• סרטים חדשים: ״אימה במצולות״ וגם
  • ״הורדוס איילנד״, סקירה
  • ״ג׳ולייט, הגרסה העירומה״, סקירה
  • אימה במצולות
  • פרסי אופיר 2018: חזרה מהפגרה אל שלב ההכרעה
  • לקראת פסטיבל ונציה 2018: 50 סרטים מסקרנים
  • ״תוכנית בריחה 2: הגיהנום״, סקירה בשידור חי
  • ״נקודת שוויון 2״, סקירה
  • ״קיר״, סקירה מפסטיבל אנימיקס 2018
  • ״המרגל שזרק אותי״, סקירה
  • פרויקט כל סרטי סטיבן קינג - פרק 11
  • פסטיבל ירושלים 2018: דיווח רביעי כולל זוכים
  • המלצות סינמטקים - מהדורת אוגוסט 2018
  • אימת החודש - יולי 2018
  • ״נקמה״, סקירה מיוחדת לכבוד הגעה לצפייה ביתית
  • ״הבלתי רשמיים״, סקירה
  • משימה בלתי אפשרית: התרסקות
  • מכשפות בקולנוע: מבט על ייצוג נשי בתרבות הפופולרית

״המרגל שזרק אותי״, סקירה

9 באוגוסט 2018 מאת עופר ליברגל

קייט מקינון מתחילה להיות מעין מריל סטריפ של סרטי הקומדיה בהוליווד – זה לא רק שהיא טובה בכל סרט בו היא משתתפת, היא גם תמיד הדבר הכי טוב בסרט. וזה לא תמיד דבר טוב, שכן ההופעה שלה היא תמיד קיצונית ולא פעם זה משחק נגד הקו של יתר הסרט. תמיד אפשר לדעת מה נקבל ממנה מבחינת ההומור, אבל אין לדעת האם זה ישתלב בשאר הדברים אשר הסרט מנסה לעשות או האם הסרט ייתן לדמות שלה גם אחידות ועומק. במובן זה, החדשות לגביה בסרט ״המרגל שזרק אותי״ (The Spy Who Dumped Me) הן טובות – הסרט לא רק נותן לה תפקיד ראשי עם זמן מסך פחות או יותר שווה למילה קוניס שמשחקת לצידה, אלא גם מתאים את העלילה והאפיון של כל הדמויות לנטייה של הדמויות שמקינון מגלמת – שילוב בין טיפשות, וולגריות, נאומים אידאליסטיים ותושיה מפתיעה ברגעי משבר. אני לא בטוח שזה התפקיד הקולנועי שלה שאני הכי אוהב, אבל זה הסרט בו ההרמוניה בינה לבין שאר היצירה היא הגבוהה ביותר, וזה כבר הופך אותו למהנה.

אולם, זה לא כל הסרט. כפי שרומזת הכותרת, הסרט הוא לא רק קומדיה, אלא גם שילוב בין קומדיה לסרט ריגול. במקרה זה, שתי נשים המוצאות את עצמן בתוך עלילה סבוכה, עתירת בגידות והחלטות הרות גורל, שעליהן לקבל בלי שהן ממש יודעת מה קורה סביבן. הכותרת רומזת באופן ספציפי לסרטי ג'יימס בונד, אבל ייתכן וסרטי ״משימה בלתי אפשרית״ הם מקור השראה לא פחות גדול, בסרט שיש בו מעט קטעי פארודיה ולרוב שילוב בין קטעי פעולה עם גוון קומי קל לדיאלוגים בין שתי הכוכבות.

המרגל מן הכותרת הוא דרו (ג'סטין ת'רו) שאכן זורק את אודרי (מילה קוניס) לפני תחלית הסרט, שכן הוא עסוק במשימת ריגול שדורשת כישורים של גיבור-על במזרח אירופה, בעוד היא חיה בלוס אנג'לס. אודרי לא ממש מתואששת במסיבת יום הולדת שמארגנת חברתה הטובה ושותפתה לדירה מורגן (קייט מקינון), שחקנית לא מצליחה עם קשרים מפתיעים בהרבה מקומות. מורגן מציעה לאודרי לשרוף את הדברים שהאקס השאיר בדירה והוא לומד על כך ומנסה בכל זאת לשוב לזירה. אלא שבעקבותיו באים גם סבסטיאן (סם היואן) ודאפר (חסן מנאג') שני מרגלים שמסבירים לאודרי על העובדה של החבר שלה. אחד מהם גם לבן אז הוא יכול להיות פוטנציאל לאופציה רומנטית אלטרנטיבית. אולם, לפני שהיא מספיקה לעכל את המידע, דרו חוזר, הדירה של אודרי ומורגן הופכת לזירת הקרב שכוללת בין היתר גבר עירום ופסלון קטן שמהווה דוגמה טובה למונח "מקגאפין" – זה לא ממש משנה מה יש בו, רק מובן כי הרבה אנשים רוצים את זה. על שתי הנשים להביא את החפץ לבית קפה בוינה ולמסור אותו ל…אדם כלשהו שהן טרם פגשו, וחס וחלילה לא לאף אדם אחר שהן טרם פגשו.

מכאן העלילה תנדוד בעוד מספר ערי בירה באירופה ותיעזר ברמת הגיון או לינריות לא ממש קיימת. אבל בסרטים כאלו זה לא ממש מפריע – ״משימה בלתי אפשרית: התרסקות״ נעזר בעלילה מופרכת לא פחות וזה לא מפריע לו להיות יקיר הביקורת, בזכות קטעי פעולה נהדרים. במקרה של הסרט הזה, הבמאית הדי-אלמונית במונחים של הוליווד, סוזנה פוגל, רוצה להוכיח שהיא יכולה לשחק את משחק הפעולה לא פחות טוב ממשחק הקומדיה, או בניית מערכת היחסים בין הנשים – וחלק ניכר מן הזמן זה עובד לה היטב. שוב, לא ברמה אליה מגיעים הסרטים בכיכובו של טום קרוז, אבל מה שמתרחש בבית הקפה באוסטריה הוא סצנת אקשן טובה מאוד והוא אפילו לא כולל את הנכס הסודי של הסרט, איבנה סאקנו בתור מתנקשת/מתעמלת רוסיה שהיא בדיוק ההפך מן אופי הנינוח והלא-מקפיד-על-פרטים של שתי הגיבורות. אבל איכשהו הן מצליחות לעשות את המעשים הפחות לא נכונים על מנת לשרוד בכל הסיפור הזה, בעוד רוב אירופה רודפת אחריהן. גם מפקדת ארגון הביון המשולב שיודעת כי הן תמימות (ג'יליאן אנדרסון), לא בדיוק חושבת כי שמירה על חייהן היא בעדיפות עליונה.

קטעי הפעולה בסרט הם בהחלט ברמה סבירה והם משולבים באופן טבעי עם ההומור, שנובע ברוב המקרים מן הדינמיקה בין שתי השחקניות הראשיות, מה שאומר שהסרט עובד בצורה סבירה כמעט כל הזמן. הבעיה היא שהוא לא ממש מתעלה מעבר לרמה הזו – מעבר לכך שאין הגיון, אין גם ממש ערך מוסף או דיון עמוק בחברוּת. קטעי הפעולה טובים אבל לא יישארו בזיכרון, ובמהלך הצפייה מתחילים לשים לב כי אורך הסרט הוא קרוב לשעתיים. אומנם זה כולל קרדיטים ארוכים בהם משולבות סצנות נוספות, אבל בשלב מסוים פיתולי העלילה הם פשוט יותר מדי, מה גם שזה לא ממש משנה לנו מי עוד נחשף כבוגד – הלב של הסרט הוא ההסתגלות של שתי הנשים לעולם של מרגלי העל. ייתכן והוא היה עובד טוב יותר לו, למשל, היינו רואים את מרגלי העל עצמם טיפה פחות. זה נחמד שהם רוצים להציל ולעזור, אבל נדמה לי שיש לנו כאן עסק עם גיבורות שאולי נראות כמו אמריקאיות מטופשות, אבל העימות הזה על עתיד האנושות הוא בהחלט לא מחוץ לליגה שלהן.

הערה לא מהותית לסיום:
הסרט עוסק בהעלבה תמידית של בחירות הפסקול שהוא בעצמו מבצע. זה מהלך קצת זול – אם היוצרים באמת חושבים שאלו שירים איומים, הם לא היו משמעים אותם. זה מה שמוביל אותי לנקודה שכנראה תישאר בראשי לפרק הזמן הרב ביותר אחרי הצפייה – אחרי ״תופסת״ מוקדם יותר הקיץ, זוהי הקומדיה ההוליוודית השנייה ברציפות בה יש שימוש נרחב בשיר ״Mmm Mmm Mmm Mmm״ של הקראש טסט דאמיז, שיר מוכר שלא ממש חשבתי עליו במשך שנים. האם ייתכן שמקבלים את הזכויות לשימוש חינם, אם הפיצה מגיעה באיחור או משהו כזה?

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.