• רשימת המועמדים המלאה לפרסי אופיר 2017 הגיעו
  • סרטים חדשים:
  • הטרילוגיה האמריקאית של ג׳ורג׳ סטיבנס - ״שיין״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 37
  • לוגאן לאקי
  • ״טירת הזכוכית״, סקירה
  • מחשבות ותובנות על המועמדים לפרסי אופיר 2017
  • סרטים חדשים: ״לוגאן לאקי״ של סודרברג
  • רטרוספקטיבה למקס אופולס בסינמטקים

פסטיבל אפוס לסרטי תרבות ואמנות 2017: המלצות ואזהרות על סרטים שראינו

4 באפריל 2017 מאת מערכת סריטה

היום רביעי ה-5 באפריל, או ״מחר״ כפי שאפשר לכנותו בחיבה, ייפתח בפעם השמינית פסטיבל אפוס לסרטי תרבות ואמנות. מוזיאון תל אביב לאמנות ייארח כ-50 סרטים העוסקים כולם באמנות על כל גווניה, מקולנוע ותיאטרון דרך מוזיקה ומחול ועד אדריכלות. הפסטיבל יימשך עד מוצאי שבת ה-8 באפריל, וכמו בשנה שעברה נרתמנו עופר ליברגל ואורון שמיר לצפייה מרתונית בכמה שיותר סרטים לטובת פוסט המלצות (ואזהרות, אבל לא בקטע רע, אלא בניסיון לגרום לקהל הפוטנציאלי להבין מה הסרט שמתאים או לא מתאים עבורו). כיוון שאנחנו חובבי אתגרים בסריטה, שברנו את השיא הקודם שלנו, והפוסט הפעם יורכב משמונה יצירות שיוצגו בפסטיבל, מחציתן מישראל. יש עוד המון המון סרטים שנראו לנו מעניינים או מסקרנים, אבל נצטרך כנראה לראות בפסטיבל עצמו. את התוכניה המלאה אפשר למצוא באתר הפסטיבל, וכאן למטה את סקירות הבזק על הסרטים שכבר ראינו, תחילה הישראליים.

טוקיו 905

סרטו של ערן שגיא הינו שילוב של יצירה הגותית עם תיעוד אישי, או תיעוד של נקודת המבט האישי. הבמאי מנצל כספי ירושה על מנת לצאת לשהות ממושכת בדירה בטוקיו, יחד עם מצלמה בה הוא מתבונן באנשים ובמראות אשר מרתקים אותו. לדימויים שהוא מצלם בטוקיו הוא מצרף את דבריו דרך ווייס-אובר ולעתים דרך טקסט המופיע על המרקע. התיאור היבש הזה של הסרט אינו חושף את הפיוטיות והחוכמה שבו, סרט שהוא מחווה לכריס מרקר הן בסגנון והן בדיון ישיר. אבל דרך המחווה והתיאור של עיר זרה, עולים בהדרגה הספקות של היוצר לגבי הזהות שלו, היחס שלו לבת זוגו, ומערכת היחסים עם אביו המת, אב שהוא גם משהו מפוספס וגם מייצג חשש של הבמאי מפני מה שהוא אמור להיות. בבד בבד, השימוש של הסרט ביחסי פסקול תמונה עובר מספר שלבים שונים במהלך שעת הצפייה בסרט זה, שלא מפסיק לרתק ולספק הפתעות קטנות, כאשר סיטואציות הנראות פשוטות מתפתחות לדרמה קטנה או גדולה. מצד אחד זוהי יצירה על (ושל) חיפוש עצמי, מצד שני דומה כי הבמאי תמיד יודע מה הוא מבחינה קולנועית, כשם שהוא מבולבל בדברים שהוא עושה בתור אדם במציאות הלא-קולנועית. סרט זה בולט בקרב סרטי הפסטיבל לא בשל נושאי העיסוק, אלא בזכות העשייה הייחודית והאיכותית.
(עופר)

ללא ארץ

סרטה של שרון חוטר-ישי עוקב במשך מספר שנים אחר דמותו של עדי חבוס, אמן אשר לא ממש רוצה או מסוגל להתחיל כבר בחייו הבוגרים. הטיול של אחרי הצבא נמשך לתוך שנות השלושים המאוחרות של חייו, בהן הוא פועל כאמן רחוב ומשוכנע שלהקת הרוק שהקים בקנדה עם חברים הולנדים נמצאת רגע לפני הפריצה הגדולה. כסף של ממש אין לו ודומה כי הנדודים הם לא רק רצון, אלא גם בריחה מן הצורך להתבונן על חייו, לפחות עד לנקודה מסוימת. לתחושתי, בסופו של דבר מדובר בדמות פחות ייחודית ממה שנדמה מן התקציר ומבחינת הדיון באמנות או בחלומות על תהילה הסרט לא מחדש או מספק אמירה ייחודית. מה שכן עובד בו הוא הדיון בטראומה על אובדן בית המשפחה, לא בגלל מוות או חוסר יכולת לתקשר עם ההורים, אלא עקב גירושין. היעדר הארץ הוא למעשה היעדר הבית הקבוע, אחרי שבית הילדות והנעורים נקרע. כאשר הסרט מראה את הקשר בין עדי לבין בני משפחתו, הסרט הופך למעניין בהרבה.
(עופר)

אבא בגיל של סבא

סרטה של רוני וולף עוסק באביה, השחקן שמואל וולף, מי שלדבריו שיחק בכ-400 סרטים (בהנחה שהוא סופר גם את סרטי הסטודנטים הרבים בהם השתתף, הערכה זו אפשרית) לצד פעילות ענפה בתאטרון, בעיקר התאטרון הלא מסחרי. ככזה, הסרט מספק מבט אינטימי על אחד משחקני האופי הבולטים בארץ, אך זה אינו הדבר המרכזי ביצירה. הסרט מתמקד בזקנתו של השחקן, אשר התחתן בגיל מאוחר יחסית עם אישה הצעירה ממנו ב-19 שנה (השחקנית מיקי מרמור, שהסרט גם עוקב אחר עבודתה), המבט על הזקנה בסרט מלא חמלה, אך בו גם רגעים של האשמה של הבמאית את אביה על כך שהביא אותה לעולם בגיל מאוחר, ולמעשה הקדים את הרגע בו יצטרך להיות מטופל או למות. אם כי האשמה זו רק מדגישה את כמות האהבה השוררת במשפחה, כולל האהבה לביצוע תפקידים ולעזרה לבני המשפחה ולזולת. וולף הוא דמות יוצאת דופן הן בתפקידים שהוא גילם והן מחוץ לבמה, ולכן סרט אודותיו הוא תמיד משהו מרתק, גם עם מדובר בסרט תיעוד אישי שנמצא תמיד בסכנה לעבור את הסף לאינטימי מדי.
(עופר)

בתפקיד עצמם


אנסמבל ״ציפורלה״ ודאי מוכר לקהל הישראלי בעקבות הצגות התיאטרון שהפכו לקאלט (״עקיצה טבעית״ או ״התקפת לב״ למשל), אבל אולי יש מי שעדיין לא יודעים שמדובר בקולקטיב יוצרים. השחקנים הם הרבה יותר מקבוצת תיאטרון, שכן הם גם כותבים ומביימים בעצמם, ונפגשים כדי לדון בעתידם ולהמשיך לתחזק את המותג שיצרו. סרטה של מיכל כהן מספק מבט אל מאחורי הקלעים וחדרי החזרות, עם גיחות אל הבמה כמובן, ומתמקד בדינמיקה המשתנה בין חברי הקבוצה. תהליך היצירה בהחלט נוכח בסרט, אבל לצערי הוא תופס הרבה פחות מקום לעומת וויכוחים וחיכוכים. ישנה גם ההחלטה של הציפורלות להתעופף לסיבוב הופעות בניו יורק, ובעיקר התמודדויות עם קשיים של האינדבידואל בתוך הקבוצה, מה שמוביל למחלוקות ואפילו לעזיבות של הקן במקרים מסויימים.

בחלוקה גסה, ישנם חברי ציפורלה שגם מוכרים לחובבי קולנוע בלבד (כמוני למשל), והם אפרת אביב, דאנה איבגי, גל פרידמן, רותם קינן ותמרה קליינגון. שמחתי להתוודע גם אל חמישיה מוכשרת נוספת – לוטוס אתרוג, דודו גולן, עמרי דורון, תומר נהיר-פטלוק, ובן פרי. אם להשתמש במטאפורות הכדורגל שאליהן חזר פרידמן שוב ושוב בסרט, נדמה שבסוף היצירה כל הדיונים בחדרי ההלבשה על קבוצתיות הגיעו דווקא ממקום של אגו. ובעוד שחקנים מסויימים נתנו את הנשמה לקבוצה, בעיניי חבריהם זה לא תמיד הספיק, וניצני הכוכבות של חלק מן המפורסמים יותר העמידו את עצם קיומה של ציפורלה בסימן שאלה תמידי. כך שלמרות שיש בו כמות הולכת וגוברת של רגעי דרמה או קומדיה בעיקר מחוץ לבמה, אולי זה דווקא כן סרט על תיאטרון בסופו של דבר.
(אורון)

צלם נוסח איטליה: קרלו די פלמה
Water and Sugar: Carlo Di Palma, the Colours of Life

קרלו די פלמה היה אחד מן הצלמים הכי גדולים בקולנוע האיטלקי בשנות הששים, במאי בפני עצמו בשנות השבעים והצלם הכמעט קבוע של וודי אלן בשנות השמונים והתשעים. לזכותו של הסרט התיעודי אודותיו, שבויים בידי פריבורז קמקארי, יש לומר כי הסרט ממש לא מסתפק בציון הישגיו הבולטים של מושא התיעוד ודברי שבח בלבד על כך שהוא היה חשוב בעיצוב הסרטים – דברים אלו נוכחים בסרט, אבל לקמקארי יותר חשוב הדיון בצילום הקולנועי עצמו ובאופן שבו התקופה עיצבה את האמנות של די פלמה, והוא בתורו קידם את הקולנוע קדימה גם דרך השפעה על אמנים אחרים. לכן, הסרט מכיל גם דיון ארוך בתקופה הניאו-ריאליסטית, בה די פלמה היה רק עוזר צלם. אבל מה שנלמד בתקופה הזו סייע לו לפרוץ גבולות גם בסרטים מסוגננים יותר והיכולת שלו לעבוד ללא תקציב תרמה גם לסרטים בהם הצליח לייצר שחזור היסטורי מוקפד. דגש גדול ניתן לשלושת הסרטים בהם שימש כצלם ראשי עבור מיכאלאנג'לו אנטוניוני, סרטים אשר יש בהם מימד ניסיוני בדרך שבה הם עשו שימוש בצבע (בין היתר). בנוסף להסברים אמנותיים, הסרט גם מכיל את אחד מסיפורי מאוחרי הקלעים הכי יפים ששמעתי בתקופה האחרונה, סיפור שמתחיל בשלהי מלחמת העולם השנייה ומסתיים במסיבה ניו-יורקית בשנות התשעים.
(עופר)

השריקה המשפחתית
The Family Whistle

השחקן האיטלקי מישל רוסו גדל בעיירה הקטנה ברנלדה בדרום באיטליה (קרוב ללשון הים שמייצרת את צורת המגף). מילדותו הוא שמע כי יש לו קרובי משפחה רחוקים עימם עבד מזמן הקשר אחרי שהיגרו לאמריקה, כי שם משפחתם הוא קופולה וכי הם אלו אשר זכו להצלחה גדולה כל כך בתחום הקולנועי. בסרט זה הוא מצליח לפגוש אותם ויוצא לספר את אילן היוחסין שלהם, כמעריץ מוקסם שהוא קרוב רחוק. הדמות ממנה הוא יוצא הוא אוגוסטינו קופולה, היחיד מבין אחיו שזכה להשכלה כלשהי בתור נער בשלהי המאה ה-19. בארה"ב, אוגוסטינו הפך לטכנאי שבין היתר טרם תרומה חשובה (גם אם זמנית) לתולדות הקולנוע. למרות היותו טכנאי, הוא הנחיל לבניו, שרבים מהם האריכו ימים והם מרואיינים בסרט, אהבה למוזיקה. אהבה זאת הפכה את בנו, כרמין קופולה, למנצח מצליח ואת בניו ונכדיו של כרמין לעוסקים בתחומי האמנות השונים, בראשת הבמאי הגדול פרנסיס פורד קופולה. אבל החיידק היצירתי דבק בכל בני המשפחה, אשר מופיעים בסרט ומדברים על המורשת המשפחית של אהבה למוזיקה, יין, יצירה והמעמד המיתולוגי שהבית האהוב בברנלדה הקטנה קיבל. מי שמחפש דיון של ממש באמנות של פרנסיס פורד קופולה או קרובי משפחתו לא ימצא זאת בסרט זה, אשר מבקש בעיקר לספק טעימה מאילן הייחוסין המרשים. אבל מדובר בהחלט בסרט מהנה למדי לצפייה שגם יכול לעשות לכם סדר אם קשה לכם לדעת איך בדיוק איך טליה שייר קשורה לניקולאס קייג'.
(עופר)

יאללה! אנדרגראונד
Yallah! Underground

סרטו של פאריד אסלם עוקב אחר השינויים שחלו בעולם הערבי בתפר שבין העשור הנוכחי והקודם, ועושה זאת דרך המוזיקה. בתחילה מוצגים לנו עוד ועוד מוזיקאים ומוזיקאיות הפועלים מסביב לישראל – לבנון, מצרים, ירדן ואפילו רמאללה וגיחה קצרה לחיפה. חלקם פלצנים, פוזאיסטים או ישירים מדי לגבי מסרים פוליטיים, אבל רובם ככולם מנגנים ושרים מספיק טוב בשביל לספוג אותם כאמנים שפשוט מתוסכלים מהמצב בארצם, ולא כבעלי תודעה חברתית שתפסו טרמפ על המוזיקה בניסיון לעשות שינוי. לכן, הסרט משופע ברגעים מענגים או מאתגרים לאוזניים, בעיקר בכל הקשור לשילוב של אלמנטים מערביים, מהיפ הופ דרך רוקנרול וכלה בביטים אלקטרוניים, בנעימות ומנגינות מסורתיות מארצות ערב. המוכר מבין המוזיקאים המתראיינים והמנגנים בסרט הוא זייד חמדן, מי שנחשב לסנדק של המוזיקה המחתרתית בלבנון, שבמהלך הסרט גם נעצר עקב שיר המבקר את נשיא מדינתו. כשמושמע השיר בהמשך, מתגלה כי למשטר כנראה הייתה אפס סבלנות לכל סוג של ביקורת, משום שלא נאמר בו שום דבר חריף או מתריס. ובכל זאת, הסרט הופך לפוליטי ככל שהוא מתקדם, גם אם הוא משתדל להישאר בגבולות הביקורת העצמית – הצעירים לא מאשימים אחרים במצבם, והסרט מציג כיצד נראית מצרים המבולבלת של אחרי הפלת חוסני מובארק, ואיך נשמעת מוזיקת מחאה שלא בטוחה נגד מי למחות יותר. אגב, אזהרת טריגר – הכיבוש הישראלי בשטחים, מוצג בסרט כעובדה קיימת שלא ממש מנסים להילחם בה או לערער עליה.
(אורון)

תכנית קולנוע נסיוני

חלקה הראשון של התכנית שאצר חן שיינברג (כמעט כמו תמיד כאשר מדובר בקולנוע ניסיוני) מוקדש לסרטי הבמאית האמריקאית ג'ניפר רידר, יוצרת שיכולה לעניין ולהלהיב גם צופים אשר לרוב לא מסתרים עם סרטים שנכללים בהגדרה של קולנועי ניסיוני. ריידר משלבת בסרטיה אלמנטים הלקוחים מאמניות שונות ומדגישה את התקשורת והיעדר התקשורת בין בני האדם, לרוב בהקשר פמינסטי. סרטיה משלבים אלמנטים ריאליסטיים ולא-ריאלסטיים ומנסים במתכוון לאתגר את היכולת להגדיר אותם, אך לא את היכולת לחוות אותם. אף כי הגישה הנרטיבית שלה אינה קונבנציונלית, לרוב קל לעקוב אחר המתרחש בסרטים שלה ובעיקר אחר המצב הרגשי המועבר דרכם. חלקה השני של התכנית הנסיונית בפסטיבל יוקדש לנושא "מסעות לתוך הזיכרון והתודעה" ויציג סרטים מן הארץ והעולם אשר נעים לא רק על התפר שבין ייצוג לתודעה, אלא גם בין הציור לקולנוע.
(עופר)

השאר תגובה