבות לבעל שעדיין אהוב, אבל גם נטל ובמידה מסוימת גם איום, אף על פי שלכאורה הוא אינו מסוגל לשלוט בדבר. האיום הוא על החירות שלה ובמידה רבה גם על סדר היום שלה וכל חייה, כולל עשיית דברים שייתכן ואינה רוצה לעשות, כמו דרישות מיניות שלו ממנה – אומנם אין לו כוח, אך היכולת לעורר רגשות אשם הוא סוג של כוח. הסרט לא מפחד מדימויים שיוצרים תחושה שנויה במחלוקת – סצנות מיניות עם גבר משותק או סצנות שבהם קיים ספק כי האישה מעדיפה שבעלה ימות ואולי אף מנסה לפעול בכיוון הזה. גם אם לפרקים יש בסצנות הללו משהו לא מוגמר ברמת הביצוע, עצם הנוכחות שלהן בסרט אשר מסרב לתת תשובות חד משמעיות מבחינה רגשית או מוסרית תורם ליצירה אינטנסיבית. הסרט נותר פתוח, ולא רק בגלל שהסוף שלו פתוח נרטיבית. היעדר פירוש חד משמעי למצב במקרה זה הוא בעיקר הכרה בכך שמדובר במצב בלתי אפשרי אשר לא מעט זוגות חווים, אך מעט מאוד סרטים מדברים על מצב זה.

זיכרוני לברכה
דניאלה מרוז
(בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב)

יצירה ניסיונית המפרקת לגורמים את טקסי יום הזיכרון בבתי הספר הישראלים, ובונה מיצג מטריד ומהפנט של חברה המוחקת את הזהות האישית ומעודדת הקרבה עצמית למען המכלול. הסרט משכפל שוב ושוב את דמויות האנשים המופיעים בו. ראשית ישנה ילדה, לבושה ובעלת פנים, היושבת ביציע אולם ההתעמלות של בית הספר. מלבדה ישנה קבוצה של גופים עירומים נטולי פנים, תחילה נשיים ולאחר מכן גברים, אשר לכאורה צועדים לעבר קרב, אבל למעשה הם צועדים על רקע ולעבר המנוני הזיכרון. רגעים של גירוד פוגמים באחדות של הטקס, אבל הפנים של המציגים את המופע הרשמי לא קיימים, הם כולם אך ורק גוף, והעירום מוצע מן ההקשר של מיניות וחיים לטובת פולחן המוות.

זהו סרט שמציג מצב בו הפרטי חדל מהתקיים. אולם ההתעלמות מוצא מן ההקשר הספורטיבי, הטבעות והסולמות הופכות למעמדי תלייה. כותרת הסרט מרמזרת כי הטקס הוא לזכר הקהל, כלומר הילדה אשר נוכחת בו אשר רואה חברה בה מוות מוקדם הוא הכבוד הגדול ביותר. מדובר ביצירה אשר משלבת בין אפקטים שונים על מנת לייצר חזון קולנועי אשר מציע פתח רב לפרשנויות, שחלקן אף יסתירו את הפירוש אשר הצעתי כאן. קצת קשה היה לשפוט את היצירה זו בתחרות אשר כמעט ולא הכילה יצירות נוספת בעלות גוון ניסיוני (ואף יצירה לא הייתה כה מובהקת במימד הניסיוני בה) אך גם בהשוואה לסרטים דומים, סרטה של מרוז מתגלה כבעל חזון ייחודי ומדוייק.

השירה מצקת
ענת קרמין
(בית ספר לקולנוע וטלוויזיה ע"ש סטיב טיש באוניברסיטת תל אביב)

הסרט מציג עולם השירה התל-אביבי כסוג של סיוט אשר נראה כלקוח מעולמו של דייויד לינץ', עולם בו התשוקה לשמיעת שירה של משוררת צעירה מהולה בתשוקה לגוף שלה או לניצול שלה לצרכים אחרים, אם או בלי קשר למימד הרוחני אשר השירים מנסים לבטא. הסרט נצמד לתודעה של הגיבורה וזוהי תודעה אשר הולכת ומתפרקת, לא מצליחה למצוא היגיון בעולם. כותרת הסרט לקוחה משיר אשר נשמע בחלקו הראשון, שיר אשר טוען שוב ושוב כי השירה מקצת משמעות, אך נדמה כי עולם השירה הוא זה שמוחק לא רק את הזהות של הגיבורה, אלא גם את המשמעות של האקט של כתיבת השירה וההקראה שלה. ייתכן גם כי איבוד הקשר למשמעות ולזהות נובע מכך כי השיר אשר מוצג ככזה הנכתב בידי הגיבורה הוא למעשה שיר של המשוררת זלדה, שפעלה לא רק בתקופה אחרת, אלא גם שאבה השראה ממציאות שונה לגמרי והגיעה לרוחניות ולמופשטות שונות מן הדרך בה ניתן למצוא את אותם הדברים בעולם השירה אשר מתואר בסרט הזה.

הסרט מתפרק בהדרגה ושולח את הקהל לעוד ועוד אופציות של חיפוש אחר משמעות או דרך פענוח, ולעתים דומה כי הוא סובל מגודש יתר של רעיונות ורמזים לא פתורים. אבל הגודש הזה בסופו של דבר רק תורם לאווירה המבולבלת אשר הסרט מנסה לבטא או לייצר. אווירת האימה והבלבול גם מאפשרת לסרט להיות תצוגת תכלית של היכולת של היוצרת לבנות עולם קולנועי מאובחן וייחודי. לעתים זה רק על מנת לפרק אותו ולבנות סיוט מסוג אחר, אשר אף פעם לא ניתן לאתר עד כמה הוא בתודעה וכמה הוא חלק מן העולם בו על האישה לחיות.

זוכי התחרות הישראלית:

פרס הסרט הטוב ביותר:

לילה חסר שחר
שרה בוזקוב
(ביה״ס מנשר לאמנויות)

סרטה של שרה בוזקוב צובר נקודות ראשונות בזכות הנושא המתואר בו: מסע של פליטים מדארפור העושים את דרכם בישראל למתקן הכליאה ״חולות״ על פי צו שקיבלו. הם מגלים כי איחרו מעט ושערי המוסד נסגרו, כך שעליהם להמתין עוד לילה בחוץ בטרם יוכלו להיכנס ל"כלא". בהיעדר תחבורה, חמשת הגברים צריכים להעביר את הלילה במדבר השומם והקר הסמוך לכלא. הסיטואציה הזו משלבת בין מצב אבסורדי לבין ביקורת פוליטית על היחס למבקשי המקלט בישראל כמו באירופה. אבל לזכותה של הבמאית, שגם כתבה את התסריט ביחד עם עמרי בר-אדם, הסרט נמנע מלהפוך לנצלני כלפי הגיבורים שלו, או בוטה מדי במסר הפוליטי שלו. במקום זאת, הוא יוצר שורה של סיטואציות אנושיות, שגם אם חלק מהן נראו לי מעט מאולצות, הן בסופו של דבר אף פעם לא ברחו למקומות סחטניים מדי מבחינה רגשית. דווקא הרגע שהכי איים להפוך לקלישאה, רגע בו הסרט חורג מן המציאות לטובת החלום או ההזיה, מתגלה כרגע השיא שלו.

סגולה נוספת של הסרט הוא המראה שלו, כאשר הצילום לוכד היטב את השילוב בין הלילה, האש, והמראה המעט סוריאליסטי של חומות הענק של הכלא בלב מקום אשר נראה כמו הביטוי של המילה שממה. יש במראה היפה של הסרט ניגוד לסיפור האישי של הגברים, אשר נחשף רק בחלקו אבל מדגים היטב כי הקשיים שהם עוברים בארץ מגיעים אחרי שעברו מסע ייסורים קשה אף יותר במקומות אחרים. כותרת הסרט מרמזת על עולם נטול תקווה וזהו אכן המצב של הגיבורים מבחינות רבות. המקום אליו הם מקווים להיכנס הוא כלא, ממנו ייתכן ויגורשו חזרה למקום ממנו ברחו. יחד עם זאת, מן הלילה זה עולה גם תקווה של סולידריות אנושית.

פרס התסריט:

כמו בבית
שירה מישר
(ביה"ס מעלה)

אף כי לא הענקנו לסרט זה פרס או ציון לשבח, אני חייב לציין כי לו היה עלינו להעניק פרס לתסריט בלבד ייתכן והוא היה זוכה (בתחרות עם "לילה חסר שחר" דרך אגב). אני אומר זאת גם על מנת לפתוח צוהר למה שמניע אותי כחבר בצוות שיפוט בפסטיבלים, בכלל ובפסטיבל ליצירה צעירה בפרט, וגם מתוך הבנה כי הגישה שלי אינה משותפת לכל השופטים, כולל לאלו ששפטו איתי בצוות: אני מחפש לאו דווקא יצירות שלמות או מדויקות, אלא כאלו אשר מפתיעות אותי ויוצאות מן התבנית המוכרת ומצביעות על תפיסת עולם אמנותית ייחודית. הסרט הזה נראה כיצירה אשר הפנימה היטב את כללי כתיבת התסריט (והבימוי) בסרט קצר – כל מהלך בסרט מנומק היטב ואפקטיבי מבחינה רגשית, אבל לכן הוא היה גם מעט צפוי עבורי.

הסרט מתרחש כולו במסעדה לאוכל ביתי בשעת ערב, אחרי רגע הסגירה המיועד. למקום מגיע גבר מבוגר אשר דורש מזון מבעלת המקום (בגילומה של יבגניה דודינה, שהייתה השנה שופטת במסגרת הבינלאומית של הפסטיבל). למרות שבעלה ממתין לה בבית עם אורחים שהזמין לכאורה עבורה, האישה ממלאת את הדרישה שלו, גם בגלל שהיא מעדיפה את האינטימיות הצנועה עם הגבר הזר למפגש החברתי בו אינה מעוניינת. הגבר עצמו מוצא באוכל מרפא לגעגועים שלו לאמו, אשר נפטרה באותו היום. התבנית של הבית האלטרנטיבי תושלם כאשר ילד שנקלע למקום, יזדקק לטיפול. כך, לערב אחד, נוצרת בריחה למשהו שנראה מהצד כמו משפחה, אך למעשה הוא אוסף של זרים במסעדה סגורה, שהיא אולי סימולקרה לאידאל של חום וקשר ביתי.

פרס הצילום:

אש תוקד
טוהר לב ג'יקובסון
(מוסררה, בית הספר לאמנות וחברה ע"ש נגר)

הסרט של ג'יקובסון משתייך לתת-ז'אנר שאני נוטה לחבב: פסיפס תיעודי של מקום, בלי להתמקד במספר דמויות אלא להצביע על המכלול האנושי. המקום הוא גן סאקר בירושלים בימי חג הפסח, עת הוא הופך לזירת מנגל לכל שכבות הציבור היהודי. אם כי הסרט מראה שבירושלים בימינו, המרחב שייך יותר לדתיים, גם אם גן סאקר עצמו ממוקם קרוב לשכונות חילוניות או מעורבות. הצילום הוא אכן הסגולה העיקרית של הסרט, שמראה העשן הסמיך העולה ממספר רב של מנגלים ומקנה לסרט מראה פיוטי, אשר נוכח גם בחלק מן ההעמדות של הדמויות. רובד יפה נוסף בסרט הוא מערכת היחסים בין התמונה לבין הפסקול, אשר כמעט תמיד מספק תמונה רחבה יותר ולעתים אף שונה ממה שנראה.

אולם, מה שהסרט מרוויח בצילום נפגם בעיניי בעריכה, שהיא תמיד זו אשר קובעת את האיכות של סרטים מסוג זה. הקצב של הסרט לא ממש הכריע בין מבט ממושך על המציאות לבנייה דינמית, ונותר במידה רבה באמצע. גם המהלך ההדרגתי של חשיפת המכלול, כאשר רק השוטים האחרונים מציגים תמונה רחבה יחסית של הפארק, לא נבנה בצורה מדויקת מספיק. לכן, בסופו של דבר הסרט מספק תמונה יפה של המקום, אך לתחושתי בעזרת דיוק רב יותר בעריכה היצירה יכולה הייתה להיות מרשימה אף יותר, ואולי אף להצדיק את התואר "אקספרימנטלי" בצורה טובה יותר, שכן אין יותר מדי ניסיוניות בשאילת מבנה מסרטים שהיו ניסיוניים בעבר.

פרס העריכה:

תמר ואמנון
שיר ניומן
(מכללת סמינר הקיבוצים)

הסרט התיעודי הזה הוא כמעט כל כולו תיאור של סיטואציה שנדיר לראות מול המצלמה: לידה. ועוד לידה ביתית. היולדת היא תמר, אשר חיה עם בן זוגה אמנון באוהל, ביישוב אשר מתחבר לטבע. כאמור, הלידה מתבצעת מול המצלמה וקשה עד בלתי אפשרי להיוותר אדיש לסיטואציה אשר מראה את הקול של הקיום האנושי, של הנשיות (תמר בצדק לפני אמנון בכותרת) ושל התא המשפחתי, אשר מוצג תחילה דרך שיחה עם הבת המעט יותר גדולה של הזוג. הסרט מציע נושא ייחודי והוא מבוצע בסגנון יעיל, אך לא מצאתי בו איכות מסוימת בעריכה דווקא. זה שלא שהעריכה רעה או שסגנון ייחודי יותר היה משרת את הסרט הזה, שחלק מהשקפת העולם שלו היא צניעות.

חביב הקהל:

לא בבית-ספרנו
רני אבידן
(בית ספר לקולנוע וטלוויזיה ע"ש סטיב טיש באוניברסיטת תל אביב)

לסרטים בעלי טון קומי יש יתרון מסוים בתחרות חביב הקהל, גם אם לדעתי במקרה של הסרט הזה הפגם העיקרי הוא היעדר מחויבות של ממש לטון אחד. יש בסרט מאפיינים של יצירה קומית פרועה באמת, אך לעתים דומה כי הוא מנסה להעניק ליצירה גם עיגון בעולם אמין לפרקים, דבר אשר מחליש את היצירה ומונע ממנה להיות אולי אפילו אנרכיסטית.

הסרט עוקב אחר מורה בבית ספר יסודי אשר נוהגת להתערב עם מורה אחרת כי היא יכולה לגרום לתלמידים מסוימים להצליח. אלא שלפני מבחן חשוב ולבחינת המצב הכללי של בית הספר, עליה לנסות לגרום דווקא לתלמידה הכושלת ביותר להצליח. בלית ברירה, היא מוצאת את עצמה מעניקה השראה ואמונה לנערה אשר עד כה אף אחד לא ממש האמין בה בדרך זו, נערה אשר מקדישה את זמנה לעבודה צנועה ולנערים, במקום ללמידה. הסרט מכיל גלריה לא קטנה של דמויות משנה אשר מנסות להיות מוגזמות, במידה לא אחידה של הצלחה. לצד זאת, מערכת היחסים הנרקמת בין המורה והנערה אמורה להיות יותר מרגשת, ולזכות הסרט יש לומר כי היא לא נעה רק בנתיבים הצפויים. יש בסרט כמה סצנות טובות מאוד, בראשן בעיניי המפגש עם הוריה של הנערה, אבל יש בו גם כמה רגעים אשר פחות עובדים ולכן הוא נותר בעיניי כיצירה חביבה, אך לא שלמה.

זוכה תחרות הסרט העצמאי הקצר:

תא קולי
אמיר פרכדין

סרטו זה מציג דיוקן נואש של גבר אשר לא מוצא אף חברה אשר מתאימה לו. מדובר בפועל דרוזי העובד בתל אביב אשר מחליט לא לחזור לביתו על מנת לצפות בהצגה אשר בה משתתפת שכנה, לבניין התל אביבי בו הוא חי בדירה אשר אינה כוללת כמעט ריהוט. ההחלטה שלו מבטאת סוג של שאיפה לא רק לזכות בקשר עם אותה שכנה, אלא גם להיות חלק מן הסביבה התל-אביבית והחילונית בה הוא עובד, אשר מנוגדת לסביבה אחרת ממנה הוא בא – המסורתית אשר נוכחת בסרט רק בהודעה אשר משאירה לו אמו בתא הקולי. השמיעה של ההודאה מבטאת גם געגועים לבית אך גם תזכורת לכך כי העולם של ביתו רחוק מאוד מן השאיפות שלו ומן העולם ממנו הוא רוצה לקחת חלק. אלא שהעולם היהודי לא יכול להתאים לגיבור, כי המבטא שלו תמיד יסגיר אותו כחריג ושונה ואולי אף כאוייב בעבור חלק מן החברה. דומה שהוא לא בקיא בכללי ההתנהגות הבסיסיים בעולם זה וגם בגלל שבסופו של דבר העולם הזה יותר מדי ליברלי ומתירני עבורו – הוא רוצה מגע עם האישה היהודייה, אבל היא עדיין מייצגת, וברגע מסוים גם מציגה, סוג של פתיחות מוגזמת אשר נותרת פסולה בעיניו, או לפחות לא משהו שהוא יכול לקחת בו חלק ביודעין.

המסע של הגיבור מתקיים בחורף אשר נוכח בסרט במספר צורות, כולל חורף מושלג אשר נשמע תלוש בהודעה הקולית המרוחקת, שכמו מגיעה מתוך עולם אשר כבר לא תהיה דרך חזרה אליו. החורף מתבטא בעזרת דימוי יפה וטוטאלי של כמיהה לחום, אבל זהו לא סוג החום הגואל – החימום של תנור לא יכול להוות תחליף לחוסר היכולת למצוא חום אנושי עבור גיבור המצוי בדירה ריקה, לא רק מריהוט המתאים לקיום בימינו אלא בעיקר מאדם אחר. אין עוד אף אדם בעולמו של הגיבור, אשר האמצעים היחידים שיש לו נראים מיושנים לעומת העולם המודרני בו הוא פועל. כמו שריד מעידן אחר, פועל נצחי שתמיד יהיה ברגע ואף פעם לא יכול באמת להיות חלק מן העיר המתפתחת על גבו.

רוב הזמן הסרט עושה שימוש יפה בהעברת סיפור כפול דרך היחס בין הפסקול לתמונה. הפסקול לפעמים מתאר עולם אחר, משהו שהוא לפעמים כמיהה ולפעמים דבר המעורר רתיעה או ניתוק. השימוש בהעברת אינפורמציה רבה דרך הפסקול גורם לקהל לחשוב על מנת להשלים את הפער, אבל גם מקרב בינו לבין הגיבור, או לפחות למצב הנואש בו הגיבור מצוי. זהו גם סרט על גיבור אשר מבקש להותיר מאחור את עברו, אבל כל הרכוש שיש לו מגיע מתוך עבר רחוק: טייפ המנגן קלטת של מוזיקה ערבית, תנור ישן, הדרך בה התא הקולי מנגן את ההודעה. אמיר פרכדין, שזכה בפרס הבימוי בתחרות הסטודנטים בשנה שעברה על ״בין שתי מיתות״, הוא יוצר פיוטי בעל סגנון מאובחן, מאתגר ומרתק.

השאר תגובה