״נקודת שוויון 2״, סקירה

למרות שהקיץ הקולנועי עדיין לא נגמר, אפשר כבר לדבר על שנה די חלשה בתחום האקשן, לפחות בעיניי. יכול להיות שזו גם הסיבה למפולת האהבה ש״משימה בלתי אפשרית 6״ זוכה לה מן הביקורת, שפשוט צמאה לסרטי פעולה כמו שצריך עד כי הייתה מוכנה להתעלם מפגמיו הבולטים. לזכותו של אור ייאמר שבסקירתו בחר דווקא להצביע עליהם, וגם לא הפריז בשבחים מעבר להיגיון. לעומת זאת, נותרתי מבולבל מאוד מול הצהרות כמה מעמיתיי האחרים למקצוע בקשר לסרט הזה. כך שעבורי סרט האקשן הגדול והיחיד שאני יכול לעמוד מאחוריו הקיץ הוא ״משפחת סופר-על 2״. אבל גם במקרה הזה, הפעם בסקירה שנכתבה על-ידי עופר, גם כאן אני חושב שבאספקטים שאינם קשורים להיותו סרט פעולה הוא רחוק משלמות.

מה עוד היה לנו הקיץ בגזרת האקשן? דה רוק הגניב אך גם ביאס, ״סולו״ שבר את ליבי, ״7 ימים באנטבה״ הרגיז, ״אושן 8״ היה לא פחות מכתם שחור אבל אני שמח אם מישהו נהנה מזה, ועל גיבורי-על אין מה לדבר איתי במצבם הנוכחי (היו רק אלף סרטים בכיכובם בחודשים האחרונים אם ספרתי נכון), מה גם שרוב גיבורי הפעולה היום מפגינים יכולות על-אנושיות. זה נכון שהיו לא מעט סרטים שוויתרתי עליהם בגלל באזז שלילי או תחושת בטן שיהיו בזבוז זמן, החל מקומדיות פעולה כמו ״המרגל שזרק אותי״ ו״תופסת״, המשך ב״סיקאריו 2: הנקמה״ ו״עולם היורה: נפילת הממלכה״ ממש לאחרונה, וכלה ב״פסיפיק רים: המרד״ ו״טומב ריידר״ שאפילו לא טרחנו לכתוב עליהם בשלבים המוקדמים של הקיץ. יכול להיות שאני לגמרי לא בכיוון היות ולא דגמתי הכל-הכל, אבל התחושה ישנה. נדמה כאילו בשביל סרט פעולה מאיץ דופק הוליווד חייבת איזה תירוץ או התנצלות – בין אם היתוך לז׳אנר אחר או סתם מצב רוח מבודח ומגוחך, רק כדי להסוות שהיא אולי מתביישת באקשן ומכך גם קצת בקהל.

״נקודת שוויון 2״ (The Equalizer 2), המשכון להצלחה הדי מפתיעה שהיה הסרט הראשון ב-2014, נראה חריג בנוף העכשווי של הז׳אנר בו הוא פועל בכמה וכמה רמות. ראשית, הוא מובל שנית בידי דנזל וושינגטון, כוכב קולנוע בגיל פנסיה, אבל אינו משתייך לתת-הז׳אנר הקומי למחצה של ״אקשן גריאטרי״. אין לו אפילו את הקאמפיות שמאפיינת את סרטי הפעולה בני ימינו בכיכובם של ברוס וויליס או ליאם ניסן, אלא מימד דרמטי ניכר ונוכח. כזה שמאפיין, לפחות חלקית, את רוב סרטיו של הבמאי שלו, אנטואן פוקוואה – מצד אחד ״יום אימונים מסוכן״ שזיכה את וושינגטון באוסקר, ומצד אחר הרימייק המיותר של ״שבעת המופלאים״. הדגש על בנייה הדרגתית הוא אפיון נוסף של הסרט הזה, שמעניק לו טעם של פעם – דרמת אקשן הפרושה על פני כשעתיים, עם משהו כמו ארבע-חמש סצנות של פעולה נטו, כולן קליניות, חלקן קצרות ויעילות ולרובן אפשר לקרוא ריאליסטיות. כלומר, בהנחה שתהיו מוכנים לקבל את זה שוושינגטון מגלם אדם פחות או יותר בגילו שיכול לפרק במכות כל מה שזז.

אם לא צפיתם או צפיתן בסרט הקודם, או שכחתם ושכחתן מה הלך שם, זה לגמרי בסדר – הכל מוסבר שוב ואתם ואתן בחברה טובה. כמה טובה? וושינגטון והיוצרים שכחו ששיער ראשה של הדמות מגולח, והפעם הוא מופיע בלתי מסופר. מה שחשוב לדעת או לזכור הוא שוושינגטון מגלם את מקול, איש הכוחות המיוחדים בעברו שבמקום להנות מן הפרישה שלו בהווה מנסה לתפקד עבור נדכאי החברה בתור ״המאזן״ (הנה שם טוב לסרט, ובלי אסוציאציות של ספורט). זה אומר שבכל פעם שהוא נתקל בעוול שרשויות החוק לא תמיד יכולות להתמודד עימו, הוא מנצל את כישוריו הישנים בכדי לעשות צדק, כפי שקורה בסצנה הפותחת והמותחת, שיכולה לבשר שני דברים: הסרט הזה יהיה עמוס באקשן אז בואו נתחיל מיד, או שמא ״קחו קצת סצנות פעולה כי לא תראו כאלה בחצי השעה הקרובה״. למי שלא יוכלו לנחש אעזור בפסקה הבאה, אבל כן חשוב לי לציין שהתדירות אמנם לא משביעות רצון אבל האקשן עצמו בהחלט כן. הקטע של הסרט הוא שמקול אינו גיבור המסתער קדימה בסגנון טום קרוז, אלא נותר קוּל ושקול מול כל איום ותמיד ייתן לאוייב לבצע את המהלך הראשון, בטרם ישיב מלחמה. כשהוא מפעיל את הטיימר בשעונו, תתכוננו לכיסוח קצר ומדוייק.

כמו בפעם הקודמת, הסרט גם מקדיש דקות ארוכות לתיאור שגרתו הלא-מבצעית של מקול, שכוללת מגורים שלווים בבניין בו הוא אהוב על הדיירים – מן המוסלמית המבוגרת (סקינה ג׳פרי) שמגדלת ירקות בחצר ועד לבחור צעיר (אשטון סנרדס, ״אור ירח״) אותו הוא לוקח תחת חסותו ומנסה להרחיקו מחיי הפשע. מקול אפילו מחלטר בתור נהג ליפט (הגרסה העדיפה של אובר) ונהנה לשוחח עם לקוח קשיש ניצול שואה (אורסון בין). היי, קומו! תיכף הסרט האמיתי מתחיל, אני מבטיח. הנה, תראו – ביקור של חברה ותיקה מימי הפעילות החשאית (מליסה ליאו) מזכיר לו נשכחות וגם מחזיר אותו לאקשן, כאשר היא מותקפת ובעלה (ביל פולמן) נמצא בסכנה. מקול נעזר בידיד ותיק שעדיין מצוי בשירות (פדרו פסקל) וצריך לגייס את מלוא התבונה והפיזיות שלו כדי להתמודד מול אותם אויבים מסתוריים שכעת מאיימים גם עליו ועל סביבתו.

אחת הבעיות החמורות של הסרט הקודם הייתה שואו-דאון מאוד לא מספק, שלא לומר מטופש בקטע אחר. אני שמח לבשר שהבעיה תוקנה ועוד איך בסרט החדש, שכולל עימות סופי שאורכו משהו כמו חצי שעה, במהלכה רמת ההתעניינות שלי במתרחש על המסך הייתה מהגבוהות הקיץ יחסית לז׳אנר. את כל הסבלנות של הבנייה האיטית שמאפיינת את שיאי הקריירה שלו ריכז וניקז פוקוואה לסיקוונס הפעולה הזה, שנע עם הדמויות בין לוקיישנים ומגביר כל כמה דקות את אלמנט החרדה והסכנה, עד שהוא מגיע אל המקום הנכון ביותר עבור הסרט לקרב אחרון לחיים ולמוות. יש אפילו סט-אפ ארוך ושחוזר על עצמו שמכין אותנו לכך, בדמות תחזית מזג האוויר. הבעיה היא שהסרט בעצם רק מתחיל אחרי כשעה ורבע של השעמום שתיארתי לעיל, ועד אז הוא מעניין כמו, ובכן, לשמוע על מזג האוויר. הקרדיט על כך, לטוב ולרע, צריך להתחלק בין הבמאי לתסריטאי הדי-קבוע שלו, ריצ׳רד וונק, שהתמחה באקשן גריאטרי בסרטים כמו ״16 רחובות״ ו״הבלתי נשכחים 2״. בשל הקצב והמבנה, אני לא מבטיח שכל קהל יצלח את הדרך באותה קלות, או אפילו יחוש סיפוק בסיום ממה שראה בהנחה וציפה לסרט אקשן פר אקסלנס.

מצד אחר, גם ערך מוסף אני לא בטוח שאפשר למצוא כאן, אלא אם נוכחותו של וושינגטון היא סיבה בפני עצמה לראות סרט. לי אישית נמאס לגמרי מהזחיחות שלו גם בפרויקטים קודמים, ובאמת שאני כבר מעדיף את הפרצוף ההוא שרוברט דה נירו עושה, מאשר לראות שוב את דנזל משרבב שפתיים ומביט מטה בזמן שהוא לוחש דיאלוג כדי שנבין שהדמות מדברת לעצמה וחווה ״רגע״. הסרט עצמו היה רוצה להאמין שיש לו עוד מה למכור, ראשית בעניין לוחם הצדק המחתרתי שמשווה את מצב העניינים עבור אלא שהחיים מתאכזרים אליהם, ולא במקרה הרבה מן הקורבנות בסרט הזה הן נשים וילדים. מה כל זה בא להגיד? אולי שיש כאלה בהוליווד שמתגעגעים לאיזו דמות אב, מבוגר אחראי שיבוא לעשות סדר. כדי לחזק את הטענה הזו, הרעים בסרט הזה כל-כך מתקדמים שהם אפילו לא מדברים על כאוס, רק על ביזנס – הם מסבירים למקול שאין טובים ורעים יותר, רק הזדמנויות עסקיות וחיסולי חשבונות. אבל מי שרוצים לחזור לעולם של טובים ורעים, או יותר נכון של צדיקים ורשעים, מוזמנים לעשות זאת לפחות לשעתיים באדיבות ״נקודת שוויון 2:2״ (עוד הצעה לשם, כי אם כבר אסוציאציות ספורט אז עד הסוף).

עוד בנושא האב המחנך, מערכת היחסים הכי מהותית בסרט היא זו בין מקול לאותו צעיר חסר כיוון, המגלמת בתוכה את המוטיב החוזר והמעניין-אך-תמוה של הסרט – אמנות תציל מאלימות. ברמת הפשט, הבחירה של הצעיר היא בין הצטרפות לכנופיה לבין פיתוח כשרון הציור שלו בדמות משימה שמקול מטיל עליו – לצבוע קיר בבניין שהושחת בגרפיטי. מקול עצמו שוב מנהל רשימת קריאת ספרים כמטפורה לטו דו ליסט של מעשים טובים, והוא לא רק מנסה להכניס לעניין גם את בן חסותו אלא ממש מציל אותו בעזרת ארון ספרים באחת הסצנות. גם עלילת המשנה עם ניצול השואה, שנועדה לסחוט רגש בכוח ובלי שום קשר לשאר הסרט מה שהרגיז אותי למדי, כוללת יצירת אמנות אבודה ברקע, הנותנת לקשיש כוח להמשיך קדימה. בקיצור, אם היה כאן רגע שבו ״יוליסס״ של ג׳ויס היה מציל את הגיבור מקליע בשל עובי הספר, לא הייתי מתפלא. אבל, ומי שקראו אותי בעבר ודאי מכירים את הטענה הזו כבר, לעשות סרט שבו אומרים שאמנות עולה על אלימות אבל בפועל מתמקדים בהיפך הגמור – זה לא רק בלתי מועיל, אלא ממש מצביע על הפגמים ביצירה שלך עצמך. ונדמה לי שהסתדרתי לבד בנושא, מניח שגם אתם ואתן תצליחו.