• סרטים חדשים: ״אחד בלב״ של טליה לביא
  • ״זמן״ של שיאמאלן, סקירה
  • מתכוננים אל פסטיבל הקולנוע ירושלים 2021
  • פוקוס אלן דלון בסינמטקים ברחבי הארץ
  • רחוב הפחד - חלק 3: 1666
  • מילקשייק אבק שריפה
  • פסטיבל קאן 2021: דיווח אחרון, ממסגרות המשנה
  • פסטיבל קאן 2021: שלושה סרטי תחרות מעולים
  • אגדת חורבן
  • רחוב הפחד - חלק 2: 1978
  • פסטיבל קאן 2021: דיווח ראשון של אורון
  • האלמנה השחורה
  • רוכבי הצדק
  • רחוב הפחד - פרק 1: 1994

"אכפת לי", סקירת נטפליקס

20 בפברואר 2021 מאת אור סיגולי

לפני כמה שבועות כתבתי פה בסריטה על סרט נטפליקס חדש ויוקרתי בשם "החפירה", שעל אף התנגדותי הראשונית אליו מצאתי את עצמי נסחף אחריו, בעיקר בזכות כל הדברים שהרתיעו אותי ממנו בהתחלה. הוא התגלה כסרט שעל אף בעיות התסריט וחוסר העומק שלו, הוא כל כך נעים לצפייה, מרגש ומלא חמלה ואהבה לאנשים, שהוא בדיוק מה שהייתי צריך באותו הרגע.
ועכשיו נטפליקס מעלה סרט חדש, גם הוא עם פרופיל גבוה, "אכפת לי" (I Care a Lot) שנכתב ובוים על ידי ג'יי בלייקסון, בכיכובה של רוזמונד פייק. על שניהם יש לי הרבה מה להגיד, אבל זה לעוד מעט. הסיבה שפתחתי עם "החפירה" היא ששעשע אותי נורא ההבדלים בין נקודת המבט של שני הסרטים. האחד יגרום לך לחבק את יקירך, השני לבדוק להם בתיק מה הם מסתירים ממך.

במרכז "אכפת לי" ניצבת דמותה של מרלה גרייסון (פייק), שמשמשת כעובדת סוציאלית למבוגרים שעל פי המדינה כבר לא יכולים לדאוג לעצמם. אבל זה כמובן רק כיסוי, כפי שהיא בעצמה חושפת לנו במילותיה שמלוות את תחילת הסרט. לגרייסון ממש לא אכפת מהאנשים שתחת חסותה, אלא מנהלת ארגון קטן ומטריארכלי לחלוטין שנועד לזרוק קשישים לבית אבות, להפריד אותם ממשפחתם, ולהשתלט על כל נכסיהם. בגדול הכל הולך ממש טוב, עד שגרייסון מקבלת טיפ לגבי אישה עשירה וגלמודה (דיאן וויסט) שנראית כמו המטרה הקלה ביותר בעולם. גרייסון מסתערת ועושה את העוקץ שלה, רק כדי לגלות שהיא הסתבכה עם המון אנשים לא נכונים ועכשיו היא נלחמת על החיים שלה.
מהרגע הראשון, כשגרייסון מציגה לנו את תפיסת עולמה, אנחנו יודעים שהיא חדשות רעות. אבל זה לא נגמר בה. אין אפילו דמות אחת בכל "אכפת לי" שאיננה פושעת אינטרסנטית, על גבול הסוציופטיות, וכל חוקי המוסר שאנחנו מנסים לאחוז בהם לא חלים על אף אחד כאן.

כך ש-180 מעלות מ"החפירה", בקומדיה השחורה החדשה של נטפליקס אין אנשים חיוביים שאנחנו רוצים בטובתם, ורמת העניין שלנו נעה יותר בטריטוריות של "כיצד הן יחלצו מזה הפעם" ו"מה יהיה הצעד הבא". אז אולי דבר שראשון שכדאי שתדעו לפני שממשיכים, הסרט הזה איננו צפייה מנחמת כלל. הוא מתנהל בעולם – כפי שגרייסון אומרת – של טורפים ונטרפים, ואין דרך לעבור את זה בשלום. אני ואפסי עוד. אם אתה לא רואה קורבנות בחדר, הקורבן הוא אתה.

להעמיד במרכז סרט את הדמות הרעה זה משהו שכבר מזמן איננו יוצא דופן. אחרי שדיסני עשו את זה עם "מליפיסנט" (ובקרוב שוב עם "קרואלה"), זה כבר בטריטוריה של סרטי ילדים. אבל "אכפת לי" לוקח את זה צעד אחד קדימה ובונה סרט שלם שהוא כולו אנטגוניסטים. בדרך כלל במקרים כאלו זורקים לנו איזו דמות משנה חיובית שלפחות תגרום לנו להזדהות ותאזן את האפלה ("תקועה"), או מעבירים את הגיבור מהלך של גאולה, בסופו ילמד לתקן את דרכיו ("אמריקה איקס"). זה לא מה שבלייקסון שאף לעשות הפעם. אפשר להסתכל על זה אפילו כתרגיל, אולי לא כזה שנעשה בפעם הראשונה, אבל מעניין לא פחות: איך לספר סיפור שבו אין אף אחד שאנחנו רוצים בטובתו.

עם שני דברים ניסה בלייקסון לצלוח את האתגר הזה, בעיני. הראשון הוא הבחירה בעיצוב ויזואלי ללא רבב, עם שליטה מוחלטת בפרטים. העיצוב של "אכפת לי" הוא אנאלי לחלוטין, אבל גם יפה לעין, צבעוני ומדויק. זה הזכיר לי סרט נוסף שעוסק ברוע אנושי בכסות של יופי חזותי מלאחרונה, "צעירה ומבטיחה" עם קארי מאליגן. בשניהם הסרט מפתה אותנו בעזרת היופי שלו, בו בזמן שהקליניות מאיימת בפני עצמה (על הצילום אחראי דאג אמט של "סליחה על ההפרעה"). זה כמובן גם תקף לדמות הראשית, גרייסון, כשמראהה של רוזמונד פייק צחורת העור וכחולת העיניים, עם תסרוקות שנעשו בסרגל, גם הוא מלכודת.
וזה מביא אותי לדבר השני, שהוא הליהוק. לא כל השחקנים בסרט מוכרים, אבל אלו שכן הם מהסוג שגורם לנו לחיבה כמעט אוטומטית (כן, אני יודע שרוזמונד פייק לא תמיד אהובת הקהל). לא אפרט על כל השחקנים כי חלק מהכיף הוא כשהם מגיעים בהפתעה, אבל מהבולטים אפשר למנות את זוכת שני האוסקרים דיאן וויסט ("חנה ואחיותיה" ו"קליעים מעל ברודווי") שבעקבות הופעות שלה ב"המספריים של אדוארד" או "מחילת הארנבת" היא כזו שאנחנו תמיד מרגישים בנוח לידה. האמת שהייתי זורם על מועמדות אוסקר בשבילה גם כאן; פיטר דינקלייג', שאחראי על אחת הדמויות הפופולריות ביותר של האלף החדש עם טיריון לניסטר של "משחקי הכס", הוא מישהו שגם כשהוא רוצח בדם קר אנחנו בצד שלו; וגם כריס מסינה, אייזה גונזלס (שמצליחה להשכיח את השפעת "בלאדשוט") ואלישיה וויט חלק מזה.

ובכל זאת, זה לא ש"אכפת לי" מצליח בכל מה שהוא מנסה, וכנראה שלא מדובר פה בסרט שיהדהד שנים קדימה. הוא יפה לעין, מתקדם בקצב טוב, והשחקנים מאוד נהנים, אבל בד בבד הוא מרגיש קצת נטול משקל, מפחד להגיד כמה דברים משמעותיים (במיוחד בכל מה שקשור לצורך של נשים להוכיח את עצמן יותר) ומתעקש לחשוף את כל הקלפים מאוד מהר בלי ליצור קצת סקרנות ומתח. אבל מה שהכי הדהים אותי הוא הפער בין שני סרטיו האחרונים של ג'יי בלייקסון, כזה שכנראה מעיד על תעשיית הסרטים יותר מאשר עליו.
בלייקסון לראשונה התפרסם עם סרט הביכורים שלו מ-2009, "ההיעלמות של אליס קריד" שאתוודה שטרם ראיתי. כנראה בעקבות זה נלקח על ידי האולפנים לביים סרט פנטזיה למתבגרים, מהסוג שהטרידו את מנוחתנו שוב ושוב אחרי הצלחת "משחקי הרעב" ו"דמדומים". כך סרטו השני של בלייקסון היה "הגל החמישי", אחד הדברים הכי מביכים שראיתי באולם הקולנוע אי פעם. קטסטרופה בכמעט כל אספקט, ובעיקר בלגן מטורף.
"הגל החמישי" לא בדיוק עשה את מה שציפו ממנו בקופות, וכנראה שבלייקסון לא קיבל צ'ק פתוח נוסף, וחזר למה שהוא רוצה לעשות – סרטים שהם סיר לחץ על אנשים שהמוח שלהם מחווט קצת אחרת מאתנו. ובאמת פסיכי איזה הבדל יש בין "הגל החמישי" ו"אכפת לי", כאילו זה פשוט לא אותו בן אדם ישב על המוניטור. "אכפת לי" אמנם גם מתפזר לעיתים, והתסריט שלו רחוק מ"צ'יינטאון", אבל הפריימים המרהיבים, הסבלנות והשליטה במה שקורה על המסך, מעיד שכנראה ידיו של בלייקסון היו כבולות בעשיית סרט החייזרים המטופש ההוא, וגם הוא נפל למלכודת דבש כמו רבים לפניו.

ולסיום, כמובן שאחטא למהות הקיום שלי אם לא ארחיב במעט על רוזמונד פייק, לה נשבעתי אמונים עוד ב-2009 אחרי שגנבה את ההצגה ב"לחנך את ג'ני" וארבע שנים לאחר מכן קראתי לכלבה שלי על שמה.
הייתי אומר שרוב הצופים מכירים אותה בזכות "נעלמת" שהביא לה מועמדות לאוסקר, אבל לפי מדד הכניסות לסריטה, כנראה שהסרט המפורסם ביותר שלה הוא המותחן הזניח והנוראי "זר דופק בדלת", הסקירה השנייה הכי נקראת אצלנו אי פעם. עד היום לא הבנתי איך.
נראה שתעשיית הקולנוע לא לגמרי הצליחה להבין מה לעשות עם גברת פייק, או שאולי היא בחרה בפרויקטים לא נכונים. אם לפני המועמדות לאוסקר היה צצה ב"גאווה ודעה קדומה", "החופשה הסקוטית שלי" ו"סוף העולם" המוצלחים, מאז "נעלמת" השחקנית הבריטית הופיעה בשמונה סרטים, וקשה לומר שמישהו מהם הותיר חותם. היו בהם טובים יותר ("מלחמה פרטית"), גרועים יותר ("7 ימים באנטבה") וזניחים במיוחד ("מאדאם קירי", "המגשר"), אבל שום דבר שצריך להתעכב עליו. עם זאת, צריך להזכיר שיש לה גם קריירה טלוויזיונית, ואפילו זכתה באמי לפני שנה על הופעתה בסדרה "מצב האיגוד". על אף המעידות, משמח לראות שהיא עדיין מקבלת תפקידים ראשיים שיש לה מה לעשות בהם – גם אם יש פה לא מעט דברים שראינו ב"נעלמת" ו"זר דופק בדלת" – ומוכיחה שהיא יכולה לתפוס מסך כמו אלופה.
אני לא חושב ש"אכפת לי" יהפוך אותה לכוכבת בסדר גודל של ניקול קידמן – שיש לא מעט בתפקיד שלה פה שמזכיר את סוזן סטון הקידמנית ב"פיתוי קטלני" – אבל הוא בהחלט הדבר הכי טוב שלה מאז הופעתה בקליפ של מאסיב אטאק (שם עשתה מחווה לאיזבל אדג'ני מ"פוזשן"), ובאופן כללי צפייה מהנה למדי להעביר את הזמן.