• סרטים חדשים: ״שתיקה״ של מרטין סקורסזה
  • כל סרטי אינגמר ברגמן - פרק 20
  • הימורי המועמדים לאוסקר ה-89
  • המייסד
  • אסון בלב ים
  • ״שתיקה״, סקירה
  • ״גיבורות״: ערב סרטי הגמר של בוגרות ובוגרי ״מעלה״
  • אימת החודש - ינואר 2017
  • היא
  • מחשבות וחישובים לקראת הימורי המועמדים לאוסקר
  • ״יצורים ליליים״, סקירה
  • ״תיקון״, סקירה
  • ״האפיפיור הצעיר״ וטרילוגיית היופי של פאולו סורנטינו
  • Always Shine & Divines
  • לקראת מבט נוסף - פרוייקט קולנוע אירופאי משוחזר
  • חזרה אל ״בלוז לחופש הגדול״ בהוצאה מחודשת
  • ״לא פה, לא שם״, סקירה
  • ״הנוסעים״, סקירה
  • ״אנשים שהם לא אני״, סקירה

פסטיבל אפוס 2016: המלצות ואזהרות על סרטים שכבר ראינו

15 במרץ 2016 מאת מערכת סריטה

ביום רביעי ה-16.3 (מחר) ייפתח זו הפעם השביעית פסטיבל אפוס לסרטי תרבות ואמנות. זה אומר שעד מוצאי שבת ה-19.3 יוקרנו במסגרת זו כ-50 סרטים בנושאים שונים הקשורים לאמנות מכל סוג, במוזיאון ת״א, בסינמטקים ובמוסדות תרבות נוספים (תיאטרון ירושלים, למשל). השנה החלטנו לחרוג ממנהגנו, שנהג אזכור בלבד ומירקור של כמה כותרים שנראו לנו מעניינים, ולהתרחב לפוסט המלצות ואזהרות על סרטים שראינו מתוך הקטלוג השנתי של האפוסים. אך לפני כן, זה לא אומר שההרחבה צריכה לבטל את המסורת הקיימת, ולכן יוקדשו שתי הפסקאות הבאות לניימדרופינג של סרטים שטרם צפינו בהם, אבל לכדו את עינינו במעבר על התוכניה. מיד אחריה יתחילו מיני-סקירות של עופר ואורון על סרטים ספציפיים, בתקווה שכל זה יוכל לעזור ולסייע בבחירות שלכם ושלכן לגבי היכן להשקיע את הזמן והכסף בהגעה לפסטיבל.

סרט הפתיחה נושא את שמו של האמן השנוי במחלוקת, ״ג׳ף קונס״, והוא הופק בידי ה-BBC. במסגרות השונות, מתיאטרון ומחול ועד מוזיקה והמילה הכתובה, שווה לציין עוד כמה ביוגרפיות: ״עין אחת בוכה, עין אחת צוחקת״ על השחקן אריה אליאס, ״אסטריד״ על המחברת של ספרי בילבי, ו״קרא לי בולי״ על הסופר א.ב. יהושע. המסגרות הכי מעניינות הן כנראה אדריכלות, עם סרטים על פרנק גרי ועל דילר סקופידיו ורנפרו (הנושאים את שם אדריכלי-העל בהם הם עוסקים), ואמנות פלסטית, בה יוקרנו ״אש ותמרות עשן״ על בית היציקה השוויצרי בסנט גאלן ששינה את עולם האמנות, ו״בנאית החלומות״ על ניקי סנט פאל, המוכרת אצלנו כיוצרת פסל ״המפלצת״ הירושלמי. במסגרת הסרטים היותר נסיוניים יוקרנו מספר עבודות של הקולנוענית הארגנטינאית מארי לואיז אלמן, שעוסקת בגוף האנושי דרך קולנוע ופרפורמנס. כולל הקדמה של ידידת הבלוג יערה עוזרי. האוצר חן שיינברג יהיה אחראי מצידו על מבחר סרטים של קת'י רוז, אמנית אנימציה סוראליסטית. אגב, יש גם סרטים לא תיעודיים, למשל ״ג'מה בוברי״ של אן פונטן, עם פבריס לוקיני הצרפתי וג׳מה ארטרטון הבריטית, או החדש של אלכסנדר סוקורוב ״פרנקופוניה״, ובו חוזר הבמאי הרוסי הנודע אל צרפת הכבושה בידי הנאציזם כדי לספר על אלה שהגנו בגופם על יצירות האמנות שנבזזו בידי הרייך.

בתחרות הישראלית יתמודדו השנה שישה סרטים, על שניים מהם (״ספירלות״ ו״Kidd Cain הדרך לממפיס״) נכתוב מיד בהמשך. ארבעת האחרים הם ״רגשות מעורבים״ של גיא דוידי (חמש מצלמות שבורות״) על איש התיאטרון אמיר אוריין, ״האישה מהסינמטק״ של נורית יעקבס ינון (שהוקרן לראשונה בפסטיבל חיפה) אודות ספאא דבור החולמת להקים את הסינמטק הראשון במגזר הערבי, ״מקהלת נשים״ של אורי רוזנברג על מקהלת נוה שיר, ו״הדיבוק לכל הרוחות והשדים״, סוראליזם דוקומנטרי מאת אמן הדאדא המכונה חוני המעגל.

Kidd Cain הדרך לממפיס

kidd-caine

מי שלא מכיר את מיקי שביב, סוג של אגדת רוק ישראלית ששיתף פעולה בין היתר עם אריק איינשטיין ומאיר אריאל, לא יזכה בסרט הזה לשיעור מדוקלם אודותיו. למעשה, שמו האמיתי של האמן לא נחשף, ועברו ומצבו רק נרמזים, עד לסיום בו תמונות ארכיון מוכיחות כי אכן מדובר באותו אדם. הסרט בורא פרסונה שקוראת לעצמה ״קיד קיין״, נגן בלוז בן 60 שמגיע לתחרות בממפיס, טנסי. ההתלהבות בה הוא מתייחס לכל דבר נדמית מיד כמו שכנוע עצמי, אולי אפילו הונאה עצמית, ואכן לאחר סיקוונס הפתיחה מדבר קיין/שביב בגילוי לב למצלמה על כמה אירועים מצלקים שייתכן ושרטו אותו לנצח. הסרט ממשיך יחד עם הדמות הראשית שלו במסעה להגדרה עצמית מחודשת, בעודו מתכונן לתחרות בה הוא תולה תקוות גדולות ואפילו חולם על ניצחון על פני כמה מן המקומיים, עוצר להקליט כמה שירים באנגלית באולפן אגדי, ושאר קלישאות מכוונות של סרטי רוקנרול או בלוז.

אלה שקלישאתי היא המילה האחרונה שאפשר להגיד על הסרט הזה, שבניית הנראטיב שלו לא מפסיקה לתעתע ובסופו של דבר מתקבל שיעור מאלף בהרכבת דמות קולנועית מרובדת בתוך פחות משעה של צפייה. הגיבור עצמו מדבר כמעט רק בקלישאות, אבל בפרץ אנרגתי המשרה תחושה כי אלה באמת תחושותיו בקשר לדברים עליהם הוא מתבטא וזו דרכו להביע אותן, כאילו היה אחרון הכדורגלנים המתראיין מיד לאחר משחק. גם המעבר השרירותי שלו מאנגלית לעברית הופך ממאולץ לאותנטי למדי, ומסמל אותו כסוג של גיבור קולנועי שיש משהו טרגי המובנה באישיותו – הוא באמת מלא תשוקה וחדור מוטיבציה, עד שהוא פוגש את המציאות. הפעולה הראשונה שרואים בסרט היא אקט מגדיר אישיות של מורד ללא סיבה, של מישהו המאמץ זהות שאינה שלו ובכך מתחבר דווקא עמוק פנימה אל עצמו. משם היחס אל הדמות הראשית נע, אצלי לפחות, בין רתיעה, חמלה, הבנה, אכזבה, הערכה, ואפילו סוג של קבלה כי זה הטיפוס, ובין אם טוב לו עם זה או לא – כך הוא בוחר לחיות ולהישאר.

המחמאות על הטלטלות הרגשיות האלה של הגיבור, ואולי גם של הצופים, מגיעות לעריכה של יונתן אמיר ולבימוי של דורון ג׳רסי. האחרון הוא הסיבה שבה רציתי לצפות דווקא בסרט הזה, אחרי ש״היה היה מלך״ של ג׳רסי, על המחזאי והכותב נסים אלוני, הותיר בי חותם עמוק. בעוד הסרט על אלוני היה כולו בסגנון וקצב שמתאימים למוחו הקודח של היוצר, במקרה של ״קיד קיין״ ישנה התאמה בין העשייה הקולנועית למושא התיעוד, עם שילוב נכון של הרקע. קיין/שביב הוא הדמות שמופיעה כל הזמן בפריים, בין אם ברגעי שיא כמו ההופעה או ברגעים קטנים שמגדירים את דמותו לא פחות טוב. הפעמים היחידות בהן הוא מפנה את מקומה על המסך הן לטובת הגיבורה השנייה של הסרט – העיר ממפיס, אחת הערים האמריקאיות שהכי מתגאות במורשת המוזיקלית שלה, עד כדי כך שנדמה בסרט כי היא שכחה לחיות בהווה.

השילוב הזה של אמן בדרכים המחפש לו תחושת בית, יחד עם סצנת הבלוז הממפיסית כפי שהיא מתוארת בסרט, יצרו כמה רגעים לואין-דייויסיים שהכמירו את ליבי. נורא קל לבטל בהינף יד מישהו כמו גיבור הסרט, שמדבר על אהבה כגאולה אבל אין לו סבלנות לשוחח בטלפון עם פרודתו מיקה (קרני, זמרת לה היה נשוי שביב עד לפני כמה שנים והיה חלק מהקריירה שלה לפני ומאחורי הקלעים). אבל קל לא פחות להביט באיש הזה, שכמעט ולא מוריד את משקפי השמש או את התדמית של הרוקסטאר בעיני עצמו, כולל גיטרה שתסתיר את הכרס, ולראות אדם שלא ויתר. וגם אדם שהוא מצד אחד ילד בן 60, ומצד אחר מרגיש מקולל מבראשית, ממש הילד קין. ההגדרה שלו לשם הבמה שבחר שונה, אבל אנחנו הרי אף פעם לא יכולים להיות מודעים לעצמנו במאה אחוז, גם אם נחשוב אחרת.
(אורון שמיר)

ספירלות

ספירלות

סרטה של יעל גור מבצע מעקב אינטימי, לאורך תקופה של מספר שנים, אחר התפתחות החיים והחברות של מספר נערות צעירות, המשתתפות יחדיו במופע תיאטרון חובבים וחוברות ליצירה משותפת ונפרדת לאורך שנים. הסרט מפצל את המסך ונעזר במשחקים שונים של עריכה וחשיפה הדרגתית של מידע על מנת לצייר דיוקן של מספר נשים צעירות אשר מגיעות משולי החברה בישראל, כאשר לפחות אחת מהן זוכה להזדמנות להכרה רחבה. גיבורות הסרט הן בנות למשפחות חד-הוריות של עולים מרוסיה, ולמעשה קיימת תלישות של הבנות הן מן הסביבה הישראלית בה הן פועלות והן מעברן. אך הסרט לא מרגיש לרגע כמו מסמך חברתי, אלא יותר כמבט אנושי ולא מתנשא, המנסה למצוא ייחוד ואף חן בכל רגע הנלכד במצלמה, מקרי או מתוכנן, רגע שמסתיים בכאב או בהצלחה וחיבור. לקח לי מעט זמן להתחבר לקצב הסיפורי של הסרט, אבל מן הרגע בו לכד אותי הסגנון, הסגנון המדגיש את העריכה לצד הטבעיות של הצילום והרגעים שנלכדו בעיני היוצרת, הוא נראה לי נכון. יתרה מזאת, הוא גם תורם ליצירה מרגשת, אשר יש לה מספר לא קטן של אמירות כלפי המציאות של הגיבורות הצעירות ואולי גם של כולנו.
(עופר ליברגל)

המפשיט
Women He’s Undressed

undressed

לא מדובר בסרט משלים לסרט ״המלבישה״ המוקרן בימים אלו בארץ, למרות שזו אותה הבמאית. הסרט נקרא במקור ״Women He's Undressed״ והנושא שלו הוא בגדים, לא הסתרם או מבט על גוף נשי עירום. מוקד הסרט הוא אורי קלי (אמורים לכתוב מקף בין שמו הפרטי לשם משפחתו, אני מוותר), אחד מגדולי מעצבי התלבושות בתור הזהב של הוליווד. לכן, הסרט התיעודי אודותיו מספק הצצה לכמה סיפורי רכילות חביבים מן העידן המפואר של תעשיית הסרטים' וגם חוות דעת אמנותית על vhadhu של קלי, שהם רבים ומגוונים.

את הסרט יצרה הבמאית האוסטרלית ג׳יליאן ארמסטורנג, אישה שמאחוריה קריירת בימוי עשירה, הן בסרטים תיעודיים והן בעלילתיים (״נשים קטנות״, ״אוסקר ולוסינדה״). בסרט זה היא משלבת בין הז'אנרים, כפי שעושים לא מעט במאים בימינו. ישנם מספר קטעים פיוטים הכוללים מכתבים או מונולוגים של קלי ואמו, אשר מגולמים בידי דארן גילשנאן ודבורה קנדי, בהם בולט הדימוי של קלי לבדו בסירה בלב ים, המצביע על המסלול שעבר בחייו. מסלול זה לקח אותו מעיירה קטנטנה באוסטרליה, עד לניו יורק, אליה היגר בשאיפה להיות שחקן. קריירת המשחק שלו לא המריאה, אבל הוא עשה את צעדיו הראשונים בעיצוב וגם החל לחלוק את חייו עם שחקן כושל אחר בשם ארצ'י ליץ׳. בזמן המשבר הכלכלי השניים עברו להוליווד, ליץ' זכה להצלחה מהירה, החליף את שמו לקארי גרנט וגם בחר בסגנון חיים חדש, אשר כלל גם ויתור על הקשר עם אורי קלי ומאוחר יותר גם הכחשה של זהותו המינית המורכבת.

קלי סירב להתסיר את זהותו בעידן בו הוליווד הייתה הומופובית, אבל הוא הצליח לעבוד בשנות השלושים והארבעים המוקדמות של המאה הקודמת באולפני האחים וורנר, כאשר הבגדים שעיצב הפכו אותו לחביב חלק מן הכוכבות שהוא עזר לעצב להן גם את הקריירה. מאוחר יותר הוא עזב את האולפנים, נאבק באלכוהוליזם וגם בהוליווד המשתנה, אבל הצליח להישאר רלוונטי ואף לזכות בשלושה פרסי אוסקר. למעשה, לו היו אוסקרים בקטגוריית עיצוב התלבושות לפני שנת 1948, כנראה שארון הפרסים בביתו היה עמוס יותר.

ככלל שמתקדם הסרט, הוא הופך לסרט תיעודי קונבנציונלי יותר, אבל נותר מעניין בזכות חוות הדעת של מעצבי התלבושות המובילים, בימינו וגם של שתי כוכבות חיות שעוד הספיקו לעבוד עימו בראשית דרכן: ג'יין פונדה ואנג'לה לנדסברי. כדי להמחיש את מידת השפעתו, הנה כמה סרטים להם תרם אורי קלי מכשרונו: ״חמים וטעים״, ״קזבלנקה״, ״אמריקאי בפריז״, ״איזבל״, ״הארווי״, ״רעל ותחרה״, ״רחוב 42״, ״אוקלהומה!״, ״מכורות לזהב״ (1933), ״הנץ ממלטה״, ״חייהם הפרטיים של המלכה אליזבת' והדוכס מאסקס״, ועוד מאות נוספים.
(עופר ליברגל)

יום אחרון של חירות
Last Day of Freedom

last-day-of-freedom

סרט זה הוא מסוג הסרטים שאני לא ממש בטוח מה הם עושים בפסטיבל אפוס, אבל שמח לראות שהם מוקרנים. סרטן של די היברט-ג'ונס ונעמי טליתמן (השנייה בצמד היא ישראלית ותהיה אורחת הפסטיבל) היה מועמד השנה לפרס הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר באוסקר, והוא משתייך לסוגה הלא-נדירה-כפי-שנהוג-לחשוב של שילוב בין סרט תיעודי לאנימציה.

כמעט תמיד, שילוב זה נעשה על מנת לתאר מצב נפשי של דמויות. במקרה זה, הסרט צולל בעזרת ציורים לתודעה של שני אחים – ביל, שעל מונולוג/ראיון עימו מבוסס הסרט, ומני, אחיו הצעיר שהוצא להרוג עקב היותו סכנה לחברה. לכאורה, במרכז הסרט עומד היום האחרון בטרם מעצרו של מני, במהלכו ביל שוקל האם המעשה הנכון הוא להסגיר את אחיו שביצע  פשע קשה. מצד שני, כל דבר סביב הדילמה המוסרית הזו הוא כתב האשמה רחב יותר, נגד החברה האמריקאית כולה: מני סבל מבעיות שכליות עקב פציעה בראש בגיל צעיר, ולמרות שתפיסת המציאות שלו הייתה חלקית, הוא גויס למלחמת וייטנאם. מסתבר כי הוא נהג בגבורה במלחמה, אך חזר במצב פוסט-טראומתי קשה ולא ממש הצליח לשוב ולתפקד, עד ביצוע הפשע שייתכן ונבע אך ורק בגלל חרדה עקב חיווי מחדש של זוועות הקרב.

הסיפור של אחים נוגע במספר בעיות קשות המטרידות את החברה האמריקאית, כולל עונש המוות, יחס ליוצאי מלחמה (וגיוס בעייתי) וגם גזענות של מערכת המשפט. המסר החד שלו מועבר דרך סרט יפה ומרתק לצפייה, תוך שימוש יצירתי באינמציה אשר משנה סגנון בהתאם לנדרש. רוב הזמן הסרט מציור בקווים פשוטים, אשר ממלאים רק חלק קטן מחלל המסך ומכילם מעט מאוד רקע. השימוש בצבעים הוא עדין וכל צבע שנבחר מקבל משמעות עבור הצופה, אך מבלי שהדבר יכביד על חוויות הצפייה. מדובר בסרט מרשים מכל בחינה ובכל קנה מידה.
(עופר ליברגל)

קונצ'רטו – מסע אל בטהובן
Concerto – A Beethoven Journey

Concerto

המסע אשר סרטו של פיל גרבסקי מציע אינו רק אל עבר המלחין לודוויג ואן בטהובן, אלא גם לעבר גיבור הסרט, הפסנתרן הנורווגי המבריק ליף אובה אנדסנס. אנדסנס החליט להקדיש ארבע שנים מחייו לביצוע חמשת הקונצ'רטו לפסנתר ותזמרות שכתב בטהובן, שהוא בעיני המבצע (ועוד רבים אחרים) גדול המלחינים אי פעם. גם הסרט מנסה, עד כמה שניתן, להעמיד את המוזיקה במרכז. חמשת היצירות צולמו מבוצעות בפראג (בעיקר) כחלק מסיבוב ההופעות וההקלטות הארוך של אנדסנס. היצירות מובאות בסרט לפי הסדר בו המלחין החל לכתוב אותן (לכן הקונצ'רטו מספר 2 מקדים את מספר 1), כאשר במקביל לקטעים נבחרים מן הביצוע התזמורתי מנסה אנדסנס לפרש אותם גם באופן מילולי, מסביר את האידיאל שלו בתור מוזיקאי ואת הקשר שלו למלחין שכתב במאות ה-18 וה-19. לכן, זהו לא רק מבט על בטהובן, אלא מבט על בטוהבן כפי שחווה אותו מוזיקאי במאה ה-21. אף כי קטעים ממכתביו של המלחין משולבים גם הם בסרט, גם אם בתדירות פחותה מדברי המבצע עצמו.

אחד מן הדברים שאנדסנס מנסה לעשות בסרט, הוא להסבירו לקהל של הדיוטות, כלומר אנשים כמוני, שאמנם מכירים את היצירות ואוהבים אותן אבל מתקשים להסביר מה מבדיל את בטהובן מיוצרים אחרים. אנדסנס מצליח להסביר חלק קטן מן המהפכנות של בטהובן כפי שהיא באה לידי ביטוי ביצירות אותן הוא מנגן, מהפכנות אשר נתפסת כמובנת מאליה עבור דור אשר עבורו בטהובן הוא הבסיס למוזיקה. הסרט גם לא מנסה להאפיל על המוזיקה בשום אופן, אף כי הוא כן מנסה לייצר דיוקן של המוזיקאים כבני אדם. די במוזיקה הנפלאה כדי להפוך את הצפייה בסרט לעונג, אבל הסרט סובל מפגם טכני – עקב הצורך לנתח את היצירות ולעמוד במגבלת זמן של שעה וחצי, היצירות לא מושמעות במלואן, אלא רק בסוג של תקציר.
(עופר ליברגל)

דפוקים, זרוקים, מבריקים, מתים: סיפורו של הנשיונל למפון
Drunk Stoned Brilliant Dead: The Story of the National Lampoon

DSBD

הרבה לפני סרטים כמו ״בית החיות״, ״חופשה בהפרעה״ (שזכה לרימייק השנה) ואפילו ״יחצ״ן המסיבות״, כולם תחת הכותרת ״National Lampoon Presents״, היה המגזין המודפס והפארודי של ״נשיונל למפון״, שסיפורו מובא בסרט זה. קשה לדמיין את ההומור האמריקאי של היום ללא המגזין שהחל את דרכו בסוף שנות ה-60 והגיע לשיאו כעשור לאחר מכן, כאשר התרומה האמיתית שלו לעולם הגיע לאחר מכן – אתרים כמו ״The Onion״ או אפילו סדרות כמו ״משפחת סימפסון״ לא היו מצליחים לולא הקרקע הבוצית מרוב זימה וסרקזם של הלמפונים. באופן ישיר יותר, המגזין ותוצריו, החל מתוכניות רדיו ועד מופע בימתי, תרם לעולם באופן ישיר את ג׳ון בלושי, צ׳בי צ׳ייס, ביל מאריי, גילדה רדנר, הרולד ראמיס, בעקיפין את הקריירות של ג׳ון לנדיס וג׳ון יוז, ואת המותג שבמהרה הפך לגדול ממנו – ״סאטרדיי נייט לייב״. סרטו של דאג טירולה מבקש להפנות זרקור לא רק לאיך הכל התחיל, אלא בעיקר להאיר באור לו הם ראויים את הגיבורים האמיתיים של המגזין, הכותבים, העורכים והמאיירים.

״נשיונל למפון״ הוא מעין נגזרת של המגזין הוותיק ״הארוורד למפון״, ממנו גם לקחו את סוג ההומור, שאפשר להגדיר אותו כבדיחות פיפי וקקי לאנשים משכילים וממסדיים. שני הכותבים המייסדים היו דאג קני והנרי בירד, שהחלו עם פארודיה על ספרי ״שר הטבעות״, בברכת טולקין עצמו לטענתם, ויחד עם רוברט הופמן מהארוורד ייסדו למעשה את המגזין ותיחזקו אותו, מוסיפים עוד ועוד כותבים ומאיירים ומעוררים עוד ועוד סקנדלים בקנה מידה לאומי. הסרט שועט קדימה בתיאור נקודות מפתח בתולדות המגזין והמוצרים הנלווים שלו, ונגמר בדיוק כשהעניין ממצה את עצמו. כלומר לפני ״האחים בלוז״, ״מכסחי השדים״ ושאר המטעמים הקולנועיים שהחבורות מאחוריהם התגבשו בימי הזוהר של המגזין. על הדעיכה הסרט לא מתעכב, ממש כשם שהוא דואג להפוך גם את הקטעים הפחות נעימים בהיסטוריה של המותג למשעשעים.

מעבר למדריך מקוצר של תולדות פיסת הומור אמריקנית שכדאי להכיר, הסרט הצליח להתחבב עליי גם בזכות טכניקה קולנועית מעניינת בה הוא נוקט: רוב המרואיינים יושבים רחוק מהמצלמה, בקומפוזיציה שיותר דומה למדיום-לונג שוט של אדם על רקע נוף מאשר לראיון אינטימי. בצורה כזו חלק מהם נותרים כדמויות משנה, בעוד שניים מתבלטים כדמויות הראשיות – בירד וקני. האחרון לא מרואיין אלא מוצג בתמונות ארכיון, גם הן בתקריבים כמובן, מסיבה שאפשר לנחש מיד. אבל הוא דמות מרכזית לא פחות מבירד שכן נמצא שם כדי להגן על הטענות שמועלות נגדו או בעדו מפי חבריו. בכדי לא להפוך לסרט ראשים מדברים טיפוסי, משתמש הסרט בכל הכלים הצבעוניים שעומדים לרשותו ומפגיז בשערים ועמודים מפורסמים מתוך המגזין, לצד תמונות ארכיון והמון אינפוגרפיקה שנוצרה במיוחד לסרט.

התוצאה היא חוויה ויזואלית תזזיתית ומגוונת למדי, קצת כמו דפדוף במגזין מהסוג שנשיונל למפון היה – על כל נתח נדיב של מלל הוגשו גם לא מעט תמונות ועזרים חזותיים למיניהם. ״דפוקים, זרוקים, מבריקים, מתים: סיפורו של הנשיונל למפון״ הוא פשוט אחלה סרט בתור צפייה בלתי מחייבת אבל בהחלט מעשירה, שלא לדבר על כמות המרואיינים המפורסמים שמגיעים כדי לקשט כמה פריימים – החל מג׳אד אפטאו ועד קווין בייקון וצ׳בי צ׳ייס יבדל״א.
(אורון שמיר)

Drunk-Stoned-3

Leave a Reply