• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״טהורה״ מכניס את סידני סוויני למנזר

פסטיבל ניו יורק 2020: אנתולוגיית Small Axe של סטיב מקווין (״Lovers Rock״, ״Mangrove״, ״Red, White and Blue״)

10 באוקטובר 2020 מאת אורון שמיר

חדשנות היא מילת מפתח בפסטיבל קולנוע – צמד מילים שיחדיו משדר בדרך כלל יוקרה מבוססת מסורת, אבל הינו דבר חי ומשתנה כל הזמן. השנה גילו זאת קברניטי כל הפסטיבלים שהתקיימו או נדחו מאז חודש מרץ האחרון, שלא באשמתם. בפסטיבל הקולנוע של ניו יורק, הרצון והצורך לחדש מופיע בכל שנה עוד ברמת התוכן, עם מסגרות משנה המוקדשות לקולנוע נועז מן הממוצע או להקרנת עותקים חדשים של יצירות עבר. כך שאין פלא שנמצאו הפתרונות והפסטיבל מתקיים השנה, מאז ה-17 בספטמבר ועד ה-11 באוקטובר. אמנם המהדורה ה-58 של הפסטיבל נערכת רק אונליין או במתחמי דרייב-אין, אבל העיקר להמשיך את המסורת, גם אם באופן שונה. השנה אפיינה החדשנות גם את המסגרת המרכזית, שהציגה לא אחד, לא שניים אלא שלושה סרטים חדשים של היוצר הבריטי סטיב מקווין, שהם בעצם פרקים מאנתולוגיה שהופקו לטלוויזיה. מבלי להיכנס שוב לוויכוח האנכרוניסטי לגבי מהו קולנוע ומהי יצירה טלוויזיונית (כפי שעשינו ממש לא מזמן), אתייחס למה שהוקרן כפי שעשו זאת בפסטיבל, כלומר כשלושה סרטי קולנוע. בכל זאת, כדאי לדעת את התמונה המלאה כי מדובר ביצירה לא שגרתית על פי כל הגדרה, שלפי הבנתי אפשר יהיה לראות בישראל בנובמבר-דצמבר דרך אמזון פריים וידאו.

אולי אתם מכירים ואתן מכירות את הקטע הזה של בריטים ואנתולוגיות. לא רק סדרות כמו ״שרלוק״, בהן כל עונה היא בעצם שלושה סרטים באורך שעה וחצי, אלא פרויקטים המוגדרים כמיני-סדרות למרות שכל פרק הוא למעשה סרט בפני עצמו. מן המפורסמות של תקופתנו היא ״מראה שחורה״, על עונותיה הראשונות והלא-נטפליקסיות, אבל אפשר ללכת עם זה אחורה לא מעט עשורים. מי שקיבל הפעם יד חופשית מה-BBC להפקת אנתולוגיה משלו הוא, כאמור, האמן והבמאי סטיב מקווין. מיד אחרי הצלחת ״12 שנים של עבדות״, הוכרז כי מקווין החל בפיתוח מיני-סדרה על החוויה השחורה בבריטניה. הפרויקט תפס צורה בחמש שנים שחלפו מאז והפך בעצם לאסופה של חמישה סרטים באורך מלא, ולפני כשנה וחצי אמזון נכנסה לעניינים כמפיקה-שותפה ובעלת זכויות ההפצה בארה״ב (ובטריטוריות נוספות, מקווה שגם ישראל). החל מסוף נובמבר יופץ הפרויקט, שזכה לשם ״Small Axe״, בתור אנתולוגיה או מיני-סדרה שבועית. אולם, המהלך של פסטיבל ניו יורק להקרין שלושה חלקים מתוכו כסרטים לכל דבר ועניין הוא לא רק מעניין אלא גם יכול להציף אותם בשיחות פרסים בהמשך השנה והופך את השלושה לכשירים לאוסקרים.

הגרזן הקטן מהכותרת מגיע משיר של בוב מארלי והוויילרס באותו שם, הכולל את השורה: ״אם אתה עץ גדול, אנחנו נהיה הגרזן הקטן שמוכן לחטוב״. הוא נשמע כמו המנון מחאה, בטח על רקע הטריילר שהורכב לאנתולוגיה כולה, אבל למעשה כוון נגד מונופול בתעשיית המוזיקה הג׳מייקנית של תחילת הסבנטיז. כך או אחרת, מקווין שואל ממארלי את רעיון הגרזן הקטן, התאחדות של קבוצה מסויימת כדי להפיל אויב גדול ממנה. ואכן, כל שלושת הסרטים שהוקרנו בפסטיבל ניו יורק מדברים על שינוי של המערכת, מבפנים או מבחוץ, על ידי איחוד כוחות וברוח של עצמאות. בכולם יש מספר דמויות שלא רק סובלות מאפליה על רקע צבע עורן, אלא ממש נמנע מהן דבר מה בסיסי עבור שאר האוכלוסיה הבריטית של סוף שנות ה-60 והלאה עשור-שניים קדימה. עוד דבר משותף בין השיר והיצירה שהוא היווה השראה לשמה הוא העיסוק במוזיקה שנוכח בכל החלקים שצפיתי בהם, בצורה בולטת מאוד באחד מהם. המוזיקה מצטרפת אל השימוש החוזר בהסעדה או תחומי עיסוק בהקשרים רחבים יותר של תרבות וזהות, של קהילה המוקפת סביבה עויינת.

עוד מאפיין שחוזר בכל הסרטים הוא עבודת צילום משובחת, בין אם בשוטים בלתי נגמרים או זוויות יצירתיות. שבייר קירצ׳נר צילם בכשרון לא נורמלי את כל הפרויקט (וגם את ״סקייט קיטצ׳ן״ וסרטים נוספים) ויחד עם החלטות בימוי ועריכה מייצר השתהות על רגעים ארוכים בהם משהו בדמות ובחייה משתנה. אלה כמה מסימני ההיכר של הקולנוע של מקווין, שהוא מביא גם לפרויקט הזה. בעיניי זו חזרה לכושר, אחרי ״אלמנות״ המאכזב קמעה מלפני שנתיים, אך יש כאן מעט מדי שיאים שיכולים להתחרות עם ״בושה״ או ״רעב״ המוקדמים של הבמאי. נדמה לי שלפחות שניים מהסרטים יזכירו לקהל את אותו ״12 שנים של עבדות״, בין אם ברגעים רבים של משחק מאוד מודגש (יש שיגידו עוצמתי) או אמירה חד משמעית שחוזרת שוב ושוב בנושאים של גזע וחברה. בעיניי, כל שלושת הסרטים טובים מזוכה האוסקר של מקווין, ואני מצפה לשני הפרקים/סרטים שלא הוקרנו בפסטיבל – השלישי שנקרא ״Alex Wheatle״ והרביעי ששמו ״Education״. חשבתי שיהיה נכון לא רק לאחד את חלקי הגרזן הקטן לטקסט אחד, אלא גם לסדר אותם בסדר בו יוקרנו בעתיד (שאינו הסדר בו הוצגו בפסטיבל). למרות שזה באמת לא קריטי וכל יצירה עומדת בפני עצמה, בלי דמויות שחוזרות או מקשרות בין הסיפורים הכרוכים זה בזה רק מבחינה תמטית.

Mangrove
מנגרוב

הסרט הפותח של האנתולוגיה הוא הארוך מכולם, מעל שעתיים, ומכיל ככל הנראה את כל המרכיבים מהם עשויים החלקים האחרים. הוא מבוסס על סיפור אמיתי, זה של משפט ״תשיעיית מנגרוב״, אבל זוהי דרמת בית משפט רק בחציה. הפתיחה הארוכה במתכוון מתחילה בתיאור שגרת החיים בשכונת נוטינג היל הלונדונית של 1968, שחלקים ממנה אוכלוסו בידי בריטים-קאריביים / יוצאי איי הודו המערביים. אחד מהם הוא פרנק קריצ׳לו (שון פארקס), הדבר הכי קרוב לדמות ראשית בסרט. הוא הבעלים של מסעדה בשם מנגרוב, שם שהופך לסמלי. מנגרוב הוא עץ הגדל בין הים והיבשה באיזורים טרופיים, בצפיפות שורשים וענפים ההופכת את המנגרובים למערכת אקולוגית ובית גידול לזנים מגוונים (ותודה לוויקיפדיה על המטפורה היפה).

המסעדה של קריצ׳לו הופכת למקום מפגש שכונתי החביב על פעילים חברתיים בכלל והפנתרים השחורים בפרט, גם בזכות האוכל הקאריבי האותנטי אבל גם משום שעסק בבעלות שחורה גורם להם להרגיש בנוח ובבית. מי שלא רואים זאת בעין יפה הם כמה שוטרים, בעיקר השוטר פולי (סאם ספרואל ופרצוף הנבל הקבוע שלו). הוא מגיע בכל פעם כדי לסגור את העסק או סתם לנפץ כל מה שהוא יכול בתוך המסעדה, בסדרת עימותים שהולכת ומחריפה עד שהיא מתדלקת מחאה חברתית רחבת היקף בשכונה. כשהפנתרים פוגשים בשוטרים שעכשיו יש להם תירוץ להשתולל, קצרה הדרך אל בין כתלי בית המשפט. רבים מן הנאשמים משוכנעים שהמערכת משוחדת נגדם, ומגיעים לפתרון שטרם נראה כמותו באותה תקופה – הם ייצגו את עצמם ויתנו קול לאדם השחור, במקום לתת לעורכי דין לבנים להתקוטט על עתידם מול שופט שמרן.

״מנגרוב״ הוא סרט שמלא בזעם עצור ודיכוי מופגן. יש בו המון נאומים ומונולוגים, רגשניים כמטיפניים, שמיועדים בעצם לקהל הצופה. אבל בזכות הפתיחה הארוכה שמציגה קהילה תוססת, והודות להתמקדות דווקא בדמות של המסעדן הלא-פוליטי, אפשר לקבל בהכנעה או אפילו בהתרגשות את השלבים השונים שבהם הסרט עובר לדקלום סיסמאות משלהבות. פארקס משכנע מאוד ואף מעורר אהדה בתפקיד קריצ׳לו, אדם שהעסק שלו הופקע ממנו פעמיים – ראשית בידי השוטרים הגזענים ונטולי הסיבות הקונקרטיות, ובהמשך בידי הקהילה השחורה שעבורה הכין מטעמים, קהילה שהפכה אותו לסמל המאבק החברתי בעל כורחו. אך פרנק לא מוצג כקדוש מעונה אלא כאדם מורכב, עם נטייה להמר ולשתות, סלידה קלה מפוליטיקה והכנסתו לתבניות למיניהן, וגם חיבה לנשים שאינן בצבע עורו. כל עוד זה הסיפור שלו, אני עם הסרט – מהשיחות בחדרי חדרים ועד הריקודים הספונטניים ברחוב. מקווין, שכתב את התסריט יחד עם אלסטייר סידונס (״טומב ריידר״), אף השווה את השלד של הסרט למערבון בו השריף רוצה ״לנקות״ את העיירה ומתעמר בסלון המקומי. אך מדובר בסרט אנסמבל שמנסה לפתח הרבה דמויות שונות לאורך השעתיים, לא תמיד בהצלחה.

שני השחקנים הבולטים מבין אלה שמגלמים אקטיביסטים הם לטישיה רייט ומאלקיי קירבי. את הראשונה אין צורך להציג בזכות תפקידה כשורי בסרטי מארוול בכלל וב״הפנתר השחור״ בפרט, וכאן היא מגלמת את אלתיה ג׳ונס-לקואנט – מנהיגת הפנתרים השחורים בבריטניה. מלבד הקשר המשעשע בין הפנתרים למיניהם, עבורי היא לא הוסיפה הרבה לסרט. דווקא קירבי, בתפקיד דרקוס האווי, תיווך עבורי את הרגש שמאחורי המחאה באופן שמצאתי נקודות חיבור עימו. הופתעתי מעוצמתו ושבריריותו של השחקן כי הוא הגיע מבחינתי משום מקום, שכן לא צפיתי בהופעותיו הטלוויזיוניות השונות, והוא גם מלאכי כמו השם שלו. מהצד הבהיר של הקאסט, אם זה משום מה חסר, אציין לטובה את ג׳ק לאודן בתור עורך-הדין הפרובוקטור המייעץ לנאשמים, ואת כבוד השופט אותו מגלם ברשעות אלכס ג'נינגס. יש לי רפלקס הקאה רק מלראות אותו אחרי שתי עונות של ״הכתר״, שם הוא מגלם את אדוארד דוכס ווינדזור, ואיכשהו כאן הוא מצליח להיות יותר נאלח, ובאופן מהנה. אין הופעות רעות בסרט כשם שאין בו רגעים נוראיים, אבל אני באופן אישי הייתי חי בשלום עם פחות דמויות או לחילופין יותר דקות לכל דמות.

Lovers Rock
רוק אוהבים

הסרט השני באנתולוגיה הוא זה שנבחר להיות סרט הפתיחה של פסטיבל ניו יורק, כך שצפיתי בו ראשון. הוא נותר האהוב עליי מתוך הפרויקט, מכמה סיבות שאני מקווה שאצליח להעביר כאן. בדברי הפתיחה לפני ההקרנה, מקווין טען כי זו הגרסה שלו לסרט מוזיקלי, בעוד מהפסטיבל נמסר כי אמנם אין מסיבת פתיחה בשל הנסיבות, אבל יש סרט פתיחה שהוא מסיבה. בעיניי זו הדרך הכי טובה לתאר את הסרט, המתרחש כמעט כולו בזמן מסיבת בית במשך לילה אחד מלא אירועים, עשן וצלילים. יש פה גם סיפור על אהבה צעירה, אחווה נשית ולצערנו גם הטרדה מינית, כמו בכל סרט תיכון אמריקאי שהשתמש במסגרת הסיפורית הזו. אבל הסרט של מקווין הולך לכיוונים אחרים לגמרי. העלילה של ״רוק אוהבים״, הקרוי על שם זרם במוזיקת הרגאיי, מגיחה לאיטה ומתבהרת לגמרי רק בסיום, כמו התפכחות של אחרי ליל בילוי. היא לא העיקר ויש מעט מאוד ממנה לאורך השעה וקצת של הסרט הזה, אבל אציג אותה בקצרה.

זהו היחיד מבין שלושת הסרטים שלא מבוסס על אירוע היסטורי, אלא על זכרונות ילדות של מקווין ועל סיפורים של דודתו שנהגה להתגנב החוצה בליל שבת כדי לבלות. הסרט אכן נפתח עם אישה צעירה שקופצת מחלון, אותה מגלמת אמארה-ג׳יי סיינט אובין, תגלית צעירה בהופעת בכורה על המסך. לאחר מכן הסרט מתעכב על הכנות למסיבת בית, אירוע לא נדיר במיוחד ברבע השלישי של המאה שעברה בבריטניה, תקופה בה שחורים לא ממש הורשו להיכנס למועדוני ריקוד ונאלצו להמיר את הסלון שלהם לכזה. זה כולל הזזת ריהוט והכנסת רמקולים מפלצתיים שמרעידים את הבית כולו, בזמן שבמטבח עומלים על מטעמים. במסיבה עצמה המצלמה משוטטת בחופשיות בין דמויות שונות, חלקן יהפכו למשמעותיות כמו זו שהבית שייך לה וחוגגת יום הולדת, או אותה צעירה מהסצנה הראשונה שהתפלחה מביתה כדי לפגוש חברה באירוע, ואולי מצאה אהבה חדשה.

הסרט מלא בסיפורים קטנים המתרחשים בבית ובסביבתו, אבל הדגש הוא על המסיבה והאווירה. ההכנות לערב מפעילות את כל החושים בשלב מאוד מוקדם, בסרט שאי אפשר שלא לכנותו חושני. גם במובן הסקסי של המילה, כי מה שקורה על הרחבה מהרגע שהלילה יורד כנראה יכול להיחשב ליחסי מין במדינות מסויימות, וגם במובן הסנסואלי. הקולנוע של מקווין כל-כך חזק בסרט הזה עד כי יכולתי ממש להריח את עשן הסיגריות ואת זיעת הרוקדים, לטעום בעיני רוחי מהתבשילים, ולהרגיש את הבסים ברגליים או את מגע הידיים המזמינות לריקוד באקט ספק אגרסיבי של חיזור. כמובן שגם שני החושים המרכזיים, הפעילים בכל סרט קולנוע בעצם, עובדים כאן שעות נוספות.

המצלמה של קירצ׳נר שהזכרתי לעיל, משייטת ולפרקים כמעט מרחפת בין הרוקדים ובין החללים השונים של הבית. זה לא רק הופך את הצופה לאחד עם רחבת הריקודים, אלא גם איפשר למצולמים, כך לטענת הבמאי, להרגיש בחופשיות מוחלטת ולהנות באמת. מקווין התפייט בראיונות על החשיבות של ראשי מחלקות וצוות שחור, כמו הקאסט, כדי ליצור אטמוספירה אותנטית לחלוטין ולא סתם לגוון לשם גיוון. במילים אחרות, זו מסיבה אמיתית ובמובן מסויים נאמנה לתקופה, מבחינת מנהגי החיזור או בחירות אופנתיות, בין אם הייתה שם מצלמה או לא. אורך השוטים והספונטניות שלהם, בניגוד לקולנוע הכירורגי המזוהה עם הבמאי, הופכים את הסרט לאחת החוויות הוויזואליות הכי חזקות, ובעיקר מעניינות, שהיו לי השנה מול כל מסך שהוא. בטח ובטח אם מוסיפים את הצבעים העזים שכמעט קופצים החוצה, או יותר נכון מושיטים יד ומכניסים את הצופה פנימה אל המסיבה.

כמו בכל מסיבה, המוזיקה היא הכוכבת האמיתית, יותר מכל דמות אנושית. אפילו בתור מי שהגיע לצפייה מאוד מוטה נגד רגאיי, נכנעתי לתת-הז׳אנר הקטיפתי של רוק אוהבים, שמזכיר יותר סול או רוקסטדי (מאבות הרגאיי הג׳מייקני, לא רק אוייב של צבי הנינג׳ה). השילוב של דמות תקליטן ו-MC למסיבה, מייצר בעצם גרסאות ייחודיות לשירים המושמעים, אפילו בלי המימד החזותי של הרוקדים או המצטרפים לשירה. זיהיתי למשל את He's the Greatest Dancer (ממנו סימפל וויל סמית׳ את להיטו המעצבן) וכמובן את Kung Fu Fighting שמתניע את המסיבה. אבל הרגע הכי מפעים בסרט מתרחש לצלילי Silly Games של ג׳נט קיי, שלא הכרתי, רגע שמעיף את הסרט לשמיים בסצנה בה הוא מתנגן ומתנגן. מצאתי שהשיר מ-1979 ועל פי הסרט נראה כלהיט של התקופה, מה שמקבע שם את התרחשות העלילה. נגנו הסרט הזה ברקע של מסיבת בית והשתגרו אחורה בזמן, אל מסיבה שעצם קיומה הוא מחאה חברתית ואל סרט שמצליח לתקשר את כל הרעיונות החברתיים שלו במרומז.

Red, White and Blue
אדום, לבן וכחול

הסרט האחרון באנתולוגיה גם היה האחרון להיות מוקרן בפסטיבל, שדילג על פרקים 3 ו-4 כאמור. באופן הכי מובהק, זהו סיפור עם דמות מרכזית אחת שנמצאת כמעט בכל סצנה ומשהו בפתולוגיות של הסרט הזכיר לי את הקולנוע המוקדם של מקווין. הוסיפו לכך את העובדה שאת התפקיד הראשי ממלא ג׳ון בויגה, שאני מת עליו כבר עשור מאז ״השכונה נגד חייזרים״, ואולי תופתעו לגלות שזה אמנם הסרט הכי מהולל מבין השלושה עד כה – אבל גם זה שאהבתי הכי פחות. זה לא שהוא איום, רק קצת פשטני ובעיקר לא מאפשר להבין באמת את הגיבור. מקווין התייחס לשאלה הזו בשיחה שלאחר הסרט ואמר שמה שהכי עניין אותו בסיפור הוא להבין מדוע הגיבור פועל כפי שהוא פועל – אך הודה שגם אחרי העבודה על הפרויקט אינו יודע את התשובה. אז לפחות אני בחברה טובה, אם גם היוצר לא הצליח לענות על השאלה הבסיסית לגבי הרצון המוביל של גיבור הסרט. זאת למרות שהדמות לכאורה מסבירה זאת שוב ושוב – ומשכנעת פחות ופחות בכל פעם.

הסרט מבוסס על סיפורו האמיתי של לירוי לוגן, אותו מגלם בויגה, שעיקרו מתרחש באייטיז. במשך 80 דקות נלמד להכיר את לוגן, מאירוע מכונן בילדותו בו שני שוטרים נטפלו אליו בלי הרבה היגיון, ועד לבגרותו אחרי החלטה משנת קריירה. לוגן מחליט לוותר על המסלול שבחר כחוקר במעבדה, ולנסות להצטרף אל משטרת אנגליה. הטריגר? מפגש מזעזע בין שוטרים אלימים ואביו (סטיב טוסה). בעוד האב נלחם על זכותו למשפט צדק בו יוכל לבוא בחשבון עם אנשי החוק, שהגיבו באופן חסר פרופורציה לעבירה שלכאורה ביצע, הבן משתכנע להתמיין למשטרה. אם זה נשמע כמו החלטה תמוהה של הגיבור, הסרט הולך ומעמיד בדרכו מכשולים ומעמיס על גבו משקלים. השוטרים שראו בו פורע חוק בגלל צבע עורו, ודאי שלא יקבלו אותו אל חיקם בזרועות פתוחות. חברי הקהילה השחורה שהיה חלק ממנה, כנראה לא עומדים לזכור לו חסד נעורים אם יבוא מולם לבוש מדים. ובעיקר, אבא שלו ממש לא עומד לשנות את דעתו על ״דה ביסט״ אם הבן שלו יהיה כזה בעצמו. סביר יותר שיחליף דעה על בנו.

מקווין, והתסריטאי השותף שלו קורטיה ניולנד, שחתום עימו גם על ״רק אוהבים״, יודעים שאי הבהירות לגבי המניעים של הגיבור תכביד ותקשה על הצופה – ומשחקים על זה. מצד אחד, לוגן עצמו מספק הסברים לא פעם על כיצד הוא רוצה לשנות את המערכת מבפנים. מצד אחר, משהו בתגובות של הסביבה אליו מציף תיאוריות אחרות הנוגעות להתעקשות שלו להמשיך ולהתרחק מזהותו השחורה, לפחות בעיני סביבתו הקרובה. התגובות למהלך כל-כך קיצוניות עד שהן מציבות את לוגן במעמד אנדרדוג מובהק, מה שאמור לגרום לקהל אוטומטית לקחת את הצד שלו. עבורי זה לא הספיק ונשענתי על סיפור האב-בן. להבנתי, שם נמצא הלב הרגשי האמיתי של היצירה. היא מתחילה עם האב שכאילו מציל את בנו מן הטלפיים של שוטרים שמצאו טרף קל, ומסתעף כאשר הבן מבין שכשל מלהחזיר באותו המטבע כשאיש לא הציל את אביו. הפתרון שלו הוא להיות בעצמו השוטר, מחשבה נאיבית ולא פרקטית, אבל בקונטקסט מסויים גם מקסימה. כאמור, זה הסבר קצת קלוש מדי אבל זה הכי טוב שהצלחתי. תומכות בהסבר גם הופעת המשחק טוסה ובויגה, שמקרין כאן אנרגיות של לורנס פישבורן צעיר (במיוחד כשהוא מזוקן). שאר הדמויות הם קריקטורות גזענים, שבניגוד ל״מנגרוב״ למשל אין שום דבר בפעולות שלהם מלבד שנאה וסדיזם.

כסיכום של האנתולוגיה, הסרט מציע את שלושת צבעי הדגל הבריטי ומזמין פרשנויות. הייתי חוצה את התעלה כדי להביט בדגל הצרפתי ובשלושת הצבעים הזהים שלו, אבל האמת היא שמקווין התחיל עם אדום (הטריקולור מתחיל בכחול). אולי זה אומר שעבורו האחווה היא הראשונה ורק אחריה יגיעו שיוויון ולבסוף חירות. אבל אפשר גם ללכת על אסוציאציות רחבות יותר, וכך מצאתי את הסרט כמעין מדרוג של גורמים מכריעים בזהות הבריטית. כי זה קודם כל הדם, רק אחר-כך צבע העור, ולבסוף מדי השוטר – לפחות בסרט הזה. אולי לכן עבד עבורי היטב קשר הדם בין האב והבן, והקטעים הצלולים בסרט היו אותם רגעים ממושכים, כמו אלה שמקווין התעכב עליהם בכל אחד מן הסרטים באנתולוגיה. אותן סצנות המאפשרות לעכל יחד עם הדמויות את המתרחש ברגע מסויים ולהתבוסס יחד איתן ברגשות. ככלל, זהו פרויקט שהוא עדות לכוחו של הקולנוע להעביר לא רק מסרים אלא בעיקר תחושות, ומקווין עושה זאת היטב תוך שימוש בסגנונות שונים ודגשים דומים.

תגובות

  1. Shai הגיב:

    BB first, ערוץ הדרמה הבינלאומי של BBC, יקרין בקרוב את כל חמשת הסרטים. לא ברור מתי, אבל הם התחילו לשדר פרומואים לכל הסרטים. אני מעריך שזה יקרה בתוך שבועיים עד שלושה שבועות

  2. Patrick Murray הגיב:

    ראיתי את הטריילר לסרט הראשון בביביסי, אז הנחתי שמדובר באמת בסדרה ולא בסרט. אהבתי מאוד את רעב ובושה והתאכזבתי קשות מ12 שנים. יש מצב שכשמקווין עושה סרטים עם גיבורים שחורים הוא מרגיש מחוייב להעביר מסר וזה הופך את הדמויות לשטוחות ואת הדיאלוגים לשטחיים? מקווה שאתבדה אבל הטריילר לא ממלא אותי תקווה (למרות שהוא נראה נהדר)

    1. אורון שמיר הגיב:

      תודה לשניכם על המידע. אני מניח שהתאריכים של ה-BBC חופפים/דומים לאלה של אמזון פריים וידאו בארה״ב, אולי עם תקופת צינון קצרה בין לבין.
      לגבי מקווין, גם אני מעדיף את ״רעב״ ו״בושה״. אפילו ב״אלמנות״ יש רגעים עם הדמויות השחורות שנטו אל הדידקטי, ובראיונות מקווין הודה שזה חשוב לו מדי – וכנראה גם מה שמעניין אותו כרגע. אפשר למצוא רגעים כאלה גם בפרויקט הנוכחי, אבל בעיניי קולנועית הוא יותר קרוב לסרטים הראשונים שלו, או הולך לכיוונים חדשים כמו ״רוק אוהבים״.

  3. Patrick Murray הגיב:

    מנגרוב שודר השבוע בבי.בי.סי והביקורות בבריטניה כצפוי מהללות. בהחלט סרט מעניין במיוחד למי שכמוני לא הכיר את הסיפור המקורי וחשב שאפלייה גזענות והתעמרות בשחורים זה משהו שקרה וקורה בעיקר באמריקה. אבל מרגישים שזה סרט שהופק בהזמנה לטלוויזיה. יש בו משהו קצת בייסיק, כמו הרבה מהסרטים או הסדרות שהבי.בי.סי מפיק. אני חושב שאם הייתי הולך לראות אותו בקולנוע הייתי יוצא מאוכזב למדי. במיוחד החלק השני של הסרט בו הוא הופך לדרמת בית משפט די סטנדרטית (לא יכולתי לא להשוות למשפט השבעה משיקגו והתסריט המהודק והשנון שלו לעומת התסריט הצפוי של מנגרוב ). כאמור, מומלץ לראות כשזה יגיע לאמזון אבל איפה זה ואיפה "בושה".

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.