• עשר לסריטה: פתיחת חגיגות יום ההולדת העגול
  • הנערים בחבורה
  • חגיגות עשור לסריטה: 10 דברים שלא ידעתם עלינו
  • אימת החודש - ספטמבר 2020
  • פסטיבל חיפה 2020: המלצות, אזהרות וכמה באמצע
  • עשר לסריטה: ראיון עם עצמנו, כי למה לא בעצם
  • ״מרגיש טוב אחי״, סקירה
  • עשר לסריטה: מסע בין פוסטים באוצרות אישית
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 26
  • סיכום שנת תש״פ בקולנוע הישראלי
  • תמיד השטן
  • ״אני חושבת לגמור עם זה״, סקירת נטפליקס

במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 10

21 במאי 2020 מאת אורון שמיר

זו הפעם העשירית שאני נדרש לגרסת החירום של מדור הסרטים החדשים השבועי של סריטה. חששתי מהמספר הזה והוא הגיע במה שהיה אמור להיות ממוריאל דיי וויקנד. סוף השבוע של שוברי קופות באמריקה שפעם היה ההתחלה הרשמית של עונת הקיץ הקולנועית הוא רק עוד נקודת ציון בחופשה הכפויה מבתי הקולנוע. מצד אחד, בישראל ובמדינות נוספות כבר רואים את הסוף, וגם אם השגרה תהיה אחרת אפשר כבר לפנטז על שיבה אל האולמות הממוזגים והמחוטים. בין אם זה ייקח שבוע או חודש, ובין אם יקרינו רק את ״פינוקיו״ של רוברטו בניני מהבוקר עד הערב, חיכינו עד עכשיו ונמשיך לייחל. נחמד לדעת שאני לא לבד בגעגוע לחוויה הקולנועית, ואלבום הפייסבוק היפהפה של קינו לורבר, הקורא לתמוך בבתי קולנוע עצמאיים ברחבי ארה״ב, גרם לליבי לרקוד ולהתגעגע אפילו לאולמות שלא ביקרתי בהם. התמונה המרהיבה שבראש הפוסט לקוחה משם וצולמה בידי Ed Boardman שהנציח בית קולנוע בפנסילבניה בשם Sayre ואני מקווה שהוא לא יתנגד לשימוש בתמונה. כרגיל, ניסיתי לאסוף קצת חדשות טובות והמלצות צפייה לטובת המדור, אבל רוח השיתוף של החודשיים הראשונים קצת נחלשה ובמקומה מצאתי בעיקר ציפייה דרוכה לצאת כבר לחופשי.

בהרבה מקומות ברחבי העולם הפתרון למצוקת אי הקרנת סרטים לציבור היו מתחמי דרייב אין. לא רציתי לתהות בקול רם מדוע לא בישראל, כי זה בכל מקרה בקושי היה חלק מהתרבות המקומית לאורך השנים. אבל מסתבר שמישהו בכל זאת הרים את הכפפה – עיריית נס ציונה. ממש הערב מוקרן בחניון האיצטדיון העירוני ״בחזרה לעתיד״, אחרי השקה מוצלחת עם ״אי.טי: חבר מכוכב אחר״ בשבוע שעבר. הכרטיסים להערב כבר אזלו, אבל אפשר להביא קדימה אל ההקרנות הבאות, ״שרק״ ו״גריז״ ולהתעדכן באתר העירייה תחת ״סינמה דרייב״. אם הבנתי נכון זה יוצא 30 ש״ח לזוג במכונית, או 50 ש״ח למשפחה, וכמובן שחל איסור לקמבן ולחלוק רכב אם לא גרים באותו הבית. אני לא בטוח איך אוכפים את זה. את הסרט רואים על מסך ענק ושומעים דרך הרדיו של הרכב או באוזניות שמחולקות במקום. את החטיפים והשתייה צריך להביא מהבית, כי חל איסור על ממכר שלהם במקום (מה שגם מעכב או עשוי לעכב את שובם של מתחמי הקולנוע). מצאתי שגם במרכז אזורי מנשה עשו אתמול מעשה דומה, אבל לא ראיתי הקרנות עתידיות שם. אם מישהו או מישהי היו וראו סרט בדרייב אין ב-2020 ספרו איך היה.

מאז תחילת המגפה, ואפילו עוד לפני הסגר, נתקלתי בלא מעט כותרים דוקומנטריים שביקשו לעסוק בה. בהיותי ספקן, תהיתי איך אפשר כבר ליצור סרט או סדרה על משהו כל-כך חדש, שהדעות חלוקות לגביו בקהילה המדעית ואנחנו למעשה רק מתחילים ללמוד אותו ועליו. אבל אם זה לא מפריע למומחים מטעם עצמם ברשת, למה שזה יפריע ליוצרים אופורטוניסטים. כיוון שהסתפקתי בקושי בטריילרים לסרטים הללו, לא אכבד אותם אפילו באזכור. אבל יש גם דרך אחרת ולהבנתי היא זו שנבחרה לפרויקט ״יומני המגפה״ שמגיע היום אל yesVOD וישודר כסדרה בערוץ יס דוקו החל מראשית השבוע הבא. הגישה שנבחרה על ידי המפיקות ויוי הלפרן ואורלי טופל (כל מיני הפקות) ועורך הפרויקט לירן עצמור, היא זווית אישית של אנשי ונשות הקולנוע התיעודי בישראל. הכל צולם בחודשיים האחרונים ונערך תוך כדי תנועה, לאורכה ולרוחבה של מדינת ישראל וגם במוקדים נוספים כמו איטליה וניו יורק. הכל מבעד לעדשה של בכירים ובכירות כמו תומר הימן, אביגיל שפרבר, דן שדור, תמר טל-ענתי, זוהר וגנר ועוד. אני מרשה לעצמי להזכיר את הפרויקט למרות שהוא טכנית סדרה (שבעה פרקים של כ-20 דקות) ולא סרט, בזכות השמות המעורבים וכי נראה לי שאפשר לראות הכל בבת אחת.

כפי שקיוויתי בשבוע שעבר, שירות ה-VOD החדש של סינמטק תל אביב התרחב. למעשה זה קרה למחרת הפוסט שלי, אבל אני לא נוטר טינה. אז בשבוע שעבר נוסף בין היתר ״המועמדת המושלמת״ של הייפא אל מנסור, ולצד זאת, יום ירושלים שיחול מחר מצוין עם סרטו המכונן של דוד פרלוב, ״בירושלים״, וגם ״לאסוף רסיסים״ של רותי (פרקש) גבע וליאורה (פרקש) קרויאנקר על ילדוּת בעיר בשלהי תקופת המנדט. האחרון זמין גם למנויי סינמטק ירושלים וסרטים ישראליים על ובעיר הקודש אפשר יהיה לראות לאורך סוף השבוע גם ב-yes וב-HOT לכבוד התאריך. כרגיל, אני שב וממליץ להציץ בנעשה בכל הסינמטקים באופן וירטואלי. למשל, השבוע ממשיכה גם מסגרת צ׳ינמה איטליה חוצת הסינמטקים, עם סרטו השני של פדריקו פליני – ״הבטלנים״ (I Vitelloni). גם האירוע הווירטואלי והמוצלח של דוקאביב, דוקוסטרים, איתנו עד מוצאי שבת ויש בו הרבה מה לראות, כזכור.

מתוך ״הבטלנים״ של פליני, עכשיו בסינמטקים אונליין

בזמן שהכנתם לחם מחמצת או למדתן כישורי חיים חדשים, סטיבן סודרברג ניצל את הסגר בניו יורק כדי לכתוב שלושה תסריטים. מכונת הקולנוע האנושית התראיין כדי לקדם מותג אלכוהולי שבעלותו וטרח לעדכן שכדי לשמור על שפיות הוא שיכתב תסריט קיים, עיבד רומן וגם כתב המשכון לסרט הביכורים המכונן שלו, ״סקס, שקרים ווידאוטייפ״. אני רק מזכיר שמדובר באדם שיש לו שני סרטים שמתכוננים לצאת השנה.

דייויד לינץ׳ העלה סרט קצר חדש-ישן שלו ליוטיוב, קצת כמו שקרה בתחילת השנה אבל הפעם בלי טובות מנטפליקס. פנו לעצמכם ולעצמכן 10 דקות וחצי כדי לצפות בסרט, שמו ״(Fire (Pozar״, יצירת אנימציה שמזכירה מעט את ראשית הקריירה של היוצר. מדובר בשיתוף הפעולה שלו עם המלחין מארק זברובסקי (״אינלנד אמפייר״), שכתב את המוזיקה כתגובה לוויזו׳אל שהונפש בידי נוריקו מיאקוואה ונכתב ובוים בידי לינץ׳. זה עוכר שלווה וסוריאליסטי בדיוק כמו שתדמיינו אם לא יותר, ואני לגמרי בעד לראות את זה אם תרצו לפחות כמה דקות של ייחוד בתקופה זו.

מגיע לקולנוע הישראלי מזל טוב – יש לנו שר תרבות חדש, חילי טרופר. נאום הכניסה שלו לתפקיד מתחילת השבוע היה מלא במילים נכונות, סוג של בריזה לעיניים אחרי חמש שנות חושך מצריים, אבל תרשו לי לא להסתנוור. או לא להגיד כלום על המפלגה ממנה מגיע השר, אפילו לא לתת לו מאה ימי חסד – יש לפעול ומיד, בכל-כך הרבה תחומים במשרד התרבות והספורט, שהיקר לי מכולם הוא הקולנוע הישראלי. כמובן שמגיעים גם איחולי בהצלחה בתפקיד, למרות שאם להודות על האמת יותר גרוע הרי לא יכול להיות, רק יותר טוב. האמת היא שכל-כך הוקל לי בתור מישהו שכותב ומסקר תרבות בישראל שלא אצטרך לשמוע או לכתוב יותר את צמד המילים הקודם, ומעכשיו אתרכז בלהתרגל לשם החדש.

היו גם חדשות פחות טובות בשבוע האחרון, ואם היינו בלוג של הספדים הייתה לנו הרבה עבודה. היות ואנחנו לא, אפרד כאן בקצרה משלושה שחקני ענק: ג׳רי סטילר, פרד ווילרד ומישל פיקולי. שלושתם מתו בגיל מבוגר והספיקו המון, במיוחד האחרון שהרזומה שלו הוא טיוטה לא רעה לרשימת הבמאים הגדולים בהיסטוריה. אבל היה גם מוות אחד מהסוג שמכה בתדהמה, זה של הבמאית לין שלטון בגיל 54. לא אמנם הזמן להעמיד פנים שתמיד אהבתי את יצירתה או להאדירה בדיעבד, שכן כפי שתוכלו לקרוא פה ושם בסריטה לא כולנו התחברנו לקולנוע שלה. אבל ההלם על חייה שנקטעו בזמן שהיא יוצרת ועובדת לא פסח עליי, ואולי זה דווקא כן הזמן לנסות להעריך את סרטיה מחדש. אם תרצו גם, אפשר להתחיל מהסקירה שלנו לסרט הכי מוכר שלה בישראל, וכנראה גם זה שהכי קל לחבב – ״האחות של אחותך״.

לרוב אני מסיים עם סרטים חדשים ב-VOD אבל הפעם באמת שהגענו לתחתית. על ״משבר זהות״ (The Rhythm Section) כתבתי סקירה שלמה כבר אתמול, כשהגיע אל HOT (ונדמה לי שרק שם). מלבדו, הספריות לא ממש התחדשו בסרטים שטרם דסקסנו בעבר. אולי כן שווה לציין ש״אפולו 11״, הדוקומנטרי שהחייה את המסע ההיסטורי לירח אחרי 50 שנה, זמין החל מהשבוע ללא תשלום נוסף ב-yes וגם אצל הוט וסלקום TV. בנטפליקס שוב מתקשים לעניין והדבר היחיד שראוי לציון הסופש הוא ״זוג יונים״ (The Lovebirds). לא הסרט של דובר קוסאשווילי אלא יצירה חדשה שזכתה לאותו שם עברי, הודות לנטפליקס ישראל. מדובר בסרט שהוא מנפגעי המגפה, שכן היה אמור להיות מוקרן בבתי הקולנוע באביב, נרכש במהרה על ידי ענקית הסטרימינג וכעת ינסה לבדר את המנויים והמנויות לשירות. קומיל נאנג׳יאני ואיסה ריי מככבים כזוג שעומד להיפרד, אבל מופלל ברצח וצריך לברוח בזמן שהם מנסים לטהר את שמם ולמצוא את הרוצח האמיתי. מייקל שואוולטר, שביים את נאנג׳יאני ב״חולי אהבה״, מתאחד עם הקומיקאי. אני מאוד חושש שנצטרך לראות ולכתוב על זה, אבל גם מבטיח שיש לנו תכנים מעניינים יותר לימים הקרובים.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.