• סרטים חדשים: ״מלך האריות״ שואג דיגיטלית
  • פרסי אופיר 2019: רשימת המועמדים המלאה
  • פרסי אופיר 2019: פרידה משלב א׳ של התחרות
  • אויב בטווח אפס
  • מה לראות בפסטיבל הקולנוע של ירושלים 2019
  • מלך האריות
  • בישראל מחכים ל״מידסומר״, סרטו של ארי אסטר
  • מתכוננים אל ״מלך האריות״ בגרסת 2019
  • פרסי אופיר 2019: החמישיות של סריטה
  • ״דמוקרטיה על סף תהום״, סקירה
  • ״הצלילה״, סקירה וניתוח
  • כמה תלונות שאי אפשר יותר לשמוע על נטפליקס
  • פרסי אופיר 2019: של מי האופיר הזה בכלל
  • ״המתים אינם מתים״, ניתוח קצר והצעה לפרשנות
  • ספיידרמן: רחוק מהבית
  • סרטי 2019 - סיכום המחצית
  • המלצות סינמטקים: מהדורת יולי 2019
  • ״המוסד״, סקירה
  • אימת החודש - יוני 2019

״מלחמה פרטית״, סקירה

19 במאי 2019 מאת אורון שמיר

לפעמים סרטים עושים כל מה שכתוב בספר כדי להיות מועמדים לאוסקר – ולא מצליחים. ״מלחמה פרטית״ (A Private War) היה חלק שולי בעונת הפרסים, עם מועמדות לגילדת הבמאים למשל, אבל אם מסתכלים על הנתונים היבשים היה מגיע לו יותר. הבמאי הוא זוכה האוסקר התיעודי מתיו היינמן (״ארץ הקרטל״), את העלילה סוחבת על גבה השחקנית המועמדת לאוסקר רוזמונד פייקנעלמת״), ומאחורי המצלמה אפשר למצוא את זוכה שלושת הפסלונים רוברט ריצ׳רדסון (״הוגו״, ״JFK – תיק פתוח״, ״שמונת השנואים״ ועוד שיתופי פעולה עם הבמאים של הסרטים הללו). הסרט אפילו נגמר בשיר מקורי של כוכבת, אנני לנוקס, טקטיקה ידועה של סרטים דוקומנטריים או המבוססים על סיפורים אמיתיים לנכס לעצמם עוד קטגוריה. גם סבב הפסטיבלים שלו, שהחל עם טורונטו בספטמבר והמשיך להפצה אמריקאית בנובמבר, אמור היה למצב אותו כמתמודד. אולם, כל ההשקעה הסתיימה ללא מועמדות אחת לרפואה, אולי כי אין מקום לכולם ואולי מסיבות אחרות. כעת הסרט מגיע לאקרנים בישראל, כחצי שנה אחרי כל הבלאגן לעיל, אז אפשר סוף סוף לשפוט.

פייק מגלמת את עיתונאית המלחמות מארי קולווין, אמריקאית שעבדה עבור הסאנדיי טיימס הבריטי. היא נודעה לאורך כל הקריירה שלה כמסקרת נטולת מורא של האיזורים הבוערים בתבל, והחל משלב מסויים הרטייה על עין שמאל שלה הפכה לעוד סימן היכר, מזכרת לא סימפטית ממלחמת האזרחים בסרי לנקה. זוהי גם המשימה העיתונאית הראשונה אליה נשלחת קולווין בסרט, אחרי פרולוג והיכרות עם שגרת חייה. עם ימי המשרד של מקצוע העיתונות היא לא מסתדרת, וגם מערכות יחסים רומנטיות אינן הצד החזק שלה. היא רק מחכה לצאת לשטח. אחרי סרי לנקה נראה כאילו כל אחת מן המדינות בהן היא מבצעת את עבודתה העיתונאית מעניקה לה ״מזכרת״ נוספת, או לוקחת ממנה משהו. למשל, בעיראק היא פוגשת את מי שיהפוך להיות הצלם הקבוע שלה, פול קונרוי (ג׳יימי דורנן), וגם אפגניסטן ולוב מותירות בה חותם. החלק האחרון של הסרט מתאר את הדיווח הקשוח ביותר בקריירה שלה, מן העיר הנצורה חומס אשר בסוריה, מדינה שעדיין מצויה באותו מצב ביש שמתואר בסרט.

היינמן הוא כאמור דוקומנטריסט בדרך כלל, מה שניכר בסצנות החזקות ביותר בסרט – המפגשים של הגיבורה עם האוכלוסיות המקומיות שאת סיפורן היא מבקשת לספר. רגעים אלה ביצירה מצליחים להשכיח שמדובר למעשה בפבריקציה ונדמים כמו-תיעודיים לחלוטין, גם בסגנון העשייה וגם בתגובות האותנטיות של הניצבים לנוכחות של הדמות המגולמת בידי שחקנית. קולווין ראתה את האמת כערך עליון ששווה להקריב הכל בשבילו, ובמובנים רבים הקולנוע של הבמאי שמביא את סיפורה שלה מנסה ככל שאפשר לשרת את המושג החמקמק. הסרט דומה לגיבורה שלו גם בעצם העירוב בין תיעוד לבדייה, שכן הסיוטים של קולווין מן המקומות והחוויות שחוותה זולגים אל תוך כל אספקט במציאות חייה. הסרט מפיל מחיצות נוספות בין האמנות והחיים ועושה זאת מיד בפתיחה, אבל כל זה גם אומר שהנסיעה אינה נסיעה חלקה או אחידה. ככה זה כשמדובר בהתגנבות אל תוך שטח האש שהוא תודעתה של הגיבורה.

בלי הופעת מחץ בתפקיד הראשי קשה לצופה לספוג מהמורות עלילתיות או אמנותיות, אבל פייק נותנת את כל כולה לדמות ועצם זה שאפילו לא הייתה מועמדת לאוסקר שווה ועדת חקירה. ראשית, מדובר באחת מאותן הופעות בהן השחקנית נספגת ונעלמת אל תוך מי שהיא מגלמת, עד כדי כך שלרגעים קשה לזהות אותה. אולי זה בעיקר האופן בו היא משתמשת בקול שלה, אותו קול שקולווין מבקשת להעניק לאלה שחסרים אותו ובוקע מגרונה באופן עמוק וצלול. זו אחת ההופעות הווקאליות המרשימות שאני זוכר בסרט שבו גם רואים את רוב פניה של השחקנית לכל אורכו. אני כותב ״רוב פניה״ בגלל הרטייה, עליה יש לא מעט דיונים בעלילה עצמה, כולל השוואות לפיראטים אבל גם למשה דיין. לכן, כמובן גם השינוי החיצוני תורם, שכן השחקנית הולכת ומתרחקת מן הלוק הרגיל שלה, כאילו ככל שהסרט מתקדם היא צוללת פנימה אל תוך הדמות. עד הסיום הטרנספורמציה הושלמה וכבר שכחתי שאני צופה ברוזמונד פייק ולא באישה שבורה אך חזקה, רדופה אבל גם רודפת, אותה ביקש הסרט להכיר לי.

בזכותה של פייק, קולווין הופכת מארכיטיפ עיתונאי מסוג ״פי אלף יותר איתי אנגל״, לדמות עגולה ושלמה. היא פוסט טראומתית שמדחיקה את הזוועות שראתה עמוק אל תוך תת-המודע בעזרת עוד ועוד אלכוהול, התמכרות פופולרית בזכותה אפשר להבין את ההתמכרות הנדירה יותר שלה – סיקור איזורים בעולם בהם הסיכוי להיהרג גבוה במיוחד. כאילו היא צריכה בכל פעם מחדש להתקרב שוב אל המוות, בכדי להשכיח את הקולות והמראות אפופי השכול שכבר סיקרה. כשהרעל הוא גם התרופה, המינון יכול רק לעלות ואכן המשימות העיתונאיות הולכות ומתגרות בגורל יותר ויותר, מה שמבטיח לסרט טיפוס הדרגתי בסולם המתח והחרדה. בסצנות שקטות ואינטימיות יותר אנחנו זוכים להציץ דרך צוהר נוסף אל ליבה של הגיבורה, מה שלא תמיד עשוי או עובד באותה רמה. מה שחשוב הוא שניכר כי נוח לה פחות במסיבה נוצצת לכבודה בעודה מוקפת חברים ומכרים, מאשר באיזה מחסה מעופש עם מורדים ובמדינת עולם שלישי בה היא מצויה בסכנה תמידית.

העיתונאות ותהיות על מהות המקצוע נוכחות כמובן בסרט, בעיקר מול קולגות כמו העיתונאית הצעירה שמגלמת פיי מרסיי, או בשיחות עם העורך שלה, אותו משחק טום הולנדר. שתי דמויות אלה הן דוגמאות לנקודות חולשה של התסריט שכתב אראש אמלגרייס ממונקו״), על-פי מאמר של מארי ברנר מהוואניטי פייר. לא זאת בלבד שדמויות הלווין הן חדגוניות, אלא שהן גם נמצאות שם כמעט ורק בסצנות בהן הגיבורה צריכה כוח להתנגד אליו ולעמוד מולו. האמת היא שכל הדמויות מלבד הראשית כתובות כך, אבל מבין הופעות משנה שניים מצליחים ליצוק קצת אישיות אל תוך הפונקציונליות. הראשון הוא סטנלי טוצ׳י, שמגיע בשלב יחסית מאוחר ומהווה אופציה רומנטית. אין לו המון זמן מסך אבל הוא חושף בה צד שאין מספיק ממנו בסרט. השני, וכאן אני כבר צריך שתשבו, הוא דורנן בתור בן זוגה המקצועי של קולווין. מאז טרילוגיית ״50 גוונים״ הפארודית שלא בכוונה, אני מפשיר יותר ויותר בדעתי על השחקן, שעדיין יש בו משהו מוגבל אבל גם מעט קסם אישי ואינטנסיביות. ייתכן גם שזה רק הזקן שעושה את העבודה, אבל דורנן מצליח לייצר עם פייק כימיה טובה דווקא משום שלרגע לא נראה שעומד לקרות ביניהם משהו שאינו מקצועי.

לבסוף, בתשובה לשאלת האוסקר, אולי בכל זאת כאן אך ורק מועמדות מוחמצת אחת לאוסקר. ואולי הספיקה לאוסקר שחקנית אחת שמאפירה את שיערה כדי לגלם דמות של כותבת מחוספסת שהייתה באמת, ואת המשבצת הזו תפסה מליסה מקארתי עם הסרט ״האם אי פעם תסלחי לי״. פייק כבר ייצגה בעבר סרט שלם במועמדות האישית שלה, אותו ״נעלמת״ שהוזכר לעיל, וחבל שעל תפקידה הטוב ביותר מאז הסרט ההוא היא זכתה למעט מדי הכרה. ההפסד כולו של הוליווד. אבל אוסקרים בצד, עבר מאז מספיק זמן בכדי לראות את ״מלחמה פרטית״ בתור מה שהוא. מצד אחד, חקירת נימי נפשה של עיתונאית שרצתה בכל מאודה להראות לעולם את הפינות האפלות מהן הוא מתעלם, ואולי גם לשנות מצבים של חוסר צדק בסיסי בעזרת מילותיה. מצד אחר, טרגדיה מתפרשת של אישה שתחום העיסוק שלה מנע ממנה חיים נורמליים, או חיים בכלל, אבל ספק אם בכלל רצתה בהם או הייתה מסוגלת לנהל אותם. מבין כל מה שיש (או יותר נכון אין) כרגע בבתי הקולנוע, נדמה לי שזו צפייה סולידית לחלוטין.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.