ספיישל "האלווין": המדריך המלא ל-40 שנות מייקל מאיירס – חלק שני

ברוכים השבים לחלק ב' של "מותגי האימה הגדולים" המוקדש הפעם ל"האלווין", או כפי שנודע בעבר בארץ הקודש – "ליל המסכות".
במחווה לקראת צאת "האלווין" החדש, התחלנו אתמול להתחקות אחריו קורותיו של מייקל מאיירס, הרוצח במסכה של אחת מסדרות האימה האהובות בכל הזמנים, ועברנו מהסרט הראשון והמופלא של ג'ון קפרנטר מ-1978 עד לאחת מנקודות השפל של המותג, "הנקמה של מייקל מאיירס" ב-1989, וסגרנו את שנות התשעים.

בחלק השני נכנס אל שנות התשעים עם הסרט השישי של המותג, נמשיך עד זה השמיני ממש בתחילת האלף, ומשם נעבור אל הרימייק שעשה רוב זומבי ב-2007, וסרט ההמשך שעשה לרימייק של עצמו שנתיים לאחר מכן.
מבולבלים? אל תשקיעו בזה יותר מדי מחשבה בינתיים, כי אני פה להסביר. וגם כי "האלווין" החדש בעצם מוחק את כל המורשת וחש עצמו המשך ישיר לזה הראשון של 1978.
אז בעצם מדובר במורה נבוכים למשהו שאתם לא ממש חייבים לדעת. שזה פחות או יותר משהו שאפשר להגיד על כל החיים שלי. אבל עזבו את זה עכשיו.

סדרת סדרת מותגי האימה הגדולים בסריטה:
"המנסרים מטקסס"
"מגרש השדים"
"סיוט ברחוב אלם"
"פולטרגייסט"
"פסיכו"

את מייקל מאיירס עזבנו לאחר שניסה בפעם השנייה לרצוח את אחייניתו הקטנה ג'יימי (בתה של אחותו לורי, זו שגילמה ג'יימי לי קרטיס, שעל פי שנאמר לנו מתה בתאונת דרכים), גורלו של דוקטור לומיס לוטה בערפל, והרוצח עצמו הצליח להימלט מהכלא בעזרת ארגון צללים מסתורי שעליו לא ידענו ממש עד לדקות האחרונות של פרק 5, שגם חטפו את ג'יימי עצמה למטרות אכזריות למדי.
עכשיו אנחנו חוזרים לעניינים, בספתח משובח למדי.

"האלווין 6" / "ליל המסכות 6" – Halloween: The Curse of Michael Myers
1995

החלק השישי ידוע בעיקר בזכות שני דברים עיקריים. הראשון הוא שזה היה סרטו האחרון של דונלד פלזנס, שחזר לגלם את דוקטור לומיס כאשר הוא כבר חולה וחודשים ספורים לאחר הצילומים הלך לעולמו. השני הוא שמדובר בהפקה המסוכסכת והבעייתית ביותר מכל המותג. מוסטפה אקאד, מחזיק הזכויות של "האלווין", התאכזב מהכתף הקרירה שקיבל הסרט החמישי (שכזכור, רק שנה אחת הפרידה בינו ובין הרביעי) ולקח קצת זמן לחשוב מה עושים ורצה להיות בטוח שהפעם יש לו להיט ביד, וזה כנראה מה שגרם לכל הבלגן בהמשך.

ה"האלווין" הראשון של הניינטיז נפתח על רקע טקס פגאני מוזר הכולל תינוק, שאנחנו מבינים שהוא בעצם זה של ג'יימי, אחייניתו של מאיירס שנחטפה לפני שש שנים בתום הסרט הקודם. על רקע הכתוביות מעדכנים אותנו במה שקרה עד כה כדי שחלילה לא נתבלבל, ומשם אנו חוזים בג'יימי המנסה להימלט מהכת הרשעה יחד עם תינוקה, כאשר מייקל מאיירס בכבודו ועצמו בעקבותיה. היא מצליחה להגיע לתחנת אוטובוס מרכזית בשעת לילה מאוחרת, שם היא מספיקה להתקשר לתחנת רדיו ולהזהיר מכך שמאיירס עומד להכות שוב, ומשאירה שם את תינוקה ברגע של שיקול דעת שאפשר לכנותו מפוקפק כמה דקות לפני שהדוד שלה ידביק אותה. ספציפית הפעם, ידביק אותה למכונת קציר באסם נטוש.
למרבה המזל, שני אנשים משמעותיים שומעים את הראיון הרדיופוני: האחד הוא איך לא דוקטור לומיס, והשני הוא בחור צעיר שגר בהדונפילד בשם טומי. מעריצי הסדרה כבר מזהים היטב מיהו – זהו לא אחר מהילד הקטן עליו שמרטפה לורי בסרט הראשון, שניצל בעור שיניו ממוות נוראי, ומאז (בצדק, יש שיאמרו) הוא איננו האדם הנורמטיבי ביותר בעולם והפך להיות אובססיבי לרוצח. טומי מצליח לזהות את תחנת האוטובוס, מוצא את התינוק, וחובר לצעירה אחרת משושלת מאיירס, שחיה עם משפחתה המאמצת והלא מוצלחת במיוחד, אצלם היא מגדלת את בנה האהוב אותו הרתה בטעות.
מאיירס אכן מגיע להדונפילד, וכל הדמויות מנסות למנוע ממנו להשיג את התינוק ואת הילד, שהם אמורים להיות המשך הקללה של מייקל מאיירס, תוצאה של אמונה קלטית (מה שמחבר אותנו לסרט השלישי והחורג בסדרה), זו שבעצם העניקה למאיירס את חיי הנצח שלו.

דניאל פאראנד נשכר לכתוב את התסריט שעונה על המון שאלות שלא ידענו שאנחנו רוצים לדעת, ובשלבים מוקדמים של ההפצה שמו של הסרט לא היה "הקללה של מייקל מאיירס" אלא "המקור של מייקל מאיירס". ג'ו צ'אפל נבחר לתפקיד הבמאי.
בתום העריכה הוצג הסרט בהקרנות מבחן ושם התקבל שלא בחיבה יתרה, ובעיקר נשמעו טענות על הסיום שנבחר. אקאד הוציא את הסרט לצילומי השלמה אינטנסיביים ועריכה מחודשת שתהפוך אותו למהיר, קצבי וקיצוני הרבה יותר. רוב אנשי הצוות המקוריים שנאו את השינויים, וטענו שזה מרגיש יותר כמו תוצר של MTV מאשר משהו שמכבד את המורשת של "האלווין". השלב הבא היה סכסוך בין חברת ההפקה (נייטפול) לבין חברת ההפצה (דיימנשן פילמס, של הארווי וויינשטין) על איזו גרסה להוציא. בסופו של דבר הגרסה המחודשת והמקוצצת של וויינשטין זכתה. הקאט המקורי, אגב, לא נעלם, ואפשר למצוא אותו בבלו-ריי של הסרט תחת השם "גרסת המפיק".

באמת אפשר לראות כמה הסרט השישי שונה משאר הסרטים, וכמה הוא תוצר של הניינטיז. הוא עמוס לעייפה בדמויות חדשות, והוא רועש למדי עם כל הסאונדים המקפיצים שאחר כך הפכו להיות מזוהים עם סרטי האימה החדשים. אז אמנם אני בשלב זה אמור לנופף בידי ולהוקיע את ההתמסחרות וחוסר עמוד השדרה של דיימנשן פילמס, אבל אני לא מסוגל לעשות את זה מכיוון שהאמת המרה היא שאני ממש ממש אוהב את "האלווין 6". באמת ובתמים, לא בקטע אירוני כלל.
אני חושב שהוא עשוי מעולה, יש בו בימוי מלא השראה וצילום נהדר, העיצוב באמת מרשים ויש בו כמה רציחות משובחות במיוחד. אפילו ההיסטריה שמאפיינת אותו בפתיחה די נכנסת למסלול סביר בהמשך, כנראה תוצר של הקאטים השונים. אם אתם רוצים לראות סרט "ליל המסכות" נוסף שאיננו הראשון, בעיני זו האופציה הטובה ביותר. הייתי אפילו מגדיל ואומר שזה אחד מסרטי הסלאשרים האהובים עלי בשנות התשעים.

ראיתי אותו לראשונה לפני איזה 20 שנה, ותהיתי האם הצפייה השנייה תחזיק. אתוודה שהופתעתי מאוד שחיבתי אליו נותרה בעינה. אבל זה היה כאין וכאפס אל מול ההפתעה האמיתית שלי בסרט, בחירת ליהוק שנשכחה לחלוטין מזכרוני. את טומי, גיבור הסרט, מגלם לא אחר מאשר פול ראד, אז בן 26 (למרות שמה משנה הגיל שלו? נראה בדיוק אותו דבר כבר 30 שנה), שלושה חודשים לאחר שיצא הסרט הראשון שפירסם אותו – "קלולס". עכשיו הוא כבר חלק גאה ממשפחת דיסני-מארוול, והכל התחיל איפשהו בין מייקל מאיירס ולאלישיה סילברסטון, שבאופן אירוני למדי, הקריירה של מייקל מאיירס שרדה יותר זמן משלה.

"ליל המסכות: 20 שנה אחרי" – Halloween: H20
1998

תגידו אם זה נשמע לכם מוכר: ביום הולדת עגול ל"האלווין" הראשון, מחליטים שם בהוליווד לצאת עם סרט חדש במותג, כזה שמתעלם מרוב המורשת שהתגבשה ודי מתחיל את הכל מאפס, נשאר נאמן למספר השנים שחלפו גם במציאות, ומחזיר אחרי עשרים שנה את ג'יימי לי קרטיס לתפקיד לורי סטרוד.
אז כן, ג'ייסון בלום ודיויד גורדון גרין לא המציאו כלום עם "האלווין" 2018. אותו דבר קרה בדיוק עשרים שנה אחרי סרטו של קרפנטר.

לא אשמור אתכם במתח יותר גדול, החלק השביעי בסדרת "האלווין" הוא סרט די מעאפן, אבל, וזה אבל די גדול, הוא כל כך הצליח לתפוס את רוח התקופה בז'אנר האימה שבעיני ראוי ובהחלט להניח אותו גבוה בקאנון.
בגזרת המקרו: אנחנו שנתיים אחרי רעידת האדמה שעשה "צעקה" בז'אנר האימה, ובסלאשרים בכלל. סרטי צעירים נטבחים על ידי רוצח חזר להיות הדבר הכי חם שיש עם "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון" ודומיהם, ודיימנשן פילמס שולטים בכיפה. התסריטאי של שני הסרטים האלו היה קווין וויליאמסון, שכתב סיפור נוסף על רוצח סדרתי, שנלקח ועוצב מחדש על ידי רוברט זאפיה ומאט גרינברג כדי להמשיך את "האלווין" לקראת חגיגות שני העשורים.

כתוצר מובהק של תקופתו, הסגנון של "20 שנה אחרי" הוא סופר ניינטיזי מבחינת האפקטים הקוליים, הצילום והעריכה, וגם ליהק קבוצת אנשים שיהפכו להיות הפרצופים הכי מוכרים של סרטי הנעורים בשנים שיבואו. לתפקיד הראשי לוהק ג'וש הארטנט בהופעתו הקולנועית הראשונה ומשם הפך להיות נער הפוסטר של התקופה עם "סיוט בחדר המורים", "חמש ילדות יפות" ו"פרל הארבור". לצדו אפשר למצוא את ג'וזף גורדון-לוויט ("500 ימים עם סאמר", "על חבל דק") שזוכה להיות הקורבן הראשון של הסרט, את הראפר ל.ל. קול ג'יי, כי היה סופר פופולרי ללהק אמני מוזיקה לסרטים כאלה (ע"ע "פרדי נגד ג'ייסון" ו"אני עדיין יודע מה עשית בקיץ האחרון") ותגלית צעירה נוספת העונה לשם מישל וויליאמס, זאת שלימים תחשב לאחת השחקניות הטובות ביותר שפועלות בתקופתנו עם הופעות מועמדות לאוסקר על "בלו ואלנטיין", "הר ברוקבק", "השבוע שלי עם מרילין", "מנצ'סטר ליד הים" וכמובן אי אפשר לשכוח את שיא הקרירה שלה ב"ונום".
בתחום הוותיקים של הסרט, תוכלו למצוא בהופעת אורח קצרה את לא אחרת מג'נט לי, שהיא גם מלכת הצעקה המקורית עוד מימי "פסיכו" וגם לגמרי במקרה אמא של ג'יימי לי קרטיס.

לאלו שהיו בתיכון בניינטיז, השילוב הזה של קווין וויליאמסון ומישל וויליאמס אומר רק דבר אחד – הסדרה מגדירת הדור, שהתחילה מופלא והפכה להיות שיט מוחלט, "דוסון קריק". לא יודע מה אתכם, אבל בתור סינפיל מתבגר עם חרדה חברתית, "דוסון קריק" הייתה הדבר הכי משמעותי שקרה לי בשלב שבין החטיבה לתיכון.
את הפיילוט הבלתי נשכח של "דוסון קריק" ביים סטיב מיינר, אחד מעמודי התווך של מותג "יום שישי ה-13" שהיה אחראי על כמה מהפרקים בסדרה נוסטלגית אחרת, "שנות הקסם". הוא גם זה שנבחר לביים את שובו של מייקל מאיירס והיה לאחד הבודדים שביים סרטים לשני מותגי אימה פופולריים במיוחד. בין "דוסון קריק" ו"ליל המסכות", 1998 הייתה שנה מאוד טוב לסטיב מיינר.

"ליל המסכות: 20 שנה אחרי" מתרחש בפנימייה אותה מנהלת אישה בשם קרי טייט, אבל אנחנו יודעים משהו שאף אחד אחר לא יודע: אותה קרי היא לא אחרת מאשר, אני מקווה שאתם יושבים, לורי סטרוד בכבודה ובעצמה, שחיה בשם בדוי הרחק מאימת אחיה הרצחני, ועדיין מתמודדת עם הפוסט-טראומה. זה בא לידי ביטוי ביד הנוקשה בה היא מחנכת את בנה היחיד, אותו מגלם הארטנט, ובכך שהיא הוזה את אחיה במיני מקומות בסביבתה.
הסרט נפתח כאשר מאיירס מצליח לגלות היכן מתחבאת אחותו, ומגיע לבית הספר הקליפורניאני לטובת איחוד מדמם. מניין הגופות מתחיל לעלות, ולורי מבינה שיש לה את ההזדמנות סוף סוף להתמודד עם עברה. ואכן, ברגע השיא, לורי מחליטה לעמוד לבדה מול מייקל ורגע לפני שהיא מביאה למותו היא חדלה בעקבות הגעת כוחות הביטחון, שלוקחים את מייקל הפצוע למעצר. אבל לורי, שכבר הוכיחה מספר פעמים שהיא לא גיבורת סרטי אימה רגילה, יודעת שבזה זה לא יסתיים (כנראה גם היא עשתה מרתון צפייה בכל הסרטים), וחוטפת את האמבולנס כדי לדאוג לסוף הסאגה הזו בעצמה. היא נוהגת במהירות ומעיפה את מייקל מאיירס במסכה מעבר לכביש אל תוך היער ואפילו מדרדרת עליו את האמבולנס. בשניותיו האחרונות מאיירס מושיט את ידו אל עבר לורי, והיא כמעט מתפתה לגעת בו (זהירות! הוא ויראלי!) אך מאית השנייה לפני כן מתאפסת, מרימה גרזן וכורתת את ראשו.
זה סופו הסופי של מייקל מאיירס. מסך מחשיך. כתוביות.

"ליל המסכות: תחיית המתים" – Halloween: Resurrection
2002

מה? רגע! אבל מייקל מאיירס מת! ראינו את הראש שלו עף במנותק מהגוף לפני חמש שנים! כיצד זה ייתכן?!
אה! אוקי, כן. רגע. ברור שמייקל מאיירס הצליח, מבלי שידענו, לשים את המסכה שלו על אחד מאנשי הביטחון של הקמפוס, ולרסק לו את מיתרי הקול כך שהוא לא יוכל לזעוק שזה הוא, בזמן שמאיירס האמיתי חומק לו מבלי מפריע. זה לגמרי הגיוני. כמה מטופשים אנחנו מרגישים עכשיו, הא? מאיירס שוב הוכיח שהוא חכם יותר מכולנו.

ההצלחה של "ליל המסכות: 20 שנה אחרי" מנעה מנוחה אחרונה ממאיירס, והחזירה אותו בחסות אחד הטוויסטים הכי מטומטמים בתולדות הקולנוע. נגיד שמאיירס באמת הצליח למנוע מהקורבן שלו לדבר, אבל האם הוא שבר לו את הידיים והלחים לו את המסכה לפרצוף? לא. למעשה, אנחנו זוכרים שברגע האחרון שלו, הוא מושיט את ידו ללורי, במקום פשוט, נגיד להסיר את המסכה הזו ממנו. בכל מקרה, לא עובד. אבל הלוואי שבזאת היו מסתכמות הבעיות של החלק השמיני – שלימים התברר שיהפוך להיות האחרון בהחלט של הטיים-ליין המקורי של המותג.

אז, מאיירס בעצם לא מת ולורי סטרוד השתבשה סופית, מאושפזת בבית חולים לתשושי נפש, מפוצצת בכדורים ובוהה בחלל. אבל גם הפעם היא מתלה בכולנו, ובעצם היא לא לוקחת את הכדורים אלא מחביאה אותם בדובי שלה (זה מסוג בתי החולים שאף פעם לא בודקים האם הפציינט אשכרה בלע את הכדורים שלו) ובעצם מתכננת את מעשיה ביום בו מאיירס יחזור, כי בואו נודה בזה – הוא יחזור.
ואכן כך קורה. אבל לורי מוכנה, ומבריחה אותו לגג שם יש מלכודת מתוחכמת התופסת את מאיירס ומנדנדת אותו בין שמיים לארץ. מכיוון שהיא ממש חייבת לבדוק שהיא לא עשתה את אותה טעות פעם נוספת, היא מתקרבת אליו כדי לבדוק האם זה באמת הוא מתחת למסכה. מאיירס מנצל את הרגע, תופס את לורי ומשליך אותה אל מותה.
זה כנראה היה היום השמח ביותר בחיי ג'יימי לי קרטיס.

שנה לאחר מכן, ליל כל הקדושים, מפיק טלוויזיה (באסטה ריימס, כי כאמור מוזיקאים בסרטי אימה וזה) מחליט להרים ספיישל ריאליטי בהדונפילד, ובוחר קבוצת צעירים שיצטרכו לבלות לילה שלם בבית מאיירס המזוויע, שאיש לא איכלס אותו מאז. הוא מחלק להם מספר מצלמות עם לייב-פיד לאינטרנט, ושולח אותם פנימה מבלי לדעת שמאיירס האמיתי אכן שם, וכולם הולכים לשלם על זה מחיר.

וודאי הצלחתם לחוש שבאותה התקופה עניין הריאליטי הפך להיות הדבר הגדול בעולם, ובישיבת תסריט לקראת "האלווין" החדש כנראה מאוד רצו להראות שהם מעודכנים ומגניבים ומבינים מה הנוער רוצה. אבל לא רק זאת, יש פה גם מסר. אתם מבינים, הלייב-פיד שמשודר לצעירים החוגגים את חג ליל כל הקדושים בעצם הופך להיות אירוע מוות ואימה אמיתי, אך הם לא יודעים זאת, רק צופים בחבריהם נטבחים, ועם כל גופה יש רק יותר ויותר רייטינג וצהלות. ממש כמו… רגע, חכו שנייה… האם הצעירים שצופים בהנאה גדולה בצעירים אחרים מתים באופן מזוויע הם למעשה… המממ… האם אלו… האם אלו לא אחרים מאשר אנחנו, צופי הסרט, שמתענגים על מוות של אחרים?!
האם החברה שלנו הולכת לפח ומהר?
האם איבדנו את המוסר שלנו לחלוטין?
מי יציל את הנוער?
באיזה קטע טיירה בנקס פה?
למה ג'יימי לי קרטיס מופיעה על הפוסטר בתסרוקת שונה ממה שיש לה בסרט?
למה כל זה קורה, למען השם?

הבמאי ריק רוזנטל חזר להדונפילד לראשונה מאז שביים את "האלווין 2" והפך להיות הראשון שמביים שני סרטים במותג הזה. בשונה ממה שקרה עם תרומתו לפני 21 שנה, הפעם זה לא עבד בכלל. כמות ההקפצות הקוליות היא בלתי נסבלת, ויש בו כל כך הרבה סלואו-מושנים שאפשר להתחיל לתהות האם הם נעשו רק כדי שהסרט הזה יעבור את רף 70 הדקות. התסריט של לארי ברנד וסם הוד לא מצליח לייצר שום דמות מעניינת, שום התפתחות סבירה, שום רגע מפחיד. אבל היי, יש מחווה ממש מפתיעה ל"המציצן" של מייקל פאוול מ-1960.

ובזאת, למעשה, הגיע הקץ על מותג "האלווין" כמו שאנחנו מכירים אותו, אבל לא הרבה שנים לאחר מכן מאיירס יחזור במתכונת חדשה ומסקרנת, בחסות אחד מהקולות המלהיבים ביותר של עולם האימה באותה תקופה.

חזרו אלינו אחרי הפרסומות.

"ליל המסכות" – Halloween
2007

תודה שחזרתם.

המוזיקאי רוב זומבי הפך להיות אחד מבמאי האימה המדוברים ביותר של תחילת האלף החדש בזכות שני סרטיו הראשונים: "בית 1000 הגופות" הנפלא מ-2003, וסרט ההמשך שלו, "דחויי השטן" של 2005. הסרטים האלו היו מאוד סבנטיזיים במהות שלהם, ממש כאילו בקעו מאותה מצלמה של "המנסרים מטקסס", עם אמירה ויזואלית יוצאת מגדר הרגיל וגלריית דמויות שהצליחה לתעתע ולהיות אהובה ושנואה באותו הזמן.
הידיעה על כך שזומבי יהיה זה שיחזיר לחיים את מורשת מייקל מאיירס הייתה מרגשת במיוחד, גם כי היה ברור שהוא הולך לעשות משהו אחר, וגם כי למותג באמת הגיע סיבוב נוסף אחרי סרטי ההמשך הגרועים של שלב המעבר בין האלף הקודם לנוכחי.

הרימייק יצא לקולנוע באוגוסט 2007, שלושה חודשים לפני חג ליל כל הקדושים, ושנה לפני חגיגות ה-30 של המותג. חשיבה מעט מוזרה, אבל נו, אולי זה דווקא מרענן. המפגש של הסרט עם הצופים התברר כחיובי, והרימייק עשה מספרים נאים בקופות.
אני לחלוטין במקרה הייתי בארה"ב באותו הקיץ ולכן מיהרתי לראות את הסרט בקולנוע כבר בשבוע הבכורה שלו. האולם בדייטון, אוהיו היה מלא למדי באותו ליל שישי והיה אפשר לחוש את ההתרגשות באוויר. התרגשות שהלכה ודעכה עם כל דקה שעברה, עד שבסופו של הסרט לא נותר ממנה דבר. ללא ספק אחת האכזבות הגדולות שחוויתי אי פעם.

הכוונות היו טובות, בזה אין ספק. זומבי, שגם כתב את התסריט, רצה ללכת על מקום פסיכולוגי יותר, ולקרב אותנו אל מייקל מאיירס, להפוך אותו משד לבן אדם. הרימייק לא מתחיל מהרצח של האחות, אלא מאקספוזיציה שלמה על ילדותו של מאיירס הצעיר, ילד לא פופולרי במיוחד עם חיבה יתרה לביתור חיות. משפחת מאיירס גם היא השתנתה לחלוטין במודל זומבי, וממשפחה ממוצעת לחלוטין בפרבר אמיד, הפכה לשבט וואייט-טראש קולני ודוחה, עם אב חורג מחליא ואחות גדולה וזנותית למדי. רק האמא (שרי מון זומבי, אשתו של ושחקניתו הקבועה) מצליחה להכניס קצת רוך לחייו של ילדה הקטן.
הקורבן הראשון של מאיירס (אותו מגלם דיג פירץ') הוא אחד הביריונים בבית הספר, כך שעל פניו אנחנו לא ממש מצטערים על מותו של הילד המגעיל ההוא, אם כי בשלב די מוקדם הרצח הופך מנקמה להרג לשם ההנאה. זה עובד לא רע, וזומבי לא רק שמקרב אותנו לכאב ולאימה, אלא גם באמת בונה את השפה של הסרט.
מתחילת הסרט ועד הרגע המחולל בו מאיירס רוצח את אביו החורג ואחותו עוברות כ-40 דקות וזה בהחלט מרגיש יותר מדי. לורי (סקוט טיילור-קומפטון), כביכול הגיבורה השנייה של הסרט, מגיעה רק בדקה ה-55.

השלב שבו זה בכלל מרגיש כמו פתיחה שבטעות יצאה משליטה והתנפחה ללא סיבה, היא כאשר מתברר שחלקו השני לא רק שמאוד דומה לזה של קרפנטר, אלא גם שכל הנבירה הפסיכולוגית הזו בסיפור המקור של הילד שמפתח חיבה לרצח ולמסכות (תמיד רצינו לדעת למה מאיירס עוטה מסכה, אמר אף אחד אף פעם) לא באמת משפיעה על מה שבא אחריו. אנחנו לא מחבבים את מאיירס יותר, אנחנו לא מבינים את הפעולות שלו, ושום דבר בתסריט לא מקשר בין שני החלקים, כך שאם פשוט היינו חותכים את השעה הראשונה, האפקט והחוויה לא היו משתנים כלל. סופר מבאס.

זומבי גם בחר בכיוון אחר לדמותו של דוקטור סם לומיס. דונלד פלזנס, המקורי, הביא רכות, פגיעות ואהדה גדולה לדמות שלו. לעומת זאת, לרימייק לוהק לא אחר מאשר מלקולם מקדואל, לנצח אלכס של "התפוז המכני", שהופך את לומיס לסוג של דוש. שזה בסדר גמור, זו בחירה לגיטימית לחלוטין, אבל גם לא בסופו של דבר לא משנה שום דבר בהסתכלות הכללית.
האמת היא שזומבי ריצף את הסרט שלו במה שאני יכול לכנות "קאלט קאסטינג", כלומר הבאת שחקנים שמזוהים עם היסטורית השוליים של של עולם האימה, במה שמרגיש כמו בוננזת קריצות מתישה לקהל ולא באמת במשהו שתורם לסרט. בין המשתתפים פה תוכלו למצוא את קלינט הווארד, בראד דוריף ("משחק ילדים"), דני טרחו, וויליאם פורסיית', ריצ'רד לינץ', אודו קייר, טום טאוולס ("הנרי, דיוקן של רוצח סדרתי"), ביל מווסלי ואולי הבולטת מכולן היא דניאלה האריס שגילמה את ג'יימי בסרטי "האלווין" של 1988 ו-1989 אבל פה מופיעה בדמות חדשה, כאילו מדובר בכנס אימה של פרייטפסט.

הרימייק ל"האלווין" התברר כלא יותר מגרסת האקספולייטיישן הארוכה של קרפנטר. כלומר, אם באיזשהו לילה קריר אי שם בשנות השמונים, "האלווין" של 1978 ו"המנסרים מטקסס" של 1974 היו שני בני דודים שעשו ילד, זאת הייתה התוצאה. לא מדובר בסרט הרע ביותר אי פעם, אבל אני אף פעם לא הצלחתי להבין איך השילוב של רוב זומבי והסרט המקורי לא יצר משהו שיעיף לי את המוח, אלא רק ירדים אותו.

"ליל המסכות 2" – Halloween 2
2009

ועל אף הכל, רוב זומבי חזר לסיבוב נוסף. אבל הפעם דווקא זכה לתגובות חמות יותר, בעיקר מקהילת האימה שדי רטנה עליו בגלל הסרט הקודם.
הסיקוול לרימייק מתחיל ממש כמו הסיקוול למקורי (אלוהים, כמה שזה מתיש) כאשר לורי מובלת לבית החולים ושם ליל האימה ממשיך כאשר מאיירס בא לסיים את העבודה. אבל מסתבר שהיה זה רק חלום ועכשיו לורי חיה עם השריף של הדונפילד (בראד דוריף) ובתו (דניאלה האריס), לא לגמרי מצליחה להשתחרר מאירועי ליל כל הקדושים שהתרחש שנתיים לפני כן. בזמן הזה, דוקטור לומיס הפך להיות מרצה מבוקש וסופר של רבי מכר המתבססים על הטיפול שלו במאיירס הצעיר, כאשר הוא נתקל שוב ושוב בדעת קהל לא אוהדת במיוחד המחזיקה ממנו אחראי לאירועים שקרו באופן שבאמת לא הצלחתי להבין מדוע.

הסרט של 2009 הולך בכל הכוח על קיצוניות ודוחי עד כמה שניתן. זה סרט מדמם להפליא, מלא רציחות מחליאות במיוחד (לא תשמעו פה תלונות ממני) וקלוז אפים על פצעים ומומים כאלו ואחרים. אבל בעיני זה עדיין לא עוזר לו להיות סרט טוב יותר מדי, בטח בהתחשב בכמות העירום הלא נחוץ, ההיסטריה הוואייט-טראשית הכללית, והכאב ראש שהוא מייצר. אין ספק שלראות את אוקטביה ספנסר נרצחת באכזריות זה משהו שהייתי ממליץ ליותר סרטים לעשות, אבל זה באמת מביא אותך עד לנקודה מסויימת ולא באמת למשהו מעבר לזה, בטח כאשר החלקים הדרמטיים בהתמודדות של לורי עם הפוסט-טראומה די מתישים ורדודים.

בשלב הזה, אחרי צפייה בכולם די גב אל גב, אני לא חושב שיש לי במה להאריך במילים וגם ככה זה יותר מדי כל מה שקורה פה. לכן אעצור ברגע זה ממש. כל שנותר לי הוא לקוות שהסרט החדש יביא איזושהי רוח רעננה ומיוחדת למותג. אני אופטימי למדי, כנגד כל מה שלמדתי מהחיים האלה.

בסוף השבוע נעלה את הסקירה המיוחלת ל"האלווין" 2018. עכשיו כשאתם יודעים את כל ההיסטוריה, בטח גם תוכלו לשפוט בעצמכם.

עד אז, כדי לסגור את זה יפה, הנה הדירוג שלי לכל סרטי "האלווין", כמובן בלי זה החדש. בינתיים.
1. "ליל המסכות" – 1978
2. "ליל המסכות 6: הקללה של מייקל מאיירס" – 1995
3. "ליל המסכות 2" – 1981
4. "ליל המסכות 4: שובו של מייקל מאיירס" – 1988
5. "ליל המסכות 2" – 2009
6. "ליל המסכות" – 2007
7. "ליל המסכות 5: נקמתו של מייקל מאיירס" – 1989
8. "ליל המסכות: 20 שנה אחרי" – 1997
9. "ליל המסכות 3: עונת המכשפה" – 1982
10. "ליל המסכות: תחיית המתים" – 2002