סרטים חדשים: ״הולכת שבעה״, ״בלייד ראנר 2049״, ״חזק יותר״, ״להעיר את המלכה״, ״סושי לטיני״, ״בחזרה לבורגונדי״, ״סרט לגו נינג'גו״, ״משפחה בהחלפה״, ״הפוני הקטן שלי״, ״סופר ראביט״, ״צוות ג'ונגל – כוח הצלה״

לעולם לא אצליח להבין את ההיגיון העומד מאחורי הפצת סרטים בישראל. בשבוע שעבר עלה סרט אחד בלבד לאקרנים, לא מאוד חדש יש לציין, ואולי תגידו שבצדק בגלל יום כיפור. אפשר גם להבין מדוע סוף השבוע הארוך של סוכות ממש משווע לכמות נאה של סרטים חדשים, ודאי שחלקם יהיו ״לכל המשפחה״. אבל תריסר סרטים חדשים זו קצת הגזמה בתחרותיות או אפילו חוסר תיאום משווע. נערכתי חלקית לסיטואציה כבר בשבוע שעבר כשהכללתי את ״מכתוב״ במדור הקודם, אבל רק כעת מגיע תאריך ההפצה הרשמי שלו ולכן מה שכתבתי עליו לעכבר העיר טרם פורסם (אמ;לק – הצעתי קריאה ספק-חתרנית של הסרט כדי להפוך אותו לנסבל יותר). אבל יש גם סרט ישראלי נוסף מתוך ה-11 שכן עלו בהרכב במדור הנוכחי, שאני מניח שקצת ייבלע בין האחרים ולכן נפתח דווקא איתו. כדי להקשות על עצמי עוד יותר הצצתי גם בתוכניות של הסינמטקים להמשך החודש, כמו גם של מוסדות תרבות נוספים. אבל לפני שנתחיל באמת, יש עניין שעדיין מצריך את תשומת הלב ואתן לו מקום בפסקה הבאה.

פסטיבל אוטופיה מסיים השבוע קמפיין תמיכה בן כחודש ימים, ואלו ממש השעות האחרונות לקחת בו חלק. כבר כתבתי על כך כאן בסריטה, וגם בעכבר העיר, תרמתי בעבור תשורה, ואז תרמתי את התשורה – אז מכאן זה בעיקר בידיים שלכם ושלכן. כל מי שאמרו לעצמם או לעצמן ״אני אתרום לקראת הסוף״ – הנה הסוף מגיע, ממש בעוד כמה שעות ואחזיק אצבעות שיהיה זה סוף טוב ושיהיה לי פסטיבל לכתוב עליו ב-10 בדצמבר. חלק מן התוכניה שלו כבר נחשף במהלך הקמפיין, אם תרצו לדעת איזה סרטים אפשר יהיה לראות במסגרת הכרטיסים שתרכשו מראש. באוטופיה גם הוסיפו עוד תשורות של הרגע האחרון, כמו למשל כרטיסים לערב סביב ״בלייד ראנר״ (שיוזכר גם בהמשך), כך שאם הפעם האחרונה שהצצתם או הצצתן בקמפיין הייתה בראשיתו – תנו עוד הזדמנות. המטרה קרובה אך טרם הושגה, ואני באמת מתקשה להאמין שאין לפחות 400 נפשות המתעניינות בפסטיבל הזה ושביכולתן לסייע להתנעתו המחודשת. למעשה, אני אישית הרצתי בפני קהל גדול יותר באחד מפסטיבלי אוטופיה הקודמים (או לפחות זה היה נדמה כמו יותר אנשים). זה הלינק לקמפיין, מבטיח לדבר על הפסטיבל בפעם הבאה רק לקראת דצמבר.

״הולכת שבעה״, הסרט הישראלי לשבוע זה מלבד ״מכתוב״, הוא סוג של אנטיתזה לאחרון. גם הוא קומדיה שבמרכזה זוג מוזר, אבל בניגוד לסרט המתוקצב והמכוכב מדובר ביצירה צנועה נוספת של טומי לנג (״טיארה״, ״פטר השלישי״). שם הסרט אמור להיות פראפרזה על ״יושבת שבעה״, שכן גיבורת הסרט (מיקי קם) מחליטה לצאת למסע בשביל ישראל אותו הייתה אמורה לבצע עם חברתה שנפטרה במפתיע. במקום לשבת שבעה היא הולכת בשביל, שם היא פוגשת גבר בגילה (רוברט הניג, שחקנו הקבוע של הבמאי), בעוד כל אחד מן הילדים של החברים למסע (עומרי אשין וליאור בסון) יוצא בעקבות ההורה שלו או שלה כדי להשיבם למציאות ולשפיות. הסרט הוא יבול של פרסי אופיר 2016 וכן של יום הקולנוע הישראלי של אותה השנה, ובעקבותיו יגיע לפחות עוד סרט אחד עם גורל דומה בהמשך החודש – ״אמור״ של רפאל רביבו.

״בלייד ראנר 2049״ (Blade Runner 2049), אחד הסרטים המדוברים של השנה אם לא המדובר מכולם, מגיע לפתוח את פסטיבל חיפה ובמקביל למסכים בישראל. ההמשכון למותחן המדע הבדיוני המכונן של רידלי סקוט ע״פ פילפ קיי. דיק, מגיע 35 שנים אחרי ״בלייד ראנר״, ועלילתו מתרחשת שלושה עשורים אחרי מאורעות הסרט המקורי. ריאן גוסלינג מגלם בלש במשטרת לוס אנג׳לס של 2049 המחפש אחר אחד מקודמיו בתפקיד, ריק דקארד (הריסון פורד) שנעדר מזה 30 שנה ויכול לסייע לו לפצח תעלומה שמאיימת על מה שנותר מהאנושות. עוד שמות גדולים בקאסט כוללים את רובין רייט, ג׳ארד לטו, דייב באוטיסטה, אנה דה ארמס, מקנזי דייויס, ברקאד עבדי וגם היאם עבאס. על התסריט חתומים מייקל גרין (״לוגאן – וולברין״) והמפטון פאנצ׳ר, שכתב גם את הסרט הקודם. אך על כס הבמאי לא יושב רידלי סקוט, תודה לאלים, אלא דני וילנב (״המפגש״). למקרה שחסרו לכם או לכן סיבות לצפות בסרט. אור יהיה כאן עם סקירה לפני הבכורה בחיפה, ועד אז אפשר להתעדכן מה קרה בעולם של ״בלייד ראנר״ עם שלושה סרטים קצרים שיצאו בתור מעין פריקוולים או סוגרי פערי מידע על ידי היוצרים.

״חזק יותר״ (Stronger) מגיע לקולנוע בעיתוי מצמרר למדי, שכן הוא חוזר אל פיגוע טראומתי שהתרחש בארה״ב לפני מספר שנים במרתון של בוסטון. אותו אירוע טרור שכוסה גם בסרטו של פיטר ברג ״הגיבורים של בוסטון״. אלא ש״חזק יותר״ מתמקד בסיפורו של היחיד, במקרה זה בחור בשם ג׳ף באומן שכתב ספר אוטוביוגרפי על קורותיו ביום הגורלי ואחריו. מגלם אותו ג׳ייק ג׳ילנהול, שחוץ מלצרוח ״אוסקר!!!״ באמצע סצנות עושה פחות או יותר הכל על פי הספר של ליאונרדו דיקפריו להשגת פסלון הוקרה על מאמץ. באומן בגילומו הוא ״סתם אחד״, עובד של קוסטקו שעדיין מאוהב באקסית שלו (טטיאנה מסלני שלא מפסיקה להדהים בעיניי) ומתכנן לחכות לה עם שלט גדול וחיוך גדול עוד יותר בקו הסיום של מרתון בוסטון. ג׳ף מתעורר בבית החולים המקומי אחרי שהצוות הרפואי נאלץ לקטוע את שתי רגליו מן הברכיים ומטה, וצריך להתחיל בתהליך ארוך של שיקום בזמן שגם חיי אמו (מירנדה ריצ׳רדסון) ויתר הסובבים אותו משתנים ללא היכר. את התסריט עיבד ג׳ון פולונו, שחקן בדרך כלל, ועל הבימוי הופקד דייויד גורדון גרין הוורסטילי. עופר יהיה אחראי על סקירה עוד לפני שיתחיל פסטיבל חיפה.

״להעיר את המלכה״ (Victoria and Abdul) יוקרן גם הוא בפסטיבל חיפה, ואף כתבנו עליו במדריך של סריטה לקראת המאורע. אם להאמין לאזהרה של אור, משהו שאני נוטה לעשות באופן אישי, מדובר אמנם בעוד שיתוף פעולה בין הבמאי סטיבן פרירס ומלכת אנגליה ג׳ודי דנץ׳, אך כזה שלא עלה יפה. כפי שרומזת הכותרת הלועזית, דנץ׳ מגלמת את המלכה ויקטוריה הפוצחת בידידות מפתיעה עם פקיד צעיר ממוצא הודי בשם עבדול קארים (עלי פאזל), מה שלא מוצא חן בעיני חלק מן הדמויות המלכותיות המקיפות אותה. בין היתר מגלמים את אותם לווינים אדי איזרד, מייקל גמבון ואוליביה וויליאמס. לי הול (״בילי אליוט״, ״סוס מלחמה״) עיבד את התסריט מספר של שרבני באסו.

״סושי לטיני״ (East Side Sushi) פותח תת-מדור של סרטי אוכל ושתייה השבוע, ואני מקווה שזה לא יפליא איש שהסרט ערך את בכורתו ב-2014 וסיים את סבב הפסטיבלים שלו בדיוק לפני שנתיים. מעשה בג׳ואנה (דיאנה אליזבת׳ טורס), אם חד הורית העובדת כטבחית בבאסטה המחליטה לשדרג את עצמי למסעדה יפנית. היא אף חולמת להפוך להיות מאסטרית סושי יום אחד, על אף שנערמים בפניה קשיים בשל היותה גם אישה וגם לטינית, בזמן ששפים של סושי הם גברים יפניים. עכשיו תגידו שפים של סושי שלוש פעמים, ואני בינתיים אספר שעל התסריט והבימוי כאחד חתום אנטוני לוסרו, איש אפקטים ותיק בסרטו הארוך הראשון כיוצר בפני עצמו.

״בחזרה לבורגונדי״ (Back to Burgundy) מציע קצת יין לקצת הסושי של מקודם, ובשלב הזה כמבקר קולנוע לא נותר לי אלא להרים ידיים ולהבין שהקולנוע כאמנות קרוב לנקודה בה יהיו אך ורק סרטי יקב. את העלילה אפשר לנחש, אבל בשביל הפרוטוקול היא הולכת ככה: בן למשפחה בורגונדאית חוזר הביתה אחרי עשר שנות היעדרות (!) משום שאביו נופל למשכב (!!) ועליו לחבור אל אחיו ואל אחותו כדי לבנות אמון ולהציל את היין המשפחתי (!!!). מעניין מהיכן צץ הרעיון הזה לסרט במוחו של הבמאי סדריק קלאפיש, שגם כתב יחד עם סנטיאגו אמיגורנה וז׳אן-מארק רולו. את האחים והאחות מגלמים פיו מרמיי, אנה ז׳ירארדו ופרנסואה סיביל. ספרו לנו אתם ואתן איך היה, ובמה נבדל הסרט מחבריו לז׳אנר.

״סרט לגו נינג'גו״ (The LEGO NINJAGO Movie) פותח את החלק במדור שיוקדש לסרטי ילדים, וכולל בשמו את קצף האותיות המכוער ביותר שחזיתי בו בשפה העברית. משמעות המילה ״נינג׳גו״ מגיעה ממקום ההתרחשות של הסרט, המבוסס על סדרת צעצועי לגו בה מככבות נינג׳ות בכל מיני צבעים. שש נינג׳ות צעירות מגנות על מולדתן בלילה ולוחמות בשגרת בית הספר התיכון ביום, עד שהם נתקלים באיום המאחד את שני העולמות – אבא של אחד מהם, שהוא גם במקרה אדון האופל. יש שלושה במאים לדבר הזה – צ׳רלי בין, פול פישר ובוב לוגאן, אנימטורים ותיקים ובמאים טירונים. יש גם תשעה (!) קרדיטים לתסריט. על הסלבריטאים שהעניקו את קולם לדמויות במקור חבל לספר, כי הוא יוצג בדיבוב לעברית. מכאן, אם יורשה לי, אעבור למהירות כפולה כדי לסקור את ארבעת סרטי האנימציה לילדים שנותרו.

״משפחה בהחלפה״ (Happy Family), הפקה גרמנית-בריטית, מספרת על משפחה נורמטיבית שמכשפה מקללת אותה והופכת את כולה למפלצות – אבא פרנקנשטיין, אמא דרקולה, בת מומיה ובן איש-זאב. ״סופר ראביט״ (Rabbit School) גם הוא אנימציה גרמנית במקור, על ארנב שופליפטר (איך אומרים את זה בעברית? או בגרמנית?) המוצא עצמו בבית ספר רגיל ולומד כישורים של ארנב פסחא כדי להילחם במשפחת שועלים. כך בתקציר, ויש לי הרגשה ש״זוטרופוליס״ היה להיט גם בגרמניה. ״הפוני הקטן שלי: הסרט״ (My Little Pony: The Movie) מספר על מישהו שגזר את הפוני שלו קצר מדי ועכשיו מנסה להסוות את זה עם כובעים טיפשיים. סתם, זאת גרסה קולנועית למותג הטלוויזיוני וצעצועיו הנלווים, אודות סוסי פוני קטנים וצבעוניים. הפעם הם צריכים להציל את ביתם אשר בפוניוויל, מפני כוח אפל כלשהו. ולסיום, ״צוות ג'ונגל – כוח הצלה: הסרט״ (The Jungle Bunch) סוגר לא רק את החלק הזה במדור, אלא גם סוגר את הסיפור – מעכשיו סרטים חייבים את המילה ״הסרט״ בשמם. שלא חלילה תיכנסו לבית קולנוע ויוקרן בו בטעות ״צוות ג'ונגל – כוח הצלה: מרכך השיער״. בגרסת הסרט מככב מוריס, פינגווין שגודל בידי טיגריסים וכעת נקרא להגן על הג׳ונגל האהוב שלו, בו כידוע יש פינגווינים לרוב, מפני הרשע הכי מטופש שאפשר לדמיין – דב קואלה. כאילו, מילא לנסות להבין איך קואלה הגיע לג׳ונגל, אבל מי חשב שהחיה החמודה מכל היא ליהוק מתאים לנבל? צרפתים, זה מי.

מהנעשה בסינמטקים
כזכור, בחודש שעבר הקדשתי חלק ממדור ״סרטים חדשים״ למבט בתוכניה הישראלית-תיעודית של הסינמטקים בכלל וזה של תל אביב בפרט, בדגש על סרטים שזוכים ליותר מהקרנה-שתיים הקרנות לאורך החודש. חלקם הגדול יוקרן גם החודש, ואליהם יצטרפו:

״ידיד נפש״ – זוכה פרס התחרות התיעודית בפסטיבל ירושלים האחרון, עליו חתומות במשותף ענת יוטה צוריה ושירה קלרה וינטר. הסרט מתחקה אחר יומן נעוריו של מאיר, החוזר אל שכתב שנים רבות לאחר שנודה מהקהילה החרדית ממנה היה חלק, דווקא בשל היותו קורבן של התעללות ופדופיליה. בעזרת שחקנים צעירים שגדלו בחסידויות הוא שואף לשחזר חלק מן הכתוב ולהוציא אל האור את שהוסתר במחשכים.

״אחרייך״ – זוכה פרס הבימוי באותו פסטיבל ירושלים, סרטה של רנא אבו פריחה חוזר אל הרגע בילדותה של היוצרת בו הוריה נטשו את תל-שבע הבדואית ועברו לחיות ביישוב עומר. הנסיבות לזיכרון מצערות – אמה של הבמאית חולה בסרטן ומבקשת להעמיד את עומר בשאלה היכן תיקבר כתושבת שאינה יהודיה, כשיגיע הרגע שלה להיפרד.

״לה פרומיז״ – סרטה של ענת שוורץ, שהתחרה בפסטיבל דוקאביב האחרון, מביא את סיפורם של העולים מצרפת בשנים האחרונות שמצאו את עצמם עוזבים ארץ שבה היו ״היהודים״ והגיעו אל אחת שקוראת להם ״צרפתים״. על הפער בין שם לכאן, ובעיקר בין ההבטחות למציאות בפועל.

״איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?״ – החותם של טרילוגיית ספרי הילדות של דבורית שרגל, שהחלה עם חותם את הטרילוגיה הכוללת את "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" והמשיכה אשתקד עם "אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו". הפעם יוצאת הבמאית להרפתקה בלשית בעקבות גיבורות הספרים  "לילבס ילדת הקרקס" ו"מוקיהנה מהוואי".

״טוקיו 905״ – סרטו של ערן שגיא, עליו עופר כבר המליץ כשהוקרן במסגרת פסטיבל אפוס לתרבות ואמנות. מדובר בתיעוד אישי של היוצר וזוגתו העוברים להתגורר בעיר הזרה להם טוקיו, שמתפתח למסה פיוטית והגותית יותר מכפי שתקציר יבש יכול להציע.

עוד כמה אירועים לסיום

אייקון לילדים – בימים של חול המועד סוכות, 8-10 באוקטובר ליתר דיוק, יהפוך מתחם הסינמטק התל-אביבי לממלכה פנטסטית תחת המטרייה של פסטיבל אייקון לילדים. לצד סדנאות והזמנה להתנסות בעולם של יצירה קולנועית כבר מגיל קטן, יוקרנו גם סרטים כמו ״טרולים״, ״מבצע ביצה״, ״דרדסים: הכפר האבוד״ ו״הדרקון הראשון שלי 2״, לצד קצרצרים של פיקסאר ועוד הפתעות. תוכניה מלאה וכרטיסים באתר הסינמטק.

קולנוע דוקאביב – היוזמה הנהדרת של פסטיבל הקולנוע התיעודי להתפרש על פני השנה כולה, מחליפה סרט לכבוד החודש החדש. את מקומו של ״המופע של רייגן״ יתפוס ״אני לא הכושי שלכם״, סרטו המדובר של ראול פק שהגיע עד מועמדות לאוסקר בשנה שעברה, שהייתה טעונה עד מאוד בדיונים קולנועיים ביחסי שחורים ולבנים בארה״ב. הבמאי מחייה את מילותיו של ג׳יימס בולדווין באמצעות אימג׳ים קולנועיים ובקולו של סמואל אל. ג׳קסון המקריא את הטקסטים החדים והייחודיים של הסופר, שידע לפענח את תקופתו ונותר רלוונטי גם היום (בקרוב ישוב בולדווין לשיח בעקבות הפרוייקט החדש של יוצר ״אור ירח״, בארי ג׳נקינס). קולנוע דוקאביב יפעל בכל סופש באוקטובר, וכרטיסים יימצאו באתר שלהם או בסינמטק ת״א.

מועדון הקולנוע של הגדה השמאלית – מיזם תרבותי אלטרנטיבי באמת שכתבתי עליו בעבר אבל לא מספיק כפי שמגיע לו, מציג אף הוא את תוכניית אוקטובר שתמלא את סופי השבוע. הקרנות הסרטים שמדלגים על בתי הקולנוע ולעיתים גם על הסינמטקים, מלוות תמיד בשיחה לאחריהן ואווירת סינפיליה קיצונית ברחוב אחד העם 70 בתל אביב. החודש יהיה אפשר למצוא שם את ״לילה על העיר״ של ז׳אן-פייר מלוויל (סרט שנעדר מן הרטרוספקטיבה שנערכה לבמאי בפסטיבל ירושלים), סרט על אמן איראני בשם ״פיפי מיילל משמחה״, דוקו-משפחתי ארגנטינאי בשם ״פאפירוזן״, וכן את ״התנגשות״ המצרי שאור הקדיש לו סקירה ממש לא מזמן. אהבתי מאוד את הפורמט של תוכניה חודשית אז אקשר אליו, דפי אירוע פרטניים לכל סרט ודאי יוקמו ויתפרסמו אצל בעמוד הפייסבוק של מועדון הקולנוע, שכדאי לחבב ולעקוב אחריו.

מתוך ״התנגשות״, הסרט שיסגור את החודש במועדון הקולנוע של הגדה השמאלית