פסטיבל ירושלים 2019: "ויוואריום", "מותו וחייו של ג'ון פ. דונובן", "היום שאחרי לכתי", "קצפת ודובדבנים"

עם הדיווח הזה מפסטיבל ירושלים אני בצער רב עוזב את עיר הבירה וחוזר לשגרה, מקנא בכל אלו שממשיכים לראות את ההיצע הבלתי נגמר שם. אני נפרד עם סרטים שהוקרנו במהלך הפסטיבל מאז הסיקור הקודם, שניים מהתפוצות, ושניים מהתחרות הישראלית שחיכינו להזדמנות להתייחס אליהם מאז הקרנות האופיר.

לפני הסרטים עצמם, אני ברשותכם רוצה להגיד תודה ענקית למארגני הפסטיבל על עוד אירוע מעולה, שאני מצטער שלא אוכל להישאר עד תומו; לצוות הסדרנים ועובדי האולמות שאיכשהו תמיד היו אדיבים וסבלניים (לפחות ממה שאני ראיתי); וכמובן לאורה ואופירה מהיח"צ על העזרה, היחס והחיוכים. אל דאגה, עופר בהחלט ימשיך לכתוב מהפסטיבל במהלך השבוע, ולדווח על הזוכים כשיהיו. אתם יותר ממוזמנים להישאר בסביבה.

"ויוואריום"
Vivarium

סרטו השני של לורקאן פינגאן הוא מסוג הסרטים שבדרך כלל מופיעים במסגרת "טירוף חצות" של פסטיבל חיפה – דרמות קטנות שמפלרטטות עם מיני ז'אנרים, המלוקטות ממסגרות צדדיות של פסטיבלים, ומטרתן להעניק חוויה קולנועית עוכרת שלווה ומשונה. לפסטיבל ירושלים השנה אין מסגרת שכזו, אם כי לפי מיטב זיכרוני הייתה כזו במהדורות קודמות, ודווקא נחמד להיתקל בסרט שכזה במסגרת הפנורמה.
עלילת "ויווארים" (ביבר, או בית גידול) הייתה יושבת מעולה על סדרה כמו "איזור הדמדומים", שהסרט ממש מרגיש כמו פרק מוארך שלה: דמויות שגרתיות לחלוטין מוצאות את עצמן בתוך סיוט על טבעי ובניסיונן להימלט מהמצב שפיותן מוטלת על הכף, ובכל הזמן הזה אין ספק שמדובר באלגוריה או דימוי למצב אנושי ויומיומי שהתחפש לסיוט.

ב"ויוואריום" אלו ג'מה וטום (אימוג'ין פוטס וג'סי אייזנברג), היא מורה והוא גנן, והם מחפשים לקנות בית בו יוכלו להקים משפחה. השניים נכנסים לגמרי במקרה לסוכנות נדל"ן ברחוב הראשי של העיר בה הם גרים, שם מקבל אותם סוכן קריפי באופן שללא ספק היה צריך לגרום להם להרים את הרגליים ולברוח, אבל במקום זה הם מסכימים לנסוע אתו לשכונה חדשה שנבנית לא רחוק בה ימצאו את בית חלומותיהם. סימני אזהרה נוספים מתחילים להבהב בהגיעם. המקום נראה כמו חלום בלהות פרברי, המורכב מרחובות משתלבים בהם כל הבתים נראים בדיוק אותו הדבר, באותם הצבעים, עם אותה מדשאה ואותה חצר אחורית. בסיור שלהם בבית לפתע נעלם הסוכן המלחיץ, והשניים מנצלים את ההזדמנות לברוח, אבל כבר מאוחר מדי. נראה שאין שום מוצא מהמקום הזה והשכונה מתפרשת עד למרחקים. ואם זה לא מספיק, הם גם מקבלים חבילה עם תכולה שתהפוך את הכל לאפילו יותר מחרפן.

מכיוון שמדובר בסרט קטן ולא בהפקה מתוקצבת בעשרות מיליוני דולרים, שם בעיקר נמצאת רוב ההערכה שלי. העולם של "ויוואריום" לא מאוד משוייף, אבל הוא מרשים בהחלט ויחסית להפקה בסדר הגודל הזה ממש נראה מצוין. גם המשחק של השחקנים הראשיים, במיוחד פוטס, מוצלח והם מעבירים היטב את התסכול והחרדה כמו את הקשר החזק ביניהם. ממש קל להאמין שהם זוג אמיתי בצרה צרורה.
עם זאת, לי היה קצת קשה עם נקודת ההתחלה, כי לא לגמרי הצלחתי להאמין שהזוג הסביר והפיקח הזה ילך בכזו קלות אחרי בן אדם שאין ספק שמשהו לא בסדר אתו. אם היה מדובר בסוכן כריזמטי וחלקלק עוד הייתי מבין, אבל ההתנהלות הזו לגמרי איננה אמינה. זה בהחלט משתפר בהמשך כי כאמור המשחק והעיצוב משדרגים, אבל לוקח קצת זמן לשחרר את זה.
העניין הנוסף שלי עם הסרט הוא שלא לגמרי בטוח אם הבנתי את האלגוריה. או לפחות, אני מקווה שלא הבנתי. מבחינתי הסרט מוביל לקריאה שלו כהתגלמות הסיוט הפרברי, הדיכאון שבהתברגנות ושל החיים "כמו של כולם" שהם בעצם בור עמוק שנחפר והורס את התודעה. אם זה אכן המצב, אני חושב שהסרט די בעייתי גם כי הבורגנות ו"החיים הנוחים" הם מטרה קלה מדי, וכבר ראינו את זה בכל כך הרבה סרטים וסדרות שלא מצאתי עניין בעוד אחד שלא מוסיף שום דבר מקורי, וגם האלגוריה עצמה לא לגמרי מחזיקה.
פינגאן הוא במאי מסקרן, ובהחלט הצליח לעשות הרבה עם מעט, ויש בסרט כמה רגעי חרדה אפקטיביים להפליא, אבל נראה שהבסיס שעליו הוא בונה קצת דק מדי וקורס במהרה, הופך, כאמור, לפרק טלוויזיוני שהתארך באופן מלאכותי.

הקרנה נוספת:
שבת | 03.08.19 | 19:30 | סינמטק 1

"מותו וחייו של ג'ון פ. דונובן"
The Death and Life of John F. Donovan

יותר מהכל ייזכר הסרט הזה כמי שבלם את נסיקת ילד הפלא של הקולנוע הקנדי, זאבייה דולן. נכון שהאטה כבר נראתה בסרטיו האחרונים – אם כי צריך להיות הוגנים ולהגיד ששום רצף כמו שלו לא יכול להחזיק לנצח – והקולנוע שלו תמיד מצא מתנגדים ממש כמו תומכים, אבל אחרי שנשלח לייצג את קנדה באוסקר בגיל 19 ("הרגתי את אמא שלי"), הדליק את העולם עם הוויזואליה והמוזיקה של "פעימות לב", זכה בשני פרסים בפסטיבל קאן עם "לורנס בכל מקרה" (סרטו האהוב עלי), זכה בפרס בפסטיבל ונציה עם "טום בחווה", והפתיע את באי פסטיבל קאן כאשר יצא מעוטר פעמיים ברציפות עם "מאמי" (פרס חבר השופטים) ו"זה רק סוף העולם" (הפרס הגדול. שאיננו דקל הזהב. אני תמיד מתבלבל עם זה) – "מותו וחייו של ג'ון פ. דונובן" הוא הראשון שלו שפשוט מת ברגע שיצא לעולם, ולאחר בכורתו בטורונטו 2018, נראה שאיש לא רצה שום קשר אליו.

זה כואב פי עשרות מונים, כי הסרט הזה הוא הפקה ענקית שכוללת כמה מהשחקנים הטובים והאהובים ביותר של הקולנוע האמריקאי כמו נטלי פורטמן, סוזן סרנדון, קת'י בייטס ות'נדי ניוטון, ולצידן פרצופים מוכרים בעלי פרופיל גבוה כמו קית' הרינגטון ("משחקי הכס") וג'ייקוב טרמבליי ("חדר"). לחשוב שסרט כל כך עמוס כוכבים וסיפור יחסית מורכב פשוט התפוגג כלא היה, זה מאוד משונה.
בעקבות ההתעלמות העולמית, נכנסתי לסרטו של הבמאי הזה שאני באמת אוהב בחשש אך גם באופטימיות זהירה. אני כבר הוכחתי את עצמי כאפולוג'יסט דולני מובהק שישמח להגן גם על סרטיו הפחות מוצלחים. חוץ מ"טום בחווה". איזה סרט לא טוב זה היה.

אבל אחרי "מותו וחייו" אני מוצא את עצמי בלי מילות הגנה. כלומר, יש סרט טוב שמסתתר שם, אבל הכל נחנק תחת מתקפת קיטש וחוסר איזון, דיאלוגים לא טובים וסצנות משונות שלא ברור איך נכנסו לגרסה הסופית. משהו מאוד לא טוב קרה בסרט הזה (עדות לכך למדנו מאחורי הקלעים, כאשר התבשרנו שדמות שגילמה ג'סיקה צ'סטיין צולמה ונשארה מחוץ לסרט).
מצד אחד, הסיפור המרכזי, זה של הכוכב העולה ג'ון דונובן שהקריירה שלו נהרסת בגלל זהותו המינית אותה הוא מבקש להסתיר, הוא קו עלילה די מוצלח, כזה שיש בו גם מקום לסצנות היסטריה רבות משתתפים וגם לכאב אמיתי של דמות אבודה, ובנוסף הוא מתהדר בהופעה ממש מפתיעה לטובה של קית' הרינגטון. נשבע לכם. הבחור הבריטי הזה כל כך מקסים, כריזמטי ושובר את הלב, שאני באמת לא מצליח להבין איך באלפי השעות חסרות התכלית של "משחקי הכס" לא הצליחו להראות מזה אפילו קמצוץ.
מצד שני, שתי העלילות הנוספות מיותרות ומסורבלות. הראשונה, והמשמעותית יותר, היא של הילד בן 11 (ג'ייקוב טרמבליי) שמעביר חמש שנים בהתכתבות סודית עם דונובן הנערץ עליו. השנייה, המשמשת כסיפור מסגרת לסרט כולו, היא על אותו הילד עשר שנים אחר כך המעניק ראיון לכתבת פוליטית (ת'נדי ניוטון). שתיהן לא עובדות. טרמבליי הצעיר ונטלי פורטמן (שהסרט הזה יחד עם "ווקס לוקס" שמוקרן בפסטיבל מייצר מין דאבל-פורטמני על היסורים של חיי התהילה), המגלמת את אימו הגרושה, מעניקים הופעות טובות אבל דולן נתן להם שתי דמויות ממש בלתי נסבלות שחוזרות שוב ושוב על אותם המשפטים. ואם זה לא מספיק, שיא המהלך ביניהם מגיע בסצנת קיטש שמעלה גיחוך שאין לה ולו דבר עם כל מה שקרה לפני. זה נראה כמו פארודיה. סצנות הריאיון הן אפילו יותר מיותרות, ובעיקר מלאכותיות מאוד, ולא נראה שבכוונה.

גם העולם הויזואלי לא לגמרי מסתדר. הסרט באמת מרהיב, והתאורה כמו תמיד אצל דולן היא מלאכת מחשבת, אבל הבמאי-תסריטאי-מפיק-עורך-מעצב תלבושות מתעקש על אקסטרים קלוז-אפים קיצוניים, לפעמים אפילו שלושה שונים לאותה דמות באותו הדיאלוג, שמעניקים תחושה של ראף-קאט, כלומר של חוסר החלטיות בעריכה. כשדולן הרים את הווליום למאתיים ב"זה רק סוף העולם" עלי זה עבד מכיוון שכל הסרט היה כזה מתחילתו ועד סופו והוא שאב אותי פנימה מבלי לתת לי רגע לנשום. ב"מותו וחייו" נראה שיש איזשהו ניסיון ללכת במקביל על אקסטרווגנזה כמו על עוצמה שקטה, והתוצאה היא בלגן מתיש במיוחד.

הקרנות נוספות:
רביעי | 31.07.19 | 13:45 | תאטרון ירושלים
שבת | 03.08.19 | 16:15 | יס פלאנט 7

"היום שאחרי לכתי"

אחת האכזבות הגדולות שלי מהמועמדויות לפרסי האופיר 2019 שהוכרזו בשבוע שעבר הייתה עקב השמטת "היום שאחרי לכתי" כליל מהרשימות. אני לא בטוח אם זו הייתה הפתעה גדולה מדי, אבל עדיין קיוויתי שסרטו של נמרוד אלדר יהיה חלק מהחגיגה. נקווה שאולי פסטיבל ירושלים יעשה לזה תיקון ויעניק לו איזשהו פרס בטקס הסיום.

מנשה נוי, שהשנה עשה דאבל מרשים עם הסרט הזה ועם "אישה עובדת" (שהוקרן בירושלים בשנה שעברה ולאחרונה יצא לבתי הקולנוע), מגלם וטרינר אלמן שבינו לבין בתו היחידה (זוהר מידן) פעורה תהום שאין לו מושג כיצד אפילו להתחיל לגשר מעליה. היא נעלמת לימים, לא מדברת אתו בכלל, והוא בעצמו עדיין מתמודד עם אובדן אשתו, נאטם יותר ויותר מהסביבה. זאת נקודת הפתיחה של הסרט, ואולי כדאי לא להמשיך לפרט החל מכאן.

משוט הפתיחה היפהפה, לו יש קשר תמטי לעלילה הרבה יותר מוויזואלי, הסרט מתנהל בקצב מאוד מדוד, איטי ואפילו מורדם, שמרגיש כמו מסונכרן עם האפאטיות המופגנת של הגיבור שלו, זו שמגנה עליו מכל מה שממנו הוא פוחד. השקט הזה והשוטים הסבלניים האלו עבדו עלי לגמרי ואני הרגשתי שאני בידיים בטוחות, שזו לא חוויה שכיחה אצלי בקולנוע ישראלי או בסרטי ביכורים. הדרך בה אלדר, שגם ערך, בונה את הקשר בין דמותו של נוי וסביבתו ריתק אותי לגמרי וגם יצר אצלי הזדהות מוחלטת אתו. הקרדיט גם צריך להגיע למנשה נוי באחת ההופעות הטובות ביותר שלו. בינו לבין ערן נעים ("עיניים שלי"), אני לא מקנא בשופטי התחרות שיצטרכו לתת את הפרס רק לאחד מהם. כמובן שצריך להתייחס גם לזוהר מידן, בתפקיד מועט דיאלוגים, שכל רגע שלה על המסך מועצם בזכות הנוכחות שלה, ומעיד על כך שיש פה שחקנית שמלהקי ומלהקות ישראל צריכים לסמן בעשרות עיגולים אדומים. אני באמת מאמין שאם הייתה נרשמת לאופיר כשחקנית משנה ולא כשחקנית ראשית (כפי שלדעתי היה צריך), היא הייתה בין המועמדות הסופיות.
כמו הגיבור שלו, הסרט נמנע כל הזמן מלהגיע למחוזות של היסטריה עד שכבר אי אפשר – ובשונה, סתם, לדוגמא, מ"מותו וחייו של ג'ון פ. דונובן" – כאשר זה בכל זאת מגיע, זה מרגיש עוצמתי מאוד וכזה שהורווח ביושר.

אבל אם כתבתי לפני רגע שהייתה פה יד בטוחה של במאי שאיננה מובנת מאליה, יש כאן משהו שבכל זאת מאפיין הרבה מהקולנוע הישראלי לאחרונה, וזו הדרך בה נסגר הסרט, שמרגישה חפוזה למדי. ב"היום שאחרי לכתי" הרגשתי שנעשים כמה ניתורים רגשיים גדולים למדי על מנת להגיע לסיום שלם, ולא רק שזה קצת מדלל את הכאב והמצוקה של הסרט הזה – שכולו עוסק בכאב ומצוקה ובחיפוש אחר פתרון – אלא גם מאבד מהאמינות שהייתה לו. הסרט, לטעמי, מטפל בצורה אלגנטית ועדינה מאוד בכל הנושא הזה של אובדנות ודיכאון, ובסוף קצת מרגיש נמהר ואולי אפילו קצת מתחנף לקהל. לא שזה בשום אופן פוגם בחוויה היפה של "היום שאחרי לכתי", סרט שאני ממש מקווה שיימצא את הקהל שלו.

"קצפת ודובדבנים"

הסרט הנוסף בסקירה הזו מתחרות הקולנוע הישראלי, לא יכל להיות שונה יותר מ"היום שאחרי לכתי". אם סרטו של נמרוד אלדר הוא סרט מכונס המתנהל באיטיות ובשקט כאילו על מנת לא להעיר שדים רדומים, "קצפת ודובדבנים" הוא רכבת שטסה החוצה מהפסים, תוך כדי מופע זיקוקים ורמקולי ענק של מוזיקה אלקטרונית. איזו התפוצצות של חיים וקולנוע הסרט הנהדר הזה, ואיזה כיף שגור בנטביץ' חזר בכאלו אנרגיות מטורפות.

"קצפת ודובדבנים" (אני ממש מנסה בכוח לא להתלונן על השם שנבחר לסרט הזה) מצטרף לשני תת-ז'אנרים מוכרים מאוד בקולנוע. האחד הוא אודיסיאה אורבנית לילית, והשני הוא יצירה על מהות היצירה. לא מעט מבאי פסטיבל ירושלים עלו על הקריצה שנעשתה בבניית התוכנייה, ששיבצה את סרטו של בנטביץ' ממש אחרי סרטו החדש של פדרו אלמודובר, "כאב ותהילה", גם הוא על ייסוריו של במאי קולנוע. "קצפת ודובדבנים", אפשר לומר בקלות, טוב הרבה יותר מזה הספרדי.

גור בנטביץ', שבעבר זכה בפסטיבל ירושלים כשחקן על הופעתו ב"אורחים לרגע" שביימה אשתו מאיה קניג-בנטביץ' (גם היא משחקת כאן, וגם חתומה על העריכה), חוזר לעמוד גם לפני המצלמה בתפקיד במאי קולנוע בערב הפתיחה של סרטו החדש, כזה שנידון לכישלון מראש עוד לפני תום ההקרנה הראשונה. בהתקף חרדה של אדם שכל חייו המקצועיים והאישיים מונחים על הכף, הוא יוצא למסע לילי ברחבי תל אביב בניסיון להציל את הסרט ולצעוק את שכואב לו. בשלב הזה הסרט מקבל סגנון מטא מוצלח מאוד, כאשר השחקנים המגלמים את האנשים שהוא פוגש בתחנות הליליות שלו, מייצגים נקודות מפנה בקולנוע הישראלי החדש. כמעט כל דמות שליהקה גלית אשכול היא בעצם ייצוג של התעשייה, אם מדובר בבמאית והשחקנית הצעירה הדס בן ארויה (שהפילה אותנו לפני שנתיים עם סרט הבכורה של "אנשים שהם לא אני", והשנה השתתפה גם בתפקיד קטן ב"גאולה"); בנהג מונית אותו מגלם דובר קוסאשווילי, שעל שמו רשום הרנסנס של תחילת האלף בקולנוע הישראלי עם "חתונה מאוחרת"; הבמאי והשחקן צחי גראד שהייתה תקופה בה נדמה היה שאי אפשר לעשות סרט ישראלי בלעדיו; טינקר שיראי, זאת שהייתה שחקנית בתחילת דרכה (שיראי הייתה מועמדת לאופיר על סרטו של בנטביץ' "משהו טוטאלי" וניצחה את עצמה בזכות "ההסדר") ועכשיו היא מפיקה שהשנה מועמדת לאופיר על הסרט הקצר "הינומה" שביימה אורית פוקס רותם; במאי הקולנוע והטלוויזיה מרקו כרמל ("פרא אציל"); השחקן אלון אבוטבול, אחד הפנים המזוהות ביותר עם הקולנוע הישראלי של שנות השמונים והתשעים, ועוד. כולם, ראוי לציין, מעולים.

בנטביץ' יצר כאן סרט שתופס באופן הכי מדויק את ההווי של הקולנוע הישראלי הנוכחי, לא תמיד בדרכים מעודנות, אבל כל הזמן בשילוב יפה של הומור וכאב. זה מגיע לשיא בסצנה שאפשר לכנות "נאום השלטים" או "מונולוג המודעות" (מוזמנים לבחור) בו בנטביץ' זועק את צעקתם של פחות או יותר כל יוצרי הקולנוע בארץ כמעט בלי לעצור לנשום. בהקרנה שבה ראיתי את הסרט הקהל פרץ במחיאות כפיים ספונטניות.
על אף שהסרט כן גולש לשם מדי פעם, לא מדובר רק בנבירה מלאת מחוות לקולנוע הישראלי, אלא סרט שהוא מסע סוחף שעומד בפני עצמו. רק הצילום עמוס הצבעים של גיא רז הוא סיבה לראות אותו, באמת שזו אחת מעבודות המצלמה המרשימות של הקולנוע הישראלי מזה הרבה מאוד זמן. הסאונד, הגלישה לסוריאליזם יחד עם תודעתו הקורסת של הגיבור, העיצוב של הרחובות והחללים התל אביביים, כולם מושכים את הצופה בקלות. אתדווה שלי הסרט מעט התארך וכבר התחלתי להרגיש איזושהי לאות בשלב האפילוג. מה גם שסצנות הטיסה באיזשהו שלב בולמות את הסרט, סצנת הדירה של כוכבת הרשת מעוררת אי נוחות בהקשר של metoo# ויש פה מידה של זחיחות כללית, אבל על אף אלו אין ספק שמדובר באחד הסרטים הישראלים המלהיבים של השנים האחרונות.