אוסקר 2020/21: כל המתמודדים בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר – חלק ב'

חודש עבר מאז הצטברו 14 מדינות שפתחו את המירוץ לפרס הסרט הבינלאומי לאוסקר ה-93, זה שכן או לא יתקיים באפריל 2021, והנה הצטרפו למעגל עוד 19 שחקנים. זה לגמרי מצדיק חלק שני במעקב אחרי הרשימה המתגבשת של נבחרי המדינות.
בשלב הזה אנחנו מתהדרים בכמה יצרניות קולנוע שכדאי לשים אליהן לב במירוץ, כמו גרמניה, דרום קוריאה (זוכת השנה שעברה), שוודיה, יפן, רומניה ופלשתין למי שחוגג. חוץ מזה שכבר מעכשיו מדהים לראות כמה סרטי במאיות נשלחים לאוסקר, בטח כאשר בסופו של דבר משתחלת אולי אחת לרשימה הסופית. אבל למה להיות פסימיים כבר בשלב הזה? באנו לחגוג ו/או לראות אותי טובח בשמות של יוצרי קולנוע מרחבי העולם. מה שתבחרו.

אז אם במקרה דילגתם, הנה חלק א' שכולל בין היתר את בהוטן (הסרט שפתח את פסטיבל הקולנוע הרוחני), את פולין (סרט שהשתבץ בתוכניית פסטיבל קולנוע בערבה), סינגפור (אותו תוכלו למצוא ב-VOD) ועוד.

המתמודדים לאוסקר הסרט הבינלאומי הטוב ביותר – חלק 2

אוסטריה – "מה שרצינו" (What We Wanted)
אחרי שנפסלה בשנה שעברה עם "ג'וי" הנטפליקסי על בסיס כמות האנגלית שבו, הפעם שולחת כלי שני האוסקרים ("הזייפנים", "אהבה") את סרטו הראשון כבמאי של העורך אולריק קולפר. גם הסרט הזה כבר נרכש על ידי נטפליקס ואמור להגיע ממש בימים הקרובים.
לאויניה ווילסון ואליאס מ'ברק מגלמים זוג שמשתוקק להיכנס להיריון אך ללא הועיל. הם מחליטים לצאת לחופשה בסארדיניה ושם פוגשים זוג אחר, עם ילד אמנם, אבל צרות לא פעוטות משלהם. מבוסס על סיפור קצר.
סיכוי להיכנס לעשירייה: לא בונה על זה.

אלבניה – "דלת פתוחה" (Open Door)
פלורנך (פלורנק? פלורנץ?) פאפאס מייצג את אלבניה עם סרט הביכורים שלו – סיפור מסע של שתי אחיות היוצאות לפגוש את אביהן הקפדן, והן תרות אחר גבר שיתחזה לבעל של אחת מהן, שנמצאת בהיריון מחוץ לנישואין. על אף כל הסימנים המקדימים, זו אינה קומדיה.
הסרט הספיק לעשות סיבוב פסטיבלים עוד ב-2019, ביניהם סראייבו וסלוניקי. אלבניה טרם הייתה מועמדת לאוסקר.
סיכוי להיכנס לעשירייה: נמוך.

אסטוניה – "האחרונים" (The Last Ones)
אחד הבמאים הבולטים של אסטוניה, וייקו אונפואו, נשלח בפעם השלישית לאוסקר. הפעמים הקודמות היו "הפיתוי של אנטוני הקדוש" ו"שטח פתוח", אך הם לא הביאו למועמדות (הכניסה היחידה של אסטוניה לאוסקר הייתה עם "מנדרינות" ב-2014). עכשיו אונפואו חוזר עם דרמה אותה הוא מיקם בעיירת כורים גוססת, רליק לעולם שהולך ונעלם.
הסרט טרם הוקרן בשום מקום, ומחכה לפרימיירה שלו באמצע נובמבר כחלק מפסטיבל הלילות השחורים של טאלין (איזה שם נורא לפסטיבל. מה זה?), אבל זה נשמע מסקרן מאוד.
סיכוי להיכנס לעשירייה: לא לטובתו.

גרמניה – "ומחר – העולם כולו" (And Tomorrow the Entire World)
לא מעט אופציות היו לגרמניה בהקשר של האוסקר השנה, ואני חשבתי שבסופו של דבר "ברלין אלכסנדרפלאץ" יהיה בר המזל. עם זאת, הוועד הגרמני לבחירת הנציג לאוסקר הלך על סרטה של ג'וליה פון הייץ, שהשתתף בפסטיבל ונציה. בוועדה אפילו תרצו את זה בקטע אידיאולוגי לפיו הם גאים לשלוח סרט שעוסק בקשר שבין אלימות ואידיאולוגיה.
לא ברור מתי גרמניה התחילה להמציא שמסרים מעניינים את מצביעי הקטגוריה, אבל נוכל לבחון את זה עם הסרט על הסטודנטית שמצטרפת לקבוצה אנטי-פאשיסטית אבל רואה איך די מהר הדברים מאבדים שליטה. על זה אומרים הגרמנים: לא הסרט שאנחנו רוצים, אלא הסרט שאנחנו זקוקים לו.
לגרמניה שלוש זכיות באוסקר ("תוף הפח", "אי שם באפריקה" ו"חיים של אחרים"). לאחרונה הם נכנסים לעשירייה כל שנה שנייה, אבל בעשור האחרון צברו רק שתי מועמדויות, ל"טוני ארדמן" ו"יצירה ללא מחבר". כנראה שהקמע שלהם זה מעל 180 דקות סרט.
סיכוי להיכנס לעשירייה: "ומחר – העולם כולו" הוא רק 110 דקות, אז לא בטוח.

ומחר – העולם כולו

דרום קוריאה – "האיש העומד בצד" (The Man Standing Next)
היסטוריה מוחלטת נרשמה בשנה שעברה באוסקר, כולנו זוכרים, כאשר דרום-קוריאה לראשונה בתולדותיה הצליחה לקבל מועמדות לפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר! זאת עם זוכה דקל הזהב הראשון שלה, "פרזיטים".
על הדרך היא גם זכתה בפרס הסרט הטוב ביותר, מפצפצת תקרת זכוכית גבוהה במיוחד, בקטע שאף אחד עדיין לא בטוח איך קרה אבל לא שואלים שאלות כי זה היה משמח מדי.
באופן טבעי הסקרנות סביב הבחירה הקוריאנית השנה גבוהה למדי, ולמרבה המזל אתם לא צריכים לכסוס ציפורניים מכיוון שאני כבר צפיתי בסרט ואפילו כתבתי עליו בהרחבה לטובת הכלל. אין צורך להודות לי.
אם אתם מתעצלים לקרוא, אספר שמדובר בסרטו של וו מין-הו והוא מתחקה אחרי הימים הגורליים שהובילו להתנקשות הנשיא בפברואר 1979.
סיכוי להיכנס לעשירייה: על הגל של "פרזיטים", בהחלט.

הולנד – "דגים מעופפים" (Bulado)
הנה משהו שגיליתי רק השנה, או שכבר ידעתי ולגמרי שכחתי – לפרסי הקולנוע ההולנדיים קוראים "עגל הזהב". באמת. אחר כך מתפלאים שהם הלשינו על אנה פרנק. הכתובת הייתה על הקיר.
בכל מקרה, הפעם המדינה שסובלת מיובש אוסקרי של 17 שנה, שלחה סרט שאיננו דובר הולנדית, אלא פפיאמנטו. זו השפה הפורטוגזית-קריאולית של הקריבו-הולנדים. כן, יש דבר כזה קריבו-הולנדי. לאבא שלי יש אזרחות הולנדית ובחיים שלי לא שמעתי על זה. מלא דברים חדשים אני לומד היום.
"דגים מעופפים" הוא סרטו של אצ'ה יאנגה (חתיך-על, אגב) והוא סוג של "מואנה" הקריבו-הולנדי. משהו שכל אחד מאתנו היה צריך בחיים. מדובר בילדה בת 11 שנקרעת בין המסורת המשפחתית הקסומה של סבה, לבין הרציונל המודרני של אביה.
להולנד ארבע מועמדויות ושלוש זכיות.
סיכוי להיכנס לעשירייה: מי יודע?

ונצואלה – "היו זמנים בוונצואלה" (Once Upon a Time in Venezuela)
שני סרטים מתכניית דוקאביב האחרון נמצאים בחלק הזה של סקירת המתמודדים, והראשון הוא זה הוונצואלי של אנאבל רודריגז ריוס, עליו כתבנו בפוסט ההמלצות שלנו. הסרט שהחל את סיבוב הפסטיבלים שלו בסאנדנס עוסק בכפר בדרום אגם מרקאיבו ששנים הוזנח על ידי הרשויות, וכמעט ונשכח לחלוטין.
ונצואלה מעולם לא הייתה מועמדת לאוסקר.
סיכוי להיכנס לעשירייה: מעט מאוד סרטי תעודה מצליחים להיכנס.

יוון – "תפוחים" (Apples)
היוונים הם הראשונים ששולחים לאוסקר סרט על מגיפה, אבל זוהי כמובן איננה הקורונה, אלא אחת שגורמת דווקא לשכחה, והסיפור על איש שעוזר לאנשים לבנות לעצמם זהות חדשה בעקבות זאת. מסקרן? לא נכחיש.
הסרט פתח את מסגרת אופקים של פסטיבל ונציה האחרון, והוא גם סרט הביכורים של כריסטור ניקו. אחת מחברות ההפקה הרבות של הקופרודוקציה היא דירטי פיקצ'רס, שבראשה עומדת לא אחרת מאשר זוכת שני האוסקרים קייט בלאנשט, ועל כן היא חתומה כמפיקה אחראית. רק דברים טובים יכולים לבוא משם כזה בקרדיטים.
יוון טרם הצליחה לחזור לאוסקר מאז תדהמת "שיני כלב" שעשה שמות בעולם הקולנוע והפסטיבלים לפני 11 שנה, ובסך הכל יש לה חמש מועמדויות ללא זכייה.
סיכוי להיכנס לעשירייה: מאוד מקווה שכן.

יפן – "אמהות אמיתיות" (True Mothers)
מסרטי הבחירה הרשמית של פסטיבל קאן 2020, שמעולם לא היה קיים, והוא מאת אחת הבמאיות הבולטות של התקופה נעמי קוואסה ("המסע ליושינו", "אל האור", "אן"). לכן מאוד סביר שנראה אותו בארץ במסגרת של פסטיבל, VOD או הפצה קולנועית אם אתם אופטימיים.
הסרט, מבוסס על ספרה של מיזוקי טסוג'ימורה, עוסק בזוג שאימץ ילדה קטנה, ולאחר שנים נאלץ להתמודד עם האמא הביולוגית שבאה ומבקשת אותה בחזרה. על פניו, מדובר בעלילה של כל סרט הולמארק שני בין 1987 ל-2016, אז מעניין לדעת מה קוואסה תעשה עם החומר השמאלצי הזה.
יפן, כזכור, היא אחת הסיבות שהקטגוריה הזו בכלל קיימת, כאשר בין 1951 ל-1955 קיבלה מהאקדמיה פרסים מיוחדים על "רשומון", "שערי הגיהנום" ו"סמוראי, האגדה של מוסאשי". מהרגע שהפכה הקטגוריה לרשמית, יפן הועמדה 12 פעמים (האחרונה עם "המשפחה שלי" ב-2018) וזכייתה היחידה היא עם "פרידות" ב-2008.
סיכוי להיכנס לעשירייה: חד משמעית.

אמהות אמיתיות

מלזיה – "נשמה" (Roh)
בכל שנה יש מדינה אחת הרפתקנית שלא רואה ממטר, ושולחת סרט אימה פרופר כאילו שאי פעם מישהו הצליח להיכנס ככה לאוסקר. באופן אישי אני כמובן משבח ומברך על היוזמה חסרת הפשר הזו, וגם בחיפושים קדחתניים אחרי הסרט הזה שביים אמיר אזוואן.
כדי לתאר לכם את עלילתו אעשה משהו אני לא נוטה לעשות פה בסקירת המתמודדים בדרך כלל, אבל הפעם הפיתוי גדול מדי, ואעתיק מילה במילה את סינופסיס הסרט מהוויקיפדיה: "שני ילדים מוצאים ילדה משוטטת בחצר האחורית של בית המשפחה, ולוקחים אותם לתוך הבית ליד יער מבודד. בבוקר שלאחר מכן הילדה מנבאת שכל אחד מבני המשפחה ימות. דברים אכן מתדרדרים למשפחה". שירה בעיני.
זהו ניסיונה השישי של מלזיה באוסקר, טרם נרשמה הצלחה.
סיכוי להיכנס לעשירייה: סרט בשם "נשמה" יהיה מועמד השנה לאוסקר. אבל זה לא יהיה המלזי.

סלובניה – "סיפורים מיער עצי האגוז" (Stories from the Chestnut Woods)
מקודם יותר, בהקשר של הנציג האסטוני, הזכרתי את פסטיבל הלילות השחורים של טאלין, ומסתבר שזו לא המצאה שלהם, אלא באמת משהו שקורה. למעשה, הזוכה הגדול של הפסטיבל בשנה שעברה הוא כעת הנציג הסלובני. אין, עולם קטן.
הסרט שינסה להכניס את סלובניה בפעם הראשונה לאוסקר (הם מנסים די הרבה זמן) הוא של גרגור בוזיק ונראה כמו סיפור סוריאליסטי של עבר והווה, כולו מתרחש ביער שנמצא על הגבול של איטליה ויוגוסלביה. מסקרן.
סיכוי להיכנס לעשירייה: לא.

ספרד – "התבצרות" (The Endless Trench)
מספר אופציות מוכרות היו לספרד השנה, כולל "הפיר" האימתי, אבל בסופו של דבר בחרו ללכת עם סרט אחר שנמצא ממש כעת בספריית נטפליקס. בתור אובססד חסר עכבות שכמוני, החלטתי לצפות בסרט הזה כדי שאוכל לבשר לכם באופן שאינו תלוי מה הסיפור שלו. אפילו לא חששתי מכך שאורכו שעתיים וחצי. במחשבותי אפילו פינטזתי על סקירה נפרדת לסרט, ממש כמו עם טיוואן ודרום קוריאה. זה לא יקרה.
אנטוניו דה לה טורה, שלנצח ייזכר בשחקן הראשי בסרט העשור על פי סריטה, מגלם גבר שנרדף על ידי השלטונות בספרד של שנות השלושים, ובעזרת אשתו האוהבת (בלן קואסטה, בהופעה נפלאה) מתחבא מתחת לביתם, ולאחר מכן מוצא מסתור במרתפי הכנסייה המקומית. הימים הופכים לשבועות, שהופכים לחודשים, לשנים ולעשורים. שזה גם נכון לעלילת הסרט וגם לחווית הצפייה בו. איזה ארוך זה היה.
שלושה במאים חתומים על הסרט – ג'ון גרניו, אייטור ארג'י וחוזה מרי גואנגה. על זה נאמר: שניים זה קפסולה, שלושה זה התקהלות. מצד שני, הם זכו בפרס בסן סבסטיאן, אבל שם שבורים על באסקים אז אולי זה עבד לטובתם. בכל מקרה, תוותרו.
ספרד הייתה מועמדת בשנה שעברה עם "כאב ותהילה" של פדרו אותו-דבר, ובסך הכל צברה מספר נפלא של 16 מועמדויות וארבע זכיות, האחרונה שבהן על "הים שבפנים" ב-2003.
סיכוי להיכנס לעשירייה: בהחלט ייתכן. האמת שאם יהיה כשיר, יש גם אופציה למועמדות על איפור.

פלשתין – "עזה אהובתי" (Gaza Mon Amour)
בשנתיים האחרונות הצליחה השחקנית האהובה היאם עבאס לקחת חלק בשתיים מסדרות הטלוויזיה המדוברות ביותר, "היורשים" שזה אך זכתה באמי, ו"ראמי" הקומית. אלו חדשות מצוינות לנציג פלשתין לאוסקר, בו היא מככבת לצד סלים דאו.
סרטם של התאומים טרזן ועראב נאסר מתרחש, ניחשתם נכון, בעזה, ובמרכזו גבר מבוגר שמוצא פסל עתיק המעניק לו אומץ לפנות אל האישה בה הוא מאוהב בסתר. שזה, אם מתאמצים, יכול גם לתאר את העלילה של "מגרש השדים" הראשון. לא יודע, תבדקו אותי.
"עזה אהובתי" הוקרן במסגרת אופקים של פסטיבל ונציה וזכה בפרס במהלך פסטיבל טורונטו. פלשתין הייתה מועמדת פעמיים בעבר בזכות האני אבו-אסד וסרטיו "גן עדן עכשיו" ו"עומאר".
סיכוי להיכנס לעשירייה: יאללה, מפרגן.
תמונת הפתיחה של הפוסט היא ממנו.

פנמה – "מבצע סיבה מוצדקת" (Cuasa Justa)
בסוף 1989 שחררה ארה"ב מתקפה צבאית עצומה על פנמה, במטרה להפיל את הדיקטטור מנואל נוריאגה ולהשיב את הדמוקרטיה בהובלת גיירמו אנדרה. כאמור, אני לומד מלא דברים מהסרטים בקטגוריה הזו, נשבע לכם. הנציגות של פנמה, שהצטרפה למירוץ המוזהב ב-2014 אבל טרם הייתה מועמדת, מביאה את האירועים הדרמטיים דרך נקודת מבטם של חמישה אנשים מכל צדי הקרבות.
לואיס פרנקו בראנטלי ולואיס פאצ'קו ביימו (האחרון גם הפיק וערך).
סיכוי להיכנס לעשירייה: קלוש.

קוסטה ריקה – "ארץ האפר" (Ceniza Negra)
הניסיון התשיעי של קוסטה ריקה באוסקר מזכיר בקווים כלליים את הנציגות של הולנד, שאתם ודאי זוכרים מלפני רגע. גם הפעם מדובר בסיפור התבגרות של ילדה עם שורשים קריביים, והמעבר בין עולם קצת אחר לזה הקשוח שלנו. סרטה של סופיה קירוס השתתף בפסטיבל קאן 2019 במסגרת שבוע המבקרים.
סיכוי להיכנס לעשירייה: בסדר.

ארץ האפר

קנדה – "ילד מצחיק" (Funny Boy)
בפתיח הקבוע של הפודקאסט האהוב עלי "this had oscar buzz", אפשר לשמוע את קולה של סלמה הייק מכריז על המועמד האחרון בקטגורית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר של 2006 "…ומקנדה: 'מים'". יש סיפור די מצחיק מדוע נבחר הקטע חסר החשיבות הזה, אבל זה לא לעכשיו. מה שכן, אותו "מים" שמכריזה הייק בחוסר חשק הוא סרטה של דיפה מהטא, שעכשיו חוזרת שוב לנסות להכניס את מדינתה לשערי האוסקר. היה לי מאוד חשוב לספר את הסיפור הזה.
בכל מקרה, סרטה של דיפה מהטא הוא סיפור התבגרות להט"בי (הייתי אומר אפילו… מהטא"בי. ראיתם מה עשיתי פה? הא?) בסרי לנקה, והוא כבר נרכש על ידי נטפליקס לקראת יציאה בדצמבר. די בטוח שיהיה פה קמפיין. "ילד מצחיק" מבוסס על רב מכר של שייאם סלוואדוראיי, ובשלב כתיבת שורות אלו אפילו אין לו ערך ב-IMDB. שזה מוזר.
קנדה זכתה עם "שיחות נפש" ב-2003, וצברה עד כה שש מועמדויות, האחרונה בהן ב-2012 ("מכשפת מלחמה").
סיכוי להיכנס לעשירייה: בהחלט.

קרואטיה – "שיעורי עזר" (Extracurricular)
זהו ניסיונה ה-20 של קרואטיה להשתחל לאוסקר, עד כה ללא הצלחה. הפעם זהו סרטו של איוון גורן-ויטז, ומדובר בקומדיית מתח ואקשן, מסתבר, על אבא שמסרב לקבל את רוע הגזירה לגבי המשמורת על בנו ולכן מחליט להיכנס לבית הספר חמוש ולקחת את כולם שם כבני ערובה. העניינים מסתבכים אפילו יותר כשראש העיר מחליט להפוך את זה לקרקס תקשורתי, וכשמתגלה שאחד מבני הערובה הקטנטנים הוא בנו של שוטר.
איזה רעיון חמוד לסרט. בטוח שזה לא יילחץ לאף אחד על נקודות רגישות, ויעבור לכולם סופר סבבה.
סיכוי להיכנס לעשירייה: שאלה מצוינת. זה לכל הפחות מסקרן.

רומניה – "קולקטיב" (Collective)
נכון לרגע זה, מדובר באחד הפספוסים הגדולים שלי השנה. הסרט הוקרן לראשונה בפסטיבל ונציה הקודם, משם אורון דיווח עליו באחת הסקירות שלו, והוא השני בסקירה שהגיע גם לדוקאביב, מקבל שבחים נלהבים מכל מקום. האם זה גרם לי להושיב את עצמי ולצפות בו? מה פתאום! יש בטח איזה אימה קזחי שחשוב לראות לפני. יופי של סדר עדיפויות, אור. עכשיו אני צריך להתאפק עד שיגיע ל-yes דוקו בדצמבר.
סרטו של אלכסנדר ננאו מתחקה אחר חקירת ההצתה של מועדון הלילה קולקטיב, אסון לאומי שלקח את חייהם של 64 אנשים ב-2015, ומגלה שחיתויות בסדר גודל די עצבני.
אם הבנתי נכון, "קולקטיב" גם כשיר לפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר, ולכן אולי רומניה – שטרם הייתה מועמדת לאוסקר למרות שסחפה את כל פסטיבלי העולם באלף החדש – תצליח לעשות איזה צפון-מקדוניה שיט ולרשום דאבל, כמו "ארץ הדבש".
סיכוי להיכנס לתשיעייה: ישנו.

שוודיה – "צ'רטר" (Charter)
גם הנציג השוודי היה חלק מפסטיבל קולנוע ישראלי השנה, זה החיפאי. כרגע הוא נמצא לנוחיותכם ב-VOD Store של yes, שם תוכלו לצפות באישה צעירה (אן דאל טורפ שהיא בכלל נורבגית ואפילו שיחקה בנציגי מדינתה "1001 גרם" ו"הגל") החוטפת את שני ילדיה מהפחד שקרב המשמורת לא יעבוד לטובתה. אם ישראל תשלח את "הנה אנחנו" יהיה פה טריפל פיצ'ר קסום עם נציג שוודיה ונציג קרואטיה.
את הסרט כתבה וביימה אמנדה קרנל, שזהו הפיצ'ר השני שלה, והוא קופרודורקציה של המיטב הנורדי – שוודיה, דנמרק ונורבגיה.
בשנתיים האחרונות שוודיה שלחה סרטים משובחים שהאקדמיה לא ממש זרמה עליהם: "גבול" (שכן היה מועמד לאיפור) ו"ואז רקדנו" שהיה אמור לצאת ממש שנייה אחרי שהקורונה הכתה, ולכן היה אחד האחרונים שראיתי על המסך הגדול. בטוטאל, למדינה עם האנשים הגבוהים יש 13 מועמדויות ושלוש זכיות – כולן של ברגמן.
סיכוי להיכנס לעשירייה: אני לא הולך להמר נגד שוודיה, אבל גם לא משוכנע עד הסוף.

זה לבינתיים. אנחנו נחכה בסבלנות עד שעוד כמה מדינות יכריזו על הנציגים שלהן ואפתח פרק נוסף. שימו לב שלפעמים מדינות מתחרטות, אז זו לא רשימה סופית. לזה נגיע בעתיד, אם ירצה האל וטראמפ.

נשמה