• פסטיבל הסרטים חיפה 2018: המלצות ואזהרות
  • פסטיבל חיפה 2018: פיל יושב מבלי לזוז
  • פסטיבל חיפה 2018: דיווח שני
  • ״לא אכפת לי שההיסטוריה תזכור אותנו כברברים״
  • פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה 2018: דיווח ראשון
  • אימת החודש - ספטמבר 2018
  • אוסקר 2018/17: המתמודדים לפרס הסרט בשפה זרה
  • בקשה מסתורית
  • !יום הולדת 8 לסריטה
  • סרטים חדשים: שובו של ג׳וני אינגליש
  • מבט מחודש בסרטי האחים כהן - פרק 9
  • כל המתמודדים לאוסקר הסרט בשפה זרה - חלק ב
  • נקמה חריפה
  • מחכים לתרגום - Eight Grade
  • סיכום שנת תשע״ח בקולנוע הישראלי
  • אוסקר 2018/19: המתמודדים לאוסקר הסרט בשפה זרה - חלק א
  • טקס פרסי אופיר 2018: ״האופה מברלין״ הוא הזוכה
  • המלצות סינמטקים - מהדורת ספטמבר 2018

פסטיבל ירושלים 2018: ״Voice Over״, ״קליימקס״, ״מיראי״, ״שלושה רבעים״, ״עד שיבת הציפורים״, ״אווה״, ״חיית פרא״

4 באוגוסט 2018 מאת עופר ליברגל

פסטיבל ירושלים יסתיים מחר ואז גם אסכם אותו באופן שלם יותר. אולם, עד אז אנסה לצפות בעוד כמה סרטים ולהוסיף סקירות על סרטים אליהם טרם התייחסנו בבלוג. נפתח בפרויקט אנתולוגיה ישראלי אשר מהווה מחווה ליצירה מקומית מכוננת, נעבור למה שכבר מסתמן כסרט פולחן עתידי, נמשיך לסרט אנימציה יפני מקסים ומשם לעוד כמה סרטים מתחרות סרטי הביכורים.

Voice Over

אחרי ״עקבות בירושלים״, הפרויקט שלקח בוגרים של ביה"ס לקולנוע סם שפיגל ליצירה קולנועית בעקבות סרטו התיעודי של דוד פרלוב, מגיע מחווה נוספת של בוגרי בית הספר בניצוחו של המנהל הנצחי רנן שור. הפעם המחווה היא לאברהם הפנר ולסרטו הקצר והמכונן ״לאט יותר״, שזכה לשחזור לכבוד המחווה ומוסיף להיראות רענן מאי פעם במבט שלו על הזקנה ורגעי משבר בזוגיות ואהבה. שש במאיות ובמאים בוגרי סם שפיגל התבקשו ליצור סרטים קצרים משלהם בהשראת הסרט הקצר של הפנר, כאשר הכותרת מצביע על האלמנט הצורני הבולט בו: שימוש בווייס-אובר של הגיבורה במקום דיאלוג לאורך כל הסרט, גם אם הפנר לא הדמים לגמרי את הסאונד שמתרחש בעולם הסרט, ולא דרך המונולוג של הגיבורה. ששת הסרטים במקבץ ניסו לייצר הצדקה משלהם לשימוש בווייס-אובר או למצוא מקבילה אחרת למונח, ושני הסרטים האחרונים לא משתמשים בווייס-אובר בצורה הקלאסית אלא מוצאים לה סוג של הקבלה סמלית. כמו בכל סרט אנתולוגיה, ניתן לומר כי הרמה אינה אחידה, אם כי במקרה זה הרוב המכריע של הסרטים נוטה להיות טוב מאוד, כולל כמה מן הסרטים הישראלים הקצרים הכי טובים שראיתי בעת האחרונה, יצירות הראיות להיות מוקרנות לצד סרטו של הפנר.

הסרט שנגע בי במיוחד היה הסרט הקצר אשר ביימה אורית פוקס-רותם, סוג של מכתב של אישה לאביה העובד במכולת, על רקע שגרת יומו של האב. עקרונית אין בסרט בהרבה מעבר לכך, אבל הבמאית מייצרת לא רק מגע אישי ואמירה גלובלית על הפער ביחסים בין הדורות דרך יחס שונה לביטוי רגשות, אלא גם רגעים פיוטים, לפעמים חצי קומיים, בחיי המכולת, המתגלה כלוקיישן פורה להמצאות וסיפורים קצרצרים המתרחשים בה – חלב שנשפך הופך לאירוע של ממש בתוך הקרב הגדול של האדם מול פגעי הזמן.

באופן שונה לגמרי, הסרט המסיים את המקבץ מציע סוג של פרשנות שונה למושג ווייס-אובר – הצורך להימצא בחברת אדם שפשוט אינו מסוגל לשתוק. את הסרט ביים תום שובל והוא מתרחש כולו במונית שירות (מה שלא יפתיע את מי שצפה בסרטיו הקצרים הקודמים של הבמאי) הנוסעת מתל אביב לירושלים. דאנה איבגי, תחת איפור כבד, מגלמת נוסעת המגייסת נוסעים אחרים ליצירה ומשלבת בין דברי ציונות על כך שכבשנו את הארץ ואנו צריכים להכיר אותה, לאזהרה מסכנת ההכחדה הצפויה ובעיות השימוש בפולארויד או כל דבר אחר שעולה על דעתה. היא עושה זאת בעודה מסרבת לשתוק, כנגד רצונו של נוסע אחר (אם כי לפחות נוסעת אחת כן קשובה לה). מדובר באישה אשר מכירה בכך שהסביבה מתייחסת אליה בתור חולת נפש, אולם דומה כי היא מפיקה מכך את המיטב ודרכה עולה התחושה כי ייתכן והסביבה והאנושית לפעמים זקוקה למנה מסוימת של אי-שפיות, גם במחיר סכנה, על מנת לצאת ולגעת במשהו גדול יותר.

המקבץ נפתח בסרט אשר נראה כקרוב יותר לסרטו של הפנר בכל הנוגע לעיסוק ברגע בו אישה מטילה ספק בזוגיות בה היא נמצאת. סרטה של מאיה קניג נפתח עם אישה בשנות השלושים לחייה המצויה במסיבת יום הולדת לחברה, יחד עם מספר נשים על חוף הכנרת. דרך משחק אמת או חובה היא שומעת מילה שלילית על בעלה, דבר הגורם לה תחילה להרגיש זעם כלפי חברותיה ומאוחר יותר שולח אותה לחשבון נפש של ממש לגבי הזוגיות, כאשר במהלך נסיעה מן הכנרת לתל אביב הצדדים השליליים של בן זוגה צצים עבורה, כמו גם אופציות אחרות להתנהלותה בעולם. אף כי הווייס-אובר מספר את הדברים כאילו קרו בעבר, דומה כי הוא מעביר את הלבטים שלה ואת השינויים בדעתה בזמן אמת, עד למה שנראה כמו רגע ההכרעה הגורלי. יש בסרט זה סוג של הכלאה בין הסגנון הקולנועי של קניג לבין המורשת של סרטו של הפנר.

שניים מן הסרטים התייחסו בצורה ישירה לזקנה, תמה נוספת אשר עולה בסרט המקורי. בשני המקרים, חולי ופרידה אפשרית מן העולם מועבר בצורה שונה. בסרטה של סיגלית ליפשיץ אנו חוזים בשחקן אילן דר מגלם רב חשוב המאושפז מחוסר הכרה אבל מבין מעט ממה שנאמר סביבו, ובעיקר חש לראשונה אחרי 58 שנות נישואין כי הוא אוהב את אשתו (גילה אלמגור), גם אם לא את הבישול שלה. הסרט מתאר את החברה החרדית בהומור, כמעין סוג של קומדיה רומנטית עתירת אמונה המתרחשת בתוך חדר בית חולים. בסרטו של ניר ברגמן הווייס-אובר הוא לא קולנועי, אלא הקבלה לדרך בה אישה (שוב גילה אלמגור) החולה בניוון שרירים חווה את העולם – בלי יכולת לזוז או להביע את עצמה, אך עם הבנה מלאה של כל הנאמר סביבה, שעה שקרוביה עוזרים להעביר אותה בפעם האחרונה מן הבית לעבר בית החולים. במקביל, השכנים גוזמים עץ ושני הסיפורים ייפגשו בסיום.

הסרט החלש ביותר עבורי במקבץ היה סרטו של איתן ענר, סרט המכיל דמות אחת המגולמת בידי מכרם חורי. מדובר בגבר שנסע למקום מבודד בסמוך לירושלים על מנת להתאבד בנטילת כדורים והווייס-אובר מלווה את המחשבות החולפות בראשו בעודו סובל מתופעות לוואי של כדורי השינה, בראשן הזיות. לא מדובר בסרט שעשוי רע, אבל הוא הרגיש לי פחות מקורי מול יתר סרטי המקבץ.

קליימקס
Climax

את סרטיו של הבמאי הפרובוקטיבי גספר נואה יש לחוות כמו מיצג חושי או ציור ופחות כסרט נרטיבי (תמונה להמחשה בראש הפוסט). לא בגלל שהם נעדרי נרטיב (הם לא) אלא מכיוון שהנרטיב פחות חשוב בהם מן החוויה החושית, או מן התחושה כי הוא נהנה להטריד את הצופים לא רק דרך הדימויים הקשים לפרקים שהוא מציג, אלא גם דרך פירוק השפה הקולנועית או מערך הציפיות מסרט קולנוע. למשל, בסרטו הנוכחי כתוביות הסיום והפתיחה מפורקות לחלוטין ומופיעות ברגעים לכאורה אקראיים.

בסרט זה הוא עוסק בקבוצה של רקדנים ולמעשה מציג יצירה שהיא סוג של שילוב בין ריקוד לבין וידאו-ארט. העלילה, המבוססת לכאורה על מקרה אמיתי אשר התרחש בפריז בשנות התשעים, עוסקת בלהקת ריקוד שערב אחד אחרי החזרות מישהו מכניס אסיד בכמות גדולה לתוך הסנגרייה, מה שגורם לעניינים לצאת משליטה ואף לסכן את חיי הרקדנים. בעוד בסגנון הקולנועי של הסרט ממשיך לרקוד עם המצלמה, לנוע מדמות לדמות ומזוועה לזוועה, גם אם כמות הזוועות פחות גדולה מסרטי העבר של הבמאי, לא עבור כל הצופים מדובר בחוויות צפייה נוחה. הדמויות רדודות באופן שנראה מכוון, גם אם סמוך לראשית הסרט אנו חוזים בהן מוצגות דרך סדרה של ראיונות VHS עמם. הצילום הזה לכוד בפריים שמה שמעניין בו הם יתר קלטות הווידאו והספרים המקיפים את המסך, סוג של רשימת מלאי של מקורות השראה.

אחרי הצגה הזו, הסרט פונה כולו לריקוד של הפגנת היכולת הטכנית הדי מדהימה של הבמאי, כולל שוט ארוך מאוד המראה את הריקוד הקבוצתי המתואם אחרי שלושה ימי חזרות ואז ממשיך עוד דקות ארוכות להצגת הדינמיקה בין הדמויות. נואה ממשיך להציב לעצמו אתגרים לאורך הסרט – כולל צילום ארוך בו המצלמה נעה הפוכה לצד דמויות אשר רוקדות, קורסות ומפרכסות, או מקיימות יחסי מין. לא ניתן להכחיש כי מדובר בווירטואוז קולנועי מן המעלה הראשונה ובסרט זה דומה כי הוא מצוי בשיאו. יחד עם זאת, קשה להשתחרר מן התחושה כי יש בעשייה הקולנועית שלו סוג של שיר הלל ליכולת שלו, ולא אמירה מורכבת יותר מ"אל תסממו את החברים שלכם".

מיראי
Mirai

סרט האנימציה היפני הזה הזכיר לי את ״הקול בראש״ בזכות היכולת להסביר את הלכי הנפש של ילד בן 3, בדומה לאופן בו הסרט של פיקסאר תיאר את ראשית גיל ההתבגרות. כאן אין כניסה לדיון בין רגשות, אלא סדרה של חלומות/מפגשים עם בני משפחה בתקופה אחרת של החיים שחווה ילד בשם קון, אשר מרגיש נזנח נוכח תשומת הלב שהוריו מפני כלפי אחותו מיראי שנולדה לא מכבר. בכל פעם שהוא מתעצבן, או שובר את הכלים, ישנה כניסה לגינה אשר נמצאת בין שני חלקי בית המשפחה (האב הוא אדריכל, מה שמסביר עיצוב בית לא שגרתי) ופוגש דמויות אשר עוזרת לו לקרוא מחדש את המצב: הכלב המשפחתי בדמות אנוש, אחותו הקטנה בתור נערה מתבגרת ועוד הפתעות שמוטב לגלות לבד. בכך, הבמאי מאמורו הוסודה הצליח לייצר סרט פנטזיה שלמעשה מתאר משפחה שגרתית המתמודדת עם גידול פעוט ותינוקות, ועוד שורה של קשיים אשר הורים צעירים מתמודדים עמם. האנימציה נעה בין קטעים עתירי דמיון לקטעים בעייתיים מבחינה טכנית, אבל הבנייה הפסיכולוגית הן של הילד והן של הוריו מעמיקה ומספקת תובנות הנעות בין הפשוט אך ההכרחי לילדים לבין המעמיק בכל גיל.

שלושה רבעים
3/4

סרטו של הבמאי הבולגרי איליאן מטב נראה כאילו הוא מורכב רק מהסצנות או מהשוטים אשר היו נותרים על רצפת חדר העריכה בכל סרט מסחרי. מדובר בדרמה על משפחה המצויה כמשבר הן כמכלול והן כבודדים, אך במקום לצפות ברגעים שמגדרים את המשבר הזה בדיוק, אנו צופים בשיחות אשר מה שבולט בהם הוא לא מה שנאמר אלא מה שמרמז, או רגעים אשר מדגישים את חוסר היכולת של המשפחה להסתגל למצב החדש, גם אם לא באמת ברור מה גרם לו. אם המשפחה נעדרת, ובשיחה היחידה בסרט בה היא מוזכרת באופן גלוי מדברים עליה כמי שחיה וסובלת מדיכאון, אבל ייתכן ויש מימד של הכחשה או אשליה בשיחה זו. המשבר עמו מתמודדים הגברים במשפחה (אב ותלמיד חטיבת ביניים) נותר מופשט יותר בעוד לגבי הנערה בגיל התיכון האתגר הצפוי גלוי יותר – אודישן שיקבע האם תוכל ללמוד פסנתר בבית ספר יוקרתי בגרמניה. אולם, את רגעי השיא שלה איננו רואים. סיום הסרט מתחיל מהלך דרמטי מטריד, אבל פותר אותו במה שנדמה כמו מעבר למימד אחר. החוזק של הסרט הוא בתחושה האותנטית שהוא מעביר, בקטעי שיחה סתמיים או בהאשמות ישירות של הילדים כלפי אביהם על היותו מרוכז בעצמו. הכמיהה לייצר משפחה שלמה וחוסר היכולת להגיע להבנה כלשהי או לעזרה מול הדיכאון (של כל הדמויות, נוכחות או לא) הופכת את הסרט לכואב, כפי שהוא גם יכול לתסכל את מי שמצפים לקבל הסברים או קתרזיס.

הקרנה נוספת
שבת | 04.08.18 | 10:00 | סינמטק 2

עד שיבת הציפורים
Until the Birds Return

סרטו של האלג'ירי כרים מוסאווי מורכב משלושה סיפורים לכאורה נפרדים, עם רגעי השקה קטנים בהם דמות מסיפור אחד צצה, לעתיים ממש לרגע, בסיפור האחר. מלבד החלוקה לשלושה נרטיבים, הסרט גם משנה סגנונות: לעיתים הוא מתבסס על דיאלוג, לפתע הוא שובר את הריאליזם לטובת קטע מוזיקלי וברגעים המוצלחים ביותר הוא מעביר את הסיפור רק בעזרת פני השחקנים. הדבר בולט במיוחד בסיפור האמצעי, החזק ביותר מבחינה רגשית בסרט: גבר מתבקש על ידי מכר להסיע את משפחתו לחתונה הצפויה של בתו, אך אותו מכר הוא גם האקס של הצעירה. דומה כי היא רוצה בחופש גדול יותר ממה שהלבוש האיסלמי המסורתי מאפשר לה, שלא לדבר על החתונה הצפויה עם הגבר שנעדר מהסרט (ולא עם גבר שיש לה כימיה עמו). עוד לפני שהסיפור מתפרץ, המצב הרגשי של הדמויות ברור והדבר רק מחזק את האפקט הרגשי כאשר רגע ההכרעה הכואבת מגיע. שני הסיפורים האחרים בסרט מתכתבים זה עם זה, כאשר בין היתר דומה כי הגבר בסיפור השלישי נענש על משהו שגם הגבר בסיפור הראשון חוטא בו: צפייה מן הצד בפשע, מבלי להתערב עקב פחד. מלבד שלושת הסיפורים הראשיים, מוסאווי גם מעשיר את העולם בעזרת דמויות משנה וסיפורים המתרחשים בשוליים. השמחות בסרט הם חלקיות, כמו גם העצבות. זה סרט אשר כולל לא מעט טרגדיות או תסכול מתמשך של תשוקה מדוכאת, אבל הוא מותיר תחושה חיובית דרך פרצי השמחה והחופש המגיחים בו לא פעם.

אווה
Ava

סרטו של סאדאף פורוגי הוא בערך כל מה שניתן לצפות למצוא בסרט אודות נערה אירנית – ואין בכך שום רע. החל משוט פתיחה המצולם מתוך מכונית נוסח קיארוסטמי ועד למבט ישיר למצלמה בסיום, הסרט מציג את חייה של הנערה כגיהינום רק בגלל שבחרה לבלות כמה שעות לצד גבר, מה שהוביל לענישה מבית ספר, סכסוך עם הוריה ובדרך עקיפה גם להתפרקות החבריות שלה עם בנות גילה. אווה היא נערה בעלת שם מערבי ושאיפה לעסוק במוזיקה קלאסית. דומה כי היא חשבה שהמציאות תאפשר לה שאיפות אלו כמו גם ביטוי כלשהו ליצירי גיל ההתגברות, אך הדבר כנראה לא אפשרי בחברה בה היא חיה. לזכות הבמאי יש לציין כי בדומה לסרטים אחרים של יוצרים בני עמו, הסרט הוא לא רק סיפור של גיבורה אחת וגם שני הוריה, בעייתיים ככל שיהיו, זוכים לסצנות שלהם לבד והמניעים שלהם ברורים ונובעים מדאגה לבתם. יש בסרט כמה רגעים מותחים או מסעירים, כולל השימוש הכי טוב במספריים שנראה השנה בפסטיבל. במקומות אחרים, הסרט לא מייצר אמירה מקורית של ממש, אך הוא כנראה לא ניסה לעשות יותר מאשר לתת לקול נוסף לדיכוי הנשי המתרחש במדינות רבות בעולם.

הקרנה נוספת:
שבת | 04.08.18 | 14:45 | סינמטק 1

חיית פרא
L'Animale

השם העברי של סרטה של הבמאית האוסטרית קתרינה מוקשטיין שומר על הנטייה השנה של שימוש במילה "פרא" בכותרת, וגם עוסק, כמו סרטים רבים נוספים, בזהות מינית של בני נוער. מאטי עומדת רגע לפני סיום בית ספר התיכון שלה וכבר עוזרת לאמה העובדת כווטרינרית, מקצוע אותו גם מאטי צפויה להוסיף ללמוד. את זמנה הפנוי היא מבלה בחברת נערים בני גילה הנהנים לרכוב על אופנועים, תחום בו מאטי מצטיינת יותר מהם. כאשר הם מטרידים או תוקפים נערות אחרות, מאטי מצטרפת, עד לשלב מסוים בו נוצר קשר בינה לבין קופאית בסופר-מרקט, המבוגרת ממנה בכמה שנים. הקשר הופך לסיפור אהבה סודי, כאשר הגיבורה נאלצת להסתיר לא רק את זהותה המינית, אלא גם את בגידתה בחבורה הגברית אליה השתייכה.

מוקשטיין מתארת את התהליך הרגשי העובר על הגיבורה באופן אמין ודרך סצנות המעלות דילמות בצורה מעניינת. אולם, הסרט מעניק גם קווי עלילה להוריה – אביה מקיים יחסי מין עם גברים אבל מכחיש את הנטייה המינית שלו גם בפני עצמו, האם מגלה את הסוד במקרה ויוצרת סוד משלה. הטיפול בסיפורים הללו הוא שגרתי הרבה יותר, נופל לקלישאות ולעתיים גם מפיל מעט את הסרט, בטרם דמותה של מאטי שבה לרגש.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.